נפילת עובד שעמד על כיסא

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילת עובד שעמד על כיסא:



התובע, יליד 1972, הגיש תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב תאונת עבודה שארעה ביום 9.2.06 בבית מלאכה בכיכר ספרא בירושלים, עת נפל מכיסא עליו עלה על מנת לתלות מפתחות על לוח קיר.




התביעה הוגשה בתחילה כנגד א. כפיר אחזקות בע"מ (להלן: "כפיר"), מעסיקתו של התובע, וכנגד מבטחת כפיר, מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מגדל"). הנתבעות הגישו הודעה לצדדים שלישיים כנגד עירית ירושלים (להלן גם "העיריה") ומוריה חברה לפיתוח ירושלים בע"מ (להלן: "מוריה"), שעל פי הנטען היו מעסיקיו של התובע בפועל, או מנהלי העבודה, או מזמיני העבודה ו/או בעלי המקרקעין בהם בוצעו העבודות. כן הוגשה הודעה לצדדים שלישיים כנגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס") והראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הראל"). ביום 3.9.09 הותר לתובע לתקן את כתב תביעתו ולהוסיף את צדדי ג' הנ"ל כנתבעות. לאחר תיקון כתב התביעה, הגישו נתבעות 3-4 כתב הגנה מתוקן וכן הודעת צד ג' כנגד כפיר, מגדל, מוריה והראל. בהסכמת הצדדים מיום 19.1.12 נמחקה הראל כנתבעת וכצד ג'.




שיעור נכותו של התובע נקבע, בהסכמת הצדדים, על 5% ובדיון שנערך ביום 19.1.12 הגיעו הצדדים להסכמה לעניין גובה הנזק. בהתאם למוסכם, שולם לתובע סכום כולל של 75,000 ₪ מעבר לתשלומי המל"ל ונקבע כי הדיון יימשך בשאלת החלוקה בין הגופים השונים. הצדדים נחלקו באשר לחלוקת האחריות הנזיקית בינם לבין עצמם, כמו גם בנוגע לאופן חלוקת החבות בפיצוי בהתייחס ליחסים החוזיים ביניהם ולכיסוי הביטוחי שמוענק למבוטחות מכוח פוליסות שונות, ובשאלות אלה נדרשת הכרעה.




בבית המשפט העידו התובע, מר שמעון בן שטרית; מר עדי אדלר, ששימש בעת הרלוונטית כמשנה למנכ"ל קבוצת כפיר ונטל חלק בהתקשרות החוזית מול עירית ירושלים; מר אילן כהן, מנהל מינהלת ככר ספרא בעירית ירושלים, שתחת אחריותו מצוי בית המלאכה בו ארעה התאונה; מר אסף רגב, סמנכ"ל כספים במוריה וגב' אורלי חורי, חשבת במוריה.


האחריות לתאונה


התובע, על פי עדותו, החל את עבודתו בנובמבר 2004 בשירות כפיר ובהתאם להחלטתה החל לעבוד כאיש תחזוקה ועבודות נגרות באגף תחזוקה בעירית ירושלים. התובע עבד בבית מלאכה (נגריה) הממוקם בבנין 3 בעירית ירושלים בכיכר ספרא. עבודתו נעשתה על פי קריאות מהמוקד העירוני, אשר היה מפנה אליו פניות לביצוע תיקונים בבנייני העיריה, או על פי הוראות מהממונה הישיר עליו, מר פנחס דניאלי, שעל פי דבריו הועסק על ידי מוריה.




בבית המלאכה הוצב לוח קיר גדול מעל גובה משקוף הדלת, עליו נתלו מפתחות רבים. מתמונות שהוצגו ניתן להיווכח כי לוח הקיר הוצב במקום גבוה, שאינו מאפשר גישה נוחה ומצריך טיפוס על סולם או אמצעי עזר אחר על מנת לתלות את המפתחות. במסגרת תפקידו נדרש התובע, בין היתר, להשתמש במפתחות שהיו תלויים על לוח הקיר האמור.




ביום 9.2.06 בשעה 18:00 לערך, במהלך ביצוע עבודות תחזוקה כלליות, עלה התובע על כסא בבית המלאכה, על מנת לתלות מפתחות על גבי הלוח. על פי עדותו, בעת שעשה כן התנדנד הכסא וכתוצאה מכך איבד התובע שיווי משקל, נפל ונפגע בכתפו השמאלית.




לטענת התובע, שיטת העבודה שהונהגה היתה לקויה ואילצה את עובדי בית המלאכה להשתמש באמצעי עזר מאולתרים על מנת לתלות או להוריד מפתחות מלוח הקיר. התובע טען, כי לא סופק לו ציוד טיפוס מתאים וכי זמן קצר לפני האירוע הובאו למקום סולמות, אולם אלה היו כבולים בשלשלאות והיה צורך בהגעה של אי תחזוקה כל אימת שהיה דרוש להתיר את מנעול השלשלאות. בשעת הערב בה ארעה התאונה לא היה בנמצא, לדבריו, איש תחזוקה אליו יכול היה לפנות.




אף אחת מן הנתבעות לא הכירה באחריותה לנזקי התובע וכל אחת גלגלה את האחריות לפתחה של האחרת. העיריה לאורך כל ההליך וגם בסיכומיה התנערה מאחריותה לנזקי התובע וטענה כי התובע הועסק על ידי כפיר, ומוריה היא שהקימה את בית המלאכה, ניהלה אותו והעסיקה את הממונים שם ולפיכך הן אלה הנושאות באחריות לנזקיו. כפיר טענה, כי העיריה היתה מעבידתו בפועל של התובע וכי היא עצמה אינה אלא חברת כח-אדם, שתפקידה הצטמצם לכדי סינון ראשוני של העובדים, בדיקה של מקום העבודה, קיום הדרכת בטיחות והוצאת תלוש משכורת לתובע בהתאם לדיווח שניתן לה על ידי העיריה. מוריה טענה, כי מסיבות בירוקרטיות כאלה ואחרות שימשה היא אך ורק כ"צינור" להעברת כספים למספר מצומצם של עובדים, שהיו למעשה עובדי עיריה.


אחריות העיריה


אין חולק כי בית המלאכה בו הועסק התובע ממוקם בבנין העיריה וכי עבודתו של התובע בוצעה עבור העיריה. מטעם העיריה הובא לעדות מר אילן כהן, מנהל מינהלת ככר ספרא. עד זה העיד כי בית המלאכה המצוי בכיכר ספרא הינו תחת אחריותו וכי מבנה בית המלאכה והציוד בו שייכים לעיריה. בתצהירו גרס העד, כי "מי שהיו ממונים על התובע באופן כללי הם יצחק רבי ופנחס דניאלי, שניהם עובדים או היו עובדים של מוריה", ואולם בחקירתו אישר העד, כי רבי ודניאלי כפופים לו וכי מוריה נטולת סמכויות ביחס לעובדים ומשמשת אך ורק כ"צינור להעסקת העובדים":


"ש. מוריה מקבלת ממך או ממישהי שכפופה אליך את המידע לגבי השכר?
ת. נכון.
ש. אין למוריה סמכות לאשר חופשות?
ת. לא.
...
ש. אם אני מבינה נכון למוריה אין סמכות לדחות מועד תשלום, להעלות שכר או לדחות מועד תשלום.
ת. לא. מוריה היא צינור להעסקת העובדים.
ש. חוץ משכר כלום?
ת. כלום. העיריה כבולה בנהלים מסובכים. אנו יחידה ביצועית. כדי לעקוף את נהלי העיריה אנו, עובדי המנהלת, יושבים בחברה עירונית מוריה.
ש. כדי לחסוך תקני עיריה?
ת. לא. כי התקנים משולמים. כדי לעקוף את המנגנון המאוד מסובך של העיריה בתחומי הבינוי והשיפוצים, בהיבט הבירוקרטי.
ש. אם היינו שמים בצד את המכשול הבירוקרטי הזה הייתם עובדי עיריה לכל דבר ועניין?
ת. סביר להניח"
(עדותו של העד אילן כהן, עמ' 22 לפרוטוקול, שו' 4-27).

הנה כי כן, העד היחיד שהובא מטעם העיריה מאשר, כי רבי ודניאלי, הממונים על התובע בבית המלאכה, כפופים לו ונותנים שירותים לעיריה בלבד ולא למוריה (ר' גם עמ' 23, שו' 28-32) וכי תשלום שכרם של אלה, כמו גם של התובע, נעשה באמצעות מוריה כ"צינור" ומטעמים בירוקרטיים בלבד. עוד אישר העד, כי התקציבים לרכישת ציוד לעבודות האחזקה המבוצעות הם "תמיד של עיריה" (עמ' 19, שו' 19) והעיריה היא זו שקובעת את נהלי העבודה במקום (נ/1; עמ' 23, שו' 5-7)
להבדיל מהעדים שהובאו מטעם כפיר ומוריה, ניכר היה כי עד זה מכיר היטב את בית המלאכה שבנדון. לדבריו, הוא עורך ביקורים רבים בבית המלאכה ובתשובה לשאלות בית המשפט אף ניתנו על ידו הסברים לעובדה שלוח המפתחות הותקן במקום בו הותקן:

"מפתחות נוטים ללכת לאיבוד זה הסיבה שהם בגובה. יש עוד מחסן מפתחות שהוא מאובטח כי מפתחות אצלנו זה נושא רגיש, ביטחונית, המפתחות הספציפיים האלה משמשים רק את האחזקה [ו]צריכים להיות נגישים, מאידך הם יכולים ללכת לאיבוד אם הם בגובה אדם לכן הם נתלים גבוה. לא קיבלנו על כך הערה ממנהל הבטיחות של העיריה, יואל מזלטרים" (עמ' 24 שו' 30-עמ' 25, שו' 3).

העד לא ידע לומר באופן ודאי מי קבע את לוח המפתחות מעל גובה המשקוף, אך הניח שהיה זה מנהל האחזקה הראשון שהועסק, לדבריו, על ידי מוריה (עמ' 25, שו' 21-24). גם אם כך הוא, יש להניח כי אותו מנהל, כמו אלה שאחריו, היה כפוף למנהל המינהלת, קרי למר אילן כהן עצמו או קודמו וכי העסקתו על ידי מוריה היתה מאותם טעמים בירוקרטיים עליהם הצביע מר כהן. מכל מקום, עד זה, שעל פי עדותו בית המלאכה מצוי בתחום אחריותו, לא ראה כל בעיה בהצבת לוח המפתחות מעל גובה המשקוף (עמ' 24, שו' 27-28) והוסיף שאף מנהל הבטיחות של העיריה יואל מזלטרים, אשר מסייר אחת לחודש במינהלת, לא העיר על כך דבר (עמ' 25, שו' 1-6).



אחריותה של העיריה אינה מותנית בקיומם של יחסי עובד ומעביד בינה לבין התובע ואף אם יטען הטוען כי יחסים כאלה אינם מתקיימים אין הדבר מחייב מסקנה כי לא קיימת חובת זהירות (ר' ע"א (חי') 2898/04 אריה שירותי כוח אדם בע"מ נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ (פורסם במאגרים); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1). כפי שמתחוור מהעדויות, בית המלאכה והציוד בו שייכים לעיריה. בית המלאכה מצוי תחת אחריותו של מנהל המינהלת, שהוא עובד העיריה, והממונים על התובע כפופים לו. אין ספק כי לעיריה היתה השליטה האפקטיבית על בית המלאכה ועל עובדי האחזקה שהועסקו דרך חברת כפיר (וששכרם שולם באמצעות מוריה מטעמים בירוקרטיים גרידא). עובדים אלה עבדו עבור העיריה, על פי נהליה ובהתאם להוראותיה. אף קביעת לוח המפתחות מעל גובה משקוף הדלת נעשתה מטעמים הנוגעים לשיטות העבודה בעיריה, בידיעתה ומבלי שסופקו לעובדים בבית המלאכה אמצעים נאותים ובטוחים על מנת להגיע ללוח. מנהל המינהלת, על פי עדותו, מסייר רבות במקום וכך גם קצין הבטיחות מטעם העיריה, ונראה כי בידי העיריה, כבעלת המקרקעין ומזמינת העבודות, היו האמצעים והיכולת לאתר את הכשל ולמנוע את הנזק.

לסיכום נקודה זו - על העיריה, שבשטחה ובעבורה עבד התובע, היתה מוטלת חובת זהירות להבטיח תנאי עבודה נאותים ואמצעי בטיחות מתאימים, הן לעובדים ישירים והן לעובדים המועסקים דרך חברת כפיר, וכזאת לא עשתה.

אחריות כפיר


בשנת 2003 זכתה כפיר במכרז שפרסמה העיריה למתן שירותי אחזקת מבנים, חצרות ומערכות אלקטרומכניות בקיריית העיריה בירושלים, ובהתאם נחתם הסכם בין הצדדים. בעוד שהעיריה טוענת כי כפיר העסיקה את העובדים והיא ביחד עם מוריה אחראית כלפי התובע, הרי שלטענת כפיר כל תפקידה התמצה בהשמת העובדים בעיריית ירושלים ותשלום שכרם בהתאם להנחיית העיריה, כאשר העיריה היא שקבעה את אופי העבודה, נהלי העבודה והמטלות שהוטלו על התובע והיא שפיקחה על התובע.




כפי שנוכחנו לדעת, במקרה זה התובע עבד בשטח העיריה, בעבורה ועל פי נהליה והנחיותיה. לעיריה היתה השליטה האפקטיבית על בית המלאכה ועל עובדיו והיא פיקחה עליהם. אף על פי כן, וגם אם נאמר שתפקידה של כפיר היה בעיקרו קליטת כוח אדם לשם השמתו בעיריה, אין בכך כדי לשחרר את כפיר מהחובות המוטלות עליה. מחובתה של כפיר היה לוודא שהמזמין מקפיד על תנאי בטיחות נאותים ושהעובד שגוייס על ידה מוצב בסביבת עבודה בטוחה (לעניין חובתה של חברת כוח אדם לוודא כי המזמין, אצלו מוצב העובד, מקיים סביבת עבודה בטוחה, ר' ע"א (חי') 2898/04 הנ"ל, שאושר ע"י בית המשפט העליון ברע"א 12/06 צמנטכל הנדסה וייזום צפון בע"מ נ' אריה שירותי כ"א בע"מ (פורסם במאגרים)). העד מטעם כפיר, עדי אלדר, העיד כי סייר במתקני העיריה לפני הגשת ההצעה למכרז וכן ביקר במתחם העיריה מידי כמה שבועות (עמ' 16 לפרוטוקול, שו' 10 ואילך), לרבות בבית המלאכה (עמ' 17, שו' 1-4), אך כאשר נשאל העד אם הוא מכיר את לוח המפתחות בו מדובר, השיב בשלילה (עמ' 18 לפרוטוקול, שו' 14-19). תשובותיו של עד זה מלמדות כי כפיר לא בחנה כראוי את סביבת העבודה, אם בכלל, וכשלה במילוי חובתה לוודא כי עובדיה מוצבים בסביבת עבודה בטוחה. לו היתה נערכת בחינה של סביבת העבודה כפי שנכון וצריך היה לעשות, לא ניתן היה להתעלם מלוח המפתחות המוצב במקום, שהינו גלוי לעין ובולט בגודלו וכן ממיקומו מעל גובה המשקוף, באופן שאינו מאפשר הגעה אליו אלא על ידי טיפוס, כאשר לא מצוי סולם בהישג יד.




בנסיבותיו של מקרה זה, בפרט על רקע מערך היחסים בין כפיר לבין העיריה והאפשרות לצפות התרחשותה של פגיעה בתובע כפי שארעה, יש לקבוע כי כפיר הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע ולפיכך גם לה חלק באחריות לתאונה ולנזקים שנגרמו לתובע.



אחריות מוריה


מוריה טענה, כי עיסוקה הינו בניהול פרוייקטים קבלניים בתחום התשתיות - ובתוך כך סלילת כבישים ברחבי העיר ירושלים, פרוייקט הרכבת הקלה, הקמת הארנה ועוד – וכי בנוסף לעבודתה הסדירה בניהול פרוייקטים ובאופן חריג היא מספקת לעיריית ירושלים "שירות העברת תשלום שכר" לכ-15 עובדי מינהל ככר ספרא. העד מטעם מוריה, מר אסף רגב, העיד כי שכרם של עובדי חברת מוריה העובדים בפרוייקטים אותם היא מנהלת ממומן מתקורה שנגבית על ידה באותם פרוייקטים, בעוד ששכרם של עובדי העיריה מועבר למוריה על ידי עיריית ירושלים בתוספת 3% המשקפים את העלות המינהלית הנדרשת ממוריה בגין הוצאת התלושים (ר' תצהירו של מר אסף רגב וכן עדותו בעמ' 26 לפרוטוקול, שו' 25-27). לטענת מוריה, אין לה מעורבות או סמכות בדבר העסקת עובדים אלה או התשלום להם והיא משמשת רק "צינור להעברת כספים". בסיכומיה טענה מוריה, כי מנגנון זה בא לעולם לפני כעשר שנים לאחר שנתגלעה בעיריה בעיה של מחסור בתקנים. על מנת להמשיך ולהעסיק את העובדים מבלי לחרוג ממכסת התקנים הוחלט שמוריה תנפיק את שכרם של עובדי מינהל ספרא ועירית ירושלים תחזיר לה את הכסף בצירוף עמלה.




העיריה טענה בסיכומיה שמוריה היא שהקימה את בית המלאכה וקבעה את נהלי העבודה בו וכי הטענה ששימשה אך כ"צינור" להעברת כספים "היא עורבא פרח". טענתה זו של העיריה בסיכומיה אינה מוסברת כלל על רקע עדותו של העד שהובא לעדות מטעמה, מר אילן כהן, שאישר באופן שאינו משתמע לשתי פנים את שטענה מוריה, קרי שמוריה הינה למעשה "צינור להעברת כספים" או, כפי שהעד מטעם העיריה הגדיר זאת, "צינור להעסקת עובדים". עד זה אף הסביר כי השכר משולם באמצעות מוריה מטעמים בירוקרטיים בלבד וכיוון ש"העיריה כבולה בנהלים מסובכים", וכי אלמלא המכשולים הבירוקרטיים סביר להניח שעובדי המינהלת היו עובדי העיריה לכל דבר ועניין (עמ' 22 לפרוטוקול, שו' 17 ואילך). עוד אישר העד, כי יצחק רבי ופנחס דניאלי, שהיו ממונים על התובע וקיבלו שכרם ממוריה, כפופים לו ונתנו שירותים לעיריה ולה בלבד (עמ' 21 לפרוטוקול, שו' 21-24; עמ' 23 שו' 25-32).




מחומר הראיות עולה, אם כן, כי שכרו של התובע ואחרים כמותו שולם באמצעות מוריה, מכספים שעיריית ירושלים העבירה אליה, מנגנון שנוצר במקורו מטעמים בירוקרטיים כאלה ואחרים. יחד עם זאת, ועל אף שנראה כי למוריה לא היתה שליטה אפקטיבית על העובדים, איני רואה מקום לפטור אותה כליל מאחריות בנסיבותיו של מקרה זה. אין המדובר במצב זמני וחולף אלא בשיטה שנהגה לאורך שנים, במהלכם סברו העובדים עצמם כי הם, או האחראים עליהם, מועסקים על ידי מוריה (ר' סעיף 5 לתצהירו של התובע). העיריה עצמה גרסה לכל אורך ההליך כי מוריה היא מעסיקתו של התובע. מצב כזה, בו נוצר טשטוש לגבי זהות המעסיק וכל צד מסיר מעליו אחריות ומטיל את האחריות על האחר, אינו רצוי ואין לעודדו. מעת שהסכימה מוריה לקבל על עצמה העסקת עובדים באופן המתואר, מתוך שיקוליה שלה ובהתחשב ביתרונות שעשויים לצמוח לה מכך, עליה לקחת בחשבון שזהו "שטר ששובר בצידו" ועליה לכל הפחות לוודא שיש מי שלוקח אחריות על העובד, על בטיחותו ועל סביבת העבודה שלו, וכזאת לא נעשה על ידה.



חלוקת האחריות הנזיקית


קביעת שיעור ההשתתפות בין מעוולים במשותף נעשית, כאמור בסעיף 84 לפקודת הנזיקין, על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו" של כל אחד מהמעוולים. בפסיקה נקבע כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים, או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית (ר' ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר ופסקי הדין המאוזכרים שם, בפסקה 40 לפסק הדין).




במקרה זה, ועל יסוד הראיות שלפני, הגעתי למסקנה כי העיריה היא הנושאת בעיקר האחריות. כאמור לעיל, בית המלאכה שייך לעיריה ומצוי תחת שליטתה ובפיקוחה. התובע עבד עבור העיריה, על פי סדרי העבודה שלה ובהתאם להוראותיה. בידי העיריה היתה השליטה האפקטיבית על בית המלאכה ועל עובדי האחזקה שהועסקו באמצעות חברת כפיר ובידה היו האמצעים והיכולת לאתר את הכשל ולמנוע את הנזק. כגודל סמכויותיה של העיריה ושליטתה בשטח, כך גודל אחריותה. אשר על כן, יש לחייב את העיריה באחריות בשיעור של 70% לנזק. את שיעור אחריותה של חברת כפיר, אשר כשלה במילוי חובתה לוודא כי עובדיה מוצבים בסביבת עבודה בטוחה, אעמיד על 20%. אשר למוריה, סברתי כי יש להעמיד את מידת אחריותה על 10%, לאור האמור בפסקה 17 לעיל.



תנית השיפוי בהסכם בין העיריה לכפיר


בסיכומיו הפנה ב"כ העיריה להסכם שנערך בין כפיר לבין העיריה, ובין היתר לסעיף 12 להסכם הדן באחריות לנזיקין ושיפוי. לעניין זה טענו הנתבעים 1,2,5 בסיכומיהם כי תנית השיפוי הוכתבה על ידי העיריה במסגרת חוזה אחיד עליו אולצה כפיר לחתום על מנת לממש את זכייתה במכרז. כן נטען, כי יש לפרש את תנית השיפוי באופן מצמצם ודווקני, כך שאין בה לחייב את כפיר לשפות את העיריה במקרה זה.





סעיף 12 להסכם ההתקשרות שבין כפיר לעיריה, שכותרתו "אחריות לנזקים ושיפוי", קובע בזו הלשון:


"12.1 מעת חתימת חוזה זה ועד לתום תקופת החוזה יהיה הקבלן בלבד אחראי כלפי כל אדם ורשות בגין כל נזק ואובדן שייגרמו לרכוש העירייה או לגופו ו/או לרכושו של כל אדם אחר, לרבות עובדי העירייה, עקב מעשה או מחדל של הקבלן, עובדיו, שליחיו, או כל מי שבא מכוחו או מטעמו תוך כדי ביצוע חוזה זה, וכן הוא מתחייב לפצות את העירייה על כל סכום שתחוייב לשלם בקשר לנזקים המפורטים לעיל.
...
12.3. הקבלן יהיה אחראי כלפי העירייה ולשפותה בקשר לכל תביעה שתוגש נגדה, אם תוגש, ושעילתה נזק כאמור בסעיף 12.1 לעיל והוא מתחייב לשלם תחת העירייה כל סכום שהעירייה תידרש לשלם, או להחזיר לעירייה כל סכום שהעירייה הוציאה בקשר לנ"ל כולל כקנס, כפיצויים, כהוצאות וכשכר טרחת עו"ד, בין עפ"י פסק דין בין עפ"י פסק בורר וזאת לדרישת העירייה".



שאלת פרשנותה של תניית שיפוי מן הסוג האמור נדונה בפסקי דין שונים. בע"א 119/90 סולל בונה נ' שרף (פורסם במאגרים) נדונה תניית שיפוי שקבעה כי "קבלן המשנה יהיה האחראי היחידי והבלעדי לכל תביעת נזיקין של עובדיו וכל הבאים מכוחם, אף אם תהיה להם עילת תביעה נגד סולל בונה בגין היותו הקבלן הראשי בבנין". בית המשפט באותו מקרה נקט בגישה פרשנית מצמצמת וקבע כי אין לחייב את קבלן המשנה בגין נזק שנגרם מעוולה שבוצעה על ידי הקבלן הראשי. בית המשפט פסק, כי עניינה של תניית השיפוי, כעולה מלשונה, אינו תביעות נזיקיות בעוולת רשלנות, אלא תביעות בעילת אחריות שילוחית בלבד. כב' השופט בך הוסיף וקבע, כי "אפילו סברתי, כי מילות החוזה סובלות באותה מידה גם פירוש רחב יותר של זכות השיפוי, עדיין הייתי מעדיף את הפרשנות המצומצמת, וזאת תוך יישום הכלל, שבמקרה של ספק יש לפרש חוזה כנגד האינטרס של מנסחו" (פסקה 8 לפסק הדין). במקרים אחרים - בהם היתה התניה ברורה, מפורשת וחד משמעית - נקבע חיובו של קבלן המשנה גם בגין מעשה או מחדל של הקבלן הראשי (ע"א 971/90 חרושת ברזל נ' סמרי, פ"ד מו(4) 421; ע"א 3192/93 משה"ב חברה לשכון בנין ופיתוח בע"מ נ' כחלון, פ"ד נו(1)210).




ככלל, המגמה המסתמנת בפסיקה היא לפרשנות מצמצת ודווקנית של תניית השיפוי ומקום בו לא נאמר בהסכם, ברחל בתך הקטנה, כי כוונת הצדדים הינה רחבה עד כדי הסרת כל אחריות ממי שתניית השיפוי באה להיטיב עמו, וזאת גם בגין מעשיו ומחדליו שלו עצמו, הרי שאין לקרוא לתוך הסעיף התחייבות כזו (ר' ע"א(חי') 2114/05 עראבי נ' פארס נג'אר בע"מ (פורסם במאגרים), שאושר בבית המשפט העליון ברע"א 3740/07 זוגלובק בע"מ נ' פארס נג'אר בע"מ (פורסם במאגרים)).




במקרה דנן, קובע סעיף 12 חובת שיפוי בגין כל נזק או אובדן שייגרמו "עקב מעשה או מחדל של הקבלן (קרי, כפיר – ע.א.), עובדיו, שליחיו, או כל מי שבא מכוחו או מטעמו תוך כדי ביצוע חוזה זה". קריאת הסעיף אינה מוליכה למסקנה לפיה לפנינו תניית שיפוי המטילה על כפיר חובה לשפות את העיריה במקרה בו ייגרם נזק בשל רשלנותה או אחריותה על פי כל דין של העיריה עצמה, להבדיל ממעשיה או מחדליה של כפיר. בהיעדר אמירה מפורשת כזו, יש להעדיף את הפרשנות המצמצמת, המתיישבת על לשון הסעיף והעולה בקנה אחד עם מגמת הפסיקה והמדיניות השיפוטית (ר' פרשת זוגלובק לעיל), ויש לקבוע שלעיריה לא עומדת זכות שיפוי על פי סעיף 12 לחוזה.




אציין עוד, כי בפסיקה עלו שאלות גם בנוגע לתוקפה של תניית שיפוי, אם לפי תקנת הציבור מכוח סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, או כתנייה מקפחת מכוח חוק החוזים האחרים, התשמ"ג-1982 (ר' פסק דינו של כב' השופט י' עמית בע"א(חי') 2114/05 הנ"ל). גם במקרה שלפני כיוונה כפיר לעניין זה, כאשר טענה כי על מנת לממש את המכרז נאלצה לחתום על חוזה אחיד הכולל תנאים דרקוניים, בהם גם תניית השיפוי.

לאור מסקנתי בשאלת פרשנותה של תניית השיפוי, איני רואה צורך במקרה זה להידרש לטיעוני כפיר בעניין תוקפה של התניה ולקבוע עמדה לגביהם.

החבות הביטוחית


לאחר שנקבעה חלוקת האחריות בין המזיקים השונים ונדונו היחסים החוזיים בין העיריה לבין כפיר, נותרה עדיין על הפרק שאלת החבות הביטוחית. בעניין אחרון זה לא הובאו הטענות לאורך ההליך באופן בהיר ומאורגן. בסיכומי נתבעות 3-4 (העיריה והפניקס) הועלו הטענות באופן כללי וכל שנטען הוא שכפיר התחייבה לערוך ביטוח שיכסה גם את אחריות העיריה וכי על מגדל לשאת במלוא התשלום לתובע מכוח פוליסת הביטוח שהוצאה. הפוליסה עצמה לא הוגשה עד לאותו שלב וממילא שלא היתה הפניה לסעיפים הרלוונטים בפוליסה. רק לאחר שנטען ע"י נתבעות 1,2,5 כי לא הובאה כל ראיה לקיומה של פוליסה המכסה את חבות העיריה, ביקשו נתבעות 3-4 להתיר הגשת פוליסת הביטוח שהוציאה "מגדל" לבקשת כפיר. על אף השלב המאוחר בו הועלתה הבקשה, ומהטעמים שפורטו בהחלטה מיום 7.3.12, הותרה הגשת הפוליסה וניתנה לנתבעות 1,2,5 האפשרות להשלים סיכומיהם בנקודה זו.




הנתבעות 3-4 הגישו מסמכי פוליסה שלטענתם הוציאה מגדל לכפיר, תוך הפניה לגבולות האחריות לפרק חבות מעבידים (22,500,000), לסעיף אחריות צולבת ולסעיף ט' להרחבות לפוליסה. בהשלמה לסיכומיהן טענו נתבעות 1,2,5, כי במקרה שלפנינו התובע הינו צד ג' ביחס לעיריית ירושלים ולפיכך הפרק המתאים בפוליסה הינו חבות כלפי צד שלישי, בו גבול האחריות עומד ע"ס 5 מיליון ₪, ולא פרק חבות מעבידים, אליו הפנתה העיריה.




המחלוקת בין הצדדים נוגעת, אם כן, לתחולת ולהיקף הכיסוי הביטוחי שניתן לעיריה בפוליסת הביטוח שהוציאה מגדל. ההכרעה במחלוקת בין הצדדים מצריכה בחינה של הסעיפים הרלוונטים בפוליסת הביטוח. כידוע, פוליסת ביטוח כפופה לכללי הפרשנות הרגילים של חוזים וכמו בכל חוזה, על הפרשן לנסות ולאתר את אומד דעתם של הצדדים, דהיינו התכלית הסובייקטיבית של הצדדים, ואם זאת אינה ניתנת לאיתור, תפורש הפוליסה על פי תכליתה האובייקטיבית, דהיינו התכלית שצדדים סבירים והוגנים היו מבקשים להגשים באמצעות הפוליסה (ע"א(חי') 2898/04 פרשת צמנטכל, לעיל).




סעיף ט' בהרחבות לפוליסה קובע כדלקמן:


"פוליסה זו מורחבת לשפות כל אדם או גוף משפטי שהמבוטח התחייב בכתב לפני קרות מקרה הביטוח להכלילו כמבוטח נוסף בביטוח חבות מעבידים הנערך על ידו, באותה מידה שהאדם או הגוף המשפטי כאמור ייחשב כמעביד של עובדי המבוטח, או יקבע כי הוא נושא באחריות שילוחית לעניין חבות המבוטח כלפי עובדיו".

נוסח הסעיף האמור מלמד, כי היתה כוונה להכליל כמבוטח נוסף בביטוח חבות מעבידים "כל אדם או גוף משפטי שהמבוטח התחייב בכתב לפני קרות מקרה הביטוח להכלילו כמבוטח נוסף", וזאת כאשר אותו אדם או גוף "ייחשב כמעביד של עובדי המבוטח" או ייקבע כי הוא נושא באחריות שילוחית כלפי עובדי המבוטח.



במקרה דנן ניתנה התחייבותה של כפיר, בהסכם בינה לבין העיריה, לערוך ביטוח חבות מעבידים וכן להרחיב את שם המבוטח כך שיכלול גם את המזמין, קרי את העיריה (ר' סעיף 13 להסכם בין כפיר לעיריה וכן "מפרט מיוחד ביטוח" ובפרט פרק ג' הנוגע ל"אחריות מעבידים").




השאלה הנוספת הדורשת בירור הינה האם העיריה נחשבת "כמעביד של עובדי המבוטח" לצורך סעיף זה. כאמור בפרשת צמנטכל, קיומן של הגדרות שונות למושג משפטי מסויים (כגון "עובד" "מעביד" או "צד שלישי"), בהקשרים שונים, במסגרת שיטה משפטית אחת, הוא תופעה מקובלת:


"אכן, לא מן הנמנע שלצורך דינים מסוימים יחשב הקבלן כמעבידו של העובד, ולצורך דינים אחרים ייחשב המזמין כמעבידו.
...
כך לעניין חוקים – קל וחומר לעיין הסכמים חוזיים. בענייננו אין מדובר בדברי חקיקה, אלא בפוליסות ביטוח – ומכח עקרונות חופש החוזים והאוטונומיה של הפרט, מתחזקת ההנחה שלא מתחייבת אחידות במונחים ובמשמעותם בין פוליסות שונות (שגם הצדדים להן שונים), אלא נדרשת אך קוהרנטיות פנימית של כל פוליסה ופוליסה בפני עצמה, על-פי הגדרותיה ותכליותיה. זאת, כמובן, בכפוף למגבלות חוקיות, חוקתיות ושיפוטיות המוטלות על הפוליסה מכח דיני החוזים, דיני הביטוח ועל-פי כל דין, ובהתאם לנוהגים המקובלים בתחום המייצרים ציפיות מובנות אצל הצדדים. במובן זה, מהווה כל פוליסה מסמך משפטי נפרד המתייחס אל המציאות במונחיו הפנימיים, בנסיבות האופפות אותו, ועל פי תכליותיו. היות שהמדובר בהסכמות של צדדים שנתון להם חופש התקשרות ועיצוב של החוזה..., נדמה כי אין בעייתיות בכך שאותו אדם יוגדר כ"עובד" בפוליסה אחת, וכ"צד שלישי" בפוליסה אחרת, כפי שאין כל בעיה שכל אחת מן הפוליסות תגדיר את המונח "עובד", לצרכי הכיסוי הביטוחי שהיא מעניקה, באופן שונה"
(רע"א 12/06 הנ"ל, פסקה 12 לפסק הדין).

סעיף ט' הנ"ל בא להרחיב את תחולת הפוליסה על גופים נוספים שאינם המבוטח, קרי כפיר, שכפיר התחייבה להכלילם כמבוטחים בביטוח חבות מעבידים. הרחבת הכיסוי הביטוחי נועדה להעניק כיסוי ביטוחי לגופים עמם התקשרה כפיר ונראה כי היא נועדה גם להגן על עובדיה של כפיר המופנים לעבוד אצל אחרים, שהם מעסיקם בפועל. אין לפרש את הביטוי "מעביד" באופן צר ובכל מקרה יש להבינו ככולל גם את העיריה במקרה זה, קרי את הגוף שהעסיק את התובע בפועל ושבעבורו ותחת ניהולו עבד התובע, כפי שפורט בהרחבה לעיל. פרשנות זו נתמכת בלשון הסעיף ובתכלית ההסדר, ועולה בקנה אחד עם התחייבותה של כפיר כלפי העיריה בהסכם ביניהם. פרשנות אחרת, הגורסת כי כפיר לעולם תיחשב "מעביד" של העובד לצורך סעיף זה מאחר והיא המשלמת את שכרו, כפי שטענו נתבעות 1,2,5 בהשלמה לסיכומיהן, תרוקן את הסעיף מכל תוכן. נוכח האמור, מסקנתי הינה כי לעיריה כיסוי ביטוחי מכוח פרק חבות מעבידים בפוליסה שהוציאה מגדל.



כאמור, נתבעות 1,2,5 טענו כי במקרה זה התובע הינו צד ג' ביחס לעיריית ירושלים ולפיכך לעיריה כיסוי ביטוחי מכוח הפרק העוסק בחבות כלפי צד שלישי ולא מכוח הפרק העוסק בחבות מעבידים. ב"כ הנתבעות לא הפנתה לסעיף הרלוונטי בפוליסה, אך אף אם ניתן היה להגיע למסקנה כי העיריה מכוסה ביטוחית גם מכוח פרק החבות כלפי צד שלישי, הרי שנוכח מסקנתי לעניין הכיסוי הביטוחי על פי פרק חבות מעבידים, לא היה בכך כדי לשנות. במקרה כזה היה מקום לקבוע את החבות מכוח פרק אחד בלבד, הוא הפרק שגבול הכיסוי הביטוחי בו גבוה יותר, ובענייננו פרק חבות מעבידים (ר' רע"א 12/06 צמנטכל, לעיל בפסקה 18 לפסק הדין).




טענה נוספת שהעלתה העיריה נוגעת לסעיף "אחריות צולבת" הקיים בפוליסה. לטענת העיריה, מגדל ביטחה את העיריה כמבוטחת ראשית באחריות צולבת, ולפיכך אין כלל מקום לדון בשאלה של כפל ביטוח.




הסעיף המתייחס לאחריות צולבת במסמכי הפוליסה שהוגשו הוא סעיף 5, וכך הוא קובע:


"אחריות צולבת
מוצהר ומוסכם בזה כי:
א. במקרה שיותר מצד אחד או גוף אחד מהווה את "המבוטח", ייחשב כל אחד מהצדדים או מהגופים למטרת פוליסה זו כיחידה נפרדת והמלה "המבוטח" תיחשב כחלה על כל צד או גוף באותה צורה כאילו הוצאה פוליסה נפרדת לכל אחד מהצדדים הנזכרים.
ב. החברה מסכימה בזה לוותר על הזכות של תחלוף או הגשת תביעה שיש לה או תהיה לה נגד כל אחד מהצדדים כתוצאה מתאונה אשר בקשר אליה הוגשה תביעה איזושהי, אולם כל זאת בתנאי שכל הכתוב בפיסקא זו לא ייחשב כהרחבת גבולות אחריותה כמפורט ב"רשימה".
ג. במידה ש"המבוטח" כולל "קבלנים גם/או קבלני משנה" גם/או אדם או גוף אחרים ששמם אינו נקוב במפורש, אלה לא ייחשבו כ"המבוטח" לצורך פיסקא זו".

הנה כי כן, ס"ק ג' קובע כי לצורך סעיף זה לא ייחשב כ"מבוטח" גוף או אדם ששמו אינו נקוב במפורש בפוליסה. העיריה לא הצביעה על מקום כלשהו בפוליסה ששמה מופיע בו במפורש וצודקת מגדל בטענתה, כי משלא צויין שמה של העיריה מפורשות אין סעיף האחריות הצולבת חל עליה.

כפל ביטוח


בית משפט השלום בירושלים 54678313
כפי שמצאנו, חבותה של העיריה מכוסה בפוליסה שהוציאה מגדל בפרק הדן בחבות מעבידים. גבול הכיסוי הביטוחי על פי פרק זה עומד ע"ס 22,500,000 ₪ (ב"כ העיריה ציין בהודעה שהגיש כי הסכום הוא דולרי, אך בעמוד הראשון של הפוליסה שהוצגה נרשם מפורשות כי "כל הסכומים בשקלים חדשים" ולפיכך מקום שבו לא נרשם אחרת, יש לראות את הסכום כסכום שיקלי). כמו כן, לא היתה מחלוקת כי העיריה מכוסה גם בפוליסה שהוציאה הפניקס, שגבול הכיסוי הביטוחי בה עומד ע"ס 10,000,000 דולר, שהם 40,000,000 ₪ במעוגל (שער הדולר נכון ליום מתן פסק הדין הינו 3.997 ₪). נוכח סכומי הפוליסות והוראות סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, היחס בין הכיסוי הביטוחי בפוליסות הינו 64% בחברת הפניקס ו-36% בחברת מגדל.




משנקבע כי אחריותה של העיריה היא בשיעור 70%, הרי שההשתתפות תחולק כך שהפניקס תישא ב-44.8% ומגדל ב-25.2%.




5129371
54678313סיכומו של דבר, הנתבעות 3-4 (העיריה והפניקס) תישאנה ב-44.8% מהנזק ונתבעות 1,2,5 (שהן גם צדדי ג') תישאנה ב-55.2% (20% אחריות כפיר + 10% אחריות מוריה + 25.2% כמפורט בפסקה 35 לעיל). משנקבע סכום הפיצויים הכולל ע"ס 75,000 ₪, הרי שנתבעות 3-4 תישאנה בתשלום סך של 33,600 ₪ מתוך סכום הפיצוי הכולל ונתבעות 1,2,5 ביתרה בסך 41,400 ₪.








לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. נפילה בעבודה

  2. נפילה במקלחת

  3. נפילה בגן משחקים

  4. נפילה במעבר חציה

  5. נפילה לבור ניקוז

  6. נפילה על בטונדה

  7. נפילה במהלך טיול בטבע

  8. נפילה מכיסא בזמן ניקיון

  9. החלקה בסופר מרקט

  10. החלקה במפעל

  11. החלקה ליד הבריכה

  12. נפילה בדרך לעבודה

  13. נפילת אבני חיפוי

  14. נפילת סלע על עובד

  15. נפילה בבריכת שחיה

  16. נפילה בגלל סחרחורת בעבודה

  17. החלקה / נפילה במטבח בבית

  18. נפילה בגלל סדק בכביש

  19. נפילת שלט על רכב חונה

  20. נפילה ממיטה תא מעצר במשטרה

  21. נפילה במסיבת ריקודים

  22. נפילה בגלל בור בכביש

  23. נפילה ממחפרון תוך כדי ירידה

  24. תאונת עבודה נפילה מגג

  25. נפילת אישה מבוגרת ברחוב

  26. נפילה מהמיטה בחדר מיון

  27. נפילה על לבנים על מדרכה

  28. נפילה של מורה – תביעת נזיקין

  29. נפילה בדרך חזרה מהעבודה

  30. נפילה בגלל שקית ניילון

  31. תאונת עבודה נפילת עפר על הראש

  32. נפילה בבית בדרך לעבודה

  33. נפילה בקולנוע – תביעת פיצויים

  34. החלקה על הרצפה בגלל חומר ניקוי

  35. שילוט אזהרה - רצפה רטובה

  36. נפילה בגלל נוזל ניקוי על הרצפה

  37. נפילת עובד שעמד על כיסא

  38. תאונת עבודה מנופאי - נפילה ממנוף

  39. פיצויים בגין נפילה לתהום

  40. פגיעה כתוצאה מנפילת ארון

  41. החלקה על רצפה - שכבת פוליש ווקס

  42. פציעה בחדר כושר - נפילת משקולת

  43. נפילה של שוטר ברחוב בדרך לעבודה

  44. נפילה בגלל מרצפה שבורה על מדרכה

  45. נפילת אבן על הראש – תביעת פיצויים

  46. נפילה ליד בריכה בגלל שלולית מים

  47. תביעה נגד קייטנה – נפילה מעל סוס

  48. נפילה בחו"ל - ביטוח נוסעים לחו"ל

  49. נפילה של ילדה ברחוב בגלל חוט ברזל

  50. תביעה נגד חוות סוסים - נפילה מסוס

  51. גג אזבסט נשבר נפילה מגג של מסגר רתך

  52. נפילה במתחם אטרקציה תיירותית

  53. נפילה בגלל רצפה רטובה במטבח

  54. נפילה לאחר הוצאת התינוק מהרכב

  55. נפילה במהלך תיקון מנוע של רכב

  56. נפילה מעמוד חשמל – תאונת עבודה חשמלאי

  57. כיסא נשבר בגלל ישיבה - נפילה על עכוז

  58. נפילה על רצפת PVC למניעת החלקה

  59. עליה לגג כדי לתקן דליפה - נפילה

  60. החלקה על גרגרי פלסטיק מפוזרים על הרצפה

  61. תאונת עבודה עולה חדש - נפילה מגג אסבסט

  62. נפילה של מלצר במטבח בגלל רצפה רטובה שמן

  63. תביעה נגד טיב טעם - נפילה של לוח זכוכית

  64. נפילה מן הקומה הראשונה – תביעה לפיצויים

  65. נפילת עובד ניקיון בזמן שטיפת רצפה

  66. נפילת עובדת בסופר בגלל רצפה רטובה

  67. תביעה נגד עיריית חולון - נפילה בבית הקברות

  68. נפילת רמקול על רחבת ריקודים – תביעת פיצויים

  69. תוך כדי שיחה בטלפון פתח את החלון ונפל

  70. תאונת עבודה בגלל רוח - נפילת חפץ כבד על ראש עובד

  71. תביעה מסגר עצמאי פגיעה בעבודה נפילה בתוך בית מלאכה

  72. תביעה נגד מכון כושר: פציעה (נפילה) בשיעור זומבה

  73. נפילה ביציאה מהרכב בגלל תיק שהיה מונח מתחת למושב

  74. נפילה בגלל רטיבות ברצפה בגלל החזקת דליים מלאים במים

  75. עת שעלה לרכב כדי להתחיל בנסיעה, החליק התובע, נפל ונחבל

  76. נפילה מהמשאית ביום גשום - הרגל נלכדה בין הברזל והברזנט

  77. נפילה בעליה במדרגות הקבינה בגלל שאריות שמן וסולר בנעליים

  78. נפילה בשירותים במהלך העבודה עקב רטיבות ומים שהיו על הרצפה

  79. נפילה לאחור בניסיון לחצות כביש בגלל רכב שנסע במהירות מופרזת

  80. סוס התפרץ לכביש לאחר שהנתבע נפל ממנו ורכב התובעת פגע בו

  81. איבד את שיווי משקל וכתוצאה ממים ושמן שהיו על גבי הרצפה החליק ונפל

  82. נפל עת נתקל בסלע גדול שהיה מונח על השביל ואשר חסם את המעבר כמעט לחלוטין

  83. תאונת דרכים: כאשר עצר ליד ביתו והחל להוריד את החפצים, כשהמנוע עדיין פועל, הוא החליק ונפל

  84. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון