מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילה מגובה ארבע מטר: 1. בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בתאונת עבודה מיום 13/04/05 (להלן: "התאונה"). התובע הינו יליד 1967, עובד בניין, שהועסק כשכיר על ידי הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") בתור מנהל עבודה. 2. לטענת התובע, התאונה אירעה עת שעסק בעבודות להרכבת גדר עץ במלון "רנסנס" בנצרת וכאשר באופן פתאומי "אירעה קריסה במקום אשר גרמה" לנפילתו מגובה של 4 מטר (כך נטען בתביעה). מאוחר יותר יטען התובע, כי לא אירעה שום קריסה וכי מדובר בהחלקה. התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה הוא נחבל בכל חלקי גופו, בעיקר בכתף ימין, גב תחתון ונגרם לו שבר במפרק ירך ימין. 3. התאונה הוכרה כתאונת עבודה, ובמסגרת המל"ל נקבעו לתובע נכויות זמניות כדלקמן; אי כושר מוחלט ונכות זמנית בשיעור 100% מיום התאונה ועד ליום 30/09/05; 20% נכות זמנית מיום 01/10/05 ועד 31/01/06 ונכות צמיתה בשיעור 10% מיום 01/02/06. ועדה רפואית לעררים קבעה ביום 20/05/07, כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 28%, החל מיום 01/10/05. תקנה 15 הופעלה במלואה ונכותו של התובע הועמדה על 42%. חוות דעת רפואיות 4. מטעם התובע הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר נחום רוזנברג (להלן - מומחה התובע). מומחה התובע קבע, בחוות דעת מיום 14/06/06, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות אורטופדית משוקללת צמיתה בשיעור של 28%, כמו כן המליץ על הפעלת תקנה 15 במחציתה. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר מדרכי קליגמן (להלן - מומחה הנתבעות). מומחה הנתבעות קבע, בחוות דעת מיום 07/07/09, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 10%. 5. בשים לב לפער שבין חוות הדעת, מיניתי כמומחה מטעם בית המשפט את פרופ' סודרי, אשר קבע בחוות דעתו מיום 06/09/10 כי לתובע נותרה נכות משוקללת צמיתה של 28% (20% בין הגבלה בתנועות מפרק ירך ימין ו-10% בגין השפעה קלה על כושר התפקוד בכתף ימין). גדר המחלוקת 6. המחלוקת בין הצדדים נוגעת הן לאירוע התאונה ונסיבות התרחשותה, הן בשאלת האחריות לתאונה והן בשאלת גובה הנזק. בשים לב למחלוקת הנ"ל נקבע התיק לשמיעת ראיות הצדדים. דא עקא, שמטעם התובע ומלבדו, לא הובאו עדים לתאונה, אף שאין חולק (ובכך הודה התובע) כי לתאונה היה עד בשם עבדאללה קסאברי. דיון והכרעה 7. לאחר ששמעתי את התובע והתרשמתי מהופעתו בפניי ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ועיינתי במסמכים ובראיות הנוספות שהונחו בפניי על ידם, מצאתי לקבוע את הממצאים והקביעות שלהלן ולהעריך על פיהם את נזקי התובע - הכל כפי שיפורט בהרחבה להלן. תחילה יש לדון במחלוקת בשאלת הוכחת אירוע התאונה ובהמשך לדון בשאלת האחריות לתאונה ולבדוק האם מוטלת על הנתבעות החובה לפצות את התובע על נזקיו, ככל שהוכחו. נטל הראיה ואירוע התאונה 8. אין חולק, כי נטל הראיה בתיק זה בכל הנוגע להוכחת אירוע התאונה ואופן התרחשותה רובץ על שכמו של התובע בבחינת המוציא מחברו. כבר עתה ייאמר, כי הגרסה של התובע כפי שקיבלה ביטוי בכתב התביעה לא הוכחה ואף הופרכה ע"י התובע עצמו, שבעדותו בפניי אישר כי החליק, מבלי שהייתה קריסה של האדמה שמתחת לרגליו. עדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי, ואשר על מנת שבית המשפט יבסס עליה את ממצאיו, ככל שלא נמצא לה סיוע, קמה חובת הנמקה, כמפורט בסעיף 54 לפקודת הראיות. 9. לאחר ששקלתי את מכלול הראיות בתיק ונוכח התרשמותי החיובית מאוד מעדותו של התובע בכל הנוגע לנסיבות אירוע התאונה, מצאתי לקבל את עדותו בפניי ולקבוע כי אכן התאונה אירעה במהלך עבודתו אצל הנתבעת, במלון "רנסנס" בנצרת, כתוצאה מכך שהחליק, איבד שיווי משקל ונפל מגובה (במקביל, יש לדחות את הגרסה שנכללה בכתב התביעה בדבר התרחשותה של קריסה במקום). בקובעי זאת, לא נעלמה מעיניי העובדה כי התובע נמנע מלהביא עד ראייה לתאונה, אותו פועל בשם עבדאללה קסאברי (להלן: "הפועל הנוסף"), הימנעות שיש בה כדי לפעול לרעתו (ולא לרעת הנתבעת כפי שנטען בסיכומי התובע). אלא שבשים לב להתרשמותי מהתובע ולעובדה שגרסתו לפיה החליק, הינה גרסה אשר מצד אחד קיבלה ביטוי במסמכים קודמים שנערכו על ידו (למשל בהודעה של הנתבעת על התאונה, נ/6 - "מסיבה שלא ידועה לי החלקתי ונפלתי") וכאשר גם בתשובות לשאלון לא חזר התובע על הגרסה שבתביעה, ומצד שני גרסה זו יש בה כדי "להזיק" לתובע בכל הנוגע לדיון בשאלת הרשלנות והאשם התורם (ראה להלן), מצאתי לקבל את עדותו ולקבוע כי אכן נפל לאחר שהחליק כפי שתאר בפניי. 10. באשר לגובה ממנו נפל התובע, מצאתי לקבוע כי לא עלה בידיו להוכיח את הנטען בתביעה לעניין גובה של 4 מטר, שכן כבר בבית החולים בעת שהתקבל לאשפוז לאחר התאונה, מסר התובע גרסה שונה ולפיה מדובר בגובה של כ 2.5 מטר (ראה נ/7). בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה, דובר על גובה של 3 מטר. משלא הובא הפועל הנוסף לעדות ובכך לא הונחו בפניי ראיות נוספות לעניין הגובה (גם תמונות לא הובאו על ידי התובע), לא ניתן לקבוע כממצא מה הוא הגובה ממנו נפל התובע. עם זאת, בשים לב לדבריו של התובע בפניי בעניין זה ובהעדר ראיה סותרת מצד הנתבעות, יש לקבוע כי גובה הקיר בצד החיצוני שממנו נפל התובע עלה על 2 מטר. 11. טוען ב"כ התובע בסיכומיו, כי יש לראות במסמכים שנחתמו על ידי הנתבעת כהודאת בעל דין בכתב, ומשכך פטור התובע מהוכחת העובדות שבהן הודתה הנתבעת. אין בידי לקבל טענה זו, הגם שהדיון בה הוא למעשה תיאורטי בשים לב לקביעתי דלעיל לעניין קבלת גרסת התובע בנוגע לאירוע התאונה. כפי שניתן לראות מלשון ההודעה של הנתבעת על התאונה (נ/6) מדובר בתיאור שמסר התובע עצמו ("בגוף ראשון"), כך שברי כי עסקינן בדברי התובע עצמו, כפי שאלה נרשמו על ידו או על ידי אחרים, משמע- שאין בעצם הרישום כדי לפטור את התובע מהוכחת גרסתו (אין חולק כי מטעם הנתבעת עצמה לא היו עדים לתאונה). עם זאת, ניתן בנסיבות תיק זה לראות בהודעות הנתבעת כסיוע לעדותו היחידה של התובע ובכך יש משום מתן משנה תוקף לקביעתי דלעיל. 12. ב"כ הנתבעות טוען בסיכומיו כי גרסתו של התובע אינה סבירה וכי מדובר במי שהתגלה כבלתי אמין עת הסתיר אירועים תאונתיים קודמים. טענות אלה לא נעלמו מעיניי, אך בכל הנוגע לסבירות הגרסה, לא מצאתי שעסקינן בתיאור מופרך, שכן אם עמד התובע על הקיר או בסמוך לחלק העליון ואיבד משקל או החליק, יכל באותה מידה ליפול לכל אחד משני צדי הקיר (בין הגבוה ובין הנמוך). באשר לתאונות קודמות, ונוכח התרשמותי מעדותו של התובע שכשהופנה לתאונה משנת 1997 ענה, "מה זה קשור?" ושאלתו אם הכוונה בתאונה, "זה גם אם בעבודה נפלתי וישבתי יומיים בבית?", ראיתי לייחס את אי הגילוי לאי הבנה יותר מאשר ניסיון להסתיר את עברו הרפואי/תאונתי במכוון. מכל מקום, אין באמור כדי לשנות מקביעתי לעניין עצם אירוע התאונה. שאלת האחריות 13. משקבעתי כי אירוע התאונה הוכח, יש לדון עתה בשאלת האחריות להתרחשותה. בכגון דא, טוען התובע להתרשלות הנתבעת ולהפרת חובה חקוקה על ידה. באשר לעוולת הרשלנות, סבור התובע כי הנתבעת, מעבידתו, הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה ולא נקטה אמצעים סבירים כדי למנוע ממנו את הסכנות בביצוע עבודתו במקום. התובע אף טוען לתחולת הכלל של "הדבר מדבר בעדו". 14. בכל הנוגע לשאלת נטל הראיה בסוגיה זו, מצאתי כי יש לדחות את טענת התובע, לפיה ביחסים בינו לבין הנתבעת חל הכלל של ה"דבר מדבר בעדו", על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן - פקודת הנזיקין). טענה זו נטענה בעלמא וללא ביסוס בכתב התביעה ובסיכומי התובע. על מנת שיחול כלל זה צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים, אותם נדרש התובע להוכיח; "תנאי ראשון הוא, כי הנסיבות הממשיות של התאונה אינן ידועות לתובע. השני דורש, כי הנזק נגרם על ידי רכוש שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע. והאחרון קובע שיש צורך כי ההנחה שהתאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות כלשהי תהא מסתברת יותר מההנחה שהתאונה נגרמה ללא כל התרשלות של הנתבע" (ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד מב(1), 153). בענייננו, לא ניתן לקבוע כי מתקיים התנאי הראשון והמצטבר להפעלת הכלל, שכן הנסיבות הממשיות שגרמו לתאונה ידועות לתובע שציין במפורש כי החליק ונפל בעת שהסתובב על מנת לקחת "מטר או משהו" שביקש ממנו הפועל הנוסף, בזמן שהחזיק עבורו גדר מעץ שהלה הרכיב. אין לומר גם שהקיר ממנו נפל התובע הינו בשליטתה המלאה של הנתבעת. רשלנות 15. מן המפורסמות, כי על מנת שתקום עילה ברשלנות, צריך שתתקיים ביחסים בין התובע לנתבעת חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) וכן כי חובה זו הופרה על ידי הנתבעת. חובת זהירות מושגית 16. במסגרת יחסי עובד מעביד, מוטלת על האחרון חובת זהירות מושגית המחייבת אותו לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה. חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו, הוכרה בפסיקה באופן גורף, ובמסגרתה נקבע, בין היתר, כי על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. על המעביד לספק לעובדיו סביבת עבודה בטוחה, להגן עליהם מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען (ראה - ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז, וערעור שכנגד, מאגרים משפטיים). בנוסף, על המעביד מוטלת החובה להזהיר את עובדיו ולהנחות אותם הנחיות מתאימות בנוגע לסיכונים הקיימים במקום העבודה. עם זאת ראוי לציין, כי אחריותו של המעביד אינה אחריות מוחלטת לכל נזק אפשרי שנגרם לעובד במהלך העבודה ומקום שלא הוכחה כל רשלנות מצד המעביד לקרות התאונה, או שהעובד היה המתרשל היחיד, אין לחייב את המעביד באחריות לתאונה. חובת זהירות קונקרטית 17. על מנת לבסס חובת זהירות קונקרטית יש לבדוק אם בנסיבות המקרה אדם סביר (מעביד סביר בענייננו), היה יכול וצריך לצפות את התגבשות הנזק (ראה עניין סופריור כבלים בע"מ הנ"ל וכן ע"א 4114/90 אברהם בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1), 415). בשים לב למכלול הנסיבות בענייננו, יש לקבוע כי היה על הנתבעת לצפות את התרחשותו של הנזק שנגרם בפועל ולפעול למניעתו, באמצעות אספקת כלי עבודה מתאימים (לרבות בנית גידור מצידו הגבוה של הקיר, פיגומים, רתמות, חבלים), פיקוח מתאים על שיטות העבודה והדרכה ראויה. תוצאה זו נתמכת בחובה המוטלת על הנתבעת מכוח סעיף 50 לפקודת הבטיחות ותקנות 9, 115, 139 ו- 168 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), תשמ"ח - 1988. מדובר בקיר גבוה אשר ממנו קיימת סכנת נפילה (כפי שאכן קרה בפועל), ומשכך על הנתבעת רבצה חובה לגדר את חלקו הגבוה של הקיר או לספק כלים או אמצעים שהיה בהם כדי למנוע את הסכנה. עם זאת, כזכור, משלא הונחו בפניי ראיות מוצקות באשר לגובה הקיר, יש בכך כדי "לרכך" מחד גיסא את חובותיה של הנתבעת, ומאידך גיסא יש בה כדי להגדיל את חלקו ותרומתו של התובע לאירוע התאונה (ראה בהמשך). 18. הנתבעות טענו בסיכומיהן, בהתבסס על עדותו של התובע, כי נוכח מהות תפקידו וניסיונו ובהיותו הממונה על העבודה ומי שבחר את מיקומה, הרי שהנתבעת לא יכלה לעשות דבר למניעת הנפילה וכי אין עסקינן בעבודות או עבודה בגובה כנטען, המצריכה פיגומים, רתמות וכיו"ב. טענות אלה דינן להידחות - כאמור לעיל, חובת הגידור מכוח סעיף 50 לפקודת הבטיחות והתקנות שהוזכרו, הינה חובה מוגברת וכאשר תקנה 139 קובעת כי במקרה בו קיימת סכנה של נפילת אדם מגג, לא יועסק עליו אדם אלא אם ננקטו אמצעים נאותים למניעת נפילתו. אין חולק כי בענייננו לא ננקטו אמצעים כאלה כלל וכלל. העובדה כי היה זה התובע, בהיותו מנהל העבודה באתר, מי שבחר את מיקום העבודה ואופן ביצועה, אין בה כדי לאיין את חובותיה של הנתבעת כמעבידתו, גם אם יש בכך כדי להגדיל את אשמו התורם לאירוע. 19. זאת ועוד, אינדיקציה נוספת להפרת חובת הזהירות היא העובדה כי הנתבעת לא עמדה בחובת הדרכת התובע מפני הסיכונים אליהם הוא חשוף במסגרת עבודתו, אשר קבועה בחוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד-1954 ובתקנות שהותקנו מכוחו. אומנם נטען, כי התובע הכיר היטב את תנאי העבודה במקום, פיקח עליהם וקבע אותם והינו בעל ניסיון בעבודות שיפוצים, אולם עובדת היותו של עובד מיומן וותיק, אין בה כדי לפטור את הנתבעת מחובת ההדרכה והפיקוח על שיטות העבודה הרובצת על כתפיה. בנוסף, תקנה 3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999 קובעת, כי הדרכה בנושא הסיכונים והגנה מפניהם תינתן לכל עובד, על ידי בעל מקצוע מתאים לכל הפחות פעם בשנה (כאן יוטעם, שהנתבעות לא הביאו מטעמן כל ראיה שיש בה להוכיח אחרת). 20. ממכלול הדברים יש לקבוע, כי התובע הצליח להוכיח במידה הנדרשת בהליך זה, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה בתור מעבידתו. בכגון דא, לא שוכנעתי כי התאונה אירעה כתוצאה מדרך פעולה לא זהירה של התובע עצמו, אותה הנתבעת לא יכלה לצפות או שלא הייתה לה שליטה עליה. על כן יש לקבוע, כי התאונה אירעה עקב התרשלות הנתבעת אשר הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה (הפרה שהתבטאה באי התקנת גידור כנדרש, שיטת עבודה לא נכונה, ציוד עבודה לא מתאים והיעדר הדרכה ופיקוח). פועל יוצא של קביעה זו - הנתבעות אחראיות לפיצוי התובע בגין נזקיו בתאונה. הפרת חובה חקוקה 21. לא זו אף זו, אי גידור והעדר הגנה מפני נפילה, מהווים גם הפרת חובה חקוקה. לעוולה זו, הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, חמישה יסודות מצטברים; "את העוולה של הפרת חובה חקוקה מרכיבים חמישה יסודות פוזיטיביים: (1) חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; (2) החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק; (3) המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; (4) ההפרה גרמה לניזוק נזק; (5) הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק. היסוד הנגטיבי, הקבוע בסעיף 63(א) סיפא לפקודת הנזיקין, הוא שהחיקוק, לפי פירושו הנכון, לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין" (ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה, מאגרים משפטיים). בענייננו, נוכח קביעותיי לעיל, הרי שהחובה הקבועה בסעיף 50 לפקודת הבטיחות והתקנות שהוזכרו, חלה על הנתבעת. חובה זו נועדה להגן על כלל העובדים בחברה, והתובע ביניהם, מפני פגיעת גוף שעלולה להיגרם להם במהלך עבודתם. כן קבעתי כי הנתבעת הפרה את חובת הגידור וכי קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת החובה לבין נזקיו של התובע. אשם תורם 22. במישור יחסי עובד מעביד מוטלת כאמור על המעביד חובה כללית וגורפת לנקוט באמצעים הסבירים הדרושים על מנת שעובדיו לא יפגעו. על כן נוהגים בתי המשפט במשורה בכל הנוגע להטלת רשלנות תורמת על עובדים. מה עוד, שעל פי הפסיקה, אשם תורם יוטל על עובד רק במקרים בהם אשמו ברור ובולט לעין [ראה - ע"א 4114/90 (בן שושן) וכן ע"א 1815/09 (סופריור כבלים בע"מ) שהוזכרו לעיל]. לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות, השיקולים ונסיבות המקרה, מצאתי שגם התובע אחראי באשמו לתאונה, בשיעור לא מבוטל. כפי שנקבע לעיל, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע בכך שלא סיפקה ציוד עבודה בטוח ולא הדריכה אותו לגבי עבודה בגובה. עם זאת, מהנתונים בפני עולה שהתובע היה עובד בעל ניסיון רב בעבודות בניין ("שיפוצים") הן לפני שהחל לעבוד אצל הנתבעת והן מאז תחילת עבודתו אצלה בשנת 2002 (התובע אף עבד במלון לפני כן). בנוסף, על פי עדותו, התובע היה האחראי על ביצוע העבודות באתר, אחראי על העובדים ("שישה, שבעה"), לרבות על המסגר שביצע את עבודות הגדר, והוא זה שנתן להם הוראות, היכן ומה לעשות. 23. התובע עסק בעבודה במקום גבוה למרות שידע שמדובר במקום מסוכן ולא מגודר כנדרש ולמרות שלא קיבל הכשרה והדרכה כיצד לעבוד בגובה. אכן, החובה לספק הדרכה נאותה לעובד מוטלת בעיקרה על המעביד, אך בנסיבות המקרה בפני הייתה זו גם חובתו של התובע להפנות תשומת לב הנתבעת לסכנות ולהעדר מיגון וגידור ולבקש הדרכה לפני תחילת העבודה בסביבת הגדר, במיוחד על רקע העובדה שלא מדובר ביחסי עובד מעביד רגילים, אלא המעביד הוא בן דודו של התובע ולפיכך התובע לא היה צריך לחשוש שבקשה מעין זו עשויה להשפיע על עתידו במקום העבודה. ניתן לצפות מעובד בעל ותק ורקע כשל התובע כי ינהג זהירות מרבית בעבודתו ולא יעבוד במקומות מסוכנים, אם אינו יודע כיצד להתנהל בבטחה וללא סיכונים. ודוק -לתובע היה שיקול דעת עצמאי בשטח והנתבעת לא התערבה בשיקול דעתו זה בהיותו האחראי מטעמה במקום. מאידך, כשבאים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע וכתוצאה מכך להפחית מהפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע, יש להביא בחשבון שהעובד יכול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם לא תמיד יש לראות בכך כרשלנות תורמת. אשר על כן, בנסיבות אירוע התאונה ובאיזון המתחייב מן הנסיבות והפסיקה, שוכנעתי כי יש מקום לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 25%. יש לעבור כעת לדיון במחלוקת שבין הצדדים בשאלת הנזק. הנכות הרפואית 24. כאמור, מומחה בית המשפט קבע את נכותו הרפואית המשוקללת של התובע כתוצאה מהתאונה בשיעור 28%. קביעתו זו של מומחה בית המשפט מקובלת עליי ויש לקבוע את נכותו הרפואית של התובע על פיה (למעשה לא מצאתי כי ב"כ הצדדים חלוקים בשאלה זו). הנכות התפקודית 25. הצדדים חלוקים בנוגע לשיעור נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מהתאונה. התובע טוען כי נותרה לו נכות תפקודית בשיעור 62%, והנתבעות טוענות כי לא נותרה לתובע כל מגבלה תפקודית כתוצאה מהתאונה. בסופו של יום, הסמכות לקבוע את שיעור הנכות התפקודית נתונה לבית המשפט. שיעור הנכות הרפואית אינו הנתון היחיד שיילקח בחשבון בעת קביעת הנכות התפקודית. נכות זו מטבע הדברים נבחנת גם בהתייחס לפרמטרים אחרים כגון - גיל, השכלה, מהות העבודה בפועל לאחר חזרת התובע לעבודה וגובה ההשתכרות (ראה לעניין זה לדוגמה - ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נב(3), 792, בסע' 8 ואילך לפסק הדין). 26. התובע חזר לעבודתו לאחר התאונה, וממכלול העדויות והראיות עולה כי כושר השתכרותו נפגע בצורה מסוימת, שכן בעוד שמשכורתו הממוצעת עובר לתאונה עמדה על כ- 6,000 ₪, הרי לאחר התאונה השתכר בממוצע סך של 2,900 ₪ (יצוין שלתצהיר התובע צורפו תלושים של הנתבעת לחודשים 1-5/06 ושל חברת גולדן קראון לחודשים 6/07- 6/08 וזאת למרות עדותו של התובע כי ממשיך לעבוד אצל הנתבעת גם היום). יודגש, כי לא הונחו בפניי נתונים עדכניים באשר להשתכרותו של התובע כיום, עובדה שיש בה כדי לפעול לחובתו. באשר להיקף עבודתו של התובע, נטען כי מדובר בחצי משרה של 4 שעות (שגם היא קשה לו לדידו), הגם שבשולי חקירתו הנגדית (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 4-7) ציין כי שעות העבודה הן מ- 09:00 "עד 15:00, 14:00". בשים לב למהות הפגיעה וההגבלות מהן סובל התובע לאחר התאונה, הנכות הרפואית, למהות עיסוקו של התובע ונתוני השתכרותו לפני התאונה ואחריה, הזמן שחלף מאז התאונה ועד היום, השכלתו של התובע (בוגר אלקטרוניקה בהכשרתו), גילו וכן לקביעות הועדות הרפואיות של המל"ל (לעניין הפעלת תקנה 15) והכל בשים לב לעדותו בפניי והתרשמותי לעניין מגבלותיו, כמו גם התייחסותו לאופי והיקף עבודתו כיום, אני קובע כי נכותו התפקודית גבוהה במקצת מהנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה לו ומעריך אותה בשיעור של 30% נכות. נוכח האמור לעיל יש לגשת להערכת נזקיו של התובע תוך בחינת הראיות שנפרשו בפניי וטענות הצדדים. כאב וסבל 27. בשים לב למהות הפגיעה, שיעור נכותו הרפואית הצמיתה של התובע, נכותו התפקודית, הטיפולים הרפואיים להם נזקק התובע, תקופת האשפוז ואי הכושר לאחר התאונה וגילו של התובע, אני מעמיד את הפיצוי לתובע בראש נזק זה על סך של 145,000 ₪ נכון להיום. הפסד שכר לעבר 28. כאמור, התובע הועסק כשכיר בחברה השייכת לבן דודו ולאחר התאונה הועסק לסירוגין גם במלון- חברת גולדן קראון בע"מ (שם הוא מועסק גם כיום). התובע טוען כי טרם התאונה השתכר סך של 6,006 ₪ ברוטו לחודש, ובשערוך להיום 7,306 ₪. לגרסתו, לאחר התאונה הוא חזר למשרה חלקית, אך עוסק רק בעבודות משרדיות של הכנת סידורי עבודה למשק. התובע טוען כי נוכח האמור לעיל, הופחת שכרו לשכר ברוטו של 2,714 ₪ בחודש (ומכאן טענתו לנכות תפקודית בשיעור 62%). 29. ייאמר כאן, כי נוכח התרשמותי מעדות התובע ובשים לב לראיות שהונחו בפניי, מצאתי לקבוע את בסיס השכר עובר לתאונה בהתאם לתלושים שהונחו בפניי בסך 6,000 ₪, ובשערוך להיום (הצמדה), במעוגל, עומד השכר על 7,300 ₪. בשים לב לנתונים ולקביעות לעיל לעניין הנכות התפקודית, היקף ואופי עבודתו כיום ובהעדר נתונים מלאים לגבי כל התקופה מאז התאונה ועד היום, אני קובע כי אין כל הצדקה לחישוב הפסדי העבר בהתאם להפרש בפועל בין המשכורות לפני ואחרי התאונה. על כן, בהחרגת תקופת אי הכושר המלא, חישוב הפסד השכר לעבר ייערך על בסיס גלובלי, על פי נתוני השכר של התובע לפני התאונה ונכותו התפקודית כפי שנקבעה על ידי (ראה לדוגמה לעניין זה - ע"א 151/84 שאדיה חורי נ' בית החולים "המשפחה הקדושה", פ"ד מב(1) 779; ע"א 3526/99 + 3544/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' שמעון דנינו, מאגרים משפטיים). 30. בהתאם לאמור, הפסד השכר לעבר של התובע מחולק לשתי תקופות; בגין התקופה מיום קרות התאונה ועד יום 30/09/05, בה שהה התובע באי כושר מלא (תקופת אי כושר מלא ונכות זמנית בשיעור 100%; סך הכל 5.5 חודשים), בתוספת ריבית מאמצע התקופה - סך (מעוגל) של 48,000 ₪ נכון להיום. בגין התקופה מ- 01/10/05 ועד היום (86 חודשים) - לפי 30% נכות תפקודית ושכר בשיעור 7,300 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה, סך (מעוגל) של 198,000 ₪ נכון להיום. על פי האמור לעיל, אני מעריך את סך הפסדי השתכרותו של התובע בעבר בסך של 246,000 ₪, נכון להיום. הפסדי השתכרות לעתיד 31. בשים לב לנתוניו של התובע (בין היתר גילו, השכלתו ושיעור השתכרותו לפני התאונה), יש לערוך את החישוב לעתיד בהסתמך על בסיס שכר של 7,300 ₪ ברוטו. בנוסף, בהתחשב בנתונים אלה, אני קובע כי נכותו התפקודית משקפת את הגריעה מכושר השתכרותו (ראה - ע"א 722/86 - יאסר יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3), 875, עמ' 878-879). בנסיבות האמורות ובשים לב לנתוני תיק זה כפי שפורטו לעיל, ראוי להעריך את נזקו לעתיד בגין הפסד כושר השתכרות, על בסיס גלובלי ובזיקה למרכיבים הבאים: שכר ברוטו - 7,300 ₪, נכותו התפקודית של התובע, גילו ומשך שנות העבודה שנותרו לו עד גיל 67. על פי האמור, אני מעריך את הפסד כושר השתכרותו של התובע בעתיד בסך של 413,000 ₪, נכון להיום. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים 32. בכל הנוגע להפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים, לתובע הופרשו כספים לפנסיה החל משנת 2011 בלבד. בהערכת ראש נזק זה יש להתחשב במקצועו של התובע, מהות הפגיעה ונכותו התפקודית, שיעור ההפרשות לפנסיה וזכויות סוציאליות וכן בכללים שנקבעו בהלכה הפסוקה ובהוראת צו ההרחבה לביטוח פנסיוני. בשים לב לשכרו של התובע, נכותו התפקודית, הפחתת שיעור הפרשות העובד, מועד תחילת ההפרשות, ובהיוון כפול מתאים, יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך 39,000 ₪ נכון להיום. הוצאות ונסיעות (לעבר ולעתיד) 33. התאונה הוכרה כתאונת עבודה והתובע זכאי להחזר רוב הוצאותיו מהמל"ל ומקופת החולים. עם זאת, בשים לב לתקופת אשפוזו של התובע, לנכותו הרפואית והתפקודית, לשיעורי הנכויות שנקבעו לו על ידי המל"ל, תקופת אי הכושר לאחר התאונה והטיפולים להם נדרש, מצאתי לפסוק לתובע בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך 5,000 ₪, נכון להיום. 34. עזרת צד ג' (לעבר ולעתיד) התובע לא הצליח להוכיח פריטי ראש נזק זה כנדרש בהליך אזרחי. יחד עם זאת, בשים לב למהות פגיעתו, נכותו הרפואית והתפקודית של התובע ולשיעורי הנכויות שנקבעו לו על ידי המל"ל, אני פוסק לתובע בראש נזק זה פיצוי על דרך האומדנה בסך של 20,000 ₪, נכון להיום. ניידות: 35. בסיכומיו עותר התובע לפיצוי בגין ראש נזק של ניידות. דין עתירה זו להידחות על הסף. המומחה מטעם בית המשפט לא התייחס בחוות דעתו להגבלה מיוחדת בניידות והתובע אף לא עתר לקבלת קצבת ניידות מהמל"ל. מעבר לכך, התובע לא הביא כל ראיה בעניין זה שיש בה כדי להצדיק פיצוי מעבר לראשי הנזק שפורטו לעיל. גובה הפיצוי לפני ניכויים 36. בהתאם לאמור, סך כל הפיצוי המגיע לתובע לפני הפחתת אשם תורם ולפני ניכוי תגמולי המל"ל, עומד על סך 868,000 ₪. הפחתת אשם תורם 37. כאמור בסעיף 23 דלעיל, מסך הפיצוי המגיע לתובע יש להפחית 25% בגין אשם תורם. על כן, לאחר הפחתת אשם תורם, מגיע לתובע פיצוי בסך - 651,000 ₪. ניכויים 38. מסכום הפיצוי המגיע לתובע, יש לנכות דמי פגיעה וקצבאות שקיבל ויקבל התובע מהמל"ל בסך של 642,000 ₪ (מעוגל) נכון להיום, וזאת בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שצורפה לסיכומי הנתבעת. מן המקובץ עולה, כי לאחר הפחתת אשם תורם וניכוי תגמולי המל"ל, סך כל הפיצוי המגיע לתובע הינו הסך של 9,000 ₪. סוף דבר 39. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 9,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ, הוצאות משפט בסך 5,000 (כולל שכ"ט המומחה הרפואי), אגרת משפט משוערכת (אם שולמה) ויתרת אגרה. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי והצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור כחוק. תאונות נפילהנפילה מגובה / מסולםנפילה