כוויה בסאונה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא כוויה בסאונה:

1. בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.

הנתבעת הנה הבעלים ו/או המחזיקה כדין ו/או האחראית לפיקוח על הספורטן בבית
אליעזר בחדרה.

התובעת רכשה מהנתבעת ביום 24.04.09, מנוי שנתי לכל המשפחה, לשימוש בכל מתקני
הספורטן, וביניהם הסאונה.

טענות התובעת

2. התובעת טוענת כי ביום 01.05.09, עת נכנסה לסאונה בספורטן, נכוותה קשות על ידי התנור,
שלא היה מגודר. לטענתה, נפגעה בעיקר בירך שמאל ובעכוז.

התובעת טוענת כי נותרה לה נכות בשיעור של 10% (עפ"י חוות הדעת מטעמה) בגין צלקת
ופיגמנטציה במקום הפגיעה, וכי נוסף למראה היא סובלת גם מנפיחות, גירודים, כאבים
ורגישות במקום הפגיעה. לטענתה גם שהתה בתקופת אי-כושר מעבודתה במשך 31 ימים
ואח"כ הוגבלה בעבודתה ונגרמו לה הפסדי שכר.

התובעת טוענת כי הנתבעת התרשלה ולא נקטה באמצעי זהירות נאותים למניעת סיכון
למשתמשי הסאונה, ויש לחייבה בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה, לתובעת.

התובעת טוענת כי בנסיבות העניין יש להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר
בעד עצמו".



טענות הנתבעת

3. הנתבעת טוענת, כי לא התרשלה וכי הנטל על התובעת להוכיח כי הייתה התרשלות ונטל זה
לא הורם.

לטענת הנתבעת, אין תחולה לכלל 'הדבר מדבר בעד עצמו', מאחר ואין עמימות ראייתית,
והתובעת הציגה גרסה לנסיבות התאונה.

לטענת הנתבעת, יש לתובעת תרומה מכרעת ובלעדית לקרות התאונה ויש לייחס לתובעת
הסתכנות מרצון ואשם תורם בשיעור 100%.

הנתבעת גם מכחישה את טענות התובעת בנוגע לנזקים, ואת הנכות לה טוענת התובעת,
וצירפה חוות דעת נגדית הגורסת כי לא נותרה לתובעת כלל נכות. ומכל מקום, הנתבעת
טוענת כי יש לדחות את אופן החישוב שערכה התובעת לפיצוי המגיע לה.

דיון והכרעה
האם התרשלה הנתבעת

4. לצורך הוכחת עוולת הרשלנות, בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], יש להוכיח
שלושה תנאים: חובת זהירות למזיק כלפי הניזוק, התרשלות והפרת חובת הזהירות ע"י
המזיק, קשר סיבתי בין הפרת החובה וההתרשלות לבין הנזק שנגרם לניזוק.
ראה: ת"א (מחוזי ת"א) 2292/00 ש.ח. מהנדסים ויועצים בע"מ נ' משרד הבריאות
(פורסם בנבו, ניתן ביום 22.01.09).

5. חובת הזהירות נקבעת, בהתאם לסעיף 36 לפקודת הנזיקין הקובע את מבחן הצפיות, לפיו,
יש לבדוק האם הנתבעת יכולה הייתה לצפות שהתרשלותה תגרום נזק לתובעת.

6. חובת הזהירות נחלקת לשתיים. האחת, חובת זהירות מושגית כללית – אם סוג המזיקים
אליו משתייך המזיק חב חובת זהירות כלפי סוג הניזוקים אליהם משתייך הניזוק בגין סוג
הנזק שהתרחש. השנייה, חובת זהירות קונקרטית בין המזיק הספציפי לניזוק הספציפי,
בנסיבות העניין ובגין הנזק שהתרחש בפועל. מבחן זה עוסק בשאלה האם המזיק צריך היה
לצפות את הנזק במישור הנורמטיבי, והיה עליו לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת למנעו.
ראה: ת"א (מחוזי ת"א) 2292/00 ש.ח. מהנדסים ויועצים בע"מ נ' משרד הבריאות
(פורסם בנבו, ניתן ביום 22.01.09).

במקרה שבפניי, חובת הזהירות המושגית ברורה, בין מרכז ספורט (ספורטן חדרה) לבין
המשתמשים במתקניו.

7. השאלה היא האם התקיימה חובת זהירות קונקרטית בין הנתבעת כלפי התובעת. על
השיקולים שיש לקחת בחשבון במסגרת שאלה זו ראה בין היתר דברי כב' המשנה לנשיא ש.
לוין:

"הגורמים העיקריים שיש לשקול ביחס לשאלה זו הם, מהצד האחד – מידת
הסיכון להתרחשותו של נזק שיצרה השלכת הקרטונים על-ידי המשיבה, ושיעור
הנזק שהיה צפוי בהתממש הסיכון; ומן הצד האחר – עלות אמצעי הזהירות
שהייתה המשיבה יכולה לנקוט כדי למנוע סיכון זה: ע"א 3124/90 סבג נ' מסלם;
ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש; ע"א 285/73 לגיל טרמפולין
וציוד ספורט ישראל בע"מ נ' נחמיאס".

ראה: ע"א 9212/99 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום 25.02.02).

וראה גם דברי כב' הנשיא ברק:

"השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא באילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק וכיוצא באלה שיקולים המבטאים את רעיון האשמה, והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט בהם אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנקוט בהם בנסיבות העניין".

ראה: ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3) 784.

וראה גם: ע"א (מחוזי י-ם) 15906-05-10 מנשה לוי נ' עזרא אלרון, בסעיף 4 לפסה"ד (פורסם בנבו, ניתן ביום 09.08.10); ת"א (מחוזי י-ם) 2054/08 עז' המנוח ליעד גולן ז"ל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, בסעיף 34 לפסה"ד (פורסם בנבו); ע"א 4241/06 יוניה לוי נ' מדינת ישראל, בסעיף 20 לפסה"ד (פורסם בנבו, ניתן ביום 20.09.07).

8. בענייננו, מדובר, מצד אחד, בסיכון גבוה לגופו של המשתמש במתקן הסאונה שברשות
הנתבעת, שבו תנור המחומם לדרגת חום גבוהה ביתר ויש לכך סכנה לכוויות. ומן הצד
השני, מדובר באמצעי מניעה זול ופשוט ביותר, בדמות מגן המותקן על התנור בחדר
הסאונה, שיכול בנקל למנוע נזק כזה.

9. לפיכך ברור כי מתקיימת חובת זהירות קונקרטית בין הנתבעת לתובעת ויש לבחון אם חובה
זו הופרה.

10. התובעת טענה כי הנטל בעניין זה מוטל על הנתבעת שכן, חל בעניינינו סעיף 41 לפקודת
הנזיקין.

אני דוחה טענה זו.

אין מדובר במקרה שבו אין לתובעת ידיעה מה היו הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק.

התובעת ציינה מפורשות מה היו אותן נסיבות כשתיארה בתביעה, בתצהירה ובעדותה בפני
את השתלשלות העניינים שהביאה לכוויה בירכה.

11. לפיכך, הנטל על התובעת להוכיח כי הנתבעת התרשלה ואני סבורה כי עלה בידי התובעת
להרים את הנטל הזה, כפי שעוד יפורט להלן.

12. יודגש, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, אף אם לא צפתה את הנזק
המדויק ואת דרך התרחשותו המדויקת, כדברי כב' המשנה לנשיא ש. לוין:

"העובדה שהמשיבה לא צפתה את דרך התרחשותו המדויקת של הנזק אינה גורעת מאחריותה לנזק זה. ... לעומת זאת אמצעי הזהירות שהיה על המשיבה לנקוט היה פשוט, זול יחסית ומקובל: פינוי הפסולת באמצעות חברה העוסקת בכך. ..."סכנה שניתן למנעה באמצעים קלים ופשוטים, סביר הוא לדרוש מאדם לנקוט באמצעים כאלה, אף כשאין הסכנה כה חמורה (השופט ויתקון בע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן בעמ' 121)".


ראה: ע"א 9212/99 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום
25.02.02).

13. לעניין הקשר הסיבתי, בין הפרת חובת הזהירות כאמור, לבין הנזק, הרי שאין כל ספק כי
הנזק שנגרם לתובעת הנו ממין הנזקים הטבעיים שחובת הזהירות מבקשת למנוע. גם לא
יכול להיות ספק בדבר העובדה כי הפרת החובה כאמור, הנה הגורם שאין בלתו בגרימת
הנזק, שכן הנזק והכוויות שנגרמו לתובעת, הנן תוצאה ישירה וברורה של היות התנור
בסאונה חשוף.

14. הנתבעת טענה לאשם תורם מצידה של התובעת, בכך שזו נכנסה אל הסאונה כשהיא
עירומה וללא בגד ים או מגבת ובניגוד להוראות שפורטו בשלט שניתלה מחוץ לסאונה.

אמנם, התובעת הודתה כי נכנסה לסאונה ללא בגד ים ולא זכרה לציין אם הייתה בידה
מגבת.

ב"כ הנתבעת אף הצביעה על סתירות שהיו בעניין זה בין גרסת התובעת בעדותה בפני לבין
הגרסה שמסרה בתשובה לשאלון שנשלח אליה.

לא מצאתי שיש בסתירות האלה כדי לערער את מהימנות התובעת באופן מהותי. מדובר
בעניין שהוא שולי לפגיעה שנפגעה התובעת ולכוויה שנגרמה לה ואך טבעי הדבר שהתובעת
אינה זוכרת פרט שולי כגון השאלה אם אחזה בידה במגבת בעת שנכנסה לסאונה.

15. על כל פנים, לא מצאתי כי כניסתה של התובעת לסאונה ללא בגד ים או מגבת יש בהם
משום רשלנות תורמת מצידה של התובעת.

לא הוכח, וגם לא נטען, למעט בסיכומי הנתבעת, כי אם הייתה התובעת לבושה בבגד ים לא
הייתה נגרמת לה הכוויה שנגרמה לה.

ההוראה שלא להיכנס לסאונה אלא בבגד ים אינה כוללת פרטים לגבי גזרתו של בגד הים או
סוג הבד שעליו להיות ממנו וממילא לא ניתן לקבוע כי בגד הים שהיה ברשות הנתבעת
באותה עת היה כזה שלו הייתה התובעת לובשת אותו, היה בכוחו למנוע או להקטין את
הכוויה שנגרמה לה.

באותה מידה יתכן שגזרתו של בגד הים הייתה כזו שחלק הגוף של הנתבעת שנכווה, כלל לא
היה מכוסה על ידי בגד הים ממילא ועל כל פנים, התובעת לא נשאלה בעניין זה ולא הוצגו
ראיות כלשהן בעניין זה.

16. אשר למגבת – גם אם יש חובה להיכנס איתה לסאונה, אין כל חובה להתעטף בה בעת
השהייה בסאונה, ועל כל פנים, חובה כזו לא מפורטת בשילוט שמחוץ לסאונה.

ככל הנראה מטרתה של המגבת לאפשר למשתמשים בסאונה לשמור על היגיינה ועל כל
פנים, לא מצאתי כי כניסתה של התובעת ללא מגבת, בהנחה שכך נכנסה למקום, יש בה
משום רשלנות תורמת לקרות הנזק שנגרם לה – כוויה מהתנור המוצב בסאונה.

הכוויה אירעה בעת שהתובעת נכנסה לסאונה, ולא בעת שכבר ישבה בה. התובעת לא הייתה
חייבת להיות עטופה במגבת בכניסתה לסאונה. ממילא לא היה במגבת כדי למנוע את
הכוויה ועל כל פנים לא הוכח אחרת.

17. במהלך הראיות עלתה, בין היתר, השאלה אם ניתן בכלל לגדר את תנור הסאונה כאשר
התובעת טענה כי הדבר אפשרי ואף הציגה תמונות שצילמה בסאונה אחרת, על מנת להוכיח
כי כך היה על הנתבעת לעשות גם בסאונה שברשותה, והימנעותה לגדר את התנור עולה לכן,
לכדי רשלנות מצידה.

הנתבעת מצידה טענה כי לא ניתן לגדר את התנור ולכן, אין לראות בהעדר גידור משום
רשלנות מטעמה.

18. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים ביקשה התובעת להתיר לה לצרף ראיה נוספת – תמונות
שלטענתה צולמו בסאונה נשוא התביעה לאחר שהוגשו הסיכומים.

מתמונות עולה, לטענת התובעת, כי הנתבעת גדרה את התנור ואכן בתמונות נראה תנור
מגודר בגדר עץ.

הנתבעת התנגדה להגשת הראיה הנוספת ולאחר דיון התרתי, בהחלטה מיום 15/7/12, את
הגשת הראיה הנוספת, שממנה עולה כי בסאונה נשוא התביעה מצוי כעת תנור מגודר בגדר
עץ.

19. ב"כ התובעת טענה בסיכומיה כי בראיה זו יש משום הוכחה ניצחת לכך שהנתבעת התרשלה
בכך שבעת שנכנסה התובעת לסאונה היה התנור חשוף וללא גדר.

ב"כ הנתבעת לעומת זאת, טענה בסיכומיה כי הראיה הנוספת אינה מעלה ואינה מורידה
מאחר שאין בה כדי ללמד על כך שמדובר באותו תנור שממנו נפגעה התובעת (סעיפים 4-5
לסיכומיה המשלימים של הנתבעת).

20. אין בידי לקבל את טענות ב"כ הנתבעת לעניין זה, ואין כל חשיבות לשאלה אם התנור,
שאותו גדרה הנתבעת בסאונה, הינו אותו תנור שממנו נפגעה התובעת או שמדובר בתנור
אחר היינו, שהנתבעת החליפה את התנור שהיה בסאונה ללא גידור והציבה במקומו תנור
מגודר.
די לי כי הוכח שהנתבעת התקינה בסאונה תנור ולא מיגנה אותו בכל דרך שהיא. הנתבעת
השאירה את התנור חשוף לחלוטין ובכך התרשלה, כשחשפה את משתמשי הסאונה לסכנת
כוויה מאותו תנור.

כך או כך, הוכח בפני כי אין אמת בדברים שאמר עד הנתבעת בעדותו ולפיהם כלל לא ניתן
לגדר את התנור (עמ' 78 לפו' שורות 28-32) וכי אין חומר לגידורו של תנור סאונה (עמ' 79
לפרו' שורה 7).
יצוין כי עד הנתבעת טען בעדותו כי "אי אפשר לסגור את החום שעולה למעלה, בכל סאונה
זה כך" כאשר נשאל מדוע לא שם מיגון גם בחלקו הקדמי של התנור. בהמשך אף ציין כי
"אין לי איך לגדר תנור כזה כי אם אשים עץ הוא יכול להדלק ואם אגדר מברזל הוא יהיה
לוהט, אין חומר שניתן לגדר". (הדגש שלי, ה.א.)

גרסה זו של העד התמוטטה כליל כאשר התברר, באמצעות הראיה הנוספת שהגישה
התובעת, כי ישנו פתרון לגידור התנור, וכי לאחר האירוע הנתבעת דאגה כי התנור בסאונה
יהיה מגודר.

21. לעניין זה אין חשיבות לשאלה אם מדובר בגידורו של התנור הישן או בתנור חדש שהותקן
בסאונה, שכן כך או כך מסתבר כי עדותו של עד הנתבעת, כאילו אין דרך לגדר תנור סאונה
וכי אם יגודר בעץ העץ יידלק, הייתה עדות שאינה אמת.

מאחר שמתברר עתה כי ניתן להתקין בסאונה תנור מגודר, מחדלה של הנתבעת מלהתקין
תנור כזה מלכתחילה עולה כדי התרשלות, בפרט שמדובר באמצעי פשוט ביותר אל מול
ההסתברות לכוויה מהתנור וחומרת הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מכוויה כזו.

22. אני קובעת אפוא שהנתבעת התרשלה וכתוצאה מהתרשלות זו ניזוקה התובעת.

הנזק

23. התובעת טוענת כי כתוצאה מהכוויה נותרה לה נכות של 10% בגין צלקת ופגמנטציה שנותרו
על גופה.


התובעת טוענת כי מדובר בנכות תפקודית והפגיעה התפקודית שנגרמה לה אף גבוה יותר
משיעור הנכות הזה.

לטענת התובעת הכוויה שנגרמה לה הייתה קשה ביותר וכתוצאה ממנה ועד להחלמת הכוויה לא הייתה יכולה ללכת, לשבת, לשכב או לסבול את מגעם של בגדים בכוויה. בשל כך לא יכולה הייתה לעבוד במשך 31 יום לאחר הפגיעה, ואף נזקקה לסיוע בעבודות הבית שאת
תמורתו שילמה 2,000 ₪.
התובעת טוענת כי מאוחר יותר, ועד לחלוף של שנה מיום הפגיעה, חזרה לתפקוד חלקי בלבד מאחר ששבה רק לעבודתה במספרה אך לא לעבודתה כמדריכת כושר ולפיכך, נגרעה ממנה הכנסה בשיעור של 1,500 ₪ לחודש.

התובעת טוענת כי גם עתה היא סובלת ממגבלות הפוגעות קשות בכושר השתכרותה והיא
מבקשת מבימ"ש לחשב את הפסד ההשתכרות העתידי על בסיס שכר חודשי של 5,000 ₪
ואחוזי הנכות (10%) שנותרו לה.

24. התובעת גם טוענת כי גם בעתיד תזדקק לעזרת צד שלישי והיא מבקשת לפסוק לה בגין
ראש נזק זה 40,000 ₪ כשבסכום זה כלול גם הסך של 2,000 ₪ ששילמה עבור העזרה
שקיבלה בחודש הראשון לאחר האירוע.

התובעת מבקשת לפסוק לה גם פיצוי בגין הוצאות רפואיות וטיפולים בעבר ובעתיד בסכום
של 30,000 ₪.

לעניין זה הביאה התובעת את עדותה של הקוסמטיקאית שאצלה קיבלה טיפול בפגמנטציה
שנותרה לאחר הכוויה ואשר עבורם שילמה, לטענתה, 5,500 ₪.

25. הנתבעת מכחישה את כל טענות התובעת לעניין הנזקים.

לטענת הנתבעת לא נותרה לתובעת נכות כלל, והיא מסתמכת לעניין זה על חוות דעת של
פרופסור מלר שהוגשה מטעמה.

הנתבעת גם מכחישה את שאר הנזקים שהנתבעת טענה להם.

הפסד השתכרות לעבר

26. אני מקבלת בעניין זה את טענות התובעת, לפיהן סבלה מאי כושר עבודה מלא במשך 31 יום
לאחר האירוע.

מהתמונות שהוצגו, בין היתר על ידי פרופסור מלר שהעיד מטעם הנתבעת, נראה כי מדובר
בכוויה גדולה ששטחה אינו מבוטל וברור כי התובעת הוגבלה מאוד בתנועותיה ובתפקודה
עד להחלמת הכוויה.

עדותה של התובעת בדבר הסבל שסבלה מאותה כוויה ועד להחלמתה, והמגבלות שסבלה
מהן בשבועות הראשונים לאחר הכוויה לא נסתרה והיא נתמכה בעדויות נוספות שהביאה
התובעת אודות על מצבה באותה תקופה והסיוע שהעניקו לה עקב כך.

במיוחד הדבר נכון, כאשר עבודתה של התובעת, הן כספרית והן כמדריכת כושר, כרוכה
בעמידה רבה ובתנועה.

עדותה של התובעת, לעניין חוסר יכולתה לעסוק בעבודות אלה במשך 31 יום לאחר הכוויה,
לא רק שהותירה רושם מהימן , היא גם הגיונית בנסיבות העניין, ובנסיבות הפגיעה
ומיקומה.

27. התובעת טענה כי בתקופה זו נגרם לה הפסד שכר בסכום של כ – 5,000 ₪, שכן באותה
תקופה היא השתכרה כ 3,500 ₪ מעבודתה במספרה ועוד 1,500 ₪ לערך בעבודתה כמדריכת כושר.

להוכחת טענה זו צרפה התובעת, את אישורו של יועץ המס אשתר, שבאמצעותו היא מבקשת להוכיח כי הכנסתה החודשית הממוצעת בשנת 2009, הייתה 3,375 ₪ בחודשים ינואר עד אפריל 2009, במאי 2009 לא הייתה לה הכנסה כלל ואילו בחודשים יוני עד דצמבר 2009 הייתה לה הכנסה חודשית ממוצעת של 1,824 ₪ בלבד.

הנתבעת התנגדה להגשת המסמך ובהחלטתי מיום 2/2/12 נקבע, כי משלא התייצב מר אשתר לחקירה לא ניתן לראות במסמך ראיה להוכחת תוכנו.

לאחר שמיעת הראיות התברר גם כי האמור באותו מסמך סותר, לכאורה, את הנתונים
שהתובעת טענה להם. עפ"י אותו מסמך הייתה הכנסתה החודשית 3,375 ₪ בלבד בעוד
שהתובעת טוענת כי הכנסתה החודשית הייתה כ – 5,000 ₪ שכן, היא השתכרה 3,500 ₪
מהמספרה ו 1,500 ₪ כמדריכת כושר.
הנתונים באישורו של אשתר גם אינם מתיישבים עם התשובות שמסרה התובעת לשאלון
(שאלה 20(ג) לשאלון).

28. לנוכח סתירות אלה, והעדר ראיה ממשית לעניין גובה הכנסתה של התובעת, אני סבורה
שיש לחשב את הפסדיה על פי גובה שכר המינימום וזאת מאחר שאף התובעת אינה טוענת
ששכרה הגיעה עד כדי שיעור השכר הממוצע במשק.

אני קובעת אפוא כי בגין החודש שלאחר הפגיעה זכאית התובעת פיצוי בסכום של 4,000 ₪,
בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה – 15/5/09 ועד התשלום בפועל.

29. אשר לתקופה שמאז 31/5/09 ועד לתום 12 חודשים מהמועד הזה ,תקופה בה לטענת
התובעת נמנעה ממנה ההכנסה כמדריכת כושר – גם כאן אני מאמינה לתובעת ולטענתה
בעניין זה.
עדותה של התובעת בעניין זה, כמו גם ביתר העניינים, הותירה רושם מהימן מאוד ואם לא
די בכך היא גם נתמכה בעדויות נוספות שהביאה התובעת ואשר מהן עולה כי התובעת אכן
הפסיקה את עבודתה כמדריכת כושר בשל הכוויה (ראה עדות וולשין בעמ' 57 שורה 10) .

התובעת טענה כי הכנסתה מעבודתה כמדריכת כושר הייתה כ – 30% מהכנסתה הכוללת
ואני מאמינה לעדותה בעניין זה, אף שזו לא נתמכה בראיה נוספת.

לפיכך, זכאית התובעת לפיצוי בסכום של 1,300 ₪ בגין כל אחד מה -11 החודשים החל
מיום 31/5/09 ובסה"כ לסכום של 14,300 ₪ , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע
התקופה – 30/10/09 ועד התשלום בפועל.

הפסדי שכר לעתיד

30. אינני מקבלת את טענת התובעת, כפי שפורטה על ידי ב"כ התובעת בסיכומיה, ולפיה נותרה
לתובעת מגבלה שבעטיה יגרמו לה גם בעתיד הפסדי שכר.

הן מחוות הדעת של התובעת והן מחוות הדעת של הנתבעת עולה כי אין לתובעת כל מגבלה
תפקודית (ולטענת הנתבעת אף אין לה נכות כלל).

גם עפ"י חוות הדעת של התובעת, שקבעה כי נותרה לתובעת נכות, מדובר בנכות שאינה
תפקודית כלל.

31. הצלקת או הפיגמנטציה, שנותרה לתובעת, הינה אסטטית בלבד ואינה תפקודית. מיקומה
של הצלקת/פיגמנטציה הינו כזה שאין כל קושי להסתירה ולמעשה חשיפתה היא שדורשת
לבוש מיוחד ולא מצאתי לכן, כי יש בכך כדי להשפיע על תפקודה של התובעת, גם כמדריכת
כושר.

גם לפי חוות הדעת של מומחה התובעת הצלקת אינה מכאיבה ואינה רגישה למישוש ואת
הנכות קבע מומחה זה רק בשל כיעורה של הצלקת (עמ' 69 שורות 25-26).

אין מדובר אפוא, בנכות תפקודית והכיעור, ככל שהוא קיים, יילקח בחשבון בעת פסיקת
פיצוי בגין הנזק שאינו ממוני.

לכך יש להוסיף את העובדה שהתובעת כבר אינה עוסקת בהדרכת חוגי התעמלות (עמ' 52
שורות 6-7) וזאת לאחר שפנתה ללימודי עיצוב פנים, ובעבודה כזו וודאי שאין לצלקת כל
השלכה תפקודית.

התוצאה היא שלא מצאתי כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות
לעתיד.

עזרת צד ג'

32. התובעת העידה כי בשבועות הראשונים לאחר הכוויה נזקקה לסיוע, בעיקר בעבודות הבית
ובעזרה בטיפול בילדיה הקטינים, וכי לשם כך נעזרה בגב' יוליה לאונוב ושילמה לה סכום
של 2,000 ₪.

הגב' לאונוב העידה אף היא מטעם התובעת ועדותה עולה בקנה אחד עם עדות התובעת
בעניין זה.

33. לנוכח חומרת הפגיעה וגודלה של הכוויה כפי שפורטו כבר לעיל שוכנעתי כי אכן היתה
התובעת זקוקה לעזרה אם בעבודות הבית ואם בטיפול בילדיה.

לנוכח התקופה שבה נדרשה לה עזרה כזו, כחודש ימים, נראה כי הסכום שהתובעת טוענת
ששילמה סביר ואינו חורג מגדר היגיון. בנסיבות האלה לאור עדות התובעת ועדותה של
הגב' לאונוב בעניין זה, שאני מאמינה להן, אני קובעת כי התובעת זכאית לפיצוי אף שלא
הוצגו מסמכים לתמוך בטענותיהן בעניין זה.

34. מטבע הדברים שלא בכל מקרה שבו משולם סכום כסף עבור עזרה שניתנת לזמן מוגבל
עושים הצדדים מסמך כתוב והעדר מסמך כזה אין בו לכן, לכשעצמו, כדי לערער את
מהימנות עדותה של התובעת ועדותה של הגב' לאונוב בעניין זה.

אני דוחה את טענות ב"כ הנתבעת לפיהן העזרה שהושיטה הגב' לאונוב לתובעת לא חרגה
מהעזרה המקובלת בין חברים בחיי היום יום.

מעדותה של הגב' לאונוב עולה כי העזרה שהושיטה לתובעת חורגת מעזרה רגילה בין חברות
והתובעת זכאית להחזר הסכומים ששילמה בגין העזרה הזו.

35. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת בגין ראש נזק זה סכום של 2,000 ₪ בצירוף
הפרשי הצמדה וריבית מיום 15/5/09 ועד התשלום פועל.

לא מצאתי כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרת צד ג' בעתיד, משקבעתי שהכוויה
לא גרמה לכל פגיעה קבועה בתיפקודה של התובעת.

הוצאות רפואיות ונסיעות

36. התובעת טוענת כי לשם העלמת הצלקת ו/או הפיגמנטציה שנותרה במקום הכוויה פנתה
לטיפולים אצל קוסמטיקאית ועלותם 5,500 ₪.

מטעם התובעת העידה גם הקוסמטיקאית שפירטה את מהות הטיפולים שנתנה לתובעת.

עדותה של התובעת ועדות הקוסמטיקאית אודות מספרם של הטיפולים ועלותם לא נסתרה.
אשר ליעילות הטיפול והצורך בו – מחוות הדעת שהגישה הנתבעת נראה כי הטיפולים
הועילו מאוד שהרי מומחה הנתבעת קבע כי לא נותרה עוד צלקת לתובעת.

37. בנסיבות האלה, זכאית התובעת לפיצוי בגין ההוצאות שהוציאה להעלמת הצלקת ו/או
להסתרתה ואני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום של 5,500 ₪ בצירוף הפרשי
הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

לא ירדתי לסוף דעתה של ב"כ הנתבעת שהציגה בסיכומיה להעמיד את הפיצוי על מחצית
מהסכום האמור.

ממה נפשך? אם זכאית התובעת לפיצוי בגין ההוצאות האלה מדוע להעמידו רק על מחצית
מהסכום ששילמה ואם אינה זכאית לו מדוע מציעה הנתבעת לשלם מחצית ממנו?

כאב וסבל

38. שני הצדדים נקבו בסיכומיהם בסכום, שחושב ביחס לסכום עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי
תאונות דרכים (להלן- חוק הפיצויים). התובעת טענה כי יש לפסוק לה פיצוי עפ"י שילוש
הסכום שהיה מגיע לה עפ"י חוק הפיצויים לפי הנכות שנותרה לה – 10%. לפיכך, ביקשה
לפסוק לה פיצוי סכום של 48,000 ₪.

הנתבעת לעומת זאת טענה, כי מאחר שמומחה הנתבעת קבע שלא נותרה לתובעת נכות כלל,
יש לחשב את הסכום המגיע לתובעת על פי ממוצע, היינו 5% ,ואין מקום לשילוש הסכום
שהיה מגיע לה עפ"י חוק הפיצויים, אלא לכפל הסכום הזה בלבד.

לפיכך, הציעה הנתבעת כי הסכום שיפסק לתובעת בגין ראש נזק זה יהיה 18,000 ₪ .

39. כידוע, בתביעות מן הסוג שבפני אין ביהמ"ש כבול לחישוב הקבוע בחוק הפיצויים ,אם
לעניין אופן החישוב ואם לעניין סכומו, אם כי בתי המשפט מתחשבים, במידה זו או
אחרת, בפיצוי כפי שנקבע לפי אותו חוק, גם בבואם לפסוק פיצויים בתביעות
שאין עניינן נזק שנגרם בתאונת דרכים.

בהתחשב בכוויה שנגרמה לתובעת ובסבל שסבלה עד להחלמת הכוויה, כמו גם הטיפולים
שנדרשו על מנת למזער ככל שניתן את הסימנים שהותירה הכוויה בגופה, אני מעמידה את
סכום הפיצוי שתקבל התובעת מהנתבעת, בגין ראש נזק זה על סך של 35,000 ₪.

40. בסה"כ זכאית אפוא התובעת לפיצוי בסכומים הבאים:

א. 4,000 ₪ כאמור בס' 28 לעיל.

ב. 14,300 ₪ כאמור בס' 29 לעיל.

ג. 2,000 ₪ כאמור בס' 35 לעיל.

ד. 5,500 ₪ כאמור בס' 37 לעיל.

ה. 35,000 ₪ כאמור בס' 39 לעיל.

בנוסף לסכומים האלה תישא הנתבעת גם בהוצאות התובעת בגין התביעה (אגרות, מסירות
ושכר עדים ומומחים) ועל כל אלה שכ"ט עו"ד לתובעת בסכום של 10,000 ₪.
5129371







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פגיעות גוף

  2. סיכויי החלמה

  3. כוויה בסאונה

  4. דריכה על מחט

  5. דריכה על בורג

  6. התחשמלות - קו מתח גבוה

  7. פגיעה ע"י מטקה בחוף הים

  8. פיצויים בגין נזקי גוף - ירי

  9. הוכחת קיומו של נזק גוף

  10. עפיפוניאדה - תביעה לנזקי גוף

  11. תביעה בגין נזקי גוף ברחוב

  12. תביעה לפיצויי נזקי גוף – תושב ג'נין

  13. נזקי גוף והתדרדר במצב הרפואי לאחר תאונה

  14. תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף מירי שוטרים

  15. תביעת פלת"ד לתשלום נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים

  16. תביעת פיצויים בגין נזקי גוף בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים

  17. תביעה בגין נזקי גוף שאירעו בשל נפילה ממתקן בפארק שעשועים

  18. תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף עקב טענה ל"תקיפה" כמשמעותה בפקודת הנזיקין

  19. תביעת נזקי גוף, בעקבות תאונה באתר שיפוצי בנייה בשכונת גני אלון בחדרה

  20. תביעה בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון