להלן החלטה בשאלה מתי מתחיל חישוב מועד שלילה ? החלטה 1. השאלה העומדת להכרעה היא ממתי מתחיל חישוב המועד לפסילת רישיון הנהיגה, כאשר בגזר הדין הוטל עונש של פסילה. 2. ואלה העובדות הרלבנטיות למקרה הנדון: העורר הורשע ב - 15.9.98 בבית משפט השלום בנתניה בגין נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, שבוצעה בתאריך 6.2.98. על העורר נגזרו שנתים פסילה בפועל, פסילה על תנאי וכן קנס. בפני בית משפט לתעבורה בנתניה (כב' השופט יהושע הלוי) הוגשה בקשה לחישוב הפסילה. נטען כי את הפסילה יש לחשב מיום גזר הדין 15.9.98 ובדיון שהתקיים ב- 28.6.06 ציין הסניגור כי הרישיון פקע עוד ב- 15.2.91 ומאז העורר לא נהג שעל כן יש לקבוע כי הפסילה רוצתה והסתיימה. בדיון בפני בית משפט קמא, הסתבר כי לאחר המועד הנטען של פקיעת הרישיון, העורר המשיך לנהוג. הוא הורשע בגין נהיגה ב0 22.3.91 ודינו נגזר ב- 15.3.92 (בבית משפט השלום בת"א) לתקופה של 15 חדשי פסילה בפועל. כמו כן נהג ב- 26.3.91 ודינו נגזר ב- 19.3.92 ל- 15 חדשי פסילה בפועל. עוד מציין בית משפט קמא כי העורר נהג ללא רישיון תקף גם ב- 2002. 3. בית משפט קמא מצא כי יש לאבחן את המקרה הנדון מהפסיקה שהוגשה ועליה התבססה הבקשה וזאת מהטעם שבאסמכתאות שאוזכרו "לא בוצעה נהיגה נוספת על הנהיגה הרלבנטית שבפסקי הדין ואילו כאן בוצעו 3 נהיגות נוספות. 2 נהיגות לפני האירוע שבפני ונהיגה לאחר מכן, היינו ב- 2002". לפיכך קבע בית משפט קמא כי מניין הפסילה בפועל בת השנתיים "מתחיל מ- 21.5.05 מועד הפקדת התצהיר בבית משפט כאן". על החלטה זו הערר שבפני. 4. לטענת הסניגור, העורר לא ידע כי עליו להפקיד תצהיר, והרי תוקף רשיונו פקע עוד ב- 1991 והדבר היה ידוע לבית המשפט שדן אותו לפסילה, כך שממילא לא היה צורך בהפקדת תצהיר בבית משפט. עוד הוא מפנה לשינוי בחקיקה, וטוען כי יש להבחין בין המצב ששרר בתקופה שקדמה לביטול תק' 557(ד) לתקנות התעבורה, שבוטלה ב- 1993 לבין התקופה שאחריה. משבוטלה התקנה 557(ב) חל סעיף 42(ב) לפקודת התעבורה לפיו מועד תחילת הפסילה היא מיום מתן גזר הדין (במקרה שלנו 1988). עוד הוא מציין כי בקשות דומות שהגיש לענין חישוב הפסילה בשני תיקיו האחרים, נענו על ידי בית המשפט בת"א ושם חושבה הפסילה מיום מתן גזר הדין. 5. ב"כ המשיבה התנגדה לפרשנותו של העורר והפנתה לפסיקה שלטעמה תומכת בהחלטת בית משפט קמא. 6. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחקיקה הלרבנטית ובפסיקה שהוצגה בפני, דעתי היא כי ביטולה של תקנה 557(ד) אינו משליך על תוצאות הערר. תקנה 557(ד) קבעה: "לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ורשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל פקע ולא חודש יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום למחרת פקיעת תוקפו של הרשיון". אין באמור כדי לבטל את הוראת תקנה557(א), אלא מדובר במצב בו לא מולאה ההוראה להפקיד את הרשיון, ובעל הרשיון המשיך לנהוג, במקרה כזה מבהירה התקנה כי הפסילה מתחילה מיום הפקיעה (העתידי), דהיינו הנהג אינו רשאי להמשיך לנהוג משפקע תוקף רשיונו, הגם שלא הופקד. כך פירשה כב' השופטת שטרסברג-כהן ברע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 492: "יש להבחין בין עצם הפסילה ע"י בית משפט שנכנסת תוקפה מיד, לבין אי הבאת תקופה זו או אחרת בחישוב תקופת הפסילה... הפסילה נכנסת תוקף מיד, ואילו חישוב תקופתה מתחיל מיום ההמצאה". ברוח זו יש לפרש את תקנה 557 ואכן אומרת כב' השופטת: עניינה של תק' 557(ד) הוא ברשיון שאבד ולא ניתנה הצהרה על אובדנו והוא פקע, שאם לא תאמר כך אין משממעות לרישא של תקנה זו האומרת: "לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ורשינו של בעלי רשיון שנפסל פקע... לפיכך אין תקנה זו חלה על המקרה שלפנינו בו לא אבד רשיונו של המבקש כלל". ומן הכלל אל הפרט. גם במקרה שלנו הרשיון לא אבד והוא גם לא פקע במועד שלאחר מתן גזר הדין, אלא שנים רבות לפני כן. תק' 557(ד) מתייחסת למצב עתידי, ולא לפקיעת רשיון עוד טרם מתן גזר הדין. לפיכך אני דוחה את הערר (אם כי לא מטעמיו של השופט קמא). משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהשאלות משפטיות