מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הרמת משקל כבד בעבודה - תביעה נזיקין: התובע יליד 1974 נפגע בהתאם לנטען בתאונת עבודה ביום 4 בדצמבר 2001, בעת שעבד אצל נתבעת 1 (להלן: "התאונה"). התובע היה אחראי על תיק הלקוח של משרד הביטחון, במסגרת זו נדרש לתמוך ולהתקין תוכנות שליטה ובקרה ולספק ציוד באופן אישי. נתבעת 2 הינה המבטחת של נתבעת 1 במועד התאונה. בהתאם לנטען בכתב התביעה "תוך כדי עבודתו של התובע אצל הנתבעת 1, נפגע התובע בגופו בתאונת עבודה. ... התובע נפגע בתאונה כאשר בעת עבודתו נאלץ להעביר משא כבד מרכבו ללקוח החברה, ובעת העברת המשא הכבד חש כאב חד ועז, שהתפתח בהמשך לכאבי גב ועמוד שדרה." (סעיפים 2 ו- 8 לכתב התביעה). הנתבעות במסגרת כתב ההגנה הכחישו את טענות התובע בדבר נסיבות התאונה וטענו כי אין להטיל עליהן כל אחריות או רשלנות, בנוסף נטען כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר (התביעה הוגשה ב- 4 אפריל 2009). התובע צירף לכתב התביעה את חוות דעתו של ד"ר לייטנר, מיום 5 יולי 2003 במסגרתה נקבע כי נכותו הרפואית עומדת על שיעור של 15% לפי סעיף 37(7)א-ב מחצית מותאם, בשל הגבלה קלה עד בינונית בתנועות עמ"ש מותני. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת של פרופ' יעקב נרובאי, מיום 17 ינואר 2010, אשר קבע כי לתובע לא קיימת כל מגבלה בתנועות ולא נותרה לו נכות כתוצאה מהתאונה. מטעם בית המשפט מונה ד"ר ישראל כספי, אשר קבע בחוות דעתו מיום 14.9.2010 כי לתובע נגרם בקע דיסק, הגבלה קלה בתנועות וקיפוח עצבי מזערי התואם ממצאי ההדמיה ולכן קבע כי נכותו הצמיתה הינה בשיעור של 10% עפ"י תקנה 37(7) א' לקובץ תקנות המל"ל. הצדדים חלוקים הן בשאלת חבותן של הנתבעות לפצות את התובע בגין נזקיו, ולקשר הסיבתי בין הנכות הנטענת לנסיבות עבודתו. עוד חלוקים הצדדים אשר לגובה נזקיו של התובע כתוצאה מפגיעתו הנטענת. הצדדים זומנו לישיבת הוכחות ליום 13 בפברואר 2013 במסגרתה נחקר התובע ועד מטעמו, מר אברהם לוי (להלן: "מר לוי"), עובד משרד הביטחון אשר עבד מול התובע. מר אורן וברמן, עד נוסף מטעמו של התובע, עובד משרד הביטחון זומן אף הוא לעדות. אולם בשל סיבות אישיות לא התייצב לדיון והתובע ויתר על תצהירו. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר הראל ברוידא, סמנכ"ל מחשוב ותפעול מערכות, ממונה התובע בזמנים הרלוונטים. ב"כ הנתבעת הודיע, יום לפני הדיון כי מר ברוידא לא יוכל להתייצב לדיון, אליו לא זומן בטעות, בשל התחייבות קודמת וביקש לקבוע מועד נוסף לחקירתו. ביום הדיון, ונוכח התנגדות ב"כ התובע לקביעת מועד דיון נוסף, הודיע ב"כ הנתבעת כי הוא מוותר על העדות. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. (ציטוטים שיובאו להלן הינם מפרוטוקול הדיון. הדגשות, אלא אם צויין אינן במקור). הראיות וטיעוני הצדדים לטענת התובע נפגע בתאונה כאשר בעת ביצוע עבודתו נאלץ להעביר משא כבד מרכבו ללקוח החברה, בעת העברת המשא הכבד חש כאב חד ועז בגב, שהתפתח בהמשך לכאבי גב ועמוד שדרה שמהם כפי הנטען הוא סובל עד היום. עוד נטען על ידו, כי נתבעת 1 הפרה חובות חקוקות, הפרה את חובת הזהירות ולא נקטה אמצעים כדי לוודא קיום נהלים בטוחים, לא סיפקה לתובע ציוד עבודה מתאים ובטוח, לא התקינה אמצעים מתאימים ובטוחים למרות שהתובע נדרש לעבוד בעבודה הכרוכה בסיכונים בטיחותיים לרבות בסיכון של פגיעה פיזית. כמו כן, לא קבעה הוראות בטיחות ונהלי בטיחות בעבודה. התובע פירט את נסיבות קרות התאונה בתצהירו: "2.7 במועד האירוע לקחתי 2 חמישיות של ערכות איתוראן מהמחסן והעמסתי אותן על הרכב ובנוסף העברתי גם מחשב של משהב"ט לבקשתו של אבי ממשהב"ט. 2.8 עבודת האספקה התבצעה באופן הבא: העמסה של ארגזים מהמחסן שבאזור, על הרכב- באופן שהיה עלי לקחת את הארגזים של ערכות האיתור מהמחסן לרכבי, לנסוע למשהב"ט ולהעבירם לגורם מטעם משהב"ט שמולו עבדתי. עם הגעתי הייתי פורק את הסחורה, נושא אותה למרחק של כעשרה מטר למחסן ההתקנות ושם משאיר אותה. 2.9 כל ערכת איתוראן שקלה כ 2.8 ק"ג, הערכות נארזו בחבילות של חמש יחידות כך שכל חבילה שקלה כ-14 ק"ג ובמקרה הנ"ל העברתי שתי חבילות (10 ערכות)- סה"כ 28 ק"ג + המחשב ששקל להערכתי כמה ק"ג. 2.10 מצ"ב צילום שקילה של ערכת איתוראן זהה לזו שסיפקה בזמנו. 2.11 במועד האירוע נסעתי כאמור ללקוח (משהב"ט) ברח' החושלים בהרצליה הוצאתי את הסחורה מהרכב, הנחתי את הארגזים על הרצפה ותוך כדי הפעולה שמעתי צליל של "פאק" מהגב עם כאב חד ועז, הגב נתפס לי ולא יכולתי לזוז. 2.12 לאחר שהתאוששתי מספיק בשביל לנהוג, חזרתי לרכב לאחר שהסחורה נאספה". בחקירתו חזר התובע על גרסתו לפיה הוציא את החבילות מרכבו "מה שאני זוכר, את אקט ההרמה, את אקט הסיבוב ומאותו רגע קיבלתי את הפגיעה בגב. הרמתי הסתובבתי ובאתי להניח וראיתי כוכבים" (עמ' 17 שורה 14-15). התובע העיד כי לקח 2 חבילות כאשר בכל יד החזיק חבילה. התובע הבהיר כי בוודאות הוא זוכר כי החזיק את שתי החבילות יחד ואת המחשב הוא לא זכר אם פרק לפני כן או שהוא נלקח ממנו מאוחר יותר (עמ' 18 שורות 20-25). כשנשאל התובע מדוע לא לקח חבלה אחת בכל פעם טען שרצה "לתקתק עניינים" (עמ' 17 שורה 21). התובע נחקר לגבי סוג הרכב שנסע בו והשיב כי אינו זוכר אם מדובר ברכב מסוג רנו קנגו או יונדאי לנטרה מכיוון שעשה שימוש במספר רכבים במסגרת עבודתו. התובע הופנה להודעתו במל"ל מאוגוסט 2002 (נ/1) במסגרתה טען כי היה זה רכב מסוג רנו קנגו. על כך השיב "אם זה רשום, אני מאשר". (עמ' 16 שורה 31). בהמשך, חזר וטען כי אינו זוכר באיזה רכב עשה שימוש. (עמ' 17 שורה 2). בהודעה על פגיעה בעבודה (נ/2), מיום 5 ינואר 2002, בתיאור הפגיעה נכתב: "פגיעה בגב בעקבות העברת סחורה מהרכב ללקוח. מצורף אישור מהרופא הראשון שפניתי אליו ד"ר ש. אנג'ל מיום 5.12.01.". נתבעת-1, באמצעות חשבת השכר, בונדהן יהודית אישרה כי הפרטים שנמסרו על ידי התובע הם נכונים לפי מיטב ידיעתה. במסגרת ההודעה צויין כי לא נכחו עדים במועד האירוע. בהודעתו במל"ל מיום 21.8.2002 (נ/1) תיאר התובע את נסיבות התאונה כך: "...אני כבר לא זוכר את התאריך האירוע זה היה בסביבות 12.01 סיפקתי להם סחורה, וכשהורדתי מהרכב התכופפתי קדימה והרגשתי כאב בגב." בהמשך העיד כי הסחורה הובלה על ידו ברכב מסוג "רנו קנגו". התובע לא זכר בדיוק כמה מערכות איתוראן היו והשיב כי "בסביבות 10". למשקל המערכות, העיד התובע: "הערכה גסה 1 ק"ג. המכשירים היו 5 בכל חבילה". לאופן הפעולה ולמנגנון הפגיעה העיד: "לקחתי חבילה של איתורנים מהרכב, החזקתי ביד ימין הורדתי אותה לרצפה. הרמתי את החבילה השניה ואז הרגשתי כאב כמו חיתוך סכין עם התקפלות קטנה. הורדתי את המחשב, נתתי את הכל לאורן שהוא מתקין של משרד הביטחון ... בטעות שלי שבגללה החל כאב הגב היא שהרמתי את הדברים תוך כדי תנועה סיבובית". מר לוי, פירט את נסיבות התאונה בתצהירו כך: "4. דודו רכן לתוך תא המטען של הרכב ותפס חבילה אחת בכל יד והתכופף כדי להניח את הערכות על הרצפה, כל חבילה מכילה 5 ערכות המאוגדות לחבילה אחת גדולה. 5. פתאום תוך כדי הורדת הקרטונים צעק דוד מכאב ואמר שנתפס לו הגב ושהוא לא יכול ליישר את הגב. 6. סייעתי לדודו להתאושש, לקחתי את החבילות למחסן ולאחר זמן מה דודו התאושש מספיק כדי לנהוג ועזב את המקום. 7. בהמשך שמעתי מדודו שאבחנו אצלו פריצת דיסק בגב ומאז הוא סובל מכאבי גב". מר לוי, בחקירתו הנגדית, העיד כי ראה את האירוע "אני זוכר את האירוע, חד משמעית. נכחתי במקום ואני מנהל את המקום" (עמ' 9 שורה 12). מר לוי הצהיר כי אינו זוכר את התאריך המדויק (סעיף 2 לתצהירו) בחקירתו הנגדית השיב לענין זה: "ש. אומר שזה יכול להיות בינואר או במרץ או בפברואר או בכל חודש במהלך שנת 2001 ?ת. נכון". מר לוי העיד כי לא זכר את הכמות שהוזמנה, לא זוכר אם זה היה 15 או 60 אך זכר שמדובר היה בכמות גדולה (עמ' 10 שורה 18). בנוסף, העיד כי הרכב היה "רכב פרטי, יונדאי לנטרה, אני חושב" (עמ' 10 ש' 28) בחקירתו הנגדית תיאר את השתלשלות האירועים כך: "ש. אתה ראית את הגב שלו בזמן הזה? ת. כן. בעודו רוכן הוא מנסה להתרומם שמעתי אותו איה איה הגב שלי נתפס. ש. הוא עדיין עם גבו אליך? ת. כן, בחצי התרוממות. הגוף מתחיל להתרומם. ש. את הידיים ראית? ת. לא ראיתי, הם היו בתוך הבגז'. ש. אז אתה לא יודע מה היה לו בידיים? ת: לא אני לא יודע מה היה לו בידיים, יודע מה היה בתוך הרכב. בנקודה זו ניגשתי אליו, החזקתי אותו. תפסתי אותו מאחורה שלא ייפול והושבתי אותו על כיסא סמוך. ש. בשלב זה הסחורה (האיתורנים) בתוך הרכב? ת. נכון. ש. הושבת אותו על כיסא. הזמנת אמבולנס? ת. לא. נתתי לו כוס מים שיירגע, הוא אמר שהוא בסדר, הוצאתי אני את חבילות האיתורנים. והוא נסע לדרכו.". (עמ' 11, ש' 8-21) בהודעתו במל"ל (נ/1) טען התובע כי לקח את המחשב והאיתורנים מאבי לוי שהיה במחסן בתל אביב ומסר אותם לאורן בהרצליה. התובע בהודעתו, במסגרת תביעתו לנכות מהעבודה (נ/2) העיד כי במקום האירוע לא נכחו עדים. התאונה כאמור ארעה בהרצליה. התובע בתצהירו כתב כי למיטב זכרונו מר לוי נכח במועד התאונה ולא כפי שטען בהודעתו במל"ל כי אורן הוא זה שנכח. התובע בעדותו העיד כי מר לוי נכח במועד התאונה (עמ' 18 שורה 10). למשקל הערכות טען התובע בתצהירו וצירף תצלום לאימות. בתצלום נראית קופסה עם מספר פריטים פזורים וחוטי חשמל בתוכה. הצג הדיגיטלי מורה על 2.789 ק"ג. להבדלי הגירסאות, בין ההודעה במל"ל, חודשים ספורים לאחר התאונה, גירסתו בתצהיר ובמסגרת חקירתו הנגדית השיב "מה שאני אומר היום זה מה שנכון, ומה שיש בתצהיר האחרון שלי" (עמ' 18 שורה 31). עוד, התובע פנה לטענתו לטיפול רפואי במרפאת מכבי לרופא המשפחה הקבוע שלו, יום למחרת התאונה, ומאחר והרופא הקבוע לא היה הוא הופנה לרופא אחר ד"ר אנג'ל. לדבריו, ד"ר אנג'ל נתן לו כדור לשיכוך כאבים פיזית ביד (עמ' 19 שורה 4-12). התובע לא צירף מסמך רפואי מד"ר אנג'ל, אולם צירף מסמך רפואי מאוחר מיום 23.12.2001 המציין שנבדק ביום 5.12.2001. כשנדרש להסביר מדוע הציג את המסמך מיום 23.12.2001 ולא את המסמך המתעד את הביקור עצמו במועד הנטען, השיב: "בשנת 2001 עד כמה שאני זוכר, לדעתי לא היה לו אמצעי מחשוב בגלל זה הוא נתן לי כזאת תעודה". התובע אישר כי גם ביום 5.12.2001 וגם ביום 23.12.2011 לא סיפר לרופא על התאונה ומה שקרה לו ורק התלונן על כאבי גב (עמ' 19 שורה 28-32), כך גם בפנייתו לחדר המיון. התובע לא צירף תעודת משלוח לערכות שהעביר באותו היום למשהב"ט. בהודעתו במל"ל (נ/1) ציין כי ביכולתו לנפק את תעודת המשלוח. לטענת התובע יש כאמור לקבל את גרסתו, במיוחד בהעדר כל גרסה מטעם הנתבעות. הנתבעות נמנעו מהבאת עדים, מהצגת תעודת משלוח רלבנטית לסתירת טענותיו ומעל לכל הנתבעות מנועות לסתור את גרסתו בעת שחתמו על הודעתו למל"ל (נ/2). הנתבעות מנגד, הפנו לסתירות הרבות בגרסת התובע וטענו כי בנסיבות אלו לא הוכיח את נסיבות התאונה ודין תביעתו להידחות. דיון והכרעה אחריות מעביד המסגרת הנורמטיבית בגדרה נתחמה עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיפים 35 ו-36 לפקודה. התגבשותה מצריכה בחינתן של שלוש שאלות: האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק (מושגית וקונקרטית); האם הפר את אותה חובת זהירות; והאם הפרת החובה היא שגרמה לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 112, להלן: פס"ד ועקנין). חובתו המושגית של המעביד כלפי עובד היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה - ע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז(3) 225. במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו, עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לאמצעי עבודה בטוחים ותקינים, לשיטות עבודה נאותות ובטיחותיות, להדרכת העובדים תוך מתן הנחיות והבטחתם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה ופיקוח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. על אחריותו של מעביד כלפי עובדו, ראה, בין היתר, ע"א 477/85 בוארון נ. עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 1958/97 רפאל בן שטרית נ. רשות הנמלים והרכבות פ"ד נה 823; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ. מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, עמ' 603-604 ועוד פסקי דין רבים אחרים. באשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית בנסיבות מקרה זה. שאלה זו נגזרת ממבחן הצפיות, היינו מסבירות יכולתו של המזיק לצפות את התרחשותו של הנזק בנסיבות הספציפיות. כך הוגדרה חובה זו בפסיקה: "כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק". (פס"ד ועקנין, לעיל). על פי הפסיקה, חובת זהירות קונקרטית מתגבשת אך ורק כאשר מדובר בסיכון שהינו בלתי רגיל ובלתי סביר. בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נגד אמסלם, פ"ד ל"ח (ו) 72, 76ז, נקבע: "חובת הזהירות הקונקרטית, כחובת הזהירות המושגית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות, והיא מוטלת רק בגין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. טיבה של הסכנה נבחן על פי שני קריטריונים: במהות הסכנה, שנוצרה בנסיבות הספציפיות במקום האירוע, ומיהות הניזוק שהועמד בסכנה". השאלה הטעונה הכרעה היא האם היה על הנתבעת, כמעבידתו של התובע, לצפות התרחשותו של נזק גוף בנסיבות שפורטו על ידי התובע. התובע טען כי הנתבעת הפרה חובה חקוקה ולא נקטה באמצעים לוודא קיום נהלי עבודה בטוחים. לא קיימה הדרכות ולא נתנה לתובע ציוד מתאים לביצוע עבודתו. בתצהיר לא פירט התובע טענה זו. בסיכומיו הפנה ב"כ התובע לפס"ד בהם נקבע כי חובת הזהירות של המעביד כלפי עובדו כוללת גם את הדאגה לשיטת עבודה בטוחה ולפיקוח על שיטה כזו. (ת.א. 55612-07 אבולוף אהרון נ' ע.נ. בית נוי בע"מ (מיום 28.11.12), ת.א. 3491-09 אבו חדיר מג'די נ' חברת אחים קורדיה 2000 (מיום 19.6.11). הנתבעת, כאמור לא הגישה ראיות מצידה ולכן דומה כי באשר לקיומן של חובות אילו אין מחלוקת בין הצדדים. עוד, לא הוכח כאמור כי הנתבעת קיימה חובתה להדרכה מתאימה. ברם, לטענת הנתבעות לא הוכח כי התקיים האירוע הנטען ולא קיים קשר סיבתי בין עבודתו של התובע, בהתאם למתואר ולנטען לנזקי הגוף הנטענים. שאלת קיומו של האירוע הנטען נוכח הכחשת האירוע על ידי נתבעת 1, ראשית עלי להכריע האם התרחש האירוע וכיצד והאם הינו תוצאה של רשלנות המעביד או הפרת חובה כלשהיא שבדין. ככל שהתשובה תהיה חיובית, תבחן שאלת הרשלנות הנטענת. לאחר ששבתי ועיינתי בטיעוני הצדדים, סקרתי את עדויות התובע ועיינתי במסמכים שהוגשו ופורטו, קביעתי היא כי התובע לא הוכיח את תביעתו. התובע בסמוך למועד קרות התאונה, ביום 5 ינואר 2002, מילא את טופס ההודעה על פגיעה בעבודה ולפיו "פגיעה בגב בעת העברת סחורה מהרכב ללקוח. מצורף אישור מהרופא הראשון שפניתי אליו ד"ר ש. אנג'ל מתאריך 5.12.01". חשבת השכר הגב ' בונדהן אישרה בחתימתה, ביום 3 ינואר 2002, כי הפרטים שנמסרו על ידי הנפגע בטופס התביעה הם נכונים למי מיטב ידיעת המעביד. בחקירתו במל"ל, ובעת מסירת הודעתו ביום 21 אוגוסט 2002, טען התובע כי החזיק חבילה אחת ביד ימין והניח אותה על הרצפה ולאחר מכן לקח את החבילה השניה, התכופף ואז הרגיש כאב חד. לאחר מכן הוריד גם את המחשב. משקלה הכולל של כל חבילה, בהתאם לטענתו במל"ל היה כ- 5 ק"ג. בתצהירו ובעדותו, מסר התובע גירסה אחרת, לפיה הרים בבת אחת את שתי החבילות ואז בתנועה סיבובית קיבל את המכה בגב. בתצהיר טען כי משקלה של כל חבילה כ- 15 ק"ג ובסה"כ 30 ק"ג ביחד. מר לוי, אשר בהתאם לנטען בתצהירו ובחקירתו, היה עד לתאונה, העיד כי התובע רכן לעבר תא המטען ובעודו מנסה להתרומם צעק כי הגב שלו נתפס כאשר הוא לא רואה את ידיו של התובע ולא יודע מה אחז בהם. מר לוי העיד כי הוא זה שהוציא את החבילות מהרכב בניגוד לגירסת התובע ולגרסה שעלתה מתצהירו. עוד, יודגש כי במסמכי המל"ל טען התובע כי לא היו עדים לאירוע. בחקירה שקויימה במל"ל טען שאורן היה עד לאירוע ואילו מר לוי מסר לו את החבילות בתל אביב. סתירה נוספת ומהותית בגרסתו של התובע הינה לסוג הרכב בו הובל הציוד. התובע, בחקירתו במל"ל טען כי היה זה רכב מסוג רנו קנגו, יוער כי ברכב זה תא המטען נפתח עם דלת, לעומת גרסתו של מר לוי כי המדובר היה ברכב מסוג יונדאי לנטרה. מר לוי, בחקירתו בדיון גם הדגים בידיו את תנועת תא המטען הנפתחת כלפי מעלה (עמ' 11 שורה 5 לפרוטוקול הדיון) וטען כי התובע התכופף לעבר תא המטען. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח את משקל הערכות שהרים, ככל שהרים. וכן כי לא הוכח המשלוח במועד התאונה הנטען, שכן לא הובאה תעודת המשלוח להוכחת טענותיו לעניין מספר הערכות התמונה שצורפה לתצהיר התובע, אינה מעידה על דבר, מכיוון שלא ברור מהם הפריטים הנראים בה. איני מקבלת טענות הנתבעת לעניין זה. התובע טען את שטען וגרסתו לא נסתרה כלל. תעודות המשלוח הינן בחזקת הנתבעת, המכשור גם הוא ברשותה וככל שרצתה לסתור טענות אלו, היה עליה להציג ראיות לעניין זה. בשעה שהנתבעת בחרה שלא להגיש ראיותיה, לא עלה בידה לסתור טענות התובע לעניין זה ואני מקבלת את טענות התובע לכמות הערכות ולמשקלן. אולם בכל אילו אין די, מכיוון שלא ניתן בהתאם לגרסותיו של התובע, בשילוב גרסת העד מטעמו לגבש את ה"מנגנון" בו נגרם לו הנזק הנטען. וכן לא ניתן לקשור בין התנהלותו של התובע ועבודתו לנזק הנטען באופן שיש בו כדי לגבש רשלנות מצידה של נתבעת-1. התובע כפי שהובהר, גובהו 1.98 ומשקלו 110 ק"ג (בהתאם להודעתו ב נ/1), בעברו הצבאי מפקד טנק בחיל שיריון, נשא משקלים כבדים גם בעברו (עמ' 12 שורה 23), עוד שימש כמאבטח, עסק בהספקת סחורה והתקנתה ולמעשה עובד אצל הנתבעת-1 עד היום. התובע היה מודע למשקל החבילות מאחר והעמיס אותן לרכב כאשר לקח אותן מהמחסן בתל אביב בכל פעם שנדרש להעביר סחורה. בעדותו התייחס לעניין זה "אין לי הערכת משקל. אני בן אדם חזק, כנראה שגבי לא חזק מספיק" (עמ' 17 שורה 28). אין מחלוקת כי לתובע פגיעה בגבו. אולם לא הוכח קשר סיבתי בין הנכות שנגרמה לו בגב לבין נסיבות עבודתו באותו היום והרמת הערכות. מחד, הוצאת החבילות מהרכב לא הצריכה "רכינה" לעבר תא המטען, ככל שהיה מדובר ברכב מסוג רנו קנגו. בנוסף, לא הוכח כי התובע נשא כלל את הערכות, יהא משקלן אשר יהא, בעת אירוע הפגיעה. בהתאם לגרסתו של התובע במל"ל, נשא חבילה אחת בכל פעם (לא הוכח כי המדובר במשקל חריג או בלתי סביר - בין 5 ל- 15 ק"ג לפי כל גרסה). אולם, מנגד טען מר לוי, כי התובע כלל לא נשא את החבילות בידיו וכי הן הוצאו על ידו מהרכב. לעניין זה גם אוסיף כי במסגרת פניותיו של התובע לקבלת טיפול רפואי, הן אצל רופא המשפחה והן בחדר המיון לא ציין התובע כי המדובר בתאונת עובדה, אלא טען כי הוא סובל מכאב גב תחתון (ד"ר אנג'ל, תיעוד מיום 23 דצמבר 2001 לגבי ביקור מיום 5 ינואר 2001, "מזה 3 ימים התקף כאב גב תחתון" (חדר מיון ביקור) כאבי גב תחתון (קופ"ח ביקור מיום 21 דצמבר 2001). בנוסף, במסגרת חקירתו במל"ל אמר התובע "הטעות שלי שבגללה החל כאב הגב היא שהרמתי את הדברים תוך כדי תנועה סיבובית". התובע טען בסיכומיו כי הסתירות בין גרסתו לבין גרסתו של מר לוי, לנסיבות התאונה מחזקת את אמינותו של העד מר לוי, באופן שלא תיאם גירסתו עם התובע. עוד נטען כי בחלוף למעלה מ- 12 שנים אי ההתאמות הינן צפויות. איני סוברת כי מדובר בסתירות מהסוג של התרשמות או הבנת הסיטואציה באופן סובייקטיבי. במקרה דנן מדובר בריבוי גירסאות לנסיבות, נתונים ופרטים עובדתיים רבים, אשר רק שילוב של חלק מהם עשוי להקים חבות ורשלנות לפתחה של נתבעת-1. (ראו מקרה דומה בו נמסרו מספר גרסאות על ידי התובעת לפגיעה בגבה ותביעתה נדחתה, פס"ד של כב' השופטת ד. גנות, בת"א 2027-09 פרנקו נ' מרכז רפואי ע"ש שיבא - תל השומר ואח', (מיום 17.3.2013)) העובדה שכאב הגב "פרץ" במהלך יום העבודה, די בו כדי להוות תאונת עבודה, אולם וזה העיקר אין בו כדי להטיל חבות ואחריות על המעביד כתוצאה מרשלנות נטענת. מלאכתו של ביהמ"ש אינה להתאים ולברור מבין שלל הגרסאות את זו ה"מקימה" את החבות. נטל הראיה על התובע לשכנע ביהמ"ש כי התאונה התרחשה בהתאם לגרסתו וכתוצאה מרשלנות המעביד. אולם בעת שהתובע מסר מספר גרסאות, אשר אינן נתמכות בגרסת עדיו, חלקן עשויות להקים אחריות וחלקן לא, לא שוכנעתי כי הגרסה האחרונה (לגביה טען התובע כי היא המשקפת את שארע) וזו שנמסרה בדיון היא זו המתארת את נסיבות התאונה. לא שוכנתי כי התובע נאלץ לרכון כדי להרים את החבילות. יתרה מכך, לא שוכנעתי כי התובע הרים משקל כבד או ערכות בכלל בעת שחש בכאב הגב. לא הוכח כי התקיימו נסיבות ו"מנגנון" פגיעה המקים אחריות על הנתבעת. בהיעדר הוכחת פרטי האירוע, לא ניתן לקבוע, שהגורם לו, או אחד הגורמים לו, הוא העדר הנחיות והדרכות מצידה של הנתבעת ודין תביעתו להידחות. ככל שיוגש ערעור על פסק דין זה והוא יתקבל, אדון בנזקיו של התובע שנידונו לפני. נזקי התובע נכותו של התובע מומחה בית המשפט, ד"ר ישראל כספי קבע בחוות דעתו מיום 14.9.2010 כי נגרמו לתובע 10% נכות לצמיתות, עפ"י תקנה 37(7) א' לקובץ תקנות המל"ל. מחוו"ד עולה כי התובע עובר לתאונה, לא סבל מבעיות מיוחדות בתחום האורתופדי למעט כאב ספורדי בברך שמאל. לאחר התאונה, נקבע כי התובע סובל מעקמת תגובתית, הגבלת תנועה והקרנה לרגל שמאל. ב"כ התובע בסיכומיו טען כי נכותו התפקודית של התובע הינה בגובה נכותו הרפואית וכי בהתאם לכך יש לפסוק לו פיצוי, לפי חישוב אקטוארי עד גיל 67. הנתבעים, מנגד טענו בסיכומיהם כי לתובע לו נותרה נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה. שכרו עלה והשביח לאורך השנים. לפיכך, הוצע לתובע פיצוי גלובאלי בשיעור של 10,000 ₪. התובע טען כי כתוצאה מכאבי הגב מהם הוא סובל איבד את יכולתו לעבוד בעבודה פיזית וכפועל יוצא מכך הוא משמש כיום כמהנדס מערכת ניהול צי רכב. עבודה שהיא בעיקרה עבודת ניהול פרויקטים בתוכנה. (סעיף 22 לתצהיר). בחקירתו הנגדית הבהיר כי ככל שנדרשת נשיאת ערכות, במסגרת עבודתו, עובד אחר נדרש לעשותה. התובע גם הוסיף כי מאז התאונה חייו השתנו, אולם לא פירט לעניין זה (עמ' 16 ש' 21 לפרוטוקול הדיון). התאונה התרחשה ביום 4.12.2001. התובע הצהיר כי למיטב זכרונו נעדר מעבודתו כשבועיים וחצי (6 לתצהיר). במכתב השחרור מחדר מיון ביום 7.12.2001 נכתב המלצה- 7 ימי מנוחה. התובע המציא אישורים מהמעסיק על היעדרות כתוצאה ממחלה/ תאונת עבודה משנת 2001 ועד שנת 2009, סך הימים שנעדר לאורך תקופה של 9 שנים הינו כ- 50 ימים (נספח 2.4 לתצהיר). באישורים אין אבחנה בין מחלה לבין תאונת עבודה. מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהירו של התובע עולה כי לאורך השנים סבל מהתקפים חריפים של כאב (בשנת 2003, 2007, 2008, בשנת 2009 3 פעמים, בשנת 2010, ובשנת 2011) וכי טופל במשככי כאבים וזריקות. בשנת 2010 טופל בדיקור. לתצהיר התובע צורפו טופס 106 לשנת 2001, שכרו השנתי המצטבר היה בסך של 172,158 ₪. לשנת 2002 שכרו השנתי המצטבר היה בסך של 172,158 ₪, לשנת 2003 שכרו השנתי המצטבר היה בסך של 172,158 ₪, לשנת 2004 שכרו השנתי המצטבר היה בסך של 147,706 ₪, לשנת 2005 שכרו השנתי המצטבר היה בסך של 165,176 ₪, לשנת 2006 שכרו השנתי המצטבר היה בסך של 172,658 ₪, לשנת 2007 שכרו השנתי המצטבר היה בסך של 189,953 ₪, לשנת 2008 שכרו השנתי המצטבר היה בסך של 270,771 ₪, לשנת 2009 שכרו השנתי המצטבר היה בסך של 328,197 ₪, לשנת 2010 שכרו השנתי המצטבר יהיה בסך של 333,699. כמו כן צורפו תלושי שכר לשנת 2011 ועולה כי ממוצע שכרו של התובע עד לחודש יולי 2011 עומד על סך של 29,213 ₪ לחודש. עולה כי בשנים 2004-2005 חלה ירידה בהכנסתו. התובע לא נתן הסבר לירידה בשכר דווקא בשנים אלו. התובע נחקר בחקירתו הנגדית ונשאל אם שכרו ירד? והשיב "שכרי עלה אבל אני אומר שזה לא רלוונטי" (עמ' 20 שורה 7). הגם שהתובע סבל מכאבי גב לאורך השנים, עולה כי המשיך לעבוד באופן קבוע, קודם בעבודתו ושכרו עלה והשביח באופן ניכר. עבודתו לא היתה פיזית עובר לתאונה וגם לא אחריה. אני סבורה כי נכותו התפקודית בנסיבות אלו אינה עולה על 5% והשלכתה על עבודתו של התובע אף פחותה מכך. הפסד שכר לעבר ולעתיד התובע קיבל דמי פגיעה מהמל"ל בסך של 3,262 ₪ וגמלת נכות מעבודה בסך של 23,380 ש"ח. אישור המעביד לימי מחלה אינו מציין את סיבת המחלה וגם לא שווי ימי מחלה לפדיון, בנסיבות אלו אני סבורה כי פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסך של 50,000 ₪, לאחר ניכוי תגמולי המל"ל, יהלום ראש נזק זה. עזרת זולת לעבר ולעתיד התובע עתר לפיצוי גלובאלי בסך של 30,000 ₪. הנתבעת טענה כי התובע לא צירף ראיות ולא הוכיח את טענותיו וכן בכל הנוגע לעתיד מאחר ולטענתה לא נותרה לתובע כל נכות יש לדחות את טענת התובע לעניין זה. התובע לא צירף כל אסמכתאות להוכחת רכיב נזק זה. בסיכומיו טען כי חלקו בעבודות משק הבית הינו חלקי לאור העובדה כי הוא עובד במשרה מלאה. פיצוי בשיעור של 5,000 ₪ יהלום ראש נזק זה. הוצאות רפואיות ונסיעה התובע צירף קבלות בגין שיעורי יוגה, 17 טיפולי אקופונקטורה, רכישת מזרון אורטופדי בשנת 2006 (התובע טוען להוצאות כנגד קבלות בסך של 16 אלף ₪). לטענת התובע מדובר בקבלות חלקיות בלבד ובהוצאות אשר בגינן לא ניתן לקבל החזר מהמל"ל. לטענת הנתבעת התאונה בה נפגע התובע הינה תאונת עבודה ועל כן הוא זכאי להחזר הוצאותיו. התובע אישר כי לא פנה למל"ל להחזר הוצאות. עוד, הובהר כי הפניה לטיפולי היוגה הינה יוזמה שלו ולא מדובר בהפניה של הרופא המטפל (עמ' 20 שורה 17 לפרוטוקול הדיון). בהתאם לחוות דעת מומחה בימ"ש ד"ר כספי לתובע בקע דיסק בגבו עם התקפים תכופים של כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל. התובע נעזר בזריקות לשיכוך כאבים. התובע אף הופנה למרפאת כאב אולם לא מצאתי תיעוד על טיפול. בהתאם לאמור לעיל, ונוכח העובדה כי המדובר בתאונת עבודה והתובע זכאי להחזר כספי, פיצוי בשיעור של 7,500 ₪ יהלום ראש נזק זה. כאב וסבל התובע כאמור לא פנה לטיפול רפואי ביום התאונה. ברם, מאז טופל וסבל מהתקפי כאבים לאורך השנים כמפורט לעיל. התובע טוען כי חייו השתנו מיום התאונה ועד היום וכי הוא סובל מכאבים עזים. מכל האמור, הנני סבורה כי פיצוי בשיעור של 40,000 אלף ₪, יהלום ראש נזק זה. סיכום מאחר והתביעה נדחתה על ידי כאמור, אני מחייבת התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בסך של 7,500 ₪. התובע ישא גם בהוצאות העד. הרמת משקלנזיקין