מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפרת הסכם גישור: בפניי מונחת תביעה כספית ע"ס 97,496 ₪ שעניינה פיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מחתימה על הסכם פשרה שהושג בהליך גישור עקב תרמית והטעיה מכוונת תוך העלמת נתון מהותי מעיני התובעים; וכן תביעה שכנגד ע"ס 55,345 ₪ המוגשת בטענה של הפרת הסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין. לתביעה כאן קדם הליך משפטי במסגרת ת"א (עפולה) 16466-12-08 גולדשטיין אהרון בע"מ נ' ספארי לחי ולצומח בע"מ שהגישה הנתבעת כאן כנגד התובעת כאן. התביעה הקודמת הוגשה ביום 29.12.08 ע"ס 234,748 ₪ ועניינה בהפרת התחייבות מצד התובעת כאן לרכוש קונטיינר של מטליות שהוזמן על ידה מן הנתבעת (להלן: "התביעה הראשונה" או "ההליך הקודם"). במסגרת התביעה הראשונה ניהלו הצדדים הליך של גישור בפני המגשר, עו"ג קובי פינגרהוט, שבסופו הגיעו הצדדים להסכם פשרה (להלן: "הסכם פשרה" או "הסכם הגישור"). הסכם זה, על כל חלקיו ומרכיביו, פורט במסגרת הודעה על הסכם פשרה שהוגשה לאישורו של בית המשפט, וקיבל תוקף של פסק דין ע"י ס' הנשיא כבוד השופט י. בן חמו (כתוארו אז). ההסכם מצורף כנספח ב' לתביעה העיקרית. לפי הסכם הפשרה שעליו חתמו הצדדים, שילמו התובעים פיצוי כספי לנתבעת בסך של 120,000 ₪ בגין הפסדיה. כן כלל הסכם הפשרה בחובו התחייבות מצד התובעים לביצוע שתי הזמנות עתידיות של סחורה מסוג מטליות מן הנתבעת עם חתימתו של הסכם הפשרה. התביעות ההדיות המונחות לפניי עוסקות, בעיקרן, בהפרות נטענות שמייחסות התובעת והנתבעת, אחת כלפי השנייה, להוראות הסכם הפשרה ועתירתן לפיצוי בגין הפרות אלו. טענות התובעים/הנתבעים שכנגד התובעת, ספארי לחי ולצומח בע"מ (להלן: "ספארי" או "התובעת"), עותרת לחיוב הנתבעת בפיצויה עבור נזקים ע"ס 97,496 ₪ שנגרמו לה עקב הפרת הסכם הפשרה שנחתם, לטענתה, אגב תרמית והטעיה מכוונת מצד הנתבעת תוך העלמת נתון מהותי מעיני התובעים והסתמכות על נתונים שגויים שצוינו בכתב התביעה בהליך הקודם. לפי הנטען בתביעה העיקרית, התחייבה ספארי עפ"י הסכם הפשרה להזמין מן הנתבעת, גולדשטיין אהרון בע"מ (להלן: "גולדשטיין" או "הנתבעת"), קונטיינר מטליות באותו גודל ובאותו משקל של הקונטיינר שהוזמן על ידה בתביעה הראשונה. בחתימתה על הסכם הפשרה, הסתמכה ספארי על נתונים שפורטו בתביעה הראשונה ובנספחיה ביחס למטליות המוזמנות ואשר על יסודם נכרת הסכם הפשרה, היינו קונטיינר המכיל 3238 מארזים הכוללים 6 גלילים של 1,800 מטליות בגודל של 23/20 ס"מ. זאת, משום שלספארי לא היה ניסיון קודם ברכישת מטליות -כך נטען- ומעולם לא קיבלה את המטליות מושא התביעה הראשונה, לידיה. עם הגעת הקונטיינר הראשון, גילתה ספארי כי גולדשטיין לא עמדה בהתחייבותה עפ"י הסכם הפשרה, ובפועל סיפקה לה מטליות נייר ארוזות בשישיות לפי 1,152 מטליות בכל שישייה, סך הכול סיפקה הנתבעת לתובעת 2100 שישיות של מטליות במקום 3238. לפיכך, גולדשטיין החסירה מספארי 1138 שישיות של מטליות לפי החישוב הבא: 3238 (הכמות המפורטת בתביעה הראשונה) - 2100 (כמות המטליות שסופקו בפועל) = 1,138 שישיות של מטליות. ספארי מבססת את עוולת התרמית וההטעיה בהשגת הסכם הפשרה על הטענה שגולדשטיין סיפקה לה בקונטיינר בעל גודל ומשקל זהים לאלה שבתביעה הראשונה, כמות שונה של מארזי שישיות שזהים בגודלם ובכמותם ובפער של כ- 35%. ספארי עותרת בתביעתה לחיוב גולדשטיין בהשבת עלות המטליות שלא סופקו בסך של 55,322 ₪ לפי הנוסחה הבאה: 1,138 כפול 48.6 (המחיר המפורט בחישוב עלויות קונטיינר ברווח של 40% לפי ההסכם חלקי 3238 יחידות) = 55,322 ₪. עוד עותרת ספארי להשבת החלק היחסי מהפיצוי ששילמה לגולדשטיין במסגרת הסכם הפשרה העומד על 35.2%, הפער בין כמות המטליות שסופקה בעסקה מושא התביעה הראשונה לבין המטליות שסופקו עפ"י הסכם הפשרה, בסך 42,174 ₪+ מע"מ (הפיצוי 120,000 ₪ כפול 35.2%). יצוין כבר כאן, כי בסיכומי הטענות של ספארי חל שינוי בחישוביה ביחס לפיצוי המבוקש בהשוואה לאמור לכתבי הטענות והתצהירים מטעמה. ספארי ביקשה להיתמך בטיעוניה על פרטי המטליות, כפי שהיו בהזמנה הראשונה שביצעה מגולדשטיין עוד בשנת 2008 לפני הגשת התביעה הראשונה ובטרם נכרת הסכם הפשרה. לטענתה, בחודש 7/08 רכשה ספארי מגולדשטיין מטליות לניגוב עטיני פרות בעלות כוללת של 71,887 ₪, כאשר גולדשטיין תמחרה, כך נטען, את המטליות לפי חבילות במחיר 65 ₪, הכוללות גלילים של 1800 מטליות, בגודל של 23/20 ס"מ למטלית. לטענתה, על בסיס הנתונים האמורים, בוצעה גם ההזמנה השנייה בגינה הוגשה התביעה הראשונה שהתייחסה להזמנת קונטיינר המכיל 3,238 מארזים הכוללים 6 גלילים של 1,800 מטליות בגודל של 23/20 ס"מ בעלות של 65 ₪ ליחידה, ובסך הכל 232,850 ₪. בתמיכה לתביעתה, צירפה ספארי את חשבונית הרכישה בגין ההזמנה הראשונה משנת 2008 והסכם הרכישה בגין ההזמנה השנייה מושא התביעה הראשונה (נספחים א' ו- ב', בהתאמה, לתצהיר העדות הראשית של הנתבע 2, בעליה ומנהלה של ספארי). נטען, כי אמנם הסכם הרכישה הנ"ל התייחס לאספקת מטליות לפי מכולה בגודל 40 FIT, אולם נתוני הגלול של המטליות היו ידועים לגולדשטיין מההזמנה הקודמת. ספארי טוענת, כי בתביעה הראשונה פורטה כמות המטליות שמכילה מכולה בנפח האמור. גם במהלך המו"מ שקיימו הצדדים ואשר הבשיל לכדי הסכם הפשרה, הציגה גולדשטיין נתונים מדויקים ביחס למטליות התואמות את המפורט בכתב התביעה הראשונה. בסיכומיה, מפנה ספארי לעדותו של נציג גולדשטיין אשר שיער כי גודל המטליות שסופקו לספארי עפ"י הסכם הפשרה היה 15/17 ס"מ, בעוד שלפי עדותו של הנתבע 2, ספארי קיבלה בכל העסקאות מטליות בגודל שונה העומד על 23/20 ס"מ. נטען כי, עדותו של נציג גולדשטיין אודות גודל המטליות תומכת דווקא בגרסת ספארי ומוכיחה את חוסר ההתאמה, כפי טענת ספארי, בין הסכמות הצדדים עפ"י הסדר הפשרה לבין המטליות שסופקו בפועל ע"י גולדשטיין. בהתייחס לטענת גולדשטיין, כי הסכם הפשרה לא נקב במידות מוגדרות של המטליות המוזמנות, סומכת ספארי את יתדותיה על מכתב שנשלח ע"י גולדשטיין אל ספארי ביום 12.10.08 לפני הגשת התביעה הראשונה המלמד, לשיטתה, שמידות המטליות היו ידועות לצדדים גם במעמד ההזמנה הראשונה משנת 2008, וזו הסיבה, למעשה, לחוסר הרישום ביחס למידות המטליות בגדרו של כתב התביעה בהליך הקודם, משום שאלו היו ידועות ובהתאם לסטנדרט מקובל - כך לטענת התובעת. חרף זאת, התעלמה גולדשטיין מנתון זה ומסרה למגולל, כפי הודאתה, הנחיות שונות ביחס לגודל המטליות ובניגוד למוסכם ביניהן. ספארי התגוננה מפני התביעה שכנגד, שעניינה אי קיום חלקו השני של הסכם הפשרה הנוגע להזמנת מכולה שנייה מאת גולדשטיין עפ"י התחייבותה בהסכם הפשרה, בטענה שסעיף 9 להסכם הנ"ל קובע, כי ככל שגולדשטיין לא תספק את מלוא הסחורה לה התחייבה בקונטיינר הראשון, שמורה הזכות לספארי לתבוע את הנזקים שנגרמו לה אגב הפרה זו, להימנע מלבצע את ההזמנה השנייה של הקונטיינר הנוסף ולבטל ההמחאות שניתנו לתשלום התמורה בגינה. מכיוון, שגולדשטיין לא עמדה בהתחייבותה עפ"י הסכם הפשרה וסיפקה מטליות בחוסר, קמה לספארי הזכות להגיש תובענה בגין ההפרה, כפי שעשתה בפועל בעת הגשת התובענה דנן, ולבטל את ההמחאות שניתנו על ידה לצורך כיסוי ההזמנה השנייה, כאשר זכות זו עוגנה, כאמור, בגדר הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. לטענתה, היא פעלה בהתאם לפשרה, מבלי להפר אותה, וחיובה לבצע את הזמנת הקונטיינר השני תגרום לה, הלכה למעשה, הפסד כספי נוסף בסך של כ-60 אלף שקלים. טענות הנתבעת/התובעת שכנגד בהתייחסה לתביעה העיקרית, טוענת גולדשטיין כי כחלק מהסכם הפשרה, הוסכם כי ספארי תזמין מכולה אחת בגודל מוגדר (40 feet high cube) של מטליות לניגוב עטיני פרות. בהסכם הפשרה לא צוינו מידות גילול, כמות ומשקל מוגדרים של גלילים, אלא הוזמנה כל כמות חומר הגלם שנכנסת במכולה מגודל מסוים. הסיבה לכך, היא שחומר הגלם מגיע בגלילים ענקיים שעוביים ומשקלם משתנה לפי מה שמיוצר ע"י היצרן, כך שאי אפשר לצפות מראש את כמות חומר הגלם. עוד נטען, כי הואיל ומידות המוצר הסופי נקבע לפי מידות הגילול והחיתוך מבוצע לפי הנחייתה של ספארי, הרי שלא ניתן לדעת מראש כמות גלילי המטליות שייוצרו בסוף התהליך. לביסוס טענותיה, צירפה גולדשטיין עותק מהזמנה מיום 20.08.09 אשר נחתמה ע"י הנתבע 2 והמתייחסת לנפח המכולה הראשונה שבהסכם הפשרה (נספח א' לתצהיר מאיר גולדשטיין - מנהל הנתבעת), זאת מעבר ובנוסף לחתימה על הסכם הפשרה. עוד טוענת גולדשטיין, כי הוסכם שהרווח שלה בגין הזמנת המכולה הראשונה והבאתה לישראל יהיה 40% מעלות הטובין בשער מפעל 'קרטון ונייר גורן בע"מ' בו יגולל החומר לפי המידות שייקבעו ע"י ספארי, כאשר עלות זו כוללת עלות חומר הגלם המשולמת ליצרן, שילוח, ביטוח, והובלה. הרווח של גולדשטיין מהזמנה זו היה 40% מהעלות הכוללת. לפיכך, היה לגולדשטיין, כך נטען, אינטרס ראשון במעלה להביא כמות גדולה יותר של חומר גלם על מנת שיגדל הרווח שלה בגינו. גולדשטיין טוענת, כי היא פעלה בהתאם להזמנה הראשונה, רכשה את חומר הגלם למכולה הראשונה כמוסכם, והביאה אותה לארץ. לטענתה, המכולה הייתה בגודל המוסכם ומלאה בחומר הגלם שהוזמן. משקל חומר הגלם לפי מכולה 1 עמד על 9,300 ק"ג. נטען כי גולדשטיין העבירה למגולל הוראות גילול בגודל ובמספר מטליות בחבילה בהתאם להנחיות שקיבלה מספארי, וזו האחרונה קיבלה לידיה את מלוא הסחורה שהגיעה במכולה כשהיא מגוללת לפי הנתונים הללו. גולדשטיין מפנה למכתב מיום 06.10.09 שמסר הנתבע 2 ביחס לגילול חומר הגלם שנתקבל במכולה 1 (מוצג נ/1). גולדשטיין טוענת, כי היא מילאה אחר מלוא התחייבויותיה עפ"י הסכם הפשרה בכל הקשור להזמנה של המכולה הראשונה, בעוד שהייתה זו ספארי אשר הפרה את הסכם הפשרה. מכאן התביעה שכנגד. בתביעה שכנגד, נטען כי ספארי ביצעה הזמנה אחת מתוך שתי הזמנות, כמתחייב עפ"י סעיף 3 להסכם הגישור, אף שגולדשטיין סיפקה לה את מלוא הסחורה בהתאם להזמנה הראשונה. לפי הסכם הגישור, היה על ספארי להוסיף ולהזמין, בתוך חודשיים לאחר קבלת הסחורה של ההזמנה הראשונה, הזמנה שנייה של חומר גלם לבד למטליות, במכולה מאותו הגודל כמו בהזמנה הראשונה, כאשר הפעם הוסכם כי הרווח של גולדשטיין מההזמנה השנייה יהיה בשיעור של 33% בלבד (במקום 40% כפי ההזמנה הראשונה). בכך, הפרה ספארי, למעשה, את הסכם הגישור, באופן המזכה את גולדשטיין בפיצוי כספי בגין אובדן הרווחים שהייתה זכאית לקבל במידה וההזמנה הייתה מבוצעת בהתאם להסכם והעומד על 33% מעלות המכולה השנייה בשערי מפעל' קרטון ונייר גורן בע"מ', סך של 109,417 ₪. משכך, הרווח האבוד הוא בסך של 36,107 ₪ נכון ליום 1.6.10 לפי הנוסחה הבאה: 109,417 ₪ כפול 33%= 36,107 ₪. נוסף לכך, עקב אי ביצוע ההזמנה השנייה ע"י ספארי, כאמור, וסירובה לפרוע את ההמחאות המעותדות שמסרה האחרונה בגין הזמנה זו במעמד החתימה על הסכם הגישור, זכאית גולדשטיין לפיצוי מוסכם, כפי שנקבע בסעיף 3 (ז) להסכם הגישור, בשיעור 15% מסכום התשלום הכולל הנקוב בשיקים שחוללו, לפי הנוסחה הבאה: 109,417 ₪ כפול 15%= 16,412 ₪ נכון ליום 1.6.10. סך כל הפיצוי לו זכאית גולדשטיין עקב הפרת הסכם הגישור ע"י ספארי מגיע לכדי 52,519 ₪ (קרן), ובשערוך נכון ליום הגשת התביעה שכנגד בסך של 55,345 ₪. לעניין סעיף 9 להסכם הגישור, נטען כי רק במידה וגולדשטיין לא תספק את הסחורה שהוזמנה בפועל ע"י ספארי, שמורה לאחרונה הזכות לבטל את ההמחאות שניתנו בגין ההזמנה ולתבוע את גולדשטיין בגין הפסדים שנגרמו לה בעטיה של ההפרה. משלא נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 9 להסכם הגישור, הרי שאין לספארי עילת תביעה כנגד גולדשטיין, מכיוון שמלוא הסחורה סופקה עפ"י ההזמנה הראשונה ולא נגרם לספארי נזק עקב הסחורה שסופקה בפועל. בסיכומיה, טוענת גולדשטיין לקיומה של הרחבת חזית אסורה בסיכומי טענותיה של ספארי בנוגע להזמנת המטליות לפי גודל סטנדרטי ומקובל בשוק, אליהן אתייחס בהמשך בפתחו של פרק "דיון ומסקנות". לגופו של עניין, חזרה גולדשטיין על עיקר טענותיה הן לעניין התביעה העיקרית והן לעניין התביעה שכנגד והוסיפה, כי ספארי כשלה בלהוכיח גרסתה, לפיה הייתה התחייבות של גולדשטיין לספק מטליות בגודל של 23/20 ס"מ. לשיטתה, מדובר בטענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב באשר אין שום אזכור למידות המטליות בכל מהלך ההתקשרות בין הצדדים, לרבות בהסכם הגישור שבו לא נזכרה ולו ברמז כמות המטליות או גודלן, אלא להיפך - מוזכר במפורש כי תבוצע הזמנה של מכולת חומר גלם, ללא נקיבת מידות גלול, כמות מטליות או גודלן. גם בהזמנה שנחתמה באותו מעמד אין כל אזכור לכמות או לגודל המטליות, אלא רק לעצם העובדה כי תוזמן מכולה בנפח נתון. דיון ומסקנות לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה, לפיה דין התביעה העיקרית להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל, כפי שיפורט להלן. בפניי מונחת תביעה כספית שהוגשה ע"י ספארי לחיוב גולדשטיין בתשלום פיצוי בגין הפרת הסכם פשרה שהושג בין הצדדים בהליך הקודם שניהלו ביניהן, בטענה כי גולדשטיין סיפקה לספארי קונטיינר מטליות לפי מידות, כמות ובמשקל השונים מהקונטיינר הראשון מושא התביעה הראשונה. במסגרת התביעה הראשונה, ניהלו הצדדים הליך של גישור שבסופו נחתם הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ואשר כלל בחובו הסכמה לתשלום פיצוי כספי לגולדשטיין בסך 120,000 ₪, אשר לגביו אין כל מחלוקת, וכן ביצוע שתי הזמנות עתידיות של סחורה מסוג מטליות שהתחייבה ספארי לרכוש מגולדשטיין, עם חתימתו של הסכם הפשרה, כפי שהדבר עוגן בסעיפים 2 ו-3 להסכם הגישור (שתי ההזמנות יכונו להלן בהתאם לתיאור שלהן בהסכם עצמו כמכולה 1 ומכולה 2). המחלוקת בין הצדדים נטושה סביב השאלה, האם הסכם הגישור הופר, אם בכלל, על ידי מי מהצדדים, כאשר בעלי הדין מייחסים הפרות הדדיות של הסכם הפשרה, האחד כלפי משנהו. לצורך בחינת סוגיית ההפרה הנטענת יש להכריע בשאלה, האם התחייבה גולדשטיין לספק לספארי כמות מטליות מוגדרת מראש לפי גודל של 20/23 במכולה 1 על-פי הסכם הגישור, כפי טענת ספארי, והאם הנתונים שהוצגו ופורטו בכתב התביעה שהוגש בהליך הקודם ע"י גולדשטיין, היוו בסיס להסכם הגישור. האם הוכיחה ספארי, כי הסכם הגישור הושג אגב תרמית והטעיה מצד גולדשטיין על דרך של הצגת נתונים שגויים ביחס לחומר הגלם המוזמן. ראשית עליי להסיר מדרכי את טענת גולדשטיין שהעלתה בסיכומיה בעניין הרחבת חזית אסורה. נטען, כי כל טענותיה של ספארי בסיכומי טענותיה, כי קיים 'סטנדרט בשוק' המסדיר את גודל המטליות, מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן טענה זו הועלתה, לראשונה, ע"י ספארי אך במסגרת סיכומיה. בנקודה זו, אני קובעת כי אכן צודקת גולדשטיין בטענתה זו, שכן אין כל אזכור לסטנדרט השוק כמקור לקביעת גודל המטליות בתביעה העיקרית של ספארי, ומשכך דין טענותיה, בהקשר זה, להידחות מחמת הרחבת חזית אסורה. למעלה מן הנדרש, אציין כי הטענה בדבר קיומן של מידות סטנדרטיות ומקובלות בשוק כלל לא הוכחה, ואין די בעדותו של הנתבע 2, בעליה ומנהלה של ספארי, כאשר אינה נתמכת בתשתית ראייתית, על מנת לבסס טענה בדבר נוהג מסחרי בענף מסוים. גם מטעם זה, דין הטענה הנ"ל להידחות. הוא הדין ביחס לתחשיבים שמעלה ספארי בגדר סיכומיה, השונים מהחישובים שערכה בכתבי הטענות והתצהירים מטעמה, להם התנגד ב"כ גולדשטיין בסיכומיו, וככאלה מהווים שינוי חזית אסורה, הגם שהם נופלים מהחישובים המקוריים שנערכו בכתב התביעה העיקרית. בענייננו, עם סיומו של הליך הגישור, הגשת הודעה על הסכם פשרה במסגרתו של הליך זה והדרישה למתן תוקף של פסק דין להסכם הנ"ל, הוגשמו הוראות סעיף 79ג(ז) לחוק בתי המשפט, הקובעות כי אם "הגיעו בעלי הדין להסדר גישור, יודיע על כך המגשר לבית המשפט ובית המשפט יהיה רשאי ליתן להסדר תוקף של פסק דין". על מאפייניו של הליך זה ראו והשוו: בש"א (י-ם) עיזבון המנוח דניאל חכיאשוילי נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (3.12.06). בגדר התביעה העיקרית מעלה ספארי שתי טענות: האחת- תרמית והטעיה מצד גולדשטיין בהשגת הסכם הגישור; והשנייה- הפרת הסכם הגישור ע"י גולדשטיין באספת מטליות בפועל בכמות פחותה מן המוסכם עפ"י הסכם הגישור. אדון בטענות הללו לפי סדרן. תחילה יש לבחון מה קובע הדין המהותי העוסק בטענות מסוג תרמית או הטעיה. יסודותיה של טענת התרמית החוזית עוגנו בסעיף 56 לפקודת הנזיקין המגדיר 'עוולת תרמית' בהאי לישנא: "תרמית היא היצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות-או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו, אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, התובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון". הלכה מושרשת היא, כי "טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל ענין וענין ולגבי כל סכום וסכום" (ע"א 292/64, פד"י י"ט(1) 414, 416 המאוזכר בע"א 400/86 עזבון המנוח בן ציון קריגר נ' דר' סבינה שטנה, פ"ד מב(4), 500). עוד נאמר בע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פד"י ל"ח (4) 253, 256 כי "אך טבעי הוא, שבית המשפט היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל דין מירמה" (וכן: ע"א 365,359/79 פד"י ל"ה(1) 701, 711). עוד יש לזכור, כי היסוד הנפשי של כוונה להטעות, אף הוא צריך להתקיים בעילת תרמית, והוכחתו של יסוד זה גם הוא על התובע. בנוסף, נאמר לא אחת כי "עוולת התרמית היא עוולת כוונה... תנאי לחבות על פיה הוא שעל מציג המצג לדעת על אי נכונותו של המצג או לפחות ל'עצום עיניו' נוכח האמת; לא די בכך שניתן לצפות כאפשרות סבירה כי המצג אינו נכון" (ראה: ספרם של ד' פרידמן, נ' כהן, חוזים, תשנ"א- 1991, כרך א' בעמ' 521-524. כן ראו : ע"א 614/84 דניאל ספיר נ' דוד אשד, פ"ד מא(2) 225, בעמ' 240; ע"א 400/86 עז' קריגר הנ"ל). בעניין ספיר הנ"ל הבהיר כבוד הנשיא מ' שמגר את חמשת יסודותיה המצטברים של עוולת התרמית: "א. היצג כוזב של עובדה; ב. היעדר אמונה באמיתות ההיצג; ג. כוונה שהתובע יוטעה על-ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; ד. התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו; ה. התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג". עול ההוכחה בטענת תרמית רובץ על בעל הדין אשר מעלה טענה זו. במישור האזרחי, די ברמת הוכחה של מאזן ההסתברויות, כשהגרסה המתקבלת היא הגרסה המסתברת והסבירה יותר, גם אם אין היא וודאית. בדרך כלל, די בכך שהגרסה העולה מן העובדות של צד אחד, תהא יותר קרובה לאמת מזו העולה מהעובדות שהוכחו על ידי הצד שכנגד. זאת, לעומת מידת ההוכחה הנדרשת להוכחת תרמית במישור הפלילי, שם הנטל הוא כבד יותר, ויש להוכיח קיומה של עבירה פלילי מעבר לכל ספק סביר. [ת"א (מחוזי-ת"א) 667/92 מ.י. נ' אפל דוד, (4.09.07)]. במישור האזרחי, בעל דין שלא הרים את הנטל המוטל עליו- מפסיד, ולכן אם שתי הגרסאות שקולות או ששתיהן בלתי מהימנות, הנושא בנטל הוא המפסיד (ראו: השופט קדמי בספרו "על הראיות", בעמ' 1550). יחד עם זאת, כאשר מבקשים להוכיח את עוולת התרמית, נדרשת מידת הוכחה גבוהה יותר (ע"א 260/82 הנ"ל, וכן ספרו של קדמי בעמ' 1554). באשר לעוולת ההטעיה, העילה לביטול חוזה עקב הטעיה, מקורה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). לפי הוראת סעיף 15 לחוק החוזים "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, 'הטעיה'- לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". סעיף 15 לחוק החוזים קובע את זכותו של נפגע לבטל חוזה אשר נכרת עקב הטעיה שהטעה אותו הצד השני. הטעיה שכזו יכולה לבוא לכדי ביטוי כאשר מוצג בפני הנפגע מצג שווא ונמסרים לו נתונים לא נכונים וגם במצב בו נמנע הצד השני לגלות לנפגע נתונים הידועים לו ואשר עלולים להשפיע על ההחלטה להתקשר בחוזה. סעיף 15 הנ"ל קובע באופן מפורש חובת גילוי בסיטואציות מסוימות, כאשר הגילוי מתחייב על-פי דין, מכוח נוהג או על-פי הנסיבות. מבחן תום הלב הוא מבחן אובייקטיבי, שמשמעותו התחשבות סבירה ומקובלת בזולת, אך יחד עם זאת, משתמשים בו גם ביסודות סובייקטיביים כמו טיב העסקה ואופי הצדדים (ג' שלו, דיני חוזים, החלק הכללי- לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה), בעמ' 146-148). ראו והשוו: ה"פ (ת"א) 240/08 חסן ציון נ' חסן שלום (10.06.09). שלושה הם, אפוא, התנאים הנדרשים על מנת שתקום עילה לביטול חוזה בגין הטעיה, אותם שב בית המשפט העליון ומנה בפסיקתו ואלה הם: קיומה של טעות אצל הצד המבקש לבטל את החוזה; הטעיה שהטעה אותו הצד השני לחוזה; וקשר סיבתי כפול בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה וכן בין ההטעיה לבין הטעות [ראו: ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, פסקה 9 (14.8.08)]. על מעמדו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין עמד כבוד השופט ש. שוחט ב-ה"פ (מחוזי- ת"א) 240/08 חסן ציון נ' חסן שלום (10.06.09) [להלן: "עניין חסן"], שם נפסק, כי לפסק דין המעניק תוקף להסכם פשרה שגובש בין צדדים לסכסוך כלשהו שני יסודות עיקריים: היסוד ההסכמי; ההסכם עצמו על היסודות החוזיים שבו. היסוד המשפטי; ההכשר שנותן בית המשפט להסכם אם הוא מוצא לנכון לעשות כן. ברע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מורו, פ"ד נו(1) 577 נפסק כי "פסק דין בהסכמה שהוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין- מורכב משני חלקים: מהסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקא של השופט אשר זה הטביע עליו". ליסוד ההסכמי מאפיין נוסף, כאשר הוא פרי של פשרה בהליך שיפוטי. דבריו של בית המשפט בעניין חסן הנ"ל אודות מאפייניה של פשרה נכונים ותקפים הם גם בתביעה המונחת בפניי, ולפיהם פשרה מטבעה מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים לה, על מקצת טענותיהם זה כלפי משנהו. לפיכך, בהיעדר טעם מיוחד, לא תתקבלנה טענות כנגד פסק-דין המעניק תוקף של פשרה. להסכמי פשרה, בוודאי אלה שקיבלו תוקף של פסק דין, יש אופי של סופיות ולא בנקל ניתן לטעון לבטלותם (רע"א 4976/00 הנ"ל). עם זאת, סופיותם של הסכמי פשרה, גם אלה שקיבלו תוקף של פסק דין, אינה מוחלטת. הם ניתנים לביטול אם נפל פגם מהותי בכריתתם, כך שעל " המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם, חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם- פגם העשוי להביא לביטולו של ההסכם על פי משפט החוזים- כגון תרמית, טעות, הטעיה, כפיה, וכיוצא באלה" (ה"פ (י-ם 7326/08 מירב עמר נ' תום חביב (26.11.08) ; בג"צ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591, 605). בספרו של השופט א' גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה שמינית, תל אביב, התשס"ה-2005) בעמ' 312, נכתב כי "פסק דין בהסכמה הוא הסכם מחייב שהוראותיו נוצרו ועוצבו בידי הצדדים. המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענת פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק הדין נמצאת בדיני החוזים, העוסקים בביטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם. על כן, חלותם של דיני החוזים נובעת מן האופי החוזי המובהר של פסקי דין בהסכמה. בהתאם לכך, נקבע בפסיקה כי הסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין ניתנים לביטול אם נפל פגם בכריתתם". יוזכר נא, כי בענייננו אמנם לא מדובר בתביעה לביטול הסכם הפשרה, כי אם תביעה בגין הפרת ההסכם, אך הדין המהותי אחד הוא ומקורו בשאלה האם הוכחו בנסיבות העניין תרמית או הטעיה מצד גולדשטיין, בשים לב להוראות הסכם הפשרה שנכרת ביניהם. האם עמדה ספארי בעול הוכחת תחולתו של הדין המהותי על עניינה, הוא דיני החוזים, כי גולדשטיין הפרה את הסכם הגישור אגב פגם מסוג תרמית או הטעיה. ייאמר כבר כאן, כי טענתה של ספארי לקיומה של תרמית או הטעיה בהשגת הסכם הגישור נטענה באופן כללי ובלתי מפורט, תוך הימנעות מלהפנות לסעיף הרלוונטי המהווה מקור לטענה. יחד עם זאת, מאחר וסיבת התרמית או ההטעיה נומקה כאחת, אתייחס ליישום הדין המהותי של שתי העילות. יצוין כי הגדרתה של התרמית, יסודותיה ומקורה כלל לא אוזכרו בכתב התביעה העיקרית מטעם ספארי, למעט הסתמכותה של האחרונה על מבחן התוצאה של כמות המטליות שסופקו בפועל בשתי ההזמנות, זו שלפני החתימה על הסכם הפשרה וזו במכולה 1 מושא הסכם הפשרה. ההפרש בכמות הסחורה שסופקה בין שתי ההזמנות מעיד, לשיטתה של ספארי, על קיומן של תרמית והטעיה, זאת משום שגודל המכולה זהה, ומידות המטליות זהה אף הוא, ומכאן מתחייבת המסקנה כי כאשר מתקבל מספר גלילים שונה, קיימת, כך לטענת ספארי, תרמית או הטעיה מצד גולדשטיין. אולם, אין בכך די. מוטל על ספארי העול להצביע על נסיבות התרמית, אליה היא מכוונת, להוכיח את התקיימותם של יסודותיה, 5 במספר, בנסיבות המקרה שלפנינו, כפי שעמדתי עליהם בהרחבה, ולהפנות להוראות החוק והפסיקה המסדירות את עוולת התרמית והמהוות מקור לטענותיה. משלא עשתה כן, דין טענה זו להידחות. נקודת המוצא לדיון, נמצאת בהסכם הגישור עליו חתומים הצדדים, שקיבל תוקף של פסק דין. בסעיף 2(א) להסכם הגישור נכתב, כי "עם חתימת ההסכם, יזמינו המשיבים מהמבקשת, מכולה בגודל 40 feet high cube של מטליות לניגוב עטיני פרות (להלן- "מכולה 1"). הוראה דומה נמצאת בסעיף 3 (א) להסכם הגישור המתייחסת לחובת הזמת מכולה 2. אין חולק, כי הסכם הפשרה, ככתובו וכלשונו, כמצוטט לעיל, אינו נוקב במידות גילול, משקל או כמות של חומר הגלם המוזמן. גרסתה של ספארי, בהקשר זה, היא כי הצדדים נמסכו על פרטי ונותני חומר הגלם, כפי שהיו בהזמנות הקודמות, קרי ההזמנה הראשונה משנת 2008 שבוצעה לפני הסכם הפשרה וההזמנה שלא ניטלה ולא נרכשה על ידה ואשר הולידה בסופו של יום את הסכם הפשרה. לטענתה, כתב התביעה בהליך הקודם, החשבונית והסכם הרכישה של ההזמנה הראשונה שבוצעה בשנת 2008, כולם, היוו בסיס להסכם הגישור, מכיוון שבהם הייתה התייחסות לנתוני הגילול - כך לטענת ספארי. במילים אחרות, לגרסתה של ספארי, הושגו הסכמות בע"פ בין הצדדים באשר לנתוני המטליות או חומר הגלם שעל יסודם נערך הסכם הגישור, הגם שנתונים אלה לא מצאו ביטויים בגוף ההסכם. מנגד, שוללת גולדשטיין, מכל וכל, קיומן של הסכמות ביחס לנתוני חומר הגלם והיא נצמדת ללשון הסכם הפשרה אשר, לטעמה, מאגד בתוכו את מלוא ההסכמות שהושגו בין הצדדים, ואין בלתן. בנקודה זו, אני מבכרת את עמדת גולדשטיין, כפי שיבואר להלן. כפי שכבר צוין לעיל, בהסכם הגישור אין כל אזכור למידות, משקל או כמות המטליות במכולה 1. כל שצוין בהסכם הגישור הוא הזמנת מכולה של חומרי גלם בנפח נתון, כאשר לא נטען, וממילא לא הוכח, כי גודל המכולה 1 היה שונה מהגודל המוסכם והנקוב בהסכם הגישור. אך גם עיון בהזמנות הנוגעות לכלל העסקאות עליהן ביקשה ספארי להיתמך מעלה, כי אין באף אחת מהן אזכור לגודל המטליות. כך למשל, עיון בחשבונית הרכישה הנוגעת להזמנה המקורית משנת 2008 (נספח א' לתצהיר הנתבע 2) מלמד, כי אין כל אזכור בחשבונית הנ"ל למידות מטליות בגודל 23/20, כטענת ספארי. הנתבע 2 בעצמו מודה בחקירתו הנגדית, כי בחשבונית זו אין ציון לגודל המטליות המוזמנות (עמ' 9 לפרוט', ש' 28-30 ועמ' 10, ש' 3-8). אף לשאלת ב"כ הנתבעת בחקירה נגדית, האם יש ברשותו דוגמא למטלית שנרכשה בהזמנה הראשונה, השיב הנתבע 2 בשלילה (שם, ש' 11-12). הוא הדין באשר להסכם הרכישה מיום 17.07.08 (נספח ב' לתצהיר הנתבע 2) הקשור להזמנה נוספת של מטליות שביצעה ספארי מאת גולדשטיין ואשר עמדה בבסיס התביעה הראשונה. בהסכם זה התחייבה ספארי לרכוש "תכולת מכולה 40 של אותו חומר (איירלייד) אשר מיובא ע"י חברת גולדשטיין אהרון בע"מ ויגולגל לגלילים עבורי". עוד התחייב הנתבע 2 בשם ספארי "לרכוש בבת אחת את כל הסחורה המוגמרת שתיוצר ממכולה זו שהוזמנה עבורי". הנתבע 2 אישר חתימתו על גבי הסכם הרכישה הנ"ל (עמ' 10, ש' 13-18) והודה בריש גלי במהלך חקירתו הנגדית, כי למעט נפח המכולה, אין בהסכם זה פירוט למידות המטליות, כמותן וגודלן (שם, ש' 13-31). בהסכם זה אף לא צוין, כי מבוקש להזמין מטליות בכמות ובגודל הזהים לאלה שהיו בהזמנה הקודמת. לא זו אף זו, הנתבע 2 הודה בעדותו כי אין נתון שהוסכם בין הצדדים ביחס למטליות מושא ההזמנה הנ"ל והוחסר מן ההסכם הנ"ל (עמ' 11, ש' 2-3). גם ההזמנה שנחתמה ע"י הנתבע 2 במעמד הסכם הפשרה (נספח א' לתצהיר גולדשטיין) והמתייחסת למכולה 1, כפי שסוכמה בהסכם הפשרה, לא הכילה פירוט למידות המטליות. בהזמנה הנ"ל נכתב, כי הנתבע 2 מתחייב בשם ספארי להזמין מגולדשטיין "מכולה 40 פיט הי קיוב המכילה גלילי אב של בד אייר לייד בצבע כחול במשקל מרחבי 82 גרם למטר רבוע. DRC blue print 82 gsm jumbo rolls כפי שהוסכם בהסכם פשרה מיום 20.8.09". מעיון בהזמנה זו ניתן להיווכח, כי הנתבע 2 נתן את דעתו לשלל פרמטרים הקשורים למטליות שהוזמנו מגולדשטיין, כגון גודל המכולה, סיווג הגליל, סוג הבד, צבע הבד ומשקל מרחבי, כאשר היעדרותו של נתון הגודל של המטליות מן ההזמנה מעידה, כי ביחס אליו לא הושגה הסכמה בין הצדדים. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה, כי במהלך הליך הגישור בכלל ובמעמד חתימת ההזמנה בפרט, היה הנתבע 2 מיוצג ע"י עו"ד, כך שסביר להניח כי לו הושגו הסכמות בין הצדדים ביחס למידות המטליות במכולה 1 וכמותן הסופית, הדבר היה מוצא את ביטויו הן בהזמנה והן בהסכם הפשרה, כשאר הפרמטרים האחרים המאוזכרים בהם ואשר יש בכוחם כדי להשפיע על כמות הסחורה שתסופק בקונטיינר. בנוסף, מודה הנתבע 2 בחקירה נגדית כי גם התביעה הראשונה נעדרת פירוט באשר למידת המטליות הנטענת על ידו (עמ' 12, ש' 12-14). מכל המקובץ לעיל עולה, כי לגרסתו של הנתבע 2 בדבר הסתמכותו על נתונים המופיעים בהזמנות קודמות, חשבוניות וכתב תביעה בהליך הקודם, אין כל אחיזה במסכת הראיות שהניח לפני בית המשפט. כאשר עומת הנתבע 2 עם העובדה, כי גודל המטליות לא הוגדר מראש במסגרת שלל המסמכים שהפנה אליהם כאמור, מסר הלה עדות כבושה ולפיה מידת המטליות (23/20) לא נרשמה במסמכים הללו משום שמדובר בסטנדרט שוק מקובל (עמ' 12, ש' 18-29 ועמ' 14, ש' 1-3). כפי שהקדמתי וציינתי לעיל, טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה. גם כאשר נתבקש הנתבע 2 להראות לבית המשפט היכן כתוב בהסכמים, כי ספארי הזמינה מטליות לפי גודל וכמות, במובחן מנפח מכולה, השיב הלה בצורה הססנית ובלתי משכנעת באומרו כי "אני לא סגור על זה. יש פה איזה שהוא סטנדרט. אנו עושים עסקים. בהזמנה הראשונה שלי לא תחמתי תאריכים" (שם, ש' 25-28 ועמ' 15 לפרוט'). המסקנה המתבקשת מכל המקובץ לעיל היא, כי ספארי כשלה בהוכחת טענותיה הן לעניין הטעיה ורמייה והן לעניין הפרת הסכם הגישור ע"י גולדשטיין. עדותו של הנתבע 2 בדבר הסתמכות על רישום קודם ביחס לנתוני המטליות המוזמנות בעת עריכת הסכם הגישור לא היה לה ביסוס בתשתית ראייתית כל שהיא. נהפוך הוא, בעדותו הודה הנתבע 2 בפה מלא כי למידות המטליות לא היה כל אזכור בשלל מסמכים שהוחלפו בין הצדדים הן לפני הגשת התביעה הראשונה והן לאחר מכן. הנתבע 2 כותב בתצהירו, סעיף 20, כי גולדשטיין הציגה בפניו נתונים ביחס לכמות המטליות בפגישות שקדמו לחתימה על הסכם הגישור. גם טענה זו דינה להידחות בהעדר הוכחה. באם טוען הנתבע 2 לקיומן של הסכמות בע"פ שאין לה זכר במסמכי ההתקשרות בין הצדדים, הרי שהוא כשל בהוכחת טענתו זו. הנתבע 2 נמנע מלהביא לעדות אנשים אשר נטלו חלק בהליך הגישור כגון המגשר, עו"ד פינגרהוט קובי, אשר יכול היה לשפוך אור על הדברים שהוחלפו בין הצדדים במהלך הגישור. בנסיבות אלו, יש להחיל את ההלכה הפסוקה בנושא זה, ולפיה הימנעות צד מהבאת ראיות היכולות לתמוך בגרסתו, תתפרש לחובתו. התביעה שכנגד משהגעתי למסקנה האמורה, לפיה ספארי לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה כי גולדשטיין הפרה את הסכם הפשרה, הרי שלא קיימת לספארי עילה מוצדקת לאי הזמנת המכולה השנייה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ספארי נסמכת אך ורק על הוראת סעיף 9 להסכם הפשרה לצורך הדיפתה של התביעה שכנגד, היינו טענתה בדבר הפרת הסכם הפשרה באספקת מטליות בכמות קטנה מן הכמות שהיה על גולדשטיין לספק עפ"י הסכם הפשרה. משנדחתה טענתה זו, הרי שאין בפי ספארי כל טעם והצדק לאי ביצוע ההזמנה השנייה. משכך, היה על ספארי לפעול בהתאם לסעיף 3 להסכם הגישור ולהזמין מגולדשטיין, בתוך חודשיים ממועד קבלת הסחורה במכולה 1, הזמנה נוספת של מכולה בגודל 40 feet high cube של מטליות לניגוב עטיני פרות בהתאם לתנאים שנמנו שם. בהתאם לתעודת המשלוח (נספח ג' לכתב התביעה), הסחורה במכולה 1 סופקה לספארי בתאריך 28.10.09. לפי הסכם הגישור, היה על ספארי לבצע הזמנה למכולה 2 חודשיים ממועד זה, קרי עד לתאריך 28.12.09. ברם, רק בתאריך 6.1.2010 הגישה ספארי את התביעה העיקרית דנן וטענה בגדרה להפרת הסכם הפשרה, דווקא על ידי חברת גולדשטיין, כמפורט למעלה. יוצא, אפוא, שספארי לא רק שלא מילאה אחר הסכם הגישור, אלא היא אף הגישה את תביעתה, כשבוע ימים לאחר תום המועד שבו היה עליה לבצע את ההזמנה של המכולה 2 מגולדשטיין, כפי שהוסדר בין הצדדים בהסכם הגישור, וזאת מבלי שהניחה בפניי הסבר ענייני למחדל זה, למעט טענותיה לעניין הפרת ההסכם, התרמית וההטעיה, שנדחו על ידי כאמור לעיל. התנהלותה של ספארי, אשר עמדה מקרוב על כמות הסחורה שסופקה לפי מכולה 1 במעמד אספקתה או במועד הסמוך לכך, ישיבתה בחיבוק ידיים עד שחלף המועד לביצוע ההזמנה השנייה, מבלי לנקוט במהלך תקופה זו בהליך משפטי למיצוי זכויותיה, מהווה חוסר תום לב משווע מצידה. במהלך הדיון אישר הנתבע 2, כי המחירים הנקובים בכתב התביעה שכנגד, דהיינו עלות חומר, עלות ההובלה הימית וההובלה היבשתית ואחוז הרווח לו זכאית גולדשטיין בגין כל הזמנה, הינם סבירים ומקובלים עליו (עמ' 15-16 לפרוט'). לפיכך, אין מחלוקת, אף לשיטת התובעים, באשר לתנאים שהוסדרו על ידי הצדדים בסעיפים 2 ו-3 להסכם הגישור, ובכלל זה הסכומים בהם נוקבת גולדשטיין בתביעה הנגדית מטעמה הן ביחס לאובדן רווח עקב אי הזמנת המכולה 2 והן ביחס לסכום הפיצוי המוסכם הנקוב בסעיף 3 (ז) להסכם הגישור (ראו חישוב ב"כ הנתבעת בסיכומיו שביחס אליו לא העלו התובעים כל השגה מטעמם). משכך, דין התביעה שכנגד להתקבל במלואה. סוף דבר לשיטה אחרונה, דין התביעה העיקרית להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל, במלואה. אני מחייבת את הנתבעים שכנגד, יחד ולחוד, לשלם לתובעת שכנגד סך של 55,345 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעים שכנגד, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת שכנגד הוצאות משפט בגין אגרה ששולמה משוערכת, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪. התשלום הנ"ל יבוצע תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי צמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. 1 הפרת חוזהחוזהגישוריישוב סכסוכים