הפחתת שכר לעובדי מדינה

ביום 4.8.04, בעקבות ביקורת שנערכה בעירייה, שלח לה משרד האוצר דו"ח חריגות שכר, שלפיו שולמו לעובדיה תשלומים חריגים בגין שעות כוננות והחזר הוצאות רכב, ודרש ממנה לערוך התאמות בשכר העובדים (להלן - "הוראת משרד האוצר"). בעקבות זאת הופחתו לתובע ולעובדים נוספים תשלומי אחזקת הרכב והחזר הוצאות רישוי וביטוח הרכב. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפחתת שכר לעובדי מדינה: עניינו של פסק דין זה - תביעה לתשלום זכויות סוציאליות בגין יחסי עבודה וסיומם. ר ק ע ע ו ב ד ת י 1. הנתבעת היא רשות מקומית המאוגדת על פי דין (להלן - "העירייה" או "הנתבעת"). 2. התובע עבד בשירות העירייה כמנהל המחלקה לשירותים חברתיים (להלן - "המחלקה") מחודש 8/82 ועד ליום 31.12.07. בנוסף לתפקידו זה שימש התובע החל משנת 1995 גם כפקיד סעד מטעם הנתבעת. תנאי העסקתו של התובע הוסדרו בחוזה אישי ובמסגרתו אושרו לו, בין היתר - א. אחזקת רכב לפי 2,000 קילומטר, לרבות הוצאות קבועות, הוצאות משתנות, החזר הוצאות משתנות, תשלום אגרת רישוי שנתי וביטוח מקיף, והכל לפי תעריף רמת ניידות ד'. ב. 50 שעות נוספות גלובאליות בשכר של 125%. ג. 90-92 שעות כוננות בתפקידו כפקיד סעד. (ת/1 וכן ת/6 - ת/12; להלן - "החוזה האישי" או "ההסכם האישי"). 3. ביום 4.8.04, בעקבות ביקורת שנערכה בעירייה, שלח לה משרד האוצר דו"ח חריגות שכר, שלפיו שולמו לעובדיה תשלומים חריגים בגין שעות כוננות והחזר הוצאות רכב, ודרש ממנה לערוך התאמות בשכר העובדים (להלן - "הוראת משרד האוצר"). בעקבות זאת הופחתו לתובע ולעובדים נוספים תשלומי אחזקת הרכב והחזר הוצאות רישוי וביטוח הרכב. 4. על יחסי הצדדים חלים, בין היתר, חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן - "חוקת העבודה"), הסכם קיבוצי כללי מיום 3.3.99 (להלן - "הסכם 99'") והסכם קיבוצי מיום 14.10.02. בהסכם 99', המסדיר את "שכרם ותנאי עבודתם" של עובדי הרשויות המקומיות, נקבע, בין היתר, כך - "כל ההסכמים המקומיים שנחתמו, שהוסכמו, שנקבעו או שהונהגו מ-1.4.1982 ועד למועד הקובע, אשר לא אושרו ע"י הממונה וכפי שהם מיושמים על כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכם, ימשיכו לחול על עובדים ותיקים ככל שאין בהם כדי לגרום לשכרו של עובד ותיק להיות שכר גבוה כהגדרתו בהסכם זה, אלא אם תוקנו או בוטלו ע"י הוראה מהוראות הסכם זה, ויהיו מאושרים לפי סעיף 29(א) לחוק (חוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985 - י.א.ש.)..." (סעיף 4.1 להסכם 99'; הדגשה שלי - י.א.ש.). אין מחלוקת כי במועד הקובע (כהגדרתו בהסכם 99' - 31.8.98) קיבל התובע תשלום עבור אחזקת רכב בהיקף של 2,000 ק"מ וכי מדובר בתשלום חורג מהמקובל בשירות המדינה. 5. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לזכאות התובע לתשלום אחזקת רכב, שעות כוננות, הפרשי שכר, קצובת נסיעה והפרשי דרגה וכן לשיעור הפנסיה שהתובע זכאי לו. 6. להשלמת התמונה העובדתית יצוין כי בעקבות הוראת משרד האוצר נדונו בבית דין זה, במסגרת סכסוך קיבוצי, שאלת זכאותם של עובדי הנתבעת לתשלום החזר הוצאות רכב ושאלת היקף התשלום (ס"ק 1026/05 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - עיריית רהט; להלן - "ההליך הקיבוצי"). ההליך הקיבוצי הסתיים בהסכם פשרה, שביום 18.2.07 קיבל תוקף של פסק דין (להלן - "הסכם הפשרה" או "ההסכם"). תוכן ההסכם יפורט בהמשך, אך כבר עתה ייאמר כי חילוקי הדעות בין הצדדים בהליך שבפנינו הם גם בשאלת חלותו של ההסכם על התובע. 7. מטעם התובע העיד הוא עצמו ואילו מטעם הנתבעת העיד מנהל אגף כוח אדם בעירייה, מר סאלים אבו האני (להלן - "מר אבו האני"). להלן נבחן את רכיבי התביעה אחד לאחד. א. א ח ז ק ת ר כ ב א.1. טענות התובע 8. התובע טוען כי מאחר שבמועד הקובע (כהגדרתו בהסכם 99') קיבל תשלום עבור אחזקת רכב בהיקף של 2,000 ק"מ ומשמדובר בתשלום חורג מהמקובל בשירות המדינה, הוא הוכשר בהסכם 99', ועל כן הוא מהווה חלק מתנאי שכרו ואינו ניתן לשינוי או לביטול חד צדדי. חרף זאת - משלים התובע - החל מחודש 1/04 ועד לחודש 8/04 הפחיתה לו העירייה את תשלום ההוצאות הקבועות והמשתנות ל-830 ק"מ (להלן - "ההפחתה הראשונה") ומחודש 9/04 ועד לחודש 12/07 הפחיתה תשלום רכיב זה ל-550 ק"מ (להלן - "ההפחתה השנייה"). התובע מעמיד את תביעתו ברכיב זה בגין ההפחתה הראשונה על סך של 4,480 ₪ (560 ₪ * 8 חודשים) ובגין ההפחתה השנייה על סך של 59,040 ₪ (1,476 ₪ * 40 חודשים), ובסך הכל (נכון למועד הגשת התביעה) על סך השווה ל-80,445 ₪. לטענת התובע, יש לדחות את גרסת הנתבעת שלפיה בוצעה ההפחתה הראשונה על פי הוראות משרד האוצר, שכן ההפחתה בוצעה בחודש 1/04 ואילו הוראת משרד האוצר ניתנה 7 חודשים לאחר מכן, בחודש 8/04. מוסיף התובע וטוען, כי על פי הוראת משרד האוצר זכאי היה לקבל החזר הוצאות רכב לפי 833 ק"מ ולמרות זאת בוצעה ההפחתה השנייה ל-550 ק"מ. טענה נוספת בפי התובע היא כי ההפחתה בוצעה מבלי שנערך לו שימוע כדין על ידי העירייה ו/או על ידי הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן - "הממונה על השכר"). 9. לטענת התובע, אין לשלול את זכויותיו בהסתמך על הסכם הפשרה שכן זכרו לא בא בכתב ההגנה ועל כן העלאת טענה זו על ידי הנתבעת מהווה שינוי חזית. עוד טוען התובע כי הסכם הפשרה אינו מתייחס באופן ספציפי לעובדים מסוגו, שבמועד הקובע קיבלו אחזקת רכב בשיעור חריג ושלפיכך חלות עליהם הוראות הסכם 99' דווקא. לטענתו, משנקבעו לעובד פלוני זכויות אישיות, אין ארגון העובדים רשאי לוותר עליהן, ואם הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן - "ההסתדרות") עשתה כן במסגרת הסכם הפשרה, אין ליתן תוקף לוויתור זה. 10. טענה חלופית בפי התובע היא כי אם ייקבע שהסכם הפשרה חל עליו, אזי יש להחילו אך ורק מהמועד שבו קיבל תוקף של פסק דין (18.2.07) ובהתאם לשלם את זכויותיו ברכיב זה בשיעור של 76,670 ₪. 11. באשר לביטוחים ולאגרות הרישוי טוען התובע, כי כעובד רשות מקומית שזכאי לאחזקת רכב ול? בהיקף של 500 ק"מ (לשיטת הנתבעת) זכאי הוא אף להחזר הוצאות ביטוח ורישוי. משחדלה הנתבעת בשנת 2004 מלשלם לו תשלומים אלה, זכאי הוא לתשלומם בשיעור של 37,993 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. א.2. טענות הנתבעת 12. לטענת העירייה, פעלה על פי הוראת הממונה על השכר ומשרד האוצר ועל פי חוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985 והתובע אינו זכאי לתשלומים שמעולם לא היו חלק משכרו. לטענתה, התובע לא ידע להסביר את דרישתו לתשלום הוצאות נסיעה בהיקף של 2,000 ק"מ, ותשלומים בהיקף זה ששולמו לידו בעבר הם תשלומים חורגים העומדים בניגוד לדין, ואשר הופסקו בהתאם להוראות משרד האוצר. עוד טוענת העירייה, כי לתובע הובהר מדוע צומצם תשלום החזר ההוצאות וכי מידי חודש קיבל החזר הוצאות בהיקף של 830 ק"מ, הוצאות נלוות וניידות ברמה ד'. לדבריה, החזר הוצאות אינו זכות אישית, אלא משתלם בכפוף לביצוע פעולות המחייבות את העובד להוציא כספים לשם ביצוען. התובע לא צירף דוחות המפרטים את מועדי הנסיעות שביצע, מטרתן וזכאותו לקבלת סכומים כלשהם כפי שנדרש על פי דין, ולפיכך אין הוא זכאי לתשלומם. טענה נוספת בפי הנתבעת היא כי סוגיה זו הוכרעה במסגרת הסכם הפשרה ועל כן מנוע התובע מלהעלותה. באשר לביטוחים ולאגרת הרישוי טוענת העירייה, כי שילמה לתובע את כל הסכומים המגיעים לו בגין כך; כי התובע לא הציג כל ראייה לכך שבמועדים הרלוונטיים היה ברשותו רכב ו/או ששילם דמי ביטוח ואגרת רישוי, ועל כן, גם אם היה זכאי לקבלת החזר בגין הוצאות אלה, לא ניתן לשלם לו בגין תביעתו זו. א.3. הכרעה 13. נקדים ונציין כי אין לקבל את טענת התובע שהסכם הפשרה אינו חל עליו. ונפרט. בהסכם 99' מוגדרת "משכורת" כך: "ההכנסה החודשית הכוללת לרבות החזרי הוצאות, כולל גילום וזקיפת תשלומים, למעט תשלומים שאינם חודשיים" (הדגשה שלי - י.א.ש.). כעולה מפסיקת בית הדין הארצי, רכיב "אחזקת רכב" בא בגדר "משכורת", ולוּ בבחינת "החזר הוצאות". כל עוד לא הובאה ראייה אחרת - ובפנינו לא הובאה כזו - ניתן להניח שרכיב "אחזקת רכב" כשמו כן הוא, ואין הוא מהווה פיקציה בגין "שכר" (דב"ע מז/121-3 תעשיות אלקטרוכימיות (פרוטארום) בע"מ - זל, פד"ע כ' 7; להלן - "עניין פרוטארום"). בעניין פרוטארום נקבע שכאשר התשלום בגין אחזקת רכב נמצא להיות משולם כהחזר הוצאות - "רשאית הנהלת המפעל לשנותו כדי לצמצם את הוצאותיה, ושינוי כזה נכלל במסגרת סמכותה לנהל את העסק". אולם, כזאת ייעשה, בהעדר הוראה אחרת, בחוק או בהסכם קיבוצי (שם, בעמ' 14-15 לפסק הדין). מכאן, כי גם אם היה מקום לקבל את טענת התובע - שלפיה ההוראות שנקבעו בחוזה העבודה שלו בעניין אחזקת רכב הן בבחינת הוראה אישית, ויש לראותן כתנאי מכללא וכחלק מחוזה העבודה שבין המעביד לבין העובדים שעליהם חל ההסכם הקיבוצי - אין משמעות הדבר שהוראות אלה לעולם עומדות. שכן ביטולן אפשרי - אמנם לא באופן חד צדדי, אולם בדרך של הידברות והסכמה עם הצד האחר להסכם הקיבוצי ניתן גם ניתן לעשות זאת (ס"ק (ארצי) 1016/01 עירית טבריה - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ועד עובדי עירית טבריה, ניתן ביום 19.9.02; להלן - "עניין עיריית טבריה"). 14. בענייננו, נראה כי הוויתור על תנאי ההעסקה הנוגעים לאחזקת רכב נעשה במסגרת ההליך הקיבוצי, שכאמור בפתח פסק הדין, נדונה בו שאלת זכאותם של כלל עובדי הנתבעת לתשלום אחזקת רכב. הסכם הפשרה שסיים את ההליך וקיבל תוקף של פסק דין קבע כך - "1. העובדים יקבלו קצובת נסיעות בהתאם ובכפוף לדין... 2. בנוסף יקבלו כלל העובדים הזכאים לאחזקת רכב כדלקמן: 2.1 עד 500 ק"מ בהצהרה גלובלית כפי הנוסח שהיה מקובל עובר להליכים המשפטיים, וללא פירוט; 2.2 בגין 300 ק"מ נוספים, יוגש דיווח מפורט על נסיעות בתפקיד. 2.2.1 מנהלי מחלקות יהיו זכאים להגיש דיווח מפורט עד 333 ק"מ במקום 300 ק"מ. 2.2.2 מנהלי אגפים יהיו זכאים להגיש דיווח מפורט עד 500 ק"מ במקום 300 ק"מ. למען הסר ספק, ייעשה הדבר בכפוף לנהלים ו/או הכללים הקיימים (רשיון בתוקף, רשיון רכב וכיו"ב')." 15. משמבסס התובע את זכאותו לתשלומי אחזקת רכב על הוראות הסכם 99', שעל פי טענתו שלו הכשיר את תנאי ההסכם האישי; משארגון העובדים אשר ייצג את העובדים הן בהסכם 99' הן בהליך הקיבוצי הסכים במסגרת ההליך הקיבוצי למתווה שונה, אשר אף קיבל תוקף של פסק דין ושהתובע לא הוחרג ממנו; ולאור ההלכה שנקבעה בעניין עיריית טבריה - אין לקבל את טענת התובע כי הסכם הפשרה אינו חל עליו וכי הסכם 99' הכשיר לצמיתות את זכויותיו על פי החוזה האישי. יובהר כי אמנם ארגון העובדים אינו מוסמך לוותר על זכויות שנקבעו בהסכם אישי של עובד, אך זאת רק מקום שבהן עומדות זכויות אלה בפני עצמן. אין זה המצב במקרה שבפנינו, שבו מותנה תוקפן של הזכויות האישיות החורגות בחלותו של הסכם 99' ומכאן כי זכויות אלה מבוססות על הסכמה קיבוצית. משהסכם הפשרה מהווה אף הוא הסכמה במישור הקיבוצי ומשהוא משנה את ההסכמה הקיבוצית הקודמת, יש ליתן לו תוקף ותחולה גם לגבי התובע (ראו לעניין זה: הוראות סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957; עניין פרוטארום; עניין עירית טבריה; דב"ע (ארצי) נז/4-44 חיפה כימיקלים בע"מ - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פד"ע ל' 216). 16. כן יש לדחות את טענתו החילופית של התובע שלפיה אם ייקבע שהסכם הפשרה חל עליו, אזי מועד תחולתו הוא מיום 18.2.07 ואילך בלבד. לעניין זה מתייחס הסכם הפשרה באופן מפורש בקובעו בסעיף 3 - "עובדים אשר לא שולמה להם אחזקת רכב בתקופת המחלוקת, יהיו זכאים לקבל הפרשים ע"ב 500 ק"מ בחודש". משמיישב הסכם הפשרה אף את תקופת המחלוקת שקדמה לחתימתו ומשניתן לו תוקף של פסק דין, אין בסיס לטענת התובע בגין תקופת זכאות בעבר. 17. לאור האמור ונוכח תפקידו כמנהל מחלקה, זכאי התובע על פי הסכם הפשרה לאחזקת רכב בהיקף גלובאלי של 500 ק"מ ו-333 ק"מ נוספים המותנים בדיווח. משטענה העירייה כי התובע לא דיווח על נסיעותיו העולות על 500 ק"מ ומשלא הוצג בפנינו דיווח שכזה, אין התובע זכאי להפרשים הנתבעים על ידו ודין תביעתו ברכיב זה - להידחות. 18. החזרי הביטוח ואגרות הרישוי: בעניין זה מדברת העירייה בשני קולות. מחד גיסא טוענת כי שילמה לתובע רכיבים אלה כדין ומאידך גיסא טוענת כי התובע לא הוכיח שהיה ברשותו רכב במועדים הרלוונטיים וכי הוציא הוצאות בגינו. אכן, כטענת הנתבעת, רכיבים אלה - החזרי הביטוח ואגרות הרישוי - הם בגדר החזר הוצאות ועל התובע הנטל להוכיח כי במועדים הרלוונטיים היה בעל רכב והוציא הוצאות בגינו. אלא מאי? מאחר שתשלום אחזקת רכב מותנה אף הוא בבעלות ברכב, ומאחר שהעירייה מאשרת כי התובע זכאי לתשלום זה (נספח 3 לתצהירה), חזקה היא כי התובע עמד בתנאים המוקדמים לקבלתו - היינו כי היה בעל רכב - ומכאן, כי זכאי הוא אף להחזרי הביטוח ואגרת הרישוי. יתר על כן, העירייה צירפה לתצהיריה חישוב של זכויות התובע לשנים 2004-2006 ובו כימות מדויק של הסכומים שלהם הוא זכאי בגין החזרי הביטוח ואגרות הרישוי (נספחים 5-6). משהעמיד התובע את תביעותיו על יסוד תחשיב זה, משיש להוסיף לתחשיב זה את שנת 2007, ומשלא הוכח בפנינו כי בוצע תשלום כלשהו לידי התובע בגין החזרי הביטוח ואגרות הרישוי, מצאנו כי התובע זכאי לתשלומם בסך של 24,977 ₪ נטו (נכון ליום 31.12.07). 19. שימוע: צודק התובע כי טרם קבלת ההחלטות בדבר ההפחתה הראשונה וההפחתה השנייה, לא ניתנה לו זכות טיעון, וכי בכך נפל פסול. ואולם, משעולה כי ההפחתות נעשו על פי הוראת משרד האוצר ולא כהחלטה חד צדדית של העירייה; משעולה כי בין הצדדים התקיים שיג ושיח בעניין ומכאן שבסופו של יום נשמעה עמדת התובע, גם אם לאחר קבלת ההחלטה על ההפחתה (ת/2); ומשאושר השינוי בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לא מצאנו מקום לביטול ההחלטה בשל כך. ב. ש ע ו ת כ ו נ נ ו ת ב.1. טענות התובע 20. התובע טוען, שכיוון ששימש בנוסף לתפקידו כמנהל המחלקה גם כפקיד סעד, וזאת על פי דין, זכאי הוא לתשלום בגין שעות כוננות. לדבריו, אישר לו משרד הרווחה 93 שעות כוננות בחודש והוא דיווח עליהן מידי חודש הן לעירייה והן למשרד הרווחה. עוד טוען התובע, כי בעקבות דיווחיו העביר משרד הרווחה לעירייה את השתתפותו בתשלום שכרו כפקיד סעד, אך למרות זאת לא שילמה לו העירייה את מלוא התשלום שהוא זכאי לו, וגם השעות ששולמו לו - שולמו שלא על פי ערכן השעתי הנכון. 21. מוסיף התובע וטוען כי אין כל קשר בין שעות הכוננות הנתבעות במסגרת תפקידו כפקיד סעד לבין השעות הנוספות הגלובאליות בשיעור של 125% ששולמו לו כמנהל המחלקה ללא כל דיווח ואשר שולמו לידיו עוד לפני שמונה כפקיד סעד וכחלק משכרו שהוכשר בהסכם 99'; וכי לפיכך אין העירייה רשאית לקחת את השעות הנוספות בחשבון שעות הכוננות, שבגינן עליה לשלם לו בנפרד על פי דיווח חודשי. לטענת התובע, הוא זכאי לתשלום עבור שעות כוננות בשיעור של 93 שעות לחודש, למעט בשנת 2006, שעבורה הוא זכאי ל-90 שעות כוננות לחודש, בסך כולל של 205,544 ₪, שערכם נכון ליום הגשת התביעה עומד על סך של 287,724 ₪. ב.2. טענות הנתבעת 22. לטענת העירייה, שעות הכוננות שלהן היה זכאי התובע שולמו לו ממועד תחילת העסקתו ועד סיומה בהתאם לערך השעה ולדרגתו, וזאת על פי הוראות משרד הרווחה, ובנוסף לכך שולמה לו תוספת בגין שעות נוספות. לטענתה, העובדה שמשרד הרווחה העביר לה כספים כלשהם, אין בה כדי להוכיח שהתובע היה זכאי לתשלום נוסף כלשהו בגין שעות כוננות. עוד טוענת העירייה, כי התובע קיבל שלא כדין תשלום עבור שעות כוננות בנוסף לשעות נוספות גלובאליות ללא דיווח, וזאת בניגוד לחוקת העבודה ולהוראות משרדי הפנים והאוצר. ב.3. הכרעה 23. אין חולק כי משרד הרווחה העביר לעירייה מידי חודש סכומי כסף בגין 93 שעות כוננות וכי היה על העירייה להעביר לתובע את מלוא התשלום. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה אם זכאי התובע לתשלום שעות כוננות בהיקף המלא כפי שהועבר על ידי המדינה, בנוסף לשעות הנוספות הגלובאליות ששילמה לו העירייה, או שמא בחישוב מספר שעות הכוננות יש לכלול את 50 השעות הנוספות הגלובאליות ששולמו לו מידי חודש. 24. התובע קיבל 50 שעות נוספות גלובאליות עם תחילת העסקתו כמנהל המחלקה, והחל משנת 1995 שימש גם כפקיד סעד. בשלב זה החל משרד הרווחה להעביר לעירייה סכומי כסף כהשתתפות בתשלום 93 שעות כוננות ומתוכם שילמה העירייה לתובע, בנוסף ל-50 השעות הנוספות הגלובאליות, עבור 43 שעות כוננות. תשלום זה הוכשר בהסכם 99'. לאור העובדה שמשרד הרווחה השתתף בתשלום שעות הכוננות, ומשקיבל התובע בפועל תשלום נוסף בסך הכל עבור 93 שעות מעבר למשרתו המלאה, לא מצאנו כי יש מקום לקבוע שהתובע זכאי לתשלום נוסף. מדובר בסיוע לעירייה המותנה בתשלום לתובע. התובע היה מודע לתשלום זה וכן היה מודע לכך שבחישוב 93 השעות נכלל התשלום בגין השעות הגלובאליות שקיבל מתחילת עבודתו. 25. עם זאת, התשלום לתובע אמור היה לכלול 50 שעות בשיעור של 125% על פי החוזה האישי (שהוכשר בהסכם 99') ו-43 שעות (בשנת 2006 - 40 שעות) בשיעור של 66%, כולן כנגזרת מערך השעה כפי ששולם לתובע עבור חודש 12/07. לגבי ערך השעה יובהר כדלקמן. על פי הוראת סעיף 1.2 לתקנון העובדים הסוציאליים, שעת כוננות משתלמת לפי 2/3 מערך שעת עבודה. סעיף 31 להסכם העבודה הקיבוצי החל קובע, כי בגין שעת כוננות או קריאת פתע ישולם "בהתאם לשיטות המקובלות במקרים כנ"ל ברשויות המקומיות". סעיף 27.6(ה) לחוקת העבודה, שעניינו רכיבי השכר לצורך חישוב ערך שעת כוננות קובע כך- "לצורך חישוב ערך שעה יש לכלול את השכר המשולב וכן כל תוספת שכר שתשלומה אינו מותנה, המשולמת באופן רציף, גם בעת היעדרות ואינה מותנית ביום עבודה בפועל. החל מ-1.2.89 תחושב גם השלמת הכנסה, המשולמת בהתאם לחוק שכר המינימום כרכיב שכר לצורך חישוב שעת ערך." 26. בדיקת הטבלאות שצירף התובע (ת/123) והשוואתן לתלושי השכר מעלות כי לא בכל החודשים קיבל התובע את המגיע לו, היינו 43 שעות כוננות בשיעור של 66% מעבר ל-50 השעות הנוספות גלובאליות בשיעור של 125%. חישוב החוסרים שהשתנו מחודש לחודש, מעלה כי התובע זכאי להפרשים עבור 1,103 שעות, המהווים נכון ליום סיום עבודתו (31.12.07) 46,881 ₪, לפי החישוב הבא: 64.4 ₪ (ערך שעת עבודה מלאה) * 66% (ערך שעת כוננות) * 1,103 (שעות). מסכום זה יש לקזז תשלומים עודפים ששולמו לתובע בחודשים 5/04, 4/06, 11/06 ובשנת 2005 בשיעור כולל של 25,666 ₪. לכך יש להוסיף כי החל מחודש 12/05 הפחיתה העירייה את ערך השעה הגלובאלית בעבור 50 שעות לחודש והעמידה אותו ללא כל הצדקה על שיעור של 75% מערך שכר שעה רגילה במקום 125%. בגין כך זכאי התובע להפרשים בשיעור של 1,046.85 ₪ לחודש (על בסיס שכרו האחרון בחודש 12/07) וזאת בעבור 25 חודשים, ובסך הכל ל-26,150 ₪. בסך הכל זכאי התובע להפרשי תשלום בגין שעות הכוננות בשיעור של 47,365 ₪. ג. ה פ ר ש י ש כ ר ג.1. טענות התובע 27. לטענת התובע, נדרש להתייצב במקום העבודה 3 פעמים בשבוע בשעה 08:00 ופעמיים בשבוע בשעה 08:30; העירייה נועלת את הגישה לשעון הנוכחות בשעה 07:40; מידי יום נאלץ לאתר עובד המחזיק במפתח לשעון הנוכחות; ובשל כך נרשמו בדוחות הנוכחות שלו איחורים, אף שבפועל לא איחר. עוד טוען התובע כי לעיתים נקבעו לו ישיבות עבודה מחוץ לבניין העירייה ואף שהגיש במקרים אלה דו"ח יציאה, לא שילמה לו העירייה בגין שעות העבודה. עוד טוען התובע, כי על פי סעיף 79(א) לחוקת העבודה נדרש לעבוד בפועל 39 שעות במקום העבודה, ועוד 3.5 שעות אמור היה להקדיש לשיפור עצמי וללמידה מחוץ לכותלי העבודה, אולם בפועל עבד יותר ממסגרת שעות זו. התובע הגיש טבלה ובה פירוט התשלום. לטענת התובע, לא נחקר על טענותיו וגרסתו בעניין זה לא נסתרה, ולפיכך זכאי הוא לתשלום העומד על סך של 32,610 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. ג.2. טענות הנתבעת 28. לטענת העירייה, היא משלמת שכר על פי דיווח נוכחות; עובדי העירייה נדרשים מידי חודש לבדוק את דוחות הנוכחות שלהם ואם הם סבורים כי שכרם שולם בחסר, עליהם לפנות למדור שכר ולהעיר על כך; התובע מעולם לא טען לתשלום שכרו בחסר; התובע אמור היה להתחיל את עבודתו מידי יום בשעה 08:00; אין בסיס לטענתו כי שעון הנוכחות היה לא תקין או נעול; אין לקבל את טענות התובע להפרשי שכר משלא נטענו בזמן אמת אלא הועלו רק לאחר שנים רבות, ומשלא הוצגה כל ראיה ממשית בנוגע לנוכחות בפועל. ג.3. הכרעה 29. בעניין זה הצדק עם הנתבעת. התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי לא נדרש להתייצב במקום העבודה בשעה 08:00 מדי יום, וגרסת העירייה כי התובע נהג לאחר לעבודה באופן קבוע, ללא דיווח וללא אישור - לא נסתרה. התובע טען כי פנה אליה בעניין זה בעל פה ובכתב, אך בפנינו לא הוצג כל מסמך התומך בטענה זו. כך יש לדחות גם את טענת התובע שלפיה בימים שבהם הגיע לעבודה מספר דקות בלבד לאחר השעה 08:00, נחסמה בפניו הגישה לשעון הנוכחות. בעדותו ציין התובע כי שעון הנוכחות ננעל "משנת 2006-2005" (עמ' 17 לפרוטוקול), אך דבריו אלה אינם מתיישבים עם טבלת הפרשי התשלום שהציג, ושבה צוינו מועדים שבהם כביכול נמנעה ממנו הגישה לשעון הנוכחות - החל מחודש ינואר 2001. משכך, התביעה לתשלום הפרשי שכר - דינה להידחות. ד. ק צ ו ב ת נ ס י ע ה ד.1. טענות התובע 30. לטענת התובע, הוא מתגורר בישוב תל שבע ועובד בעיר רהט ומשלא קיבל רכב צמוד, זכאי הוא לתשלום קצובת נסיעה, הואיל ונדרש הוא לתחבורה על מנת להגיע למקום עבודתו. התובע העמיד תביעתו ברכיב זה לתקופה שמחודש 11/00 ועד לחודש 10/04 על סך של 1,000 ₪ בחודש ובסך כולל של 48,000 ₪, שנכון ליום הגשת התביעה ערכם עומד על שיעור של 70,585 ₪. ד.2. טענות הנתבעת 31. לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי לתחבורה ציבורית בישוב רהט והסכם הפשרה סילק את כל המגיע לו בגין רכיב זה. לטענתה, מכלול ההוצאות המשתנות והבלתי קבועות ששולמו לתובע, כולל גם קצובת נסיעה והוא אינו זכאי לתשלום נוסף בגין רכיב זה. ד.3. הכרעה 32. עיון בהסכם הפשרה מעלה כי לעניין קצובת נסיעה הוסכם כדלקמן - "העובדים יקבלו קצובת נסיעות בהתאם ובכפוף לדין. למען הסר ספק, עובדים המתגוררים ברהט יקבלו... ועובדים המתגוררים מחוץ לעיר רהט יקבלו את שווי הנסיעות בפועל לעבודה (עד 660 ₪ אשר יעודכנו בהתאם לטבלאות)." (סעיף 1 להסכם). 33. חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות קובעת - "עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, בין אם הוא משתמש בתחבורה ציבורית ובין אם הוא משתמש ברכב פרטי או אחר, זכאי לקבל קצובת נסיעה... בשיעורים ובתנאים המפורטים בסעיף משנה זה." (סעיף 26.901 לחוקת העבודה). בסעיפים 26.903-26.908 לחוקת העבודה נקבעו שיעורי התשלום ברכיב קצובת נסיעה ועל פיהם זכאותו של מי שעובד 5 ימים בשבוע עומדת על סך של עד 536 ₪ לחודש. 34. גם אם התובע השתמש ברכבו, כטענת העירייה, אין בכך כדי לגרוע מחובתה לשלם לו את קצובת הנסיעה. הנתבעת טענה כי הסכם הפשרה סילק את כל המגיע לתובע בגין רכיב זה וכי מכלול ההוצאות המשתנות ובלתי קבועות כולל גם קצובת נסיעה, אך טענות אלה אינן מעוגנות בהסכם הפשרה או בכל מקור חוקי אחר. להיפך, סעיף 1 להסכם הפשרה דן בקצובת נסיעות במפורש, ובסעיף 2 מצוין "בנוסף, יקבלו כלל העובדים הזכאים לאחזקת רכב, כדלקמן..." (הדגשה שלי - י.א.ש.), כלומר, אחזקת הרכב משתלמת בנוסף לתשלום קצובת הנסיעה. 35. בתצהירו ציין התובע כי בתקופה הרלוונטית לא היתה תחבורה ישירה מרהט לתל שבע וכי הוא נדרש לנסוע לרהט דרך באר שבע במסלול כדלקמן: תל שבע - עומר - 7 ₪; עומר - ב"ש - 7.6 ₪; ב"ש - צומת להבים - 9.8 ₪; צומת להבים - רהט - 7 ₪; בסך הכל 31.4 ₪ לכל כיוון ו-62.8 ₪ ליום. ואולם, מחקירתו הנגדית של התובע עולה כי בתקופה הרלוונטית לא היתה תחבורה ציבורית מתל שבע לעומר (עמ' 14 לפרוטוקול), ועל כן לא ניתן לקבל את טענתו כי מסלולו החל בנסיעה שכזו. מנספחים ת/120 ו-ת/121 לתצהיר התובע עולה כי עלות הנסיעה מעומר לבאר שבע עומדת על 7.6 ₪ ומבאר שבע לצומת להבים על סך של 9.8 ₪, אך התובע לא הרים את הנטל להוכיח הוצאות נסיעה מתל שבע לעומר ומצומת להבים לרהט. בנסיבות אלה, עומדת זכאותו של התובע לתשלום בסך של 17.4 ₪ לכל כיוון ו-34.8 ₪ ליום. התובע העמיד תביעתו ברכיב זה על סך של 1,000 ₪ לחודש לשנים 2000-2004. משעולה מחקירתו הנגדית של התובע כי היו ימים שבהם כלל לא הגיע לעבודה ברהט ומשיש לחשב את הזכאות לקצובת נסיעה על בסיס יומי, נערך חישוב רכיב זה על פי ימי הנוכחות הרשומים בתלושי השכר. 36. משמתלושי השכר עולה כי בשנת 2004 התייצב התובע במקום העבודה 144 ימים, בשנת 2003 112 ימים, בשנת 2002 201 ימים, בשנת 2001 54 ימים ובשנת 2000 40 ימים - זכאי התובע לתשלום קצובת נסיעה עבור 551 ימים, ובסך הכל זכאי הוא ברכיב זה לסך של 19,174.8 ₪ (551 ימים * 34.8 ₪ ליום), נכון ליום 31.12.07. ה. ה פ ר ש י ד ר ג ה ה.1. טענות התובע 37. לטענת התובע, מחודש 1/02 החל לקבל שכר על פי רמה ב'. לדבריו, על פי העקרונות לקידום ועל פי לוח התפקיד המקנה זכאות לקידום לממונה על 60 עובדים ומעלה, זכאי היה לשכר על פי רמה א' בחלוף שלוש שנים, היינו החל מיום 1.1.05. לעניין זה מציין התובע כי היה ממונה על 54 עובדים, כי עליהם יש להוסיף את 44 מפעילי המשפחתונים והמועדוניות (להלן - "עובדי המשפחתונים") המצויים במסגרת אחריותו וכי לפיכך יש לקבוע כי היה ממונה על יותר מ-60 עובדים. התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה (כולל השלכות עדכון השכר על יתר רכיבי השכר) על סך של 1,550 ₪ לחודש, מחודש 1/05 ועד חודש 12/07 ותביעתו עומדת על סך של 54,000 ₪, שהם 66,108 ₪ נכון ליום הגשת התובענה. ה.2. טענות הנתבעת 38. העירייה טוענת כי שכר התובע שולם בהתאם להשכלתו, לוותק שלו ולהיקף עבודתו וכי כל טענה לשינוי דרגתו לאחר פרישתו דינה להידחות. לטענתה, התובע אינו ממונה על עובדי המשפחתונים, הוא לא העלה כל טענה בעניין זה במהלך שנות עבודתו, ואף היום לא הציג כל ראיה לטענתו זו. ה.3. הכרעה 39. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת אחריותו של התובע על עובדי המשפחתונים. התובע טען בעדותו כי היה ממונה על עובדות מעונות היום, אישר את נוכחותן ודאג לתשלום שכרן על ידי העירייה (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 12-16). עוד אישר התובע כי למעונות יש רכזת מטעם המחלקה והיא שממונה על המעון, וכי יש מפעילת משפחתון המנהלת אותו בנפרד. 40. עד הנתבעת, מר אבו האני, העיד בפנינו כי התובע לא היה ממונה על המשפחתונים, המעונות והמועדוניות, כי הכפופים לתובע (עובדות סוציאליות או רכזות) היו אחראים על עריכת תכניות עבודה למשפחתונים וכי האחריות על המשפחתונים התחלקה בין המחלקה שניהל התובע למשרד התמ"ת (עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 24 - עמ' 25 שורה 8). עוד ציין מר אבו האני בעדותו כי "כל המשפחתונים אינם עובדי עירייה ולא מקבלים ממנה שכר." (עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 23) וכי "[מפעילות המועדוניות] לא היו שייכות לנו בכלל. גם עובדות המשפחתונים לא עובדות עירייה." (עמ' 26 לפרוטוקול, שורה 31 - עמ' 27, שורה 1). 41. עמדתנו היא כי על כתפי התובע הוטלה האחריות לפיקוח מקצועי על עובדי המשפחתונים, אך אלה לא היו כפופים לו או נתונים לאחריותו המנהלית. למה הדבר דומה? לעובד מדינה המשמש כמפקח על עבודת קבלן משנה ועובדיו. אחריותו נוגעת לתחום המקצועי ולהתוויית מדיניות בלבד, אך אינה נוגעת לתחום המנהלי. היות התובע אחראי מקצועית להפעלת המועדוניות והמשפחתונים, אשר מופעלים על ידי גורמים שאינם עובדי העירייה, אינה דומה לאחריות מינהלית המוטלת על מנהל כלפי הכפופים לו. בנסיבות אלה לא ניתן לראות את עובדי המשפחתונים כעובדים תחת פיקוחו של התובע על כל המשתמע מכך ואין התובע זכאי לשינוי בדרגה על בסיס זה. לאור האמור, תביעת התובע לתשלום הפרשי דרגה - נדחית. ו. ש י ע ו ר ה פ נ ס י ה ו.1. טענות התובע 42. לטענת התובע, נוכח הוותק שלו זכאי הוא לפנסיה בשיעור של 50.8333%, אך בפועל משולמת לו פנסיה בשיעור של 50.03% בלבד. התובע עותר לתיקון שיעור הפנסיה. ו.2. טענות הנתבעת 43. לטענת העירייה, אחוזי הפנסיה שולמו לתובע בהתאם להיקף משרתו בפועל ולהיקף שעות עבודתו ובאישור מנהלת הגמלאות במשרד האוצר (להלן - "המנהלת"), וכיום אין אפשרות לתקן את אחוזי הפנסיה. לשיטתה, על התובע להפנות טענותיו בעניין זה למנהלת. ו.3. הכרעה 44. התובע העיד כי שיעור הפנסיה סוכם עִמו בהליך פריטטי (עמ' 19 לפרוטוקול, שורה 31 - עמ' 20, שורה 4), אך ביכר שלא להציג בפנינו את הסכם הפרישה. יחד עם זאת, על פניו נראה כי אכן נפלה טעות בחישוב תקופת עבודתו של התובע, וכי ככל הנראה הובילה טעות זו לטעות בשיעור אחוזי הפנסיה. ואולם, משעולה מדברי התובע עצמו כי שיעור אחוזי הפנסיה נקבע עִמו בהסכמה בהליך פריטטי, סבורים אנו כי הדרך לתיקון הטעות אינה במסגרת הליך זה, אלא בפנייה מתאימה למנהלת. אשר על כן, תביעת התובע לתיקון שיעור הפנסיה - נדחית. א ח ר י ת ד ב ר 45. לאור כל האמור, הנתבעת תשלם לתובע כדלקמן - א. בגין הפרשי אחזקת רכב (רישוי וביטוח) - סך של 24,977 ₪ נטו. ב. בגין הפרשי שעות כוננות - סך של 47,365 ₪ ברוטו. ג. בגין קצובת נסיעה - סך של 19,174.8 ₪ נטו. סכומים אלה ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.07 ועד למועד התשלום המלא בפועל. תביעות התובע לתשלום יתרת אחזקת רכב, הפרשי שכר, הפרשי דרגה ושינוי שיעור הפנסיה - נדחות. משעמדה התביעה על סך העולה על 580,000 ₪ ומשבסופו של יום נפסק לזכות התובע סך של כ-15% מהסכום שנתבע, מצאנו כי מן הראוי שכל צד בהוצאותיו. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום. הפחתת שכר / ירידה בשכרעובדי מדינה