הנתבעים נטלו לרשותם עיצובים יחודיים ומקוריים של התובעים ועושים בהם כבתוך שלהם תוך גרימת נזק מסחרי, תדמיתי וכלכלי לתובעים, אשר השקיעו רבות בהחדרת מוצריהם לתודעת הצרכנים בארץ ובעולם. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא העתקת דגמים: רקע זוהי תובענה למתן חשבונות ולמתן צו מניעה קבוע, שיאסור על הנתבעים לעשות כל פעולה מסחרית בדגמי שעונים זהים ו/או דומים לדגמי השעונים שהציגו התובעים, וכן למתן צו עשה שיורה על העברת הבעלות בדגמי השעונים האמורים לידי התובעים לשם השמדתם, וכן להורות לנתבעים לפצות את התובעים בגין הנזקים הכספיים שנגרמו להם, כנטען, כתוצאה מהתנהלותם. התובעת 1 היא חברה אשר משווקת שעונים. התובעים 2-3 הם אחים, העוסקים בעיצוב, פיתוח, ייצור וייבוא שעונים, והם בעלי התובעת 1. בשנת 2004 רשמו התובעים 2-3 את סימן המסחר EMBOSS, מספר 169922, והחל משנת 2006 שיווקו תחתיו, בין היתר, שעוני צלילה. הנתבעת 1 עוסקת בייצור, שיווק, ומכירה של שעונים, חלקי שעונים וקופסאות לתכשיטים תחת השם יעקב נטוביץ בע"מ. הנתבע 2 הינו הבעלים של הנתבעת 1 והוא מכהן בה כדירקטור יחיד. הנתבע 3 הוא בנו של הנתבע 2 ומשמש כמנכ"ל הנתבעת 1. על-פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעים מעתיקים עיצובים מקוריים ויחודיים של התובעים ומשווקים בתפוצה כלל ארצית שעונים המחקים את שעוני המותג EMBOSS. התביעה מתייחסת לשלושה דגמים של שעוני יד כאשר עיצובים 1 ו-2 משווקים ונמכרים כל אחד בשני דגמים - דגם לגבר בשם Scuba Master ודגם לאישה בשם Scuba Lady, כך שבסך הכל מדובר בחמישה דגמי שעונים שלגביהם נטען כי הופרו זכויות התובעים בהם. לטענת התובעים, מעשי הנתבעים עולים כדי גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט, גזל, התערבות בלתי הוגנת, הטעיית הצרכן ורשלנות. בחודש ינואר 2009 הגישו התובעים את התובענה דנן בד בבד עם בקשה לצו מניעה זמני שיורה לנתבעים להימנע מלשווק ולסחור בדגמי שעונים זהים או דומים עד כדי הטעייה לשעוני התובעים. ביום 6.4.2009 החלטתי לתת את הצו כמבוקש, זאת לאחר שהגעתי לכלל מסקנה כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת התובעים. על החלטה זו הגישו הנתבעים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בבקשתם טענו הנתבעים, בין היתר, כי התובעים נהגו בחוסר ניקיון כפיים כאשר לא גילו במסגרת בקשתם לצו המניעה הזמני את עובדת קיומו של הליך אחר שהתנהל נגד התובעים בבית המשפט המחוזי בתל אביב (להלן: "ההליך האחר"), ואשר בו ניתן צו מניעה זמני ביחס לדגמים מסוימים של שעוני EMBOSS, אשר נטען כי הם מהווים חיקוי של שעונים מתוצרת חברת SUB CHRONO השוויצרית. בקשת רשות הערעור נדחתה על ידי כבוד השופט גרוניס, אשר קבע שאין מדובר בחוסר ניקיון כפיים מן הסוג המצדיק דחיית בקשה לסעד זמני על הסף. עם זאת, ציין השופט גרוניס כי מן הראוי היה, שבבקשה לסעד זמני שהגישו המשיבים יוזכר, בצורה מפורשת, קיומו של ההליך האחר, וכי אין די בכך שניתן היה ללמוד על קיומו של הליך זה מהנספחים שצורפו לבקשה. בין לבין, הגישו הנתבעים בקשה לעיון חוזר בהחלטה ליתן צו מניעה זמני, בין היתר, בטענה כי יש בידיהם ראיות חדשות המעידות על שיהוי בגשת הבקשה לסעד זמני וחוסר ניקיון כפיים של התובעים בכך שהסתירו את עובדת קיומו של הליך האחר. במקביל, הגישו התובעים בקשה לצמצום צו המניעה הזמני כך שיחול רק על שניים מתוך שלושת הדגמים אליהם התייחסה הבקשה המקורית. זאת, לאחר שגילו, לטענתם, כי הבקשה התייחסה בטעות גם לדגם שלגביו ניתן צו מניעה זמני בהליך האחר (דגם מס' 3). לטענת התובעים, ה"גילוי" אירע עקב בקשה לעיון בתיק בית המשפט בהליך האחר שהגישו הנתבעים. הבקשה לצמצום התקבלה ועל כן עניינו כעת ב-4 דגמים מפרים. בעקבות זאת הגישו הנתבעים בקשה לביטול צו המניעה הזמני. בבקשתם טענו הנתבעים כי צו המניעה ניתן בהתבסס על מצג שווא והטעיה של בית המשפט וכי הבקשה לצמצום מוכיחה כי התובעים נהגו בחוסר ניקיון כפיים. הן הבקשה לעיון חוזר והן הבקשה לביטול צו המניעה הזמני נדחו על ידי ביום 30.9.2009. זאת, לאחר שמצאתי כי הדגם האמור נכלל בבקשה לסעד זמני עקב טעות בתום לב. ביום 16.2.2012 ניתן פסק הדין בעניין ההליך האחר ובו נקבע כי דגם SCUBA MASTER של התובעים מפר את המדגם הרשום 38665 המתייחס לשעון הצלילה של SUB CHRONO. בעקבות זאת ניתנה לתובעים האפשרות לחזור בהם מתביעתם, אולם התובעים הודיעו כי אין זהות בין עיצובי השעונים נושא הליך זה לבין עיצובי השעונים נושא ההליך האחר. לאחר שהתקיימו דיוני הוכחות והוגשו סיכומי הצדדים הגיעה העת למתן פסק דין. טענות הצדדים טענות התובעים הנתבעים נטלו לרשותם עיצובים יחודיים ומקוריים של התובעים ועושים בהם כבתוך שלהם תוך גרימת נזק מסחרי, תדמיתי וכלכלי לתובעים, אשר השקיעו רבות בהחדרת מוצריהם לתודעת הצרכנים בארץ ובעולם. היקפי המכירות של התובעים, פרסומי התובעים בקרב הציבור ובקרב העוסקים וכן פרסומיהם בקטלוגים השונים, כמו גם עצם החיקוי המדויק של חזותם של השעונים המקוריים (על אף השינוי המינורי שביצעו בחלק ממרכיבי לוחות השעונים), כאשר אין לכך שום סיבה פונקציונאלית, מעידים על קיומו של המוניטין הרב של התובעים. העובדה כי הנתבעים פונים לאותו קהל לקוחות והדמיון הרב שנקטו הנתבעים בעיצוב השעונים המפרים, מלמדים כי קיימת אפשרות ממשית של הטעיית קהל הצרכנים בקשר לשעון המפר נשוא התובענה. הנתבעים לא הוכיחו כי שעוני התובעים נמכרים רק בחנויות יחודיות, וכן לא הוכח כי הצרכנים במדינה יודעים כי ניתן לרכוש את שעוני התובעים רק במקומות מכירה מיוחדים. הנתבעים מעוולים בגניבת עין, כיוון שהם גורמים לכך שהשעונים המפרים ייחשבו בטעות כמוצרים של התובעים או ככאלו שיש להם קשר לשעוני התובעים. הנתבעים באו אל המוכן והעתיקו את פרי עמלם של התובעים, תוך שהם מפיקים רווחים על חשבונם באמצעות שיווק השעונים המפירים לסיטונאים במחיר נמוך בהרבה מזה הדרוש על ידי התובעים ומבלי שקיבלו לכך כל רשות. פעילותם זו מתבצעת בנסיבות של תחרות מסחרית בלתי הוגנת תוך ביצוע הפרות של זכויות הקניין של התובעים, ביצוע עוולות בנזיקין ופעילות הטעייה לפי חוקי הגנת הצרכן. הנתבעים גזלו את המוניטין שמהם נהנים התובעים. הנתבעים מוכרים חיקויים זולים של שעוני התובעים - וזאת במחירי היצף לשם עשיית רווח. בעשותם כן גוזלים הנתבעים מהתובעים לקוחות קיימים ופוטנציאלים, דבר המהווה התערבות בלתי הוגנת מצידם של הנתבעים. במעשיהם ובמחדליהם מעוולים הנתבעים ברשלנות כלפי התובעים. העובדה כי הנתבעים מכירים היטב את התובעים, פועלם, מוצריהם, המוניטין הרב שצברו, קהל לקוחותיהם ודרכי פעולתם, מקימה אחריות מוגברת כלפי התובעים. על הנתבעים היה לצפות כי מעשיהם בהעתקת השעונים המקוריים יגרמו לתובעים נזקים ניכרים שבסופו של דבר יביאו לחיסול ההשקעה ויצירתם של דגמים חדשים של שעוני צלילה מתוצרת התובעים. משלא נזהרו הנתבעים בהתנהלותם הרשלנית והמפרה, עובר נטל הראייה אליהם להראות כי לא הייתה התרשלות מצידם. מעשי ההפרה של הנתבעים מהווים הסגת גבול בקניינם של התובעים. ההפצה הבלתי מבוקרת של השעונים המפרים גורמת בהכרח לפגיעה בערכו של מוניטין התובעת שכן, השעונים המפרים שרוכשים הצרכנים משויכים על ידי הצרכנים לתובעים ומששעונים אלו אינם עומדים בסטנדרטים האיכותיים של התובעים ואף בפונקציונאליות הבסיסית הקיימת בשעונים המקוריים, הרי שבכך מתגבשת הפגיעה החמורה במוניטין התובעת. הנתבעים משווקים את השעונים בידיעה כי איכותם נמוכה מהותית מהשעונים המקוריים על דגמיהם השונים ובהטעייתם את ציבור הצרכנים בארץ עוברים על הוראת סעיף 2(א)(1) לחוק הגנת הצרכן. כמו כן אינם מציינים את שמה של ארץ ייצור השעונים, שם היצרן או היבואן, כמתחייב על פי החוק, ובכך חל עליהם קנס. השעונים המקוריים הינם יצירות אומנותיות מקוריות וייחודיות. השימושים שעושים הנתבעים בדגמי השעונים המפרים הינם שימושים אסורים על פי חוק זכויות יוצרים. לתובעים 2 ו-3, לאור היותם המעצבים של השעונים נשואי התובענה, עומדת זכות מוסרית והם זכאים כי המותג EMBOSS המזוהה עימם יופיע על "פרי יצירותיהם". הנתבעים העתיקו והשתמשו בדגמים המפרים מבלי לציין את המותג EMBOSS המזוהה עם התובעים ובכך הפרו את זכותם המוסרית של התובעים, כאמור בסעיף 51 לחוק זכויות יוצרים. מעשי התובעים גורמים לתובעים עוגמת נפש רבה בנוסף לנזקים ממוניים ומסחריים. טענות הנתבעים עניינה של התובענה הוא בניסיונם חסר תום הלב של התובעים למנוע את פעילותם הלגיטימית של הנתבעים בשוק השעונים העממיים. מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט על ידי התובעים. רכיבי העיצוב של שעוני EMBOSS ניטלו, רובם ככולם, משעונים של חברות ידועות אחרות. בנוסף, התובעים 2-3 הועסקו בעבר על ידי חברת סאב כרונו ממנה העתיקו אלמנטים עיצוביים. על כן, העיצובים נשוא התובענה אינם מעניקים לתובעים כל זכות קניינית או אחרת. מחקירתו של התובע 2 עולה כי לפחות חלק מהשרטוטים שצורפו לתצהירו משותפים לכל דגמי ה-Scuba של התובעים, המונים כ-40 דגמים שונים. זאת ועוד מחקירתו עולה כי לא כל המסמכים הרלוונטיים להליך העיצוב הנטען צורפו לתצהירו. העדרם של מסמכים אלו מחזק את המסקנה שלפיה יש במסמכים אלו כדי להזיק לגרסתם של התובעים. התובעים כשלו מלהביא כל הוכחה כי הציבור מזהה או מקשר את עיצוב שעוני אמבוס, או אף עיצוב של רכיב מסוים בשעוני EMBOSS עימם. לכל היותר הציגו התובעים תשתית עובדתית להוכחת מוניטין בשם המותגEMBOSS להבדיל ממוניטין בעיצוב השעונים עצמם. מוניטין בשם אינו מסייע לתובעים בעילתם מאחר ולא נטען כי הנתבעים עושים שימוש כלשהו בשם זה למכירת שעונים. התובעים נמנעו מלהביא חוות דעת מומחה או לערוך סקר בקרב צרכנים על מנת להוכיח מוניטין בשעוני EMBOSS. המכתב שנכתב על ידי רואה החשבון של התובעים ונועד להראות את היקף ההשקעה של התובעים בפרסום, הוא מסמך כללי שאינו מפרט כלל ועיקר את הנתונים הספציפיים לגבי שעוני EMBOSS ובנסיבות אלו, הסכומים אשר נטען כי הושקעו על ידי התובעים מוטלים בספק. יתרה מכך, יש לתת למכתב זה משקל ראייתי מזערי שכן עורכו לא נתן תצהיר כדין וממילא לא נחקר עליו. רוב הפרסומים שמציגים התובעים הם פרסומים פנימיים של קניונים או פרסומים שוליים שאין בהם כדי להעיד על מוניטין כלשהו או על השקעה "ניכרת" בעיצובים. בנוסף, פרסומים אלו אינם מציינים את שעוני EMBOSS דווקא אלא נוגעים לכלל שעוני ה-Scuba של התובעים מהם יש כאמור כ-40 דגמים שונים. התובעים לא צירפו לתביעתם כל מסמך המעיד על השקעה ניכרת או ממושכת בפיתוח, תכנון או עיצוב שעוני EMBOSS. להיפך, לנתבעים נודע כי מדובר בשעונים המיוצרים בסין ואשר עלות ייצורם נמוכה מאוד. כמו כן, אין די בהצגת מחזור המכירות על מנת לבסס מוניטין. שעוני קורל מסומנים באופן בולט בסימן KORAL ונמכרים תחת שם מותג זה ואילו שעוני EMBOSS נמכרים תחת הסימן EMBOSS, לפיכך אין חשש להטעיה בין השעונים או דחיקה של התובעים מהשוק. ההבדלים המהותיים בין סימני המסחר המסמנים את השעונים מונעים כל חשש להטעיה. בנוסף, קהל הצרכנים הרוכש שעוני EMBOSS שונה בתכלית מקהל הצרכנים הרוכש שעוני קורל. שעוני EMBOSS נמכרים בחנויות של התובעים עצמם או בחנויות למכר שעוני יוקרה ונמכרים בטווח מחירים של אלפי שקלים עד עשרות אלפי שקלים. בעוד ששעוני הנתבעים נמכרים ומוצעים למכירה בחנויות פרפומריה, בדוכנים ובשווקים ונמכרים בטווח מחירים שבין 25 ₪ ל-180 ₪. כמו כן חווית המכירה שונה. גם בכך יש לבטל כל חשש להטעיה. בין שעוני KORALושעוניEMBOSS ישנם הבדלים עיצוביים אשר מונעים את הטעיית הלקוחות. הלכה היא שבשוק רווי לכל הבדל קטן בין המוצרים יש השפעה מכרעת. תנאי התחרות במסגרתה פועלים הנתבעים לגיטימיים ואינם מנוגדים לדין. התובעים השתהו באופן רב ובולט בהגשת התובענה ובכך יש להצביע כי נזקיהם אינם כצעקתה. התובעים ידעו היטב על שיווק ומכירת שעוני KORAL בסמוך לאחר תחילת שיווקם בישראל במהלך חודש ספטמבר 2007 ואולם בחרו להגיש את תובענתם רק בסוף חודש ינואר 2009. לתובעים אין זכויות יוצרים בשעוני EMBOSS בהיותם מוצרים המיועדים לשכפול תעשייתי ולפיכך בני הגנה כמדגמים. עוולת הגזל אינה רלוונטית לתובענה. בהיעדר כל זכות, אין מקום לתת את הצווים המבוקשים וכן אין מקום לסעד המבוקש כי הנתבעים יתנו דין וחשבון בנוגע לשימוש שעשו בדגמים נטענים כמפרים. יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 2-3 לגביהם לא הוכחה כל אחריות אישית ישירה למעשים הנטענים בתובענה. הלכה למעשה, טענות התובעים נגד הנתבעים 2-3 נזנחו על ידם והגשת התביעה נגדם מלכתחילה לוותה בחוסר תום לב מובהק ובבחינת מעשה שנועד להפעיל לחץ ולהלך אימים. דיון והכרעה לאחר עיון בכתב הטענות, בסיכומים שהגישו ב"כ הצדדים ושמיעת העדויות הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים העתיקו את דגמי השעונים פרי עיצובם של התובעים. התבוננות בדגמי השעונים כמו גם בצילומים שצורפו לכתב התביעה ולתצהירים, מלמדת כי החזות הכוללת של השעונים זהה. זהות זו בולטת במיוחד נוכח העובדה שהנתבעים הציגו דגמים רבים שיוצרו על-ידי יצרנים אחרים בעלי קו עיצוב דומה, אך אף אחד מהם לא מזכיר בצורתו את הדגמים נושא התובענה. כעת עלי לבחון האם העתקת הדגמים מקימה לתובעים סעד מכוח העילות הרבות שבגינן תבעו, כאשר לנגד עיני עומדות הזכויות הקנייניות של התובעים ביחס לתוצריהם הרוחניים אל מול חופש העיסוק של הנתבעים. אדון ואכריע בסוגיות השונות שהעלו התובעים, אחת לאחת: גניבת עין סעיף 1 (א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 מגדיר את עוולת גניבת עין כך: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר". כתנאי לקיומה של העוולה נדרשת הוכחתם של שני יסודות: האחד, מוניטין למוצר הנמכר על-ידי התובע, והשני, חשש סביר להטעיה, כך שלקוח הרוכש מוצר מידי הנתבע יסבור בטעות כי מדובר במוצר שקשור לתובע (ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232-233, להלן: "עניין פניציה"). בענייננו, העלו התובעים מספר אינדיקציות לקיומו של מוניטין בדגמי השעונים נושא התביעה. כך, טענו התובעים כי מדובר בעיצובים יחודיים ומקוריים, אשר הושקעו משאבים רבים לשם פיתוחם וקידומם. לשם הוכחת טענה זו צירף התובע 2 לתצהירו שרטוטים והדמיות מחשב של השעונים אותם הוא משווק, וכן נתונים על היקף מכירות ועל פרסום וקידום מכירות בתערוכות. בנוסף טענו התובעים, כי עצם החיקוי המדויק של השעונים, כאשר אין לכך סיבה פונקציונאלית וכאשר קיימות חלופות רבות אחרות לעיצוב שעונים בכלל ושעוני צלילה בפרט מעיד גם הוא על המוניטין שרכשו דגמי התובעת. בכך לא די. מעיון בראיות שהובאו לפני עולה כי למעט פרסום אחד, המופיע במגזין אטמוספרה, הפרסומים, המודעה בעיתון "ישראל היום" וההזמנה לתערוכה שהציגו התובעים, אינם מתייחסים לדגמי השעונים הספציפיים הנדונים בענייננו ולא ניתן לבסס עליהם את קיומו של המוניטין בדגמים אלו. באותו אופן, המכתב שכתב רואה החשבון של התובעים ואשר נועד לתמוך בנתונים שהוצגו בתצהירו של התובע 2 בדבר היקף המכירות, מתייחס להכנסות משעוני סקובה בכלל ולאו דווקא מהדגמים הספציפיים נושא התובענה, ולכן לא ניתן להסתמך גם על נתונים אלו לצורך ביסוס המוניטין של התובעים. ועוד, שאלת קיומו של המוניטין תוכרע מקום שבו יראה התובע כי המוצר שבגינו מוגשת התביעה, רכש לו הוקרה והכרה בקהל, ושהקהל התרגל לראות במוצר את ציון עסקו או את ציון סחורותיו של התובע (עניין פניציה, עמ' 224). את זאת לא עלה בידי התובעים להוכיח. התובעים יצרו את דגמי השעונים בהתבסס על רעיונות שקיימים בענף שעוני הצלילה. מלבד השרטוטים שהציגו, הם לא הראו תהליך של חשיבה עד הגעתם למוצר הסופי וכן לא הראו כי השעונים הם בעלי אופי מבחין משעונים אחרים בענף, כך שהציבור מסוגל להבחין בינם לבין דגמים של מעצבים אחרים. אדרבא, מראיות הנתבעים עולה כי אין בדגמי השעונים אלמנטים המייחדים אותם משעונים אחרים הנמכרים בשוק, למעט, אולי, ברגי האלן הגדולים במיוחד. באין הבחנה כאמור, לא ניתן לומר כי לתובעים מוניטין יחודי כנדרש. ייתכן, לאור הנתונים שהוצגו, כי קיים לתובעים מוניטין במותג EMBOSS, אך הנתבעים לא חיקו את שם המותג ולא את התווית שלו, על כן גם מבחינה זו מעשיהם של הנתבעים לא מקימים את יסודותיה של עווולת גניבת עין. באשר ליסוד ההטעיה - אכן החוזי הכללי של השעונים הוא דומה עד מאוד אם לא זהה, אך כמו לעניין המוניטין, עצם החיקוי לא בהכרח מעיד על כוונה להטעות את הלקוחות ואף כוונה להטעות אינה מחייבת את המסקנה כי אכן התקיים חשש להטעיה. נסיבות מכירת השעונים בפועל הן שיכריעו הכף: אם מכרו הנתבעים את השעונים כשהם (השעונים) מתחזים להיות משל התובעים יראו כמעוולים. אך אם השעונים כשלעצמם אינם מסגירים התחזות שכזו - ואפילו בפועל טעו לקוחות בהתייחסות אליהם - לא מתקיימת עוולה (ד' פריימן ההעתקה כזכות (הפרקליט כרך לה (התשמ"ג-התשמ"ד, 449, 455)). כאמור, המוניטין בשעוני EMBOSS טמון לכל היותר בשם עצמו. הנתבעים לא ניסו למכור את הדגמים שיצרו תוך שימוש בשם זה. שעוניהם נושאים את השם KORAL וסביר להניח כי לקוחות אשר מעוניינים דווקא בשעונים של התובעים, בוודאי ישימו לב לתווית המוצמדת לשעון ולכך שמופיע עליה ועל השעון עצמו שם שונה. לזאת יש להוסיף את פער המחירים בין השעונים הנמכרים על ידי התובעים לבין אלו הנמכרים על ידי הנתבעים, אשר בנסיבות העניין מפיג את החשש להטעיה. לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי המקרה שלפנינו אינו נכנס בגדר העוולה של גניבת עין - בין אם מפני שלא הוכח מוניטין ובין אם מפני שלא הוכח חשש מפני הטעיה של הלקוחות הפוטנציאלים. הטעיית הצרכן, גזל והסגת גבול כאמור, התובעים טוענים כי הנתבעים משווקים את השעונים בידיעה כי איכותם נמוכה מהותית מהשעונים המקוריים על דגמיהם השונים ובהטעייתם את ציבור הצרכנים בארץ עוברים על הוראת סעיף 2(א)(1) לחוק הגנת הצרכן. כמו כן לטענת התובעים, הנתבעים אינם מציינים על מוצריהם את שמה של ארץ ייצור השעונים, שם היצרן או היבואן, כמתחייב על פי החוק. סעיף 2 (א) לחוק הגנת הצרכן קובע כי: "לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן - הטעיה)" לאור מסקנותיי בדבר העדר מוניטין והעדר הטעייה, ממילא לא עלול ציבור הלקוחות לטעות להאמין שהדגמים המועתקים הם דגמיה של התובעת ולהעדיפם על מוצרים אחרים. על כן, לא ניתן לומר כי נתגבשו היסודות לקיומה של עוולה מכוח הסעיף הנ"ל. באותו אופן, על אף שהנתבעים מכרו העתקים של דגמי התובעים באיכות ירודה, אין חשש מפני פגיעה במוניטין של התובעים, בעקבות הטעיה של לקוחות אשר יסברו שקנו את שעוני התובעים. לפיכך, לא ניתן לומר כי הנתבעים גזלו את המוניטין של התובעים או הסיגו בו גבול. באשר לטענת התובעים כי הנתבעים אינם מציינים את שמה של ארץ ייצור השעונים, יש לומר כי סעיף 31(א) לחוק הגנת הצרכן קובע כי הזכות לסעדים בגין מעשה או מחדל בניגוד לחוק זה נתונה לצרכן שנפגע מהעוולה, וכן לעוסק שנפגע, במהלך עסקו, מהטעיה כאמור בסעיף 2. על כן, אף אם הייתה מוכחת טענה זו, לא קמה לתובעים עילה מכוחה. רשלנות שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות: חובת זהירות, הפרת החובה ונזק (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113). התובעים לא הצליחו להוכיח כי מעשי ההעתקה של הנתבעים גורמים להם לנזקים. כל שהסתפקו בו היה אמירות כלליות בדבר פגיעה במוניטין ועוגמת נפש. לו היו מראים התובעים נתונים על ירידה במכירות, או תלונות של לקוחות שרכשו שעונים מפירים הייתי שוקל לקבל טענה זו. משלא עשו כן, הטענה נדחית. התערבות לא הוגנת התובעים טוענים כי מכירת שעונים הנחזים להיות זהים לאלו המשווקים על ידם, במחירים כה נמוכים מכבידה על גישת לקוחות לשעונים המקוריים. סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות אוסר על מעשים המונעים או המכבידים באופן בלתי הוגן על הגישה לעסקו, לנכסיו או לשירות של עוסק אחר. הפסיקה עשתה שימוש בעוולה זו גם במצבים שבהם אין מדובר בחסימה ישירה של הגישה לעסקו של התובע, אלא בתיעול הלקוחות אל עסקו של הנתבע באופן בלתי הוגן, על חשבון הגישה לעסקו של התובע ותוך הכבדה על יכולתו לפתח שביל גישה טבעי לעסק שלו (מיגל דויטש חוק עוולות מסחריות עמ' 67). במקרה שלפנינו, התובעים לא הצליחו להראות כי בשל המחיר הנמוך שמציעים הנתבעים העדיפו הצרכנים לפנות לבתי העסק המשווקים את הדגמים המועתקים, וממילא לא עלה בידם להוכיח את הנזק שנגרם להם כתוצאה מכך. לפיכך הטענה נדחית. זכויות יוצרים וזכותם המוסרית של התובעים 2 ו-3 התובעים טוענים כי השעונים הם יצירות אומנותיות כהגדרתן בסעיף 1 לחוק זכויות יוצרים, וכי העתקתם על-ידי הנתבעים גרמה להפרת זכויות היוצרים החומריות והמוסריות שלהם. לעניין יצירה אומנותית נדרש כי יהיה מדובר ביצירה אשר יש בה מימד הולם של "אמנותיות", הן מבחינת התכלית והן מבחינת התוצאה. אין לראות כיצירה אמנותית, יצירה אשר עיצובה מוכתב משיקולים פונקציונליים. (מיגל דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר (תשס"ב), עמ' 110). לפיכך שעונים, אף אם עיצובם הוא מקורי וייחודי - מה שלא הוכח בענייננו - לא יכולים להיחשב כיצירה אומנותית וגם טענה זו נדחית. עשיית עושר ולא במשפט לטענת התובעים, הנתבעים באו אל המוכן והעתיקו את דגמיהם, תוך שהם מפיקים רווחים על חשבונם, בנסיבות של תחרות מסחרית בלתי הוגנת ובכך עולים מעשיהם כדי עשיית עושר ולא במשפט. שלושה יסודות יוצרים עילת תביעה לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979: היסוד הראשון, יסוד ההתעשרות, במסגרתו נבחנת השאלה, אם הזוכה קיבל נכס, שירות או טובת הנאה אחרת. היסוד השני, הוא יסוד הקשר הסיבתי כלומר: ההתעשרות באה לזוכה מהמזכה. והיסוד השלישי, הוא שההתעשרות הייתה שלא על-פי זכות שבדין. בענייננו לא הכחישו הנתבעים את התעשרותם. להיפך, בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו ביום 23.4.2009, טענו הנתבעים כי מתוך היקף מכירות של כ-5 מיליון ₪ בשנה, כרבע (ההדגשה שלי א.י) מהמכירות מקורן בשעונים נושא התובענה. עם זאת, לטענת הנתבעים נוכח העובדה שלתובעים אין זכויות בעיצוב שעוני EMBOSS ונוכח העובדה שאין תחרות בין הצדדים, מכירת שעוני KORAL לא באה על חשבון מכירת שעוני EMBOSS ולכן לא מתקיים היסוד השני הדרוש לביסוס עילת עשיית עושר ולא במשפט. איני מקבל טענה זו. ראשית, לא נדרש בחוק כי תהיה לתובע זכות שבדין לאותה זכייה. כל שנאמר הוא כי על הזכייה לבוא מהתובע ואין כל ספק כי דגמי השעונים נושא התביעה הם פרי עיצובם של התובעים (גם אם לא הוכחו חדשנות, ייחודיות או תרומה מהותית של הדגמים). שנית, אכן במקרים רבים שבהם מתעוררת שאלה של תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט, קיים הפסד מקביל לרווח. אולם, יהיו מקרים שבהם יהא הרווח על חשבון התובע, אף אם הלה לא ניזוק. (דניאל פרידמן "דיני עשיית עושר ולא במשפט" כרכים א-ב מהדורה שנייה, עמ' 88). על כן לא די בטענת היעדר התחרות כדי למוטט טענה זו של התובעים. לפיכך, נותר לבחון האם הוכיחו התובעים את קיומו של היסוד השלישי הקבוע בחוק, קרי: שההתעשרות הייתה שלא על-פי זכות שבדין. לצורך זה, קבע בית המשפט ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה ואח' נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ ואח' פ"ד נב(4) 289, כי על התובעים להראות קיומו של "יסוד נוסף". כך כתב הנשיא ברק בפסק הדין: "כולנו סבורים כי חיקוי או העתקה של מוצר "כשלעצמם" - בהיעדר קניין רוחני במוצר על-פי הדינים הסטטוטוריים, ובלא שההעתקה תהווה עוולה או פגיעה ביחסי אמון או בסוד מסחרי - אינה מעניקה זכות להשבה על-פי חוק עשיית עושר ולא במשפט. כולנו מסכימים כי תנאי לקיומה של זכות להשבה הוא שלהעתקה או לחיקוי ייתוסף 'יסוד נוסף'." אופיו של היסוד הנוסף נבחן בכל מקרה על-פי נסיבותיו, בהתחשב במטריה שאליה משתייך האינטרס עליו מתבקשת ההגנה. כמו כן נלקחים בחשבון טיבו של הרעיון המבקש הגנה, טיבה של ה"נטילה" על-ידי הזוכה, והצעדים שנקט המזכה על-מנת לשמור על ה"נכס" ובאמצעים שעמדו לרשותו לעשות כן (עניין א.ש.י.ר, 432). בענייננו, הימנעותם של הנתבעים מצירוף ראיות הנוגעות להתנהלותם עם הספק הסיני כמו גם תשובותיהם המתחמקות בהקשר זה הביאו אותי למסקנה כי לא הייתה זו יד המקרה אשר הביאה אותם לעצב שעונים כל כך דומים לשעוני התובעים ואין ספק כי התנהגות שכזו ראויה לגינוי. עם זאת, הנתבעים הצליחו להוכיח כי אין בשעוני התובעים ערך מוסף כלשהו מעבר למאפיינים פונקציונליים המכתיבים, במידה רבה, את עיצובם. כך, עולה מחקירת התובע 2 ביום 2.9.2012 כי המשולש המופיע מעל הספרה 12, המילוי הזרחני של מחוגי השעון, עיצוב הספרות על גבי לוח השעון ומילויים בחומר זרחני - הם אלמנטים פונקציונאליים לשעוני צלילה. כמו כן, מההשוואה שערכו התובעים בין דגמי השעונים 1 ו-2 לבין השעונים המועתקים, עולה כי מנגנון השעון מחייב הצבתם של אלמנטים מסוימים באופן מסוים בלוח השעון כמו מיקום מחווני הכרונו בצמוד לספרות 6, 9 ו-12. בנוסף, עומדת לנגד עיני העובדה כי על אף שהייתה לתובעים האפשרות העקרונית לרשום מדגם על דגמי השעונים, הם לא עשו כן. כאשר נשאל על כך התובע 2 בחקירתו ביום 2.9.2009, טען שפרסם את השעונים ולאחר מכן לא יכול היה עוד להגן עליהם במדגם. האם הדגמים המעוצבים על ידו לא היו ראויים לכך שיברר את העניין טרם הפרסום? לאור האמור לעיל, מצאתי כי לא מתקיים היסוד הנוסף והטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט - נדחית. בשולי הדברים אציין שהתובעים צירפו את הנתבעים 2 ו-3 כצדדים לתובענה מבלי שהביאו כל ראייה כדי להוכיח את הצורך בהרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 1. הדבר עולה לכדי שימוש לרעה בהליכי בית המשפט וגם בנסיבות כאלו יש לדחות את התובענה. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל התביעה נדחית. אין להם לתובעים, אלא להלין על עצמם שלא עשו שימוש בהגנות שמעניק להם החוק. נוכח התנהגותם של הנתבעים, יישא כל צד בהוצאותיו. התערבות לא הוגנתזכויות יוצרים (הפרת)