הכנסת שותף לעסק - הסכם בעל פה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הכנסת שותף לעסק - הסכם בעל פה: הנתבע היה החל משנת 2008 הבעלים של מחצית הזכויות בפאב המוכנה heaven gate המצוי באזור התעשיה הצפוני בנהריה (להלן:"העסק"). בעליו הנוספים של העסק, שותפו של הנתבע היה משה גורה (להלן:"גורה"). השניים פתחו חשבון בנק משותף לניהול העסק, בבנק מרכנתיל דיסקונט. במהלך שנת 2009 נכרת הסכם בעל פה בין התובע לנתבע, למכירת חלקו של הנתבע בעסק תמורת סך של 120,000 ₪ ותמורת פרעון הלוואה שנטל הנתבע בבנק מרכנתיל ואשר יתרתה היתה באותה עת 86,000 ₪. על רקע ההבנות בין הצדדים, שילם התובע לנתבע שני תשלומים כדלקמן: סך של 30,000 ₪ שולם בהעברה בנקאית ביום 1.5.09 וסכום נוסף של 50,000 ₪ שולם בתאריך 6.5.09. לאחר ביצוע התשלום הראשון, העביר הנתבע לתובע טיוטת הסכם מטעמו (נספח ד' לתצהיר התובע). מאוחר יותר העביר התובע לנתבע טיוטת הסכם מטעמו (נספח ה' לתצהיר התובע). הפרטים מעולם לא הושלמו ואף אחת מן הטיוטות לא נחתמה, על כך אין חולק. בתחילת חודש מאי 2009 ולאחר ביצוע התשלום השני, החל התובע לנהל את העסק במקום הנתבע, יחד עם השותף גורה. עד כאן, אין מחלוקת בין בעלי הדין ביחס להשתלשלות העניינים. לטענת התובע, ניהל עימו הנתבע משא ומתן בחוסר תום לב, כאשר הציג בפניו מצג שווא לגבי מצבו של העסק. לטענתו, התנהגות הנתבע עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם ביניהם, הפרת חובת תום הלב, טעות והטעיה. כן טוען התובע כי התנהגותו של הנתבע אף עולה כדי מצג שווא ותרמית. עוד טוען התובע, כי ההסכם בעל פה שנכרת בין הצדדים בוטל, בהסכמה, במהלך חודש יוני. לטענתו, הסכים הנתבע לביטול ההסכם והתחייב להשיב לתובע את כספו מתוך התמורה שתתקבל כאשר יצליח למכור את העסק. לכל המאוחר, טוען התובע, בוטל ההסכם עת מכר הנתבע את זכויותיו בעסק לשותפו. לפיכך, בתביעה שהגיש, עותר התובע להשבת הסכום ששולם על ידיו, בסך של 80,000 ₪, אשר לטענתו הסתכם במועד הגשת התביעה ב- 90,000 ש"ח וכן להוצאות ונזקים בסכום של 22,000 ₪. הנתבע מכחיש את טענות התובע, ואף הגיש תביעה שכנגד. לטענתו, התובע הוא שהפר את ההסכם ביניהם, כאשר התחמק מלשלם לנתבע את יתרת התמורה, ולא אפשר לנתבע לצאת מחשבון הבנק, הכל כאשר הוא מחזיק בעסק ונוהג בו מנהג בעלים. לטענת הנתבע, במהלך חודש אוקטובר 2009 הפר התובע את ההסכם הפרה יסודית, כאשר הודיע לו כי לא יוכל לשלם את יתרת התמורה וביקש לבטל את ההסכם באופן חד צדדי. לאור המצב בו הותיר התובע את העסק, נאלץ הנתבע למכור את חלקו בחודש דצמבר 2009 תמורת סך של 126,000 ₪ בלבד. לטענת הנתבע, נגרמו לו נזקים רבים עקב הפרת ההסכם על ידי התובע. בין היתר, טוען הנתבע לפגיעה בשמו הטוב והוצאת לשון הרע, בעקבות העובדה שחשבון העסק, שעדיין היה רשום על שמו, הוגבל, בעקבות התנהגותו של התובע. האם הוכח חוסר תום לב מצד הנתבע במו"מ לכריתתו של ההסכם? לטענת התובע, במהלך חודש מאי 2009 החל להתברר לו כי מצבו הכספי של העסק קשה מהותית ממה שהוצג בפניו על ידי הנתבע. החלו להתגלות לו חובות שהוסתרו מפניו, שיקים שנמשכו על החשבון המשותף סורבו, ונתגלו חובות שונים. בנוסף, החשבון המשותף הוגבל. על רקע זה, הודיע התובע לנתבע, במהלך חודש יוני 2009, על ביטול ההתקשרות ביניהם ודרש את כספו בחזרה. הנתבע הסכים לביטול, והתחייב להשיב לתובע את כספו מתוך התמורה שתתקבל כשיצליח למכור את חלקו בעסק. לטענת התובע, בתחילת חודש ספטמבר 2009 נודע לתובע כי הנתבע מכר את חלקו בעסק לשותפו גורה, אך למרות התחייבותו לא השיב לו הנתבע את כספו והחל מתחמק מפניותיו. לטענת התובע, הסתיר ממנו הנתבע את העובדה שעד תחילת חודש מאי סורבו 8 שיקים בחשבון, אשר הוגבל מאוחר יותר. סכום השיקים המסורבים, כפי שעולה מנספחי תצהירו של התובע, מסתכם ב- 79,702 ₪. בנוסף, היו לעסק חובות לעיריית נהריה, למשכיר ולאחרים, בהיקף בלתי ידוע. הנתבע לא השלים את הפרטים הנדרשים בטיוטת ההסכם שהעביר לו התובע, בו נדרש לתת מידע על חובות קיימים ועתידיים, וכפי הנראה לא בכדי. הנתבע מסר לתובע דפי חשבון עד לתאריך 11.3.09 בלבד למרות שהיה באפשרותו להציג לו את דפי החשבון עד למועד הדפסתם מאתר האינטרנט, בתאריך 24.3.2009, זאת, לטענת התובע, משום שבאותם ימים שחלפו עד 24.3.09 סורבו עוד שיקים בחשבון, ונשלחה התראה על ידי הבנק. כן הסתיר הנתבע מן התובע את העובדה שכבר קיבל התראה בדבר הגבלת החשבון לאחר 5 שיקים שסורבו. הנתבע ניסה להשליך יהבו על עדותו של רואה החשבון מטעמו, שאיתו נפגש התובע, אך לטענת התובע, עדותו של רואה החשבון מלמדת כי לא היה בפגישתו איתו כדי לספק לתובע פרטים על מצבו הכלכלי של העסק. לטענת הנתבע, מסר לתובע, במהלך המשא ומתן ביניהם, את כל הפרטים הרלוונטים לגבי מצבו של העסק. התובע התייעץ עם פקידת הבנק בסניף בו מתנהל העסק, נפגש עם רואה החשבון של העסק, ועם יודעי דבר נוספים. בהתאם להסכם, היה על התובע, לטענת הנתבע, לסגור את ההלוואה שנטל הנתבע בבנק, בין היתר על מנת לאפשר יציאתו מהחשבון באופן מיידי. בשל האמון שרכש לו, הסכים הנתבע כי התובע יכנס בנעליו ויחל בניהול העסק עוד בטרם שילם לו בגין מכירת הזכויות, תוך הבטחה של התובע כי ישלם את מלוא התמורה בתוך זמן קצר. בדיעבד, הסתבר כי עם כניסתו לניהול העסק, החל התובע יחד עם השותף גורה, לבצע שינויים מהותיים בעסק. כך בוצעו עבודות שיפוץ נרחבות, אשר עצרו את פעילות העסק ותזרים המזומנים מפעילותו. שם העסק שונה, הוחלפו ספקים, וניטלה הלוואה בסך 30,000 ₪ מחברת טמפו לצורך ביצוע השיפוצים. הנתבע נחקר על הפרטים שמסר לתובע עובר להסכם ביניהם, ובפרט על מצב חשבון הבנק. בעדותו, אישר הנתבע כי דפי חשבון הבנק של העסק, נספח ב' לתצהירו, הודפסו על ידיו בתאריך 24.3.09. הנתבע לא נתן הסבר לכך שלמרות שהדפים הודפסו מאתר האינטרנט בתאריך 24.3.09 לא הכילו דפי חשבון עד אותו מועד אלא רק עד ליום 11.3.09. עיון בדפי החשבון מתאריך 11.3.09 ועד 24.3.09 מלמד כי במהלך שבועיים אלה סורבו בחשבון הבנק שלושה שיקים בסכום כולל של 26,403 ₪, כי החשבון נמצא ביתרת חובה של 48,949 ₪ ביום 22.3.09 וכי חויב בדמי משלוח התראה בגין חריגה ממסגרת האשראי (הנתבע אישר את הדברים בחקירתו בעמוד 29 לפרוטוקול). עוד נשאל הנתבע, בחקירתו הנגדית, מדוע לא גילה לתובע, בתאריך 9.5.2009 כאשר שילם לו את התשלום השני על חשבון העסקה, כי באותה עת סורבו כבר 8 שיקים בחשבון המשותף. הנתבע שב וחזר על תשובתו לפיה התובע ידע הכל, אך לא סיפק הסבר מניח את הדעת לכך שדפי חשבון הבנק שהציג בפניו, היו רק עד לתאריך 11.3.09 (בעמוד 36 לפרוטוקול). רואה החשבון של העסק, מר עמוס דורון העיד מטעם הנתבע. העד העיד, כי העסק נוסד ביוני 2008 וכי פעילותם המשותפת של גורה והנתבע בעסק הסתיימה ביולי 2009. העד אישר, כי כאשר היה התובע במשרדו וביקש לדעת פרטים על מצבו הפיננסי של העסק, לא היתה לו אפשרות למסור לתובע מידע בדבר התחייבויות של העסק לגבי המחאות מעותדות שניתנו בתקופה האחרונה לצדדים שלישיים, שכן המידע הזה אינו מצוי ברשותו. העד הסביר, כי הנהלת החשבונות של העסק נוהלה בשיטה חד צידית, שאינה כוללת מעקב אחר התחייבויות או רישום של חשבונות הבנק. השיטה מאפשרת רק מידע על הכנסות והוצאות של העסק והרווח או ההפסד הנובעים מהן. כן אישר העד, כי אין ברשותו מידע על התראות בגין הגבלת חשבון בנק (ראו עדותו בעמוד 15 לפרוטוקול). אין חולק כי התובע נכנס לעסק בתאריך 1.5.2009. הוכח, כי שמונה מתוך עשרת השיקים שסורבו וגרמו להגבלת החשבון המשותף של העסק, סורבו עוד טרם כניסתו של התובע לעסק. הוכח, כי דפי החשבון שהציג בפניו הנתבע כללו את התנועות בחשבון העו"ש עד ליום 11.3.09 בלבד. הטענה לא נסתרה על ידי הנתבע, כאמור, ולא ניתן לה כל הסבר. במהלך אותם ימים שחלפו עד 24.3.09 סורבו עוד 3 שיקים בחשבון, בסכום כולל של כ- 27,000 ₪ ונשלחה התראה על חריגה ממסגרת האשראי. הוכח, כי רואה החשבון מר דורון לא יכול היה למסור לתובע כל מידע ביחס למצבו הפיננסי של העסק, שכן נתונים אלה לא היו כלל בידיו. הנתבע לא רשאי היה לפטור עצמו בכך שהפנה את התובע לבנק או לרואה החשבון של העסק. היה עליו לפרט בפני התובע את מצבו הכלכלי של העסק, בעצמו. יפים לעניין זה דברים שנכתבו על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין בפרשת Eximin: "... צד לעיסקה, היודע על בעייתיות מסוימת הכרוכה בה... ואיננו מעלה אותה עם הצד שכנגד ביודעו שפעולה כזו עשויה לגרום למעשה לסיכולה של העיסקה, איננו יכול לטעון כי הסתמך על כך שהאחר יבדוק. בטענה כזאת עצמה יש מידה רבה של חוסר תום-לב (ראה גם ד"ר א' פורת, חלוקת אחריות בדיני חוזים (חיבור לשם קבלת התואר דוקטור למשפטים, 1989) 88)." עא 90 / 3912 EXIMIN S. A, תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ מז (4) 64, עמוד 82 וכן: "...על כך ניתן ללמוד מהמשך מאמרה (של ד"ר ג.שלו - ע.ו)...לדעת המחברת המלומדת כשברור למוכר שלקונה אין ידיעה על קיומן של עובדות חשובות להחלטתו עליו לגלותן לו, אפילו יכול היה הקונה להשיג את האינפורמציה בכוחות עצמו לפני סיום המשא-ומתן." (ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי פ"ד לב(1) 231 , 237-238 (1977)). משכך, אני קובעת כי הוכח שהנתבע הפר את חובת תום הלב החלה עליו בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, כאשר לא חשף בפני התובע את כל הפרטים הרלוונטיים ביחס למצב העסק, טרם כריתת ההסכם ביניהם. הפרת חובת תום הלב מזכה את הצד הנפגע בפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב כריתת החוזה. בתי המשפט נוטים לייחס נפקויות חד-משמעיות להיעדר תום- לב. היעדר תום-לב של צד לחוזה עשוי לשלול ממנו תרופה או להעניק תרופה לצד שכנגד. אמר לעניין זה הנשיא בדימוס ברק בבג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח' [5], בעמ' 838-839: "לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת...". משכך, אני קובעת כי בשל הפרת חובת תום הלב מצד הנתבע, זכאי היה התובע לבטל את ההסכם. הסכמת הנתבע לביטול ההסכם לטענת הנתבע, לא הסכים לביטול ההסכם. לטענתו, סיכם עם התובע, בשיחות הטלפון שקיימו ביניהם מיד עם עזיבתו של התובע את העסק, כי התובע ינסה להציל מה שאפשר מהעסק, ואח"כ יערכו ביניהם חשבון לגבי מה שנשאר. עוד טוען הנתבע, כי מועד הפרת ההסכם על ידי התובע, לשיטתו, אינו המועד בו הפסיק לפקוד את העסק, אלא המועד בו הודיע לנתבע שאין בכוונתו למלא אחר ההסכם, וזאת עשה, לטענת הנתבע, רק בחודש ספטמבר 2009. לטענת הנתבע, טענתו זו לא נסתרה. הנתבע העיד, כי התובע "יצא מן העסק" בספטמבר 2009 (עמוד 31 שורות 19-20). כאשר עומת עם תשובתו של גורה, לפיה כבר ביום ההולדת של גורה, בתאריך 9.7.09 לא היה התובע בעסק, לא ידע הנתבע ליישב את הסתירה. לדבריו, לא היה שותף בעסק מאז השיפוצים ולא ידע מה התנהל בין התובע לגורה (בעמוד 32 לפרוטוקול שואות 23-28). משכך, ברור כי הנתבע לא יודע מה קרה בעסק החל ממרץ 2009 ואין הוא יכול להעיד על המתרחש במקום. בנוסף, מן הראיות עולה כי בספטמבר שהה הנתבע בתאילנד לתקופה ממושכת, כך שממילא אין הוא יכול למסור פרטים על מה שהתרחש בעסק באותה עת. בחקירתו הנגדית, נמנע הנתבע מלציין מועד מדויק שבו הודיע לו התובע כי הוא מבקש לבטל את ההסכם, אם כי, העיד כי היה זה זמן קצר לאחר השיפוץ. לדבריו: "הם היו אחרי שיפוצים והיתה תקופה שהעסק לא עבד ואז הוא בא ואמר לי שנשב ונדבר כי כביכול יש דברים שהוא לא ידע והוא רוצה לבטל את העסקה." (בעמוד 33 לפרוטוקול שורות 4-5). כאשר נשאל מה השיב לתובע, ענה כי אינו זוכר. תשובתו זו, בחקירתו הנגדית, סותרת את גרסתו העולה מכתבי הטענות לפיה סירב לביטול ההסכם. מעדותו של הנתבע עולה כי התובע פנה אליו בבקשה לבטל את העסקה, מיד לאחר השיפוץ. עדותו זו אינה מתיישבת עם טענתו לפיה רק בספטמבר ביקש לבטל את ההסכם. עדותו של התובע, לעומת זאת, לא נסתרה. בחקירתו חזר על עדותו הראשית, והעיד כי החליט לבטל את ההסכם בהסכמת הנתבע. לדבריו: "החלטתי לבטל את החוזה בהסכמה של מתן, דיברתי עם מתן, דיברתי עם כולם, לא קמתי ועזבתי." (בעמוד 9 לפרוטוקול שורות 6-7). השאלה היחידה שנשאל התובע בנושא היתה האם נכון שאין לו הסכמה בכתב לביטול. בחקירתו, לא היה כדי לסתור את טענתו לפיה הסכים הנתבע לביטול ההסכם ולהשבה. עדותו של התובע לא נסתרה, אם כן, והיא מהימנה בעיני. כאמור, אף הנתבע לא הצליח לסתור את עדותו של התובע, שכן כאשר נשאל מה השיב לתובע, כשזה ביקש לבטל את ההסכם, השיב שאינו זוכר. לפיכך, אני קובעת כי הוכח שהתובע פנה אל הנתבע, כבר בחודש יולי 2009 בבקשה לבטל את ההסכם, וכי הנתבע נענה בחיוב, והסכים להשיב לו את אותו חלק מהתמורה ששולם על ידיו, לאחר שימכור את חלקו בעסק לאחר. משהסכים הנתבע לביטול ההסכם, אין למעשה צורך להכריע בשאלה האם היה התובע זכאי, על פי דיני החוזים, לבטל את ההסכם. למרות זאת, ולמעלה מן הדרוש, קבעתי כאמור, כי התובע זכאי היה לבטל את ההסכם לאור הפרת חובת תום הלב מצד הנתבע. טענת הנתבע בדבר טעות בכדאיות העסקה או פטור מחובת ההשבה לטענת הנתבע, אם היתה טעות או הטעיה מצדו, הרי שהיתה זו טעות בכדאיות העסקה, ולפיכך אין היא מזכה את התובע בזכות לביטול ההסכם. אין בידי לקבל את הטענה. משקבעתי כי הנתבע הפר את חובת תום הלב בניהול המשא ומתן עם התובע, כאשר הסתיר ממנו את מצבו של העסק, אין הנתבע זכאי להישמע בטענה לפיה מדובר בטעות בכדאיות בעסקה. צד לחוזה המנהל מו"מ בחוסר תום לב ומטעה את הצד השני, לא יוכל ליהנות בדיעבד מהגנת "טעות בכדאיות העסקה" כאשר הוא זה שהטעה אותו לגבי כדאיות העסקה, תוך הפרת חובת תום הלב. עוד טוען הנתבע, כי יש לפטור אותו מהשבת הסכום ששילם התובע, בסך 80,000 ₪, משום שיש לראותם כ"דמי רצינות". בהתאם לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, מסור, לטענתו, לבית המשפט שיקול הדעת להורות על פטור מהשבה, כולה או מקצתה. במקרה הנדון, בחר התובע לצאת מניהולו של העסק שרכש, על מנת לא לשאת בחובות שנצברו בו, ודי היה לו אז בכך, אלא שכעת, בדיעבד, מבקש הוא גם להשיב לעצמו את מלוא הסכום ששולם. גם דינה של טענה זו, דחיה. קבעתי, כאמור, כי הוכח שהנתבע הסכים לביטול ההסכם ולהשבה, כך שחובת ההשבה קמה לו מעצם הסכמתו זו. בנוסף, משקבעתי כי הנתבע ניהל משא ומתן עם התובע למכירת חלקו בעסק, בחוסר תום לב, זכאי התובע לפיצויים בשל הנזק שנגרם לו עקב כריתת החוזה. חובת ההשבה, נגזרת מעצם ביטולו של החוזה, בפרט כאשר קבעתי כי הוכח שהנתבע הסכים לביטול ההסכם ולהשבת הסכום ששולם על ידי התובע. לא מצאתי מקום לפטור את הנתבע מחובת ההשבה, שקמה עם ביטול החוזה. לאותה תוצאה ניתן להגיע אף באמצעות פסיקת פיצויים במסגרת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973. לפיכך, אני קובעת כי התובע זכאי להשבת הסכום ששילם לנתבע במסגרת ההסכם, בסך 80,000 ₪. התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק כספי נוסף, עקב הפרת חובת תום הלב מצד הנתבע, ולפיכך לא מצאתי לחייב את הנתבע בתשלום סכום נוסף. כן לא הוכיח התובע כי הסכום, נכון למועד הגשת התביעה הסתכם ב- 90,000 ₪. טענת הקיזוז של הנתבע טענת הנתבע, התובע שכנגד, לזכות קיזוז של 4,000 ₪ בגין שימוש בטלפון נייד לא הוכחה. הנטל להוכחת הטענה מוטל על התובע שכנגד, כמובן, וזה לא הוכח. התובע העיד ביחס לחשבון הטלפון, כי החזיק טלפון נייד של העסק, אולם שילם את חלקו בחוב, שהיה מחצית, באמצעות כרטיס האשראי שלו. לטענתו, שילם כ- 800 ₪. עדותו של התובע לא נסתרה. אין בה כדי לתמוך בטענת הנתבע, אך יש בה כדי להעיד כי מחשבון העסק שולם לכל הפחות 800 ₪. גורה העיד, כי התובע נהנה מהכנסות העסק במזומן, בסכום שאינו עולה על 4,000-5,000 ₪ שמשכו השותפים מהקופה במזומן לצורך רכישת דלק או סיגריות (עמוד 17 לפרוטוקול שורות 1-4). עדותו זו לא נסתרה, ומשכך אני מקבלת אותה. על סמך הראיות שהובאו בפני, אני קובעת כי התובע נהנה מהכנסות העסק, כולל אחזקת חשבון הטלפון הנייד בסכום של 6,000 ₪ לכל היותר. סכום זה, יש לקזז מסכום ההשבה. התביעה שכנגד הטענה כי התובע גרם לירידה בערכו של העסק אין חולק, כי התובע "נכנס" לעסק בתחילת חודש מאי 2009 (ראו עדותו של גורה בעמוד 26 שורות 13-14). גורה אישר בחקירתו הנגדית, כי התובע לא היה מורשה חתימה בחשבון הבנק המשותף, וכי בעלי זכות החתימה בחשבון היו הוא והנתבע בלבד, מיום פתיחתו ועד סגירתו (בעמוד 21 לפרוטוקול שורות 14-20). עדותו של גורה מהימנה בעיני. מצאתי כי העיד ביושר ובעקביות גם מקום שהנסיבות הצביעו על ליקוי בהתנהלותו שלו. גורה העיד כי ההחלטה לבצע את השיפוץ התקבלה על ידיו בלבד, עוד טרם כניסתו של התובע לעסק. לטענתו, התובע נכנס לעסק באמצע השיפוץ או לאחריו (ראו עדותו בעמוד 17 לפרוטוקול שורות 8-11) . "...השיפוץ נבע מתוך החלטה של רענון לעסק, עם המכירה הוא עבר תקופה, היה פיצוץ עם המכירה, היה פיצוץ ביני לבין מתן היה ויכוח ואחרי המכירה ובתהליך אני חשבתי איך אני משאיר את זה חי, אמרתי שאני עושה שיפוץ ותוך כדי גיא נכנס בתור שותף ושינינו גם את השם..." (עמוד 17 שורות 15- 18). גורה העיד כי לא שיתף את הנתבע בהחלטתו לערוך את השיפוץ או להחליף את שם העסק (עמוד 17 שורות 21-24). כן העיד, כי העסק לא עבד בסך הכל 14 ימים (בעמוד 17 שורה 29). התובע העיד, כי קהל המבקרים שהגיע לעסק לאחר השיפוץ היה רב, אלא שאז, כשלושה שבועות לאחר שניכנס לעסק, החל לגלות כי שיקים שנמשכו על החשבון העסקי חוללו. סכומי השיקים הגיעו, לטענתו לכ- 40,000 ₪. לטענתו, גילה כי העסק נתון בחובות, ואז החליט שהוא אינו מוכן להשלים את העסקה, והחליט לבטל את ההסכם, בהסכמת הנתבע (ראו עמוד 9 לפרוטוקול שורות 3-7). מעדותו של גורה, עולה כי התובע "יצא" מן העסק, לכל המאוחר בתאריך 9.7.2009 שכן ביום ההולדת של גורה, שחל באותו תאריך, התובע כבר לא היה במקום (בעמוד 27 שורות 2-3 וכן בעמוד 28 שורות 19-20). מן הראיות שהוצגו בפני, עולה כי אין ממש בטענת הנתבע לפיה התובע גרם להתדרדרות במצבו של העסק. ספק בעיני אם היתה כלל התדרדרות במצבו של העסק בתקופה שבה פרש ממנו התובע. לתובע לא היתה כל יד בהחלטה לבצע את השיפוץ. ההחלטה התקבלה על דעתו של גורה לבדו. מכל מקום, השיפוץ הצריך סגירת העסק ל- 14 יום לכל היותר ועל פי עדויותיהם של התובע ושל גורה, מספר המבקרים בו לאחר השיפוץ היה רב מהצפוי. לא הוכח כי השיפוץ גרם להתדרדרות במצב העסק. לא היתה לתובע זכות חתימה בחשבון המשותף, ועל פי עדותו של גורה מעולם לא חתם על שיקים בעצמו, כך שממילא ברור שלא היתה לו יד בהגבלת החשבון, כפי שיפורט להלן. עדותו של גורה ביחס למועד בו חדל התובע להיות שותף בניהול העסק מקובלת עלי. עולה ממנה כי התובע היה שותף בניהול העסק למשך חודשיים בלבד, מיום 1.5.2009 ועד יום 9.7.2009. לא הוכח כי בתקופה זו גרם במעשה או במחדל כלשהו נזק לעסק. לטעמי, העובדה שגורה רכש את חלקו של הנתבע בעסק, חודשים מספר לאחר מכן, ב- 120,000 ₪ הינה ההוכחה הטובה ביותר לכך שהתובע לא פגע בעסק, ברווחיותו או בשמו הטוב. העובדה שהמחיר היה נמוך מזה שסוכם עם התובע יכולה לנבוע ממספר רב של סיבות, ביניהן העובדה שגורה היה ממייסדי העסק והשקיע בו עם הקמתו. הסיבות להגבלת החשבון המשותף גורה נחקר ביחס לחתימות על גבי השיקים שסורבו. בחקירתו אישר כי יש שוני בין החתימות שאמורות להיות של הנתבע. בהמשך העיד, כי סביר להניח שהוא עצמו חתם את שתי החתימות הנדרשות על גבי השיק, וכי התובע מעולם לא חתם על שיקים, גם לא בנוכחות הנתבע (בעמוד 20 לפרוטוקול שורות 27-29). כן העיד גורה, כי פנקסי השיקים היו אצלו, וכי הוא זה שטיפל בהנהלת החשבונות (עמוד 23 שורות 31-32 ועמוד 24). ביחס לסיבות להגבלת החשבון, העיד גורה כדלקמן: "זה תהליך, זה לא קרה ביום אחד. נושא ההגבלה כאילו מהמקור שלו לדעתי, אני לא זוכר במדויק. היו שלבים לפני המכירה שהיו קשים, באה המכירה, שיפוץ, פתיחה מחדש. משהו בשלב הזה בערך שם זה קרה מבחינת זמנים, אני לא יודע אם זה אחרי הפתיחה או לפני." (בעמוד 18 לפרוטוקול שורות 9-11). מחקירתו עולה עוד, כי רוב השיקים נמשכו זמן רב לפני כניסתו של התובע לעסק, בחודש מאי 2009. כך למשל, שיקים בגין דמי השכירות למבנה של העסק שנמסרו מראש, שיק לספק אלכוהול לתאריך 22.3.09 בגין סחורה שסופקה כשבועיים לפני אותו מועד, שיק על סך 10,000 ₪ לפקודת גורה עצמו ושיק על סך 7,000 ₪ לפקודת הנתבע. שיק לחברת מטאור אבטחה ליום 15.4.09 אשר על פי עדותו של גורה נמשך בגין שירותי אבטחה לחודש הקודם, שיק לחברת קוקה קולה שנמסר בסוף חודש מרץ או תחילת אפריל, שיק למע"מ זמן פרעון 24.4.09. עדותו של גורה, כאמור, מהימנה בעיני. עולה ממנה, בבירור, כי לתובע לא היה כל חלק במשיכת השיקים שסורבו. לא היתה לו אף ידיעה על משיכתם, שכן כולם נמשכו לפני מועד כניסתו לעסק. הנתבע העיד כי התובע נכנס לעסק במאי 2009, אך הוא עצמו לא היה בעסק כבר מחודש מרץ. ביחס לשיקים המסורבים, העיד כי השיק לטלסטאר, ז"פ 1.5.09 לא נחתם על ידיו. יחד עם זאת, לא מצא לנכון להגיש תלונה על זיוף חתימתו, ואף לא להביע על כך תרעומת בבנק, לאחר שנודע לו כי החשבון הוגבל (עמוד 35 לפרוטוקול שורות 9-17). מעדותו של הנתבע עולה כי אף אם לא חתם על השיקים המסורבים, ואחרים שנמשכו באותה תקופה, בעצמו, ידע כי גורה חותם בשמו. משידע, ולא עשה דבר על מנת למנוע את המשך התופעה, יש לראותו כמי שנתן לגורה הרשאה לחתום בשמו על שיקים. כזכור, העיד הנתבע, כי פרש מניהול העסק כבר בחודש מרץ 2009, היינו כחודשים לפני כניסתו של התובע לעסק. ברי, כי היה עליו לדעת, שגורה ממשיך בניהול העסק לבדו, וכי לצורך כך הוא חייב למשוך שיקים מהחשבון המשותף. ממילא ברור, אם כן, כי ידע שגורה חותם בשמו על גבי השיקים, שאם לא כן לא יכול היה העסק להמשיך לפעול. הא ראיה, שכלל לא פנה אל הבנק בטרוניה כשהבין שחשבונו המשותף לו ולגורה הוגבל. כאשר אדם חותם על שטר, בחתימה הנחזית להיות חתימתו של אחר, אפשר כי אותו אחר יחוב על פי השטר, בהתאם לסעיף 92(א) לפקודת השטרות (נוסח חדש), וזאת בתנאי שהחתימה נעשתה בהרשאתו. חתימה בנסיבות כאלה הינה "חתימה בהרשאה". ראו לעניין זה ע"א 4085/07 דבורה אוזן ואח' נ' תבל נכסים והשקעות י.מ (1994) בע"מ (11.6.09). הנתבע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי ההרשאה שניתנה לגורה, לחתום בשמו על שיקים מחשבונם המשותף בוטלה על ידיו לאחר ש"יצא" מן השותפות בחודש מרץ 2009. משלא נמסרה לגורה הוראה חד משמעית להפסיק לחתום בשמו של הנתבע על גבי שיקים, הרי שניתנה לו הרשאה במשתמע להמשיך לעשות כן. בנסיבות אלה, מנוע הנתבע מלהתכחש לחתימתו על השיקים שנמשכו מהחשבון. הלכה היא, כי מניעות יכולה להיווצר לא רק בפעולה, אלא גם במחדל. ראו לעניין זה: ע"א 550/66 א.שטואבר בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ פ"ד כב(1) 240. וכן ע"א 618/75 עזבון המנוחה פנינה טננבאום נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד לא(3) 141. ראו גם ספרו של א.ברק, חוק השליחות ירושלים, תשנ"ו עמ' 570: "חוסר מעשה גם הוא צורה של הבעת רצון. כמובן, במצב הדברים הרגיל, קשה להסיק מחוסר מעשה גילוי רצון להעניק הרשאה. אך יש שחוסר מעשה שזור במסכת נסיבות אשר מתוכן ניתן להסיק לקיומה של חובה לעשות מעשה השולל ההרשאה. אי ביצוע של חובה זו עשויה להתפרש כמעניקה הרשאה, מביאה לשינויה או אף לשלילתה." משכך, טענת הנתבע לפיה התובע הוא שגרם להגבלת החשבון המשותף, או לירידה בערכו של העסק, דינה להידחות. עצם העלאת הטענה, מהווה עזות מצח. לכל היותר יכול הנתבע לטעון כנגד גורה, כי התנהלותו הבלתי אחראית היא שגרמה להגבלת החשבון, ואולם, משהפקיר את ניהול העסק בידי גורה, שותפו, כבר בחודש מרץ 2009 חודשיים טרם כניסתו של התובע לעסק, מבלי להגביל את יכולת משיכת השיקים שלו מהחשבון, אין לו להלין אלא על עצמו. כשנשאל גורה מדוע לא הוציאו הוא והתובע את הנתבע מהחשבון העסקי, השיב כי לא ניתן היה לעשות זאת, מאחר שהחשבון היה חשבון משותף לגורה ולנתבע, כאשר לכל אחד מהם היתה הלוואה באותו חשבון. כך שעד שלא סולקה ההלוואה של הנתבע לא ניתן היה "להוציאו" מן החשבון (בעמוד 18 לפרוטוקול שורות 14-16). הנתבע מלין על כך שהתובע לא סילק את ההלוואה ובכך גרם לו נזק. לא הוכח כי בהתאם להסכם בעל פה שנכרת בין הצדדים, היה על התובע לפרוע את ההלוואה בתשלום אחד ובאופן מיידי. בטיוטות ההסכמים שהוחלפו בין הצדדים, אשר יש בהם כדי ללמוד על אומד דעתם, לא נכתב כי על התובע לפרוע את ההלוואה לאלתר. הנתבע ידע שהתובע לא פרע את ההלוואה מיד, ולפיכך ברור כי היה מודע לסיכון הטמון בכך שחשבון משותף שלו, מתנהל מבלי שיש לו שליטה עליו. הסכם המכירה לגורה בחודש ספטמבר 2009 שהה הנתבע תקופה ארוכה בתאילנד. לטענת התובע, יצר איתו קשר ברשתות חברתיות באינטרנט, וביקש לאמת עמו את השמועה שאביו מכר את חלקו של הנתבע בעסק לגורה וכי אף הועבר לו סך של 60,000 ₪. מעדויות הצדדים עולה כי פנייתו של התובע אל הנתבע בנדון, נעשתה ביום 7.9.09 ולא נענתה על ידי הנתבע. לטענת הנתבע, נערך ההסכם עם גורה רק בחודש דצמבר 2009. בסעיף 2 להסכם המכר בין הנתבע לגורה, מפורטים זמני הפרעון של השיקים שנמסרו לנתבע בתמורה למכירת חלקו בעסק. זמן פרעונו של השיק הראשון 15.9.09. במהלך חקירותיהם העידו הנתבע וגורה כי ההסכם ביניהם נחתם רק ביום 1.12.09. הנתבע וגורה לא יכלו לספק הסבר מניח את הדעת לשוני בין תאריך ההסכם לבין זמני פרעונם של השיקים כפי שמפורטים בהסכם. יחד עם זאת, משאישר הנתבע, כי כאשר מכר את זכויותיו בעסק לגורה, היה זה על דעתו בלבד, ומשקבעתי כי עוד בחודש יולי הסכים הנתבע לביטול ההסכם עם התובע, איני רואה צורך להכריע בשאלת מועד חתימתם של גורה והנתבע על ההסכם למכירת חלקו של הנתבע בעסק. לטענת הנתבע, נגרם לו נזק השווה להפרש במחיר המכירה. בעוד שבעסקה עם התובע, היה על התובע לשלם תמורת העסק 206,000 ₪ (כולל פרעון ההלוואה) בעסקת המכר שנחתמה עם גורה שולם לו סך של 142,000 ₪ בלבד. בנזק זה, בסך של 64,000 ₪ מבקש הנתבע לחייב את התובע, בין השאר בהסתמך על סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970. קבעתי, כאמור, כי הנתבע הסכים לכך שהתובע יפרוש מן העסק, תוך ביטול החוזה ביניהם, בחודש יולי 2009. מאותו מועד, ניהל גורה את העסק לבדו. הנתבע לא היה מעורב בניהול העסק, ואף נסע לתאילנד לתקופה ממושכת. בתקופה זו, שבין חודש יולי 2009 לדצמבר או ספטמבר 2009, אם אכן פחת שוויו של העסק מבחינה אובייקטיבית, הרי ברור כי לנתבע היה חלק בכך. לא הוגשה חוות דעת מקצועית להוכחת שוויו של העסק מבחינה חשבונאית. ברי כי העובדה שהנתבע הסכים למכור את חלקו לגורה, שותפו להקמת העסק, במחיר נמוך מזה שסוכם עם התובע אין בו כל הוכחה לשוויו האמיתי של הנכס. איני סבורה כי סעיף 11 לחוק חל במקרה הנדון, שכן ההסכם בין הצדדים לא היה הסכם ל"ספק או לקבל נכס או שירות". ברי כי הנתבע לא עשה דבר להקטנת נזקיו מאז שהתובע יצא מן העסק, בחודש יולי 2009. אף אם הנתבע לא הסכים לעזיבתו של התובע את הנזק (טענה שדחיתי כאמור) היה עליו לקחת את המושכות בחזרה, ולדאוג לכך שהעסק לא ימשיך להיות מנוהל עצמאית על ידי גורה. תחת זאת - נסע הנתבע לתאילנד. אף לו הייתי מקבלת את טענת הנתבע לפיה התובע הוא שהפר את ההסכם, לא היה זכאי לפיצוי, לטעמי, שכן אם נגרם נזק כלשהו, הרי שהנתבע עצמו גרמו. סעיף 14(א) לחוק התרופות קובע: "אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים למנוע או להקטין". יפים גם לענייננו זה דברים שנאמרו בפרשת אקזימין, אף ביחס לחובת הקטנת הנזק עוד בלפני הפרת החוזה: "סעיפים אלו מגבילים למעשה את זכאותו של הנפגע לפיצויים ומהווים תמריץ לנפגע לפעול למניעת נזקיו ולהקטנתם. דא עקא, שהדוקטרינה בדבר הקטנת הנזק נכנסת לפעולה רק לאחר ההפרה, ואילו ענייננו ב"הקטנת הנזק" בשלבים קודמים להפרה או בשלב ההפרה עצמו...שכן מדוע נחייב את הנפגע למנוע נזקיו רק בדיעבד אם הוא יכול, בקלות, לעשות כן כבר מלכתחילה. נקטנו לשון "בקלות", שכן אין המדובר במניעה ממש, אלא באי-פעולה להיווצרותם או לגידולם. על אחת כמה וכמה בענייננו, שבו הנפגע הוא גם מפר". (עא 90 / 3912 הנ"ל, שם בעמוד 80). בענייננו, אם נגרם נזק לעסק, היה זה מלכתחילה משום שהנתבע הפסיק להתעניין בניהולו עוד בחודש מרץ 2009, טרם כניסתו של התובע לעסק, והותיר אותו לניהולו הבלעדי של גורה, תוך שהוא מאפשר לו להמשיך לנהל את חשבונם המשותף על דעת עצמו, ולמשוך שיקים בעצמו. משעשה כן, אין הוא רשאי להטיל את האחריות לנזקים, אם קרו, על התובע. דינה של התביעה שכנגד, ככל שהיא מבוססת על לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב של הנתבע, להידחות. כאמור, קבעתי כי לתובע לא היתה יד בהגבלת החשבון המשותף של העסק, וכי לא נגרם לעסק כל נזק בעטיו של התובע. משכך, ברי כי אף לא נגרמה לנתבע פגיעה בשמו הטוב. משדחיתי את עמדת הנתבע, לפיה התובע הוא שהפר את ההסכם, ברי כי אין הוא זכאי לפיצוי בגין ההפרש במחיר המכירה. התביעה לדמי שימוש לא הוכחה. דמי שימוש ראויים הינה עילת תביעה המושתתת על דיני עשיית אושר ולא במשפט. משלא הוכח כי התובע גרף רווחים מן העסק, אין הנתבע זכאי לדמי שימוש. הוכח כי מצבו של העסק היה רע באותה תקופה, חשבון הבנק הוגבל ויתרת החובה חרגה ממסגרת האשראי. לכל היותר ניתן לקזז מהסכום שאותו על הנתבע להשיב לתובע את הסכומים מהם נהנה במהלך ניהול העסק. סיכומו של דבר: אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבע בהשבת הסכום ששילם לו התובע, בסך 80,000 ₪ בניכוי סך של 6,000 ₪ בגין הרווח שצמח לו בזמן קיום ההסכם. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 10.10.2010. הנתבע ישא בהוצאות התובע בגין אגרה בסך 2,850 ₪ ובשכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪. 1התביעה שכנגד נדחית. 54678313 חוזהחוזה בעל פהבעל פה