פסק דין בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה - בחדרה, (כב' השופטת נילי פלד), בתיק 8888/04 מיום 14.09.04. כנגד המערער הוגש כתב האישום המייחס לו נהיגה בכביש 6 במהירות של 176 קמ"ש, ביום 22.04.04 שעה 19.07, קרי, 76 קמ"ש מעל המהירות המותרת, עבירה בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. למערער נמסרה בו במקום הזמנה ליד להתייצב לדיון ביום 14.09.04 שעה 15.30. המערער בחר שלא להתייצב, ותחת זאת שיגר בבוקר יום הדיון (שעה 06.54) הודעה בפקס (להלן: "ההודעה") בה נרשם כדלקמן:- "כבוד השופט., הנדון: - 10-32-19551 תאריך המשפט - היום 14.09.2004 בשעה 15:30 אני מודה בנהיגה במהירות של 135 קמ"ש בלבד. כמו כן אני טוען שכביש 6, ככביש אגרה, אינו "דרך הרבים" ועל כן תקנות תעבורה לא חלות בו. בברכת שנה טובה שמואל X ת.ז. X " בית המשפט קמא הרשיע את המערער בהעדרו, תוך סימון המשבצת המצויה בטופס המשמש את בית המשפט קמא בדיוניו, וזאת כדלקמן: "הנאשם הוזמן לדיון כדין, התובע הגיש אישור על המצאת הזמנה לנאשם, הנאשם לא התייצב ולא השיב בכתב לכתב האישום. אני רואה בכך הודאה בעובדות הנטענות בכתב האישום". ביהמ"ש קמא גזר על המערער את העונשים הבאים: א. קנס כספי בסך של 1,500 ₪. ב. 4 חודשי פסילה בפועל מלקבל ו/או להחזיק רישיון נהיגה. ג. 4 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים. ב"כ המערער חזר על נימוקי הערעור בכתב וטען כי שגתה כב' השופטת קמא בהרשיעה את המערער לנוכח הודעתו בכתב אשר נשלחה, כאמור, ביום הדיון, ועל כן, לשיטתו, "דין פסק הדין להתבטל ויש לזכות את המערער מהעבירה בה הורשע". הוסיף וטען ב"כ המערער, כי עם קבלת הודעת המערער בכתב, עמדו בפני בית המשפט קמא שתי אפשרויות, לקבל את ההודעה, ולקבוע את התיק להוכחות או להזמין את המערער להקראה נוספת. זאת ועוד, לדבריו, לא ניתן לראות את ההודעה שנשלחה על ידו לבית המשפט קמא "משום הודאה" וכי המערער אינו אמור לדעת, ואינו חייב לדעת כי חרף הודעתו יראוהו כמודה בכל העובדות. לשיטת ב"כ המערער, גם אם יוכח דבר נהיגת המערער במהירות המיוחסת לו, עדיין אין לראותו כמי שעבר עבירה כלשהי, וזאת משום אי היות כביש האגרה (כביש 6) "דרך" במובן דיני התעבורה. ב"כ המשיבה בטיעוניה, לא חלקה על עצם משלוח ההודעה לבימ"ש קמא, ועל הנסיבות אשר הביאו להרשעתו וגזירת דינו של המערער, ואולם, טענה כי בהסתמך על סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, נאשם שאינו מתייצב לדיון, יראוהו כמודה בעובדות כתב האישום, ובמקרה דנן, לא ברור מדוע בחר המערער לעשות דין לעצמו, ובמקום להתייצב לשלוח "כפירה לבית המשפט". יחד עם זאת, ציינה ב"כ המשיבה כי "לשם הזהירות לא תהיה בעיה להסכים להחזיר את הדיון לבית משפט קמא, כאשר לטענתנו, גם מהירות כפי שהודה בה המערער בכתב, היא מהירות מופרזת". כפי שניתן ללמוד מעיון בתיק ביהמ"ש קמא, ומטיעוני באי כח הצדדים בפניי, למעשה, אין מחלוקת בדבר הזמנתו כדין של המערער לדיון ביום 14.09.04. בנוסף לכך, אין חולק בדבר פנייתו בכתב של המערער לביהמ"ש קמא בבוקר יום הדיון (באמצעות מכשיר הפקסימיליה), כמו גם הודאתו בנהיגה במהירות של 135 קמ"ש, וזאת בניגוד למהירות המיוחסת לו - 176 קמ"ש. כמו כן, מן הראוי לציין כי נכון ליום הדיון, חלפו 4 חודשי הפסילה שנגזרו על המערער ע"י ביהמ"ש קמא (המערער לא ביקש עיכוב ביצוע גזר הדין והערעור הוגש ביום 09.11.04). נראה כי, הודעת המערער לא הובאה לעיונה של כב' השופטת קמא, ומכאן השגגה שיצאה מתחת ידה בציינה כי "הנאשם הוזמן כדין, לא התייצב ולא השיב בכתב לכתב האישום". בנסיבות האמורות לעיל, איני סבור כי ניתן היה לדון את המערער בהעדרו, גם לא בהסתמך על החלופות כמצויין בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. אזכיר רק, כי סעיף 240 לחוק הנ"ל, מתייחס ל"סדרי דין מיוחדים בעבירות קלות" וסעיף קטן (א)(2) קובע כדלקמן: "נאשם שהוזמן ולא התייצב לבית המשפט בתחילת המשפט ו/או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו". אני סבור כי, תוכן הודעת המערער בכתב לביהמ"ש קמא, מוציאה אותו מכלל אלה אותם ניתן לראות כמודים בכל עובדות כתב האישום, ובפרט לנוכח ההסתייגויות אותם העלה בהודעה זו. בטוחני כי אילו מסמך זה, קרי, הודעת המערער שנשלחה בבוקר הדיון, היתה מובאת לעיונה של כב' השופטת קמא, לא היתה רואה בכך משום אי התייצבות הגוררת הודאה מתוקף סעיף 240(א) (2) לחוק סדר הדין הפלילי, והיתה רואה הכרח לקבוע התיק לשמיעת ראיות לאור הכפירה במהירות המיוחסת ובטענה הנלווית באשר לאי תחולת הוראות פקודת התעבורה על הנוהגים בכביש 6, משום אי היותו "דרך" הרבים, כנטען בהודעה זו. בנסיבות האמורות לעיל, נראה כי פסק דינו של ביהמ"ש קמא בעניינו של המערער, אינו יכול לעמוד על כנו - ועל כן, יש לבטלו. יחד עם זאת, איני סבור כי יש להורות על זיכויו של המערער, כעתירת בא כוחו וזאת, לנוכח הודאתו במהירות של 135 קמ"ש שהינה ממילא מעבר למהירות המותרת. באשר לטענתו החלופית של ב"כ המערער באשר לכביש 6, דחיתי בעבר את טענותיו של ב"כ המערער בדבר אי תחולת דיני התעבורה על כביש האגרה (כביש 6) ולצורך כך אפנה לנאמר על ידי בע.פ. 1328/04: "הכביש אומנם מתופעל על ידי זכיינית שנבחרה להפעלתו, אולם אין לראותו כשטח אקסטריטוריאלי בכל הנוגע להחלת פקודת התעבורה. מבלי להיכנס לסוגיית אופן ודרך הפעלתו של כביש 6, המדובר בדרך ציבורית לכל עניין ודבר, למעט היות הפעלות והחזקתו על ידי חברה שהוקמה לצורך כך כאשר הנוהגים בכביש כפופים לכללים הנהוגים בכל כבישי הארץ....". כמו כן, ראה החלטתו של כב' השופט א. שיף בע.פ. 1422/04 אלכס משה נ. מד"י [טרם פורסם]). לאור כל האמור לעיל, אני מבטל את פסק דינו של ביהמ"ש קמא ומורה על הבאת עניינו של המערער בשנית לביהמ"ש קמא, כאשר הפעם, תונח בפניו הודעת המערער לצורך שמיעת הדיון מחדש. בשולי פסק דין זה, מן הראוי לציין כי ביקשתי להימנע מהבאת עניינו של המערער פעם נוספת בפני ביהמ"ש קמא, והצעתי לב"כ המערער הצעה אשר יהא בה כדי לסיים את הדיון, וזאת בהתחשב במהירות בה הודה המערער כי נהג את רכבו (135 קמ"ש) וכן בעובדה כי מימלא חלפה תקופת הפסילה בפועל בת ה- 4 חודשים, כמצוות בית המשפט קמא, ואולם, הלה, דחה את הצעתי ועמד על טיעוניו ועל כך כי ינתן פסק דין בערעור, גופו. משפט תעבורהכביש אגרה / כביש 6מהירות מופרזת / דו"ח מהירותכביש