האם אפשר לבטל פסק דין על סמך ראיות חדשות ? מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא בקשה לביטול פסק דין על סמך ראיות חדשות: רקע ועובדות: תביעה למתן פסק דין המצהיר על בטלותו של פסק דין חלוט אשר ניתן ביום 24.2.05 בת.א. (שלום-חיפה) 2224/01 (להלן: "פסק הדין") ע"י כב' השופט א. גנון. יש בידי התובעת ראיות חדשות שיש בהן כדי לשנות את פסק הדין, אשר ניתן על סמך מצגי שווא. פסק הדין ניתן בתביעה (להלן: "התביעה הראשונה") שהגישה הנתבעת (להלן: "עמידר") נגד התובעת הגב' יעל ליאור (להלן: "התובעת" או "גב' ליאור") ונגד עיזבון אמה המנוחה, הגב' גבאי ז"ל. נושא התביעה הוא דירה השייכת לרשות הפיתוח ומנוהלת ע"י הנתבעת והנמצאת ברח' עבאס 46 בחיפה ובה התגוררה אמה המנוחה של התובעת כדיירת מוגנת (להלן: "הדירה") על פי חוק הגנת הדייר(נ"מ) התשל"ב - 1972, להלן: "החוק") בקומת הקרקע, מתחת לדירתה של התובעת, מצויה דירה נוספת בה בתה של התובעת, הגב' נעמה ליאור (להלן: "נעמה") מתגוררת אף היא כדיירת מוגנת. עמידר הגישה תביעת פינוי כנגד נעמה, ת"א (שלום חיפה) 18752/00 (להלן: "התביעה השנייה") בטענה כי השכירה את דירתה למר ירון נעים, נטשה בעצמה את הדירה ועברה להתגורר במקום אחר. תביעה זו נדחתה ביום 9.7.07. בין היתר נקבע, כי החוקר מטעם עמידר לא היה עקבי בעדותו ו"בלבל באופן שיטתי בין דירת הנתבעת לדירה בה התגוררה אמה" (עמ' 4 לפסק הדין בתביעה השנייה). פסק הדין שם ניתן ע"י כב' סגן הנשיא השופט וגנר. התביעה שם נדחתה מחמת שעמידר לא עמדה בנטל להוכיח את טענותיה כלפי נעמה: נטישת הדירה והשכרתה לגורם אחר. לא למותר לציין כי כב' השופט וגנר כתב כי אלמלא מצא לנכון לדחות את התביעה, היה מקום להפעיל את סעיף 132 (א) לחוק הגנת הדייר שעניינו אי פינוי מחמת הצדק. בתביעה הראשונה, שעילתה טענת פלישה, עתרה עמידר לסעד של פינוי וסילוק התובעת מהדירה וכן תבעה תשלום דמי שימוש ראויים. בפסק הדין זה נתקבלה תביעת עמידר במלואה. ניתן צו פינוי כנגד התובעת והושת עליה חיוב כספי בגין דמי שימוש ראויים. יחד עם זאת דחה כב' השופט גנון את הפינוי ל - 10 חודשים על מנת לאפשר לתובעת כאן להתארגן. כב' השופט גנון המליץ לעמידר, להגיע להסדר שיאפשר לתובעת לרכוש את הדירה למרות פסק הדין.. הערעור אשר הוגש על ידי התובעת לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 1399/05) נדחה על פי פסק הדין מיום 10.4.2006, ואף בקשת הרשות לערער (רע"א 5883/06) שהגישה התובעת בבית המשפט העליון נדחתה, ע"י כב' השופט א. רובינשטיין ביום 19.3.2007. בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי נתקבלה בהסתייגות ע"י כב' השופט י. כהן בבית המשפט המחוזי כאן ביום 3.7.2007. התובעת טוענת כי, על אף שפסק הדין היה לחלוט, יש עימה טענות כבדות ומבוררות המצדיקות ביטולו של פסק הדין. עיקר טענות הצדדים: טענות התובעת הראיות החדשות התגלו עם ניהול התביעה השנייה וקבלת פסק דינו של כב' השופט וגנר שהוא מאוחר לכל ההליכים אשר תוארו לעיל. עמידר הציגה בפני בית המשפט בעת הדיון בתביעה הראשונה, מצגים מטעים בנוגע לזהות הנכס שבמחלוקת, אשר הובילו לקביעות עובדתיות שגויות וכתוצאה מכך ניתן פסק דין מקפח. מצגים אלו מקורם בטעות, אם לא בהטעיה, בזיהוי הנכס שבמחלוקת, טעות שנתפסה לה עמידר שעה שהחליפה בין דירת התובעת לדירת הבת נעמה המצויה כאמור באותו בניין. המידע השגוי מקורו בפקחי שטח וחוקרים פרטיים אשר החליפו בין התובעת ובין נעמה, ובין דירת התובעת לבין דירת הבת נעמה. הדו"חות אשר הציגה עמידר בפני בית משפט, מושתתים על נתונים המתייחסים לדירת הבת אך נטען לגביהם כי הם מתייחסים לדירת התובעת. הראיה הראשונה למצגים המטעים שהציגה עמידר, מצגים שיסודם טעות בזיהוי הנכס שבמחלוקת, באה בכתב הטענות שהגישה עמידר לבית המשפט המחוזי בתשובה לבקשת התובעת לעיכוב ביצוע פסק דין, בקשה שהגישה התובעת לאחר דחיית ערעורה על פסק הדין ולרגל הליך בקשת רשות לערער של התובעת בבית המשפט העליון. בתגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע, טענה עמידר כי התובעת כלל אינה מתגוררת בדירה שנים רבות (כפי שאף נטען בבית המשפט השלום), כך שבמילא אין בפינוייה כדי להסב לה נזק כלשהו. בית המשפט המחוזי הזדרז לקבל טענה זו ודחה בקשתה של התובעת לעיכוב ביצוע עוד בטרם ניתן לתובעת להשיב לתגובה כשבית המשפט המחוזי קובע שאין מדובר בפינוי התובעת בדירה בה היא מתגוררת. עובדה לא הייתה נכונה היות והתובעת התגוררה בדירה. פקחי עמידר זיהו את הדירה הלא נכונה. התובעת שטחה בפני בית המשפט העליון, במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע ולסעד זמני, את טענותיה בדבר טעות בזיהוי הנכס, אלא שעד שבקשה זו באה בפני בית המשפט העליון, ניתנה החלטה הדוחה את בקשת רשות הערעור. כל אותם ביקורים בדירה אשר הדו"חות אמורים לשקפם, כיוונו עורכי הדו"חות לדירת הבת נעמה ולא לדירת התובעת. ניתן למצוא בדוחו"ת הביקור האמורים כי שמו של המחזיק הנו נעים ירון או נעמה ליאור, כשמם של הנתבעים בדירה השנייה. אף רישום הערות בכתב יד, לפיהן הבית נראה נטוש, ועל כל הרישום האמור לשקף עדות השכנים, לפיהן "בעלת הבית ליאור יעל נמצאת בחוץ לארץ", מחזקת את המסקנה הבלתי נמנעת כי נתחלפו לעמידר התובעת ובתה נעמה השוהה בחו"ל. לאחר שנדחתה בקשת הרשות לערער של התובעת, המשיכה להתברר התביעה השנייה של עמידר כנגד הבת נעמה והסתבר כי הדוחות עליהם הסתמכה עמידר בתביעה הראשונה נגד התובעת, משמשים את עמידר אף בתביעה השנייה נגד נעמה. בדיון הוכחות בתביעה השנייה אשר התקיים ביום 9.7.07 הודה רכז שטח מטעם עמידר כי "פה היה בלבול" (עמ' 14 לפרוטוקול שם). עמידר פעלה על יסוד מידע שסופק לה, בין השאר, על ידי חוקר פרטי ששכרה, מר דב לצרס (להלן: "החוקר"). במהלך עדותו של החוקר בתביעה השנייה, נתחוור לעין כל כי אין החוקר מבחין בין דירת התובעת לבין דירת הבת ואף טעה בזיהוין, שכן החוקר העיד בתביעה השנייה כי הוא זוכר טוב מאוד את נעמה בביקוריו הקודמים במקום אך החוקר הצביע דווקא על התובעת שאף היא נכחה אולם בית המשפט. אותו חוקר העיד כי במספר ביקורים שערך בדירה בין השנים 1995-2000 הוא פגש במקום את נעמה (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 9.7.2007, נספח י"א לכתב תביעה זה) אך משנתחלפו לחוקר התובעת ונעמה הרי שעדות החוקר סותרת את הטענה עליה השתיתה עמידר את עילת תביעתה הראשונה לפיה התובעת פלשה לדירה בשנת 1997 . עוד עולה מתוך עדות החוקר ומתוך סעיף 57 לכתב הסיכומים של עמידר בתביעה השנייה, כי התובעת ואימה היו דיירות מוגנות בדירה. הטענה לפיה יש לבטל את פסק הדין היא כי ישנם ראיות חדשות המוכיחות שפסק הדין ניתן מתוך טעות. הראיות הם כי אנשי הנתבעת כאן, התבלבלו בין הדירה של התובעת לבין הדירה של בתה הנמצאת מתחתיה וכי הוכח בדיון שנערך בפני כב' השופט וגנר ותביעתה של התובעת נגד הבת, שכל הביקורים בהם נכתב כי דירתה של התובעת סגורה, הכוונה הייתה לדירתה של הבת. מכיוון שכך, הוטעה כב' השופט גנון ויש לבטל את פסק דינו. טענה אחרת היא, כי האם הדירה בכרמיאל מהווה דירת שירות ועפ"י סעיף 8 לחוק הגנת הדייר, הרי היא מוצאת מתחולתו של החוק ואין היא יכולה לשמש כדירת מגורים אחרת במובן החוק. לכן, לא ניתן לומר שלתובעת היה מגורים חליפי והיא לא זכאית לחוק הגנת הדייר ולהישאר בדירה זו. עמידר הציגה בעת בירור התביעה הראשונה מצג שווא עת טענה כי התובעת נעדרת זכויות בדירה מכל מין וסוג. על כן משיסוד פסק הדין במצג שווא והראיות לכך התגלו לאחר תום כל ההליכים והן ראיות חדשות יש להכריז עליו כבטל ובכך ייעשה צדק עם התובעת שחלפו כבר שנות השבעים שלה ואין לה כל מקום מגורים אחר. עיקר טענות הנתבעת : התביעה הנדונה הוגשה לאחר ששני ערעורי התובעת, אשר הוגשו לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון, נדחו, ומשראתה התובעת כי לא תוכל להיתלות בבקשות דחייה שונות אשר מוגשות תכוף למועד פינוי התובעת מדירתה, הגישה תביעה זו. כבר הוכח ונפסק כי לתובעת אין כל זכות בדירה לא מכוח חוזה ולא מכוח ירושה ודינה להיות מפונה על אתר וכך אף פסקו שתי ערכאות הערעור. הנתבעת מעולם לא עשתה שימוש במצגי שווא, פסק הדין נשוא התובענה אושר ב - 3 ערכאות שונות, לרבות בית המשפט העליון, כאשר אף אחת מהן לא קבעה כי הנתבעת עושה שימוש במצגי שווא. כל פסקי הדין שניתנו היו מנומקים ביותר, לאחר שכל המסמכים, הראיות והעדויות הובאו בפני בית המשפט. פסקי דין לפינויו של אדם אינם ניתנים בנקל, ואין כל ספק כי בתי המשפט בחנו את מכלול הראיות בטרם ניתנו פסקי הדין. אין לקבל את טענת התובעת כי נודע על ההטעיה רק לאחר שניתנו פסקי הדין בערעור שכן, במסגרת דיון מיום 9.7.07, בתביעת הנתבעת כנגד נעמה ביתה, עשתה התובעת שימוש בכל אותם המסמכים אשר הומצאו לה זה מכבר במסגרת שתי התביעות ואשר עליהם הושתתו שני ההליכים המשפטיים וכבר במסגרת דיון זה הצהירה התובעת לפרוטוקול בית המשפט כי הנתבעת התבלבלה בין שתי הדירות תוך שהיא מתבססת על אותם מסמכים. אף אם הנספחים אשר צורפו לבקשה לביטול פסק הדין הנם מסמכים שגויים, אין בכך להביא לביטול פסק הדין, שכן הן בכתב התביעה, הן בדיון ההוכחות וכן לאורך כל ההליך עשתה הנתבעת שימוש בראיות מהן ניתן ללמוד בנקל כי התובעת התגוררה בדירה כפולשת וכי אין לה כל זכויות בה. אין מחלוקת כי התובעת אינה חתומה על הסכם השכירות מול הנתבעת, כפי שאין מחלוקת כי בכל התקופה לה היא טוענת לדיירות מוגנת הייתה ברשותה דירה אחרת. נוכח העובדה כי התובעת התגוררה בנכס כפולשת הרי שאין מדובר בדירת מגוריה ולכן אין כלל מקום לדון בטענות מן הצדק ואין כל מקום לטענה כי המדובר בדירת מגורים, שעה שברור לכל כי לא כך היא. התובעת עושה שימוש ציני ולא ראוי בדו"ח החקירה בו נכתב כי התובעת עזבה את הארץ ואין לקבוע כי בית המשפט הוטעה וכי על סמך הטעייה זו ניתן פסק הדין, שכן פסק הדין ניתן גם על מסמכים נוספים וראיות נוספות אשר אין כל מחלוקת כי ניתן ללמוד מהם כי התובעת הינה פולשת. דיון והכרעה: יש לומר בתחילת הדברים כי לצערי אין בידי להיעתר לתביעה , שכן גם אכן יש ראיות חדשות שתוכחנה כי פסק הדין היה מבוסס על מצג שגוי וטעות , הרי ישנו יסוד נוסף לפסק הדין אשר אינו שגוי והוא כי לתובעת היה בתקופה הרלונטית מקום מגורים נוסף. בבית המשפט העידו התובעת בלבד וכן הוגשו מסמכים הקשורים לכל התיקים. מטעם הנתבעת העידה גב' רושינו אשר נחקרה ארוכות וממושכות ע"י ב"כ התובעת, ואף היא הגישה מסמכים שונים. לא הוגשו מסמכים שלא היו חלק מהדיונים הקודמים. ככל שיהיה צורך תהיה הפניה לחומר הראיות בדיון עצמו. ההלכה הפסיקה הכירה בסמכותו הטבעית של ביהמ"ש לבטל פסק דין חלוט, בנסיבות בהן שיקולים של צדק עדיפים על שיקולים של סופיות הדיון ומעשה בית דין. עקרון סופיות הדיון, ממנו נגזרים גם הכללים בדבר השתק, מניעות ו"מעשה בית דין", הינו עקרון יסוד במשפטנו, אשר בבסיסו עומד האינטרס הציבורי בדבר הפעלה יעילה של מערכת השפיטה. בהתאם לעקרון זה, פסק דין אשר הפך לחלוט אינו ניתן, ככלל, לביטול או לשינוי ע"י בית משפט. יחד עם זאת, אינטרס זה נדחה "מפני אותן נסיבות מיוחדות של פגיעה קשה וקיצונית בעקרונות בסיסיים של חקר האמת" (ראה: ע"א (מחוזי-ירושלים) 6418/05 אריאלה מילר מ' אליעזר שוורץ ואח', מיום 12/01/06, פורסם באתר "נבו"). האפשרות לבטל פסק דין חלוט התפתחה בפסיקה והוכרה רק במקרים יוצאי דופן, בהם קיים חשש לעיוות דין והעיקרון של בירור האמת ועשיית הצדק דוחה את עיקרון סופיות הדיון. אך יהיו אילו מקרים חריגים ובנסיבות מיוחדות כאשר פסק הדין הראשון הושג במרמה או מקרה שבו התגלו ראיות חדשות, אשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה, קודם למתן פסק הדין, ואשר בכוחן לשנות את ההכרעה הראשונה מיסודה, ולא בעובדות אשר נולדו והתגבשו לאחר סיומו של ההליך (ראה: פסק דיני בת"א (חיפה) 9938/06 יעקב שוקר נ' בנק כרמל למשכנתאות בע"מ (פורסם בנבו, מיום 8.4.2010 ופסקי הדין המצוטטים שם בסעיפים 6, 7 ו - 8 ובעיקר פסק הדין בע"א 6019/07 משה תורג'מן נ' האחים עופר (ניהול) בע"מ (25.2.2010). ומן הכלל אל הפרט: התובעת טוענת כי במהלך הדיון בתביעה השניה, התגלו ראיות חדשות אשר לא היו בפני כב' השופט גנון ויש הצדקה על כן לביטול פסק הדין. האמנם מדובר בראיות חדשות? התשובה לכך אינה מוחלטת. ראיות אלו היו ברשות התובעת בעת ניהול הדיון בשתי התביעות. אך גם אם הייתי קובעת כי מדובר בראיות חדשות, לא יהא בכך תועלת לתובעת שכן כאמור סק הדין ניתן בעיקרו על סמך הקביעה כי לתובעת הייתה בתקופה זו דירה אחרת, הדירה בכרמיאל, ועל כן אין היא זכאית להגנת החוק. מדובר בקריאה חדשה של אותן ראיות. המסקנה כי היה בלבול באה לידי ביטוי מפסק דינו של כב' השופט וגנר .התובעת עצמה טענה כי אילו אותם דוחות . משום מה בפני כב' השופט גנון לא הועלתה טענת הטעות בזיהוי. אומר כבר עתה, כי אף אם אקבל את טענת התובעת כי הראיות החדשות, מעידות, בין היתר, על החלפת דירת התובעת בדירת בתה נעמה זו בזו ע"י מפקחי עמידר - ראיות מהן ניתן להסיק כי התובעת כן התגוררה עם אמה כל אותה תקופה ואין הצדקה לקביעה כי התגוררה בכרמיאל, במהלך שהותה ב"שנת שבתון" בהיותה מורה, יש קושי בהפעלת סעיף 20 (ב) לחוק , הקובע:4 "באין בן זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים-קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד איתו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו, ולא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגורים (הדגשה שלי: ח.ל.ה). אמה המנוחה של התובעת נפטרה ביום 28.4.1994 ובתקופה זו התגוררה התובעת, גם אם לסירוגין, בכרמיאל. בפסק הדין נשוא התובענה נקבע פוזיטיבית, וכממצא עובדתי ברור, כי בזמנים הרלבנטיים לתביעה, התובעת שכרה דירה בכרמיאל מחברת עמיגור ואף ביקשה לרכוש דירה זו. עובדה זו התבררה בפני בית המשפט אף מעדות התובעת עצמה המהווה הודאת בעל דין (עמ' 4 לפסק הדין). בפסק הדין נשוא התובענה נקבע שוב ושוב כי לתובעת דירה נוספת בכרמיאל ומשכך נקבע כי אין חוק הגנת הדייר חל עליה (עמ' 5): "עצם העובדה שהיתה לנתבעת בתקופה מ - 1989 עד 1996 או 1997 דירה אחרת, משמיטה, מניה וביה, את הבסיס לטענה כי זכתה להגנה לפי חוק הגנת הדייר. מכאן שגם אם נכונה הטענה שאימה של הנתבעת הייתה הדיירת המקורית (ולא שהייתה דיירת מכוח הוראות החוק לאחר פטירת האב) הרי לא נתקיימו בנתבעת התנאים הקבועים בחוק. דירת הנתבעת בכרמיאל הייתה דירת מגוריה הקבועים, במקום בו היה מרכז חייה ועבודתה וכל ניסיונה להמעיט בחשיבות הדירה אינו משכנע את בית המשפט. כב' השופט גנון קבע את הדברים הנ"ל לאחר שגם קבע כי אין הוא מאמין לגרסתה של התובעת בפניו. אחת מהסיבות לאי האמון של כב' השופט גנון, הוא האמון שנתן בעדים מטעם הנתבעת כאן, התובעת שם: "הטיעון העובדתי כאילו הנתבעת התגוררה עם אמה כל השנים בדירה, או כי מרכז חייה היה בדירה אינו מניח את הדעת ואין מקום לקבל את עדותה של הנתבעת בנדון. מאז פטירת האם, אף נערכו ביקורים בדירה והנכס נמצא סגור. התברר גם מעדות של הנתבעת עצמה, שלנתבעת דירה בשכירות בכרמיאל אותה תקופה. כל הביקורים אשר נערכו בתקופה מ - 1995, 1996 ואילך אינם מתיישבים עם טענת הנתבעת. הרושם הברור שהנתבעת מבקשת עתה לטעון כי החזיקה בנכס כאשר הלכה למעשה לא היה לטיעון זה בסיס מציאותי. הנתבעת אף לא בחלה במתן הצהרה (28.9.96) לפיה היא גרה בדירה ברציפות כל השנים מ - 1981 ושאין לה כל דירה אחרת - הצהרה שלמצער לא הייתה מדויקת. והרי היא עצמה הודתה שהייתה לה דירה שכורה בכרמיאל. בדירתה בכרמיאל התגוררה הנתבעת מאז 28.11.1989 ולא אף זאת אלא שהיא ביקשה לרכוש את הדירה הנ"ל! (ראה אישור עמיגור) הליכים אלה החלו ולא הסתיימו" (עמ' 4 לפסק הדין). כב' השופט גנון מציין כי אנשי התובעת עמידר ביקר בדירה בשנת 1988 מצא שם את התובעת - יעל. שנתיים לאחר מכן היה ביקור נוסף ואיש לא נמצא בדירה ובשנת 1992, שוב היה ביקור והבית היה סגור ומסוגר והתברר כי האם הגב' גבאי נמצאת בדירה רק לעיתים והיא אצל הבת יעל בכרמיאל וביקור נוסף שנעשה ב - 93, נמצאה נכדתה של הגב' גבאי בדירה שהיא הגב' מיכל לאור. היות וכב' השופט גנון קיבל את עדויותיהם של עדי התביעה לעניין הביקורים בדירה כאשר הבית נמצא בלי התובעת או סגור, לאחר מותה של האם, קבע מניה וביה כי טענותיה של הנתבעת שם, אינם נכונות. לא למותר לציין כבר עתה כי במהלך חקירתה הנגדית של מר רושינו בתיק זה, התברר כי יש בת נוספת ששמה סיגל אשר גם היא התגוררה הכרמיאל, עובדה שלא הובאה לידיעת השופט גנון. ייתכן כי האם המנוחה הייתה אצלה ולא דווקא אצל יעל. התובעת באמצעות בא כוחה הנוכחי עו"ד גולדבליט (בעת ניהול התביעה בפני כב' השופט גנון, ייצג אותה עו"ד אחר) הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי - ע"א 1399/05. בית המשפט המחוזי קיבל את הקביעות העובדתיות אותן קבע כב' השופט גנון דהיינו, הביקורים שנערכו בדירה שנמצאו סגורה, וכי התברר כי לתובעת דירה אחרת בכרמיאל מה שלא התיישב עם טענתה כי היא מתגוררת בדירה עצמה ברציפות מ - 1981 ואין לה דירה אחרת. על פי ההלכה הפסוקה, משנקבעה אי מהימנות התובעת כאן, לא התערב בכך בית המשפט המחוזי, אשר מצא אף סימנים נוספים לחוסר מהימנות, וזאת לעניין החזקת הדירה ומגורי התובעת בכרמיאל. אך לא רק נושא אי המהימנות ,שאכן ביחס לשהותה בדירה היה מבוסס על דוחות מוטעים , עומד לתובעת לרועץ. בית המשפט המחוזי קבע כי הוכח שהמערערת אינה עומדת בקריטריונים הקבועים בסעיף 20 (ב) לחוק דהיינו שהתגוררה בדירה 6 חודשים לפני מות אמה ובנוסף לא עמדה בקריטריון בזה הקבוע שלא הייתה לה דירה נוספת מלבד הדירה נשוא העניין. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי כי התובעת לא התגוררה במשך 6 חודשים קודם לפטירת האם יחד עמה לא נשענה ככל הנראה (השופט גנון לא קבע כך) רק על דו"חות הביקור שלא מצאו אותה בדירה. בפני בית המשפט המחוזי נטענו טענות שונות ביניהם טענות אשר נטענו בבית משפט זה והן כי הדירה אשר הושכרה בכרמיאל איננה בבחינת דירה אחרת למגורים על פי סעיף 20 ב' לחוק הגנת הדייר, היות וזו דירה שהושכרה בגלל העברתה של התובעת לכרמיאל, כאשר המדינה שילמה במקומה את השכירות, והיא מהווה למעשה דירת שירות. בית המשפט המחוזי הפנה להחלטה אחרת בהרכב אחר, בתיק ע"א חיפה 4511/97 ניקולא אליאס קוסא נ' עזבון המנוח, שם נקבע כי: "דרישת העדר קיומה של דירה אחרת מקורו בתכלית הסעיף שעניינה הגנה על חסרי מגורים ולא על רשאים לבחור בין חלופות למגורים ומבכרים דירה אחת שברשותם על רעותה". עוד הפנה בית המשפט המחוזי לע"א 712/76 בתיה צ'רני נ' מאיר מורן ואח' פד"י עמ' 105 - 106, שם הייתה הפניה לדבריו של כב' השופט שרשבסקי בע"א (ים) 43/70 כי במילים "דירה אחרת למגורים" הכוונה איננה לחלופה ארעית אלא בדירה שיש בה לדייר זכות קבע. מכיוון שבית המשפט קמא קבע בהתבסס על דברי התובעת עצמה כי החזיקה בדירה בכרמיאל 7 שנים לפחות וברציפות, הרי אין לקבוע כי מדובר במגורים זמניים מתוך אילוץ, אלא מגורי קבע. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה כביכול נאלצה התובעת על ידי משרד החינוך, לשהות בדירה זו. בית המשפט המחוזי גם ראה כתמוהה ופוגעת במהימנות הגרסה את הטענה, כי בשנה האחרונה לפני פטירת האם שהתה בשבתון ולכן לא עשתה כלל שימוש בדירה בכרמיאל. וכאילו לא די בכך, הרי עצם העובדה כי בשנת 2000 ביקשה המערערת לרכוש את הדירה בכרמיאל מעידה על זיקתה של התובעת לדירה גם בשנים קודמות. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר במסקנה בדבר רצונה של המערערת לרכוש את הדירה וזאת על סמך מכתבים ששוגרו אליה ולבא כוחה מששתקה ולא הגיבה עליהם, המסקנה כי הם נכונים. גם ממכתבו של עו"ד סולומונוב שייצג בזמנו את התובעת אשר כתב כי: "הנני מוצא לנכון להודיעך כי למרשתי אין כל דירה בכרמיאל קל וחומר היא לא רכשה כל דירה" המסיק בית המשפט מחוזי כי הטענה אינה נכונה ויש בכך נדבח נוסף המחזק את הטענה בדבר אי אמינותה. המסקנה של בית המשפט הייתה כי בעת פטירת אם התובעת, הייתה ברשות המערערת דירה אחרת בכרמיאל ששימשה אותה למגורים ועל כן אין היא זכאית לחוק הגנת הדייר. כאמור הערעור נדחה אך המערערת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הבקשה מן הטעם שאין היא מצדיקה לגלגול שלישי. בנוסף, לגופו של עניין, נקבע כי השאלה, האם המבקשת עומדת בתנאי חוק הגנת הדייר, היא שאלה שהתשובה על יסודות עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאות הקודמות אשר מצאו כי אין היא זכאית להתגורר בדירה בעיקר. פסק דינו של כב' השופט וגנר ניתן ב - 9.7.07 אחרי כל הדיונים כולל בבית המשפט העליון. בפני אף אחת מן הערכאות לא עמדה מסקנתו כי חוקרי עמידר התבלבלו בין הדירות וטעו בזיהוי. יתכן מאוד כי לו היו עובדות אלו בפני השופט גנון לא היה ממהר לקבוע כי אין גרסת התובעות אמינה ובהמשך גם בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון. האם יש לומר כי בית המשפט רומה או הוטעה כדי תרמית המצדיקה את ביטול פסק הדין?; ע"א 254/58 ישראל אינגסטר נגד איזאק לנגפוס פד"י יג עמ' 449 בעמ' 453. נפסק כי אם בית המשפט רומה יהא בפסק הדין אשר הושג עקב תרמית כזאת ניתן לביטול...". בע"א 6019/07 הנ"ל קבעה כב' השופטת ארבל בין השאר כי בנושא התרמית, ישנה תרמית פנימית ותרמית חיצונית המצדיקות כל אחת מהן בהינתן כי ישנן ראיות חדשות לביטול פסק דין חלוט. ומוזכר כי קיימת אפשרות אם יש ראיות חדשות או עובדות חדשות מבלי שנטענה טענת מרמה (יג' (2) 497). כב' השופטת ארבל מונה בתרמית הפנימית: מסמך מזויף, עדות שקר, כך גם בע"א 417/89 אגברייה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים פד"י מה (4) עמ' 641. ב"כ התובעת טען כי הטעיה אף היא תרמית במשמע. הגדרת תרמית בפקודת הנזיקין מופיעה בפקודת הנזיקין סימן ז' הטעייה: "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי המציג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון". הגדרה נוספת נמצאת במימד הפלילי, בסעיף 414 בחוק העונשין תשל"ז: "טענת עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת; ו"לרמות" - להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל;". אין כל ראיה כי מי מאנשי עמידר החליף בזדון או טעה במכוון בין שתי הדירות ובין התובעת לבין נעמה. הביקורים היו בשנות ה - 90 והם העידו בשנות ה - 2000. קשה לומר כי בית המשפט (כב' השופט גנון) רומה במובן הפשוט של המילה, אך יש יסוד להניח כי הוא הוטעה, לחשוב כי התובעת לא נמצאה בדירת אמה כאשר בעצם היה מדובר על דירתה של נעמה, וצודק ב"כ התובעת באומרו כי מצג זה עבר כחוט השני בפסיקה בכל הערכאות. לא מן הנמנע כי התרשלות הייתה התרשלות שהסבה נזק לתובעת. אלמלא טעו בזיהו י וחזרו על כך בפני כב' השופט גנון ,והיו מבקרים בדירה הנכונה ומוצאים שם את התובעת אולי כל התביעה לא הייתה באה לעולם. האם מדובר בראיות חדשות? פסק הדין של כב' השופט וגנר מדבר בעד עצמו וכאמור הוא ניתן לאחר כל ההליכים כנגד התובעת ובוודאי שהיא עובדה חדשה. האם היה ניתן לגלות זאת קודם לכן? תיק 2241/01 כנראה בוער, ואין לדעת אילו דו"חות הוצגו בפני כב' השופט גנון ואם מדובר באותם דו"חות בהנחה כי לו היה כך היה מתגלה הבלבול כבר בפני כב' השופט גנון. יחד עם זאת כנראה מדובר באותם דוחות שכן התובעת טענה כי עמידר השמשה בהם בתביעה השנייה וכך התגלתה הטעות. לו התבררה הטעות בפני כב' השופט גנון ייתכן מאוד כי מסקנותיו בנושא האמינות היו שונות כל היחס אל התובעת בכל הערכאות ועל כן ניתן לבטל את פסק הדין. דא עקא, אין בכך לצערי להועיל לתובעת שכן, רגל אחרת של פסק הדין מבוססת כדבעי והיא היות דירה נוספת שעמדה לרשותה כדירת מגורים בתקופה הרלוונטית - דהיינו 6 חודשים לפני מות אמה. ב"כ התובעת טוען כי מדובר בדירת שירות ועל פי סעיף 8א לחוק הגנת הדייר הרי הוא "מגן" עליה מתחולתו של סעיף 20 (ב) לחוק מכוחו - אין היא יכולה להיות בעלת זכות כבת להמשיך להתגורר בדירה ברח' עבאס. הייתי מקבלת טענה זו אלמלא הפסיקה אליה הפנה כב' השופט שיף בפסק הדין בערעור לעניין פירוש הייתה דירה אחרת. אין ספק כי לרשות התובעת עמדה דירת מגורים נוספת. לא שמעתי כי בתקופה בה חזרה לחיפה להיות עם אמה, החזירה דירה זו לעמיגור והודיעה כי אין היא משתמשת בה יותר. תכלית חוק הגנת הדייר לגבי הדירות בניהול עמידר או עמיגור נועדה להגן לא רק על הדיירים הנמצאים כדין בדירות, אלא גם לספק דיור לאלו הזקוקים להן. כך שגם אם יבוטל פסק הדין מחמת הטעיה וראיות חדשות וידון הסכסוך מחדש, לא יהא בכך להועיל לנוכח הקביעה כי הייתה לה דירה אחרת, וזאת גם מבלי להתייחס לשאלת המהימנות (זו כאמור לעיל נגזרה אכן מן הטעות בזיהוי). לעניין זה - הדירה בכרמיאל לא נטען כי יש ראיות חדשות. ב"כ המלומד של התובעת לא הפנה לפסיקה אחרת לעניין, "דירת השירות", המאפשרת פרשנות אחרת של בית המשפט העליון השונה מזו של בית המשפט המחוזי כאן. צר לי שלא הצלחתי למנוע את דחיית התביעה. לא נעלם מעיני כי התוצאה המשפטית הנה קשה שכן השלכותיה הן פינוי התובעת, אישה בגיל השלישי אשר אינה בקו הבריאות, מדירה המשמשת למגוריה במשך שנים כה רבות. אין מקום להצהיר כי פסק הדין בת"א 2224/01 - מבוטל והתביעה נדחית. הערות בשולי פסק הדין: לא יהא זה נכון מבחינה ערכית לקרוא לתובעת "פולשת" לדירה בה חיה כמעט כל ימי חייה ומשחר ילדותה. כאשר מדובר על פולשים לדירות של הדיור הציבורי, הכוונה בד"כ לאנשים המזהים דירות ריקות, מעולם לא התגוררו בהן ולא הייתה להן כל זיקה אליהן והם מתנחלים בהן. לא מעט מקרים מגיעים עם אנשי חסרי זיקה כלל להסדרי מכוח הכרה במצוקה ונבצר ממני כמו מהשופט גנון מדוע דווקא כאן אי אפשר להגיע להסדר. לא זה המצב כאן כלל ועיקר. התובעת, בת למעלה מ70 שנים בזמן ניהול התביעה, עברה את ילדותה ובגרותה בדירה זו, חזרה לגורה בה ב - 1981 ולמעט השנים בהן גרה בכרמיאל חייתה בה כל חייה. לא היא "פולשת". המלצתי מיום 21.7.11 לא התקבלה על ידי התובעת. הנסיבות בתיק זה שוב מעלות א השאלה ,ויש מקום לדיון אם נכון לכפות על גופים ציבוריים כמו עמידר את המידה של "לפנים משורת הדין". כב' השופט אלון בע"א 150/77 כיתן נ' שרה וייס ואח' פד"י יג' (2) עמ' 785 בעמ' 810-811 אמר את הדברים הבאים: "במערכת משפטנו אין כופין על האדם לנהוג לפנים משורת הדין, והדבר מסור ליוזמתו ולרצונו של בעל הדין. אך דומה כי הבעת משאלה כזו, בנסיבות מסויימות, יפה לה שתבוא מצד השופט היושב על מדין, ואף בכך תומך אני יתדותי במסורת המשפט העברי. ונוטל אני רשות לצטט דברים שאמרתים במקום אחר: "מערכת ההלכה מבחינה היטב בין הוראות נורמאטיביות, שבצידן סאנקציות המופעלות על ידי בית המשפט, לבין הוראות שאין בצידן סאנקציה כזו. אך המקור והרקע המשותפים להוראה המשפטית ולציווי המוסרי הביאו את התופעה המהותית הבאה בעולמה של ההלכה: המערכת המשפטית עצמה - בתפקידה כמערכת משפטית - מפנה פעם בפעם אל הציווי המוסרי, שאין בצדו כפייה מצד בית הדין. אין בית הדין מנער חוצנו מעניין המובא לפניו, בשעה שאין בו מקום לסעד משפטי שיש עמו כפייה; המשיב בתשובותיו, הפוסק בספר פסקיו ובית הדין בפסק דינו-כולם כוללים גם את הציווי המוסרי - ככל שהוא מצוי באותו עניין הנדון לפניהם - כחלק מתשובתם ופסקם". (המשפט העברי, חלק א, ע' 173 ואילך; ראה שם, חלק ב, ע' 619-620). אני כשלעצמי, משאלה היא עימדי שהמערערת שהדין עמה תנהג לפנים משורת הדין ותפצה את המשיבים כפי שעלה במחשבתה תחילה. או אז תקיים את אשר הורנו החכם מכל אדם: "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור" (משלי ב, כ' [ג], הלוא הוא המקור לעיקרון של הליכה לפנים משורת הדין". אכן יש ויכוח אם נכון לכפות על גופים ציבוריים את המידה של "לפנים משורת הדין" (מאמרו של ד"ר רון ש. קליינמן - כפיית נורמות של לפנים משורת הדין על גופים ציבוריים - ספר שמגר עמ' 469), או די בהמלצה לגוף הציבורי לנהוג על פי מידה זו. מתוך המאמר עולה כי על פי המשפט העברי אכן יש מקום לכפות נורמות אלו של "לפנים משורת הדין" על ציבור (שם עמ' 492). כשלעצמי סבורני כי יש מקום במקרים מסוימים ,כמו במקרה זה שלפני , או כמו שהיה למשל במקרה של שרה וייס הנ"ל, או כמו במקרה של בויאר (ע"א 216/89 בויאר נ' שכון עובדים בע"מ פד"י לח (2) 561, לכפות על ק.ק.ל/שיכון עובדים, כיתן ועמידר וגופים ציבוריים דומים , מידה זו של "לפנים משורת הדין" לו היו אז כופין, הצדק היה נעשה. מכל מקום כאן הדבר לא נתבקש, וכל עוד אין הלכה כזו לא יהיה זה נכון כי בית משפט זה יפסוק כך . אכן ,יש לציין כי במידה רבה הנתבעת אכן נהגה לפנים משורת הדין, כאשר הסכימה לדחות את הפינוי עד לסיום הליך זה (דברי ב"כ הנתבעת ביום 18.11.2010). תקוותי כי תיאות להמשיך בכך ולמצוא הסדר שיאפשר השארותה של התובעת בדירה. 1בנסיבות העניין, למרות דחיית התביעה, נכון בעיני להורות כי עיכוב הפינוי יימשך לעוד שנתיים ימים מהיום, כאשר במהלך תקופה זו, יש למצוא הסדר מגורים לתובעת. 154678313בנסיבות העניין למרות דחיית התביעה, אין צו להוצאות. שאלות משפטיותראיות חדשותראיות