לטענת התובע הנתבעים אחראים לתאונה משום שלא התקינו אמצעי מיגון, לא שמרו על כללי בטיחות נאותים בעבודה, לא מסרו לו מידע והדרכות לעובדים ולא מילאו את הוראות חוק התכנון והבניה. לטענת התובע, כפי שעלתה בדיון, הוא נאלץ לשחרר עצמו מן הרתמה משום שמנהל העבודה הפעיל עליו לחץ וקרא לו לבוא לקצה אחר של הגג. התובע מוסיף ומציין כי הפלטות שעל הגג הונחו בידי צוות עבודה אחר, והנתבעים אחראים משום שלא וידאו שיטת עבודה בטוחה והבטיחו שלא ישארו פלטות משוחררות שלא קובעו בברגים. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אחריות בנזיקין בגין נפילת עובד מגובה / אמצעי מיגון - תאונת עבודה נפילה מגובה: התובע נפגע בתאונת עבודה כאשר נפל מגג מבנה שעליו עבד. התובע היה רתום למערכת בטיחות "קו חיים" שנפרשה על כל הגג. לפני הנפילה שחרר עצמו ממערכת הבטיחות וניגש לקצה הגג בכדי לשוחח עם מנהל העבודה. אז התהפך אחד מלוחות הגג שלא היה מחובר והתובע נפל ונפגע. חילוקי הדעות נוגעים לאחריות, לנזק ולחלוקת האחריות בין הנתבעים (חברת כוח האדם, הקבלן וממונה הבטיחות). לאחר בחינת העדויות והראיות מצאתי לקבל את התביעה אך לחייב את התובע באחריות תורמת משמעותית של 50% לתאונה. ממצאי דומים בעיקרם לממצאי דוח חקירת האירוע שהכינה נתבעת 8 ולפיהם: "צירוף במקרים שהעובד לא היה מחובר למערכת קווי העיגון ובנוסף על כך עמד על פנל קצר שלא היה מחובר לגג הוא אשר גרם לנפילתו של העובד לקרקע". התאונה נגרמה אפוא בשל שילוב של שני גורמים - האחד באשמת התובע (החלטתו להשתחרר ממערכת הבטיחות) והשני באשמת הקבלן (לוח גג שלא קובע) - ויש לחלק את האחריות ביניהם באופן שווה. העובדות הצריכות לעניין התובע, יליד 7/1/80 (כבן 32) נפגע בתאונת עבודה שארעה ב-27/3/05 עת נפל מגג מבנה באתר בנייה בו עבד (התאונה). התאונה ארעה באתר "נחשונים" שם הוקם בסיס צבאי. מקימות הבסיס היו נתבעות 3 ו- 5 (הקבלן) ולשם כך רכשו שירותי כוח אדם מן הנתבעת 1 (חברת כוח האדם) ואת שירותי הנתבעת 8 כממונה בטיחות (אחראי הבטיחות). התובע היה בין העובדים שהקצתה חברת כוח האדם לקבלן. התובע עבד בפרויקט כשנה תחת פיקוחו של הקבלן ובתקופה זו אף קוּדם ובזמן התאונה שימש כממונה על צוות פועלים שתפקידם עבודה בגובה. ביום התאונה עסקו התובע וצוותו בהקמת גג על מבנה אחסנה. לצורך ההקמה הונחו לוחות מתכת על הגג והתובע וצוותו קיבעו אותם בברגים. העובדים על הגג אובטחו במערכת בטיחות לעבודה לגובה המכונה "קו חיים". מדובר במערכת עיגון מרכזית הפרושה על הגג. העובדים לובשים רתמת בטיחות ומחוברים למערכת העיגון המרכזית בכבלי "יו-יו" עם בלם נפילה, וכך הם יכולים לנוע על פני הגג ממקום למקום. עדי הנתבעים העידו, והתובע לא טען אחרת, כי המערכת אפשרה הגעה לכל נקודה בגג. גם התובע היה מחובר למערכת הבטיחות אך ברגע התאונה שחרר עצמו ונגש לקצה הגג כדי לשוחח עם מנהל העבודה שלו שעמד למטה. כאשר הלך לקצה הגג התהפך אחד הלוחות שלא קובע בברגים והתובע נפל מהגג ונפגע. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע שברים בעמוד השדרה המותני והוא עבר ניתוח לקיבוע חוליות D12, L1-L3. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (המל"ל), ונקבעה לתובע נכות בשיעור 56%, לאחר הפעלת תקנה 15 במלואה. מומחה מטעם התובע העריך כי נותרה לו נכות בשיעור 37% (30% בגין ההגבלה בטווח התנועה ו-10% בגין הצלקות) והמליץ על הפעלת תקנה 15 במלואה. מומחה מטעם הנתבעים העריך כי נותרה לתובע נכות בשיעור 20% בגין הגבלה בדרגה בינונית בעמוד שדרה מותני. מומחה מטעם בית המשפט (ד"ר דוד הנדל) העריך כי נותרה נכות צמיתה בשיעור 30%, בגין הגבלת תנועה קשה בעמוד השדרה המותני וסבר כי הצלקת אינה מקנה נכות. חילוקי הדעות לטענת התובע הנתבעים אחראים לתאונה משום שלא התקינו אמצעי מיגון, לא שמרו על כללי בטיחות נאותים בעבודה, לא מסרו לו מידע והדרכות לעובדים ולא מילאו את הוראות חוק התכנון והבניה. לטענת התובע, כפי שעלתה בדיון, הוא נאלץ לשחרר עצמו מן הרתמה משום שמנהל העבודה הפעיל עליו לחץ וקרא לו לבוא לקצה אחר של הגג. התובע מוסיף ומציין כי הפלטות שעל הגג הונחו בידי צוות עבודה אחר, והנתבעים אחראים משום שלא וידאו שיטת עבודה בטוחה והבטיחו שלא ישארו פלטות משוחררות שלא קובעו בברגים. הנתבעים טוענים כי לא התרשלו וכי עשו כל אשר לאל ידם כדי להבטיח את בטיחות העבודה באתר (שאף זכה בפרס על סטנדרט הבטיחות הגבוה שבו). הנתבעים מדגישים כי סיפקו לתובע מערכת קו חיים שאפשרה הגעה לכל נקודה בגג; כי התובע, כיתר העובדים, עבר הדרכות לעבודה בגובה; וכי באתר הונהגו שיטות עבודה בטוחות ומונו מומחי בטיחות שעבדו בשטח ובדקו ופיקחו על הפעילות. לטענתם בבצעם כל אלה מילאו את חובתם להבטיח תנאי עבודה הולמים אולם אין באפשרותם להשגיח על כל אחד מאלפי העובדים באתר בכל רגע ולמנוע ממנו מלהתיר עצמו מרתמת הבטיחות. הנתבעים מוסיפים כי תפקיד צוותו של התובע היה להדק ולהבריג את הפאנלים למקומם ומכאן שמי שאחראי על כך שהפאנל לא הודק הוא התובע ששימש ראש צוות. הנתבעים מציינים כי גרסת התובע בנוגע לנפילה שונתה מספר פעמים מספר פעמים וכי טענתו ששחרר את הרתמה כי מנהל העבודה קרא לו נשמעה לראשונה בדיון. אשר לנזק - הצדדים חלוקים בעיקר בנוגע להשפעתה התפקודית של הנכות ולשיעור הכנסותיו של התובע אחרי התאונה. מחלוקת מרכזית נוספת נוגעת לניכויי המל"ל, שכן התובע היוון את סכום הכסף שקיבל מן המל"ל ופתח באמצעותו עסק משלו. התובע טוען כי יש לנכות את הסכום המהוון שהתקבל בפועל ואילו הנתבעים טוענים כי יש לנכות את הסכום התיאורטי המלא שהיה התובע מקבל מן התאונה ללא קשר להיוון. בסוגיה אחרונה זו מצאתי לקבל את עמדת התובע. בין הנתבעים לבין עצמם קיימים חילוקי דעות בנוגע לאחריות ולכפלי ביטוח. לעניין זה אציין כי נתבעת 1 כלל לא השיבה לתביעה ונתבעת 2, מבטחתה, טוענת כי אין להטיל עליה אחריות הן מטעם זה והן משום שאין כל אחריות לחברת כוח האדם. גם נתבעת 8, יועצת הבטיחות, טוענת כי פעלה בהתאם להסכם עמה ואין עליה כל אחריות. בבית-המשפט העידו התובע. מטעם הנתבעת 2 העידה עו"ד דנה טננבלט, מסלקת תביעות, מטעם הנתבעות 5-3 העידו מר חזי ברוך ומר רון ברמן, מנהלי עבודה בפרויקט ומטעם הנתבעת 8 העיד מר רוני עטיה, אשר שימש ממונה בטיחות בפרויקט. ישיבת ההוכחות התקיימה ב-25/5/11, אך הליך הגשת הסיכומים נמשך זמן רב, בין השאר בשל בקשת התובע לצרף חומר נוסף הנוגע להכנסותיו לאחר התאונה. לאחר מכן, בשל העיכובים לא הועבר התיק ללשכה ורק לאחר פנייה של בית-המשפט לב"כ התובע נתקבלה תזכורת בתיק. עם קבלת התזכורת ולאחר קריאת הסיכומים, נערכה, ב-26/6/12, ישיבה נוספת ובה נשמעו השלמות טיעון בסוגיית ניכוי המל"ל. לפיכך, לצערי הרב, נתאפשרה כתיבת פסק הדין זמן רב לאחר קיום ההוכחות. אחריות ורשלנות תורמת - המסגרת הנורמטיבית הכללית מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו ובכלל זה היה עליו להנהיג סביבת עבודה בטוחה, לדאוג לקיומה, לפקוח ולוודא ביצוע. השוו, למשל, ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 211 [1980]; ע"א 3463/95 מ"י נ' דרעי, פ"ד נ(3) 433 [1996]). המעביד נדרש, כמובן, למלא אחר הוראות הדין בנוגע לאמצעי בטיחות שיש להתקין (בענייננו - תקנות בטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997; תקנות בטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988), להדרכות שיש להעביר לעובדים (תקנות בטיחות בעבודה (מסירת מידה והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999), ולפקח כי העובדים אכן מקיימים את הוראות הבטיחות (ראו תקנות עבודות בניה, והשוו תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז-2007 - אף שאלו אינן מחייבות בענייננו שכן תוקנו לאחר התאונה). בשורה ארוכה של פסקי דין נפסק כי בתאונות עבודה יש להקפיד עם המעביד ולצמצם בייחוס הטלת אחריות תורמת על העובד. עם זאת, גם על העובד מוטלת חובה להיזהר בבואו לבצע את עבודתו והוא נדרש למלא אחר כללי הזהירות ולהשתמש בציוד הבטיחות שסיפק לו המעביד. אם נמצא כי תרומת העובד לקרות התאונה בולטת וברורה יש לחייבו ברשלנות תורמת. עמד על כך בית-המשפט בע"א 655/80 מפעלי קירור צפון נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 [1982], 603-604: "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה... עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד." הלכה זו השתרשה במשפט הישראלי ונפסק כי "לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה הינו בולט וברור" (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז [2010]. בהקשר זה נדרש בית-המשפט לבחון גם את "מידת האשמה המוסרית" של העובד והמעביד ולהציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק, זה מול זה, כדי להעריך את מידתם ומשקלם (ע"א 417/81 רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72, 81). נסיבות התאונה, האחריות ואשם תורם התובע טוען כי הנתבעים הפרו חובתם בשלושה מישורים: לא התקינו אמצעי מיגון, לא מסרו לו מידע והדרכות ולא שמרו על כללי בטיחות נאותים בעבודה. אני דוחה את טענת התובע בשני המישורים הראשונים, אך מקבל אותה בחלקה מישור השלישי, בעיקר בשל התהפכות לוח הפח שלא קובע כנדרש. הטענה כי הנתבעים לא התקינו אמצעי בטיחות - טענה זו נדחית מניה וביה. הנתבעים הוכיחו כי באתר הותקנה מערכת עיגון מרכזית שהתובע ויתר העובדים היו מחוברים אליה וכי יכלו לבצע עבודתם בביטחון. הוכח כי מערכת העיגון הגיעה לכל נקודה בגג. כמו כן סופק ציוד בטיחות נדרש. התובע הודה כי בזמן התאונה לבש רתמת בטיחות שסופקה לו על ידי הנתבעים וכי לפני התאונה היה מחובר למערכת העיגון אך שחרר עצמו ממנה כדי להגיע לקצה הגג [עמ' 17, 3-4]. התובע טען כי אם לא היה משחרר את הכבל היה גורר אחריו עובדים נוספים לקצה הגג ומשבש את עבודתם [עמ' 8, 14]. אולם טענה זו לא הוכחה ואין כל ראיה שתתמוך בה. התובע לא הוכיח כי מערכת הבטיחות לא הייתה תקינה או שלא אפשרה לו להגיע לקצה הגג ולא הציג כל חובה שבדין הנוגעת לאמצעי בטיחות שהנתבעים לא עמדו בה. ברי כי אם לא היה מתיר עצמו ממערכת העיגון לא היה נופל לקרקע והתאונה היתה נמנעת. התובע לא הוכיח את טענתו ואילו הנתבעים הוכיחו שהציבו במקום אמצעי בטיחות ראויים ושאם היה התובע מקפיד להקשר למערכת העיגון התאונה הייתה נמנעת. הטענה כי התובע לא עבר הדרכות מתאימות ולא קיבל מידע - טענה זו לא הוכחה ואף נסתרה בחומר הראיות שבתיק שהראה כי התובע עבר הדרכות והיה מודע היטב לצורך לקשור עצמו למערכת העיגון. מחומר הראיות עולה כי ב-8/7/04, עם תחילת עבודתו באתר, כתשעה חודשים לפני התאונה, עבר התובע הדרכת בטיחות בעבודה, כולל הדרכה לעבודה בגובה ותפעול מערכת הבטיחות קו-חיים. הנתבעים הציגו את תוכן ההדרכה, שהוא מפורט ביותר וכולל הסברים על ציוד המגן, לרבות מערכת העיגון, תפעולה, החובה להשתמש בה והסכנות שבשחרורה. התובע אישר את קבלת ההדרכה בחתימתו [נספחים א' ו-ב' למוצגי נתבעת 8]. עדי הנתבעים העידו כי נוסף על ההדרכה הראשונית התקיימו באתר הדרכות בטיחות תקופתיות שכללו גם הדרכה על עבודה בגובה ("אחת לשבועיים היינו יורדים לשטח יחד עם מנהל העבודה רמי טבריזי והיינו עושים להם ריענון" [עמ' 37, 25-29]). התובע אישר זאת והעיד כי "בסוף היום היו מעבירים לנו הדרכה, לא כל יום אלא כל חודש חודשיים" כן אישר כי הוסברה והודגמה קשירה לרתמה [עמ' 16-17]. קיים אף מסמך מ-17/3/05 - עשרה ימים לפני התאונה - בו נרשם כי התובע השתתף בהדרכת בטיחות שכזו [נספח ג'], אולם הואיל ושמו של התובע הוסף למסמך זה בכתב יד אינני מייחס לו משקל כלשהו. עם זאת, די בעדותם של עדי הנתבעים ובאישורו של התובע כדי לבסס את המסקנה כי התובע עבר הדרכות בטיחות לרבות הדרכה לעבודה בגובה בתדירות סבירה. התובע טען בחקירתו כי לא קיבל הדרכה של ממש ("כשבאתי לאתר נתנו לי לחתום וישר לעבודה") אולם אין כל תמיכה לטענה זו, והיא סותרת את יתר העדויות והראיות, לרבות עדותו של התובע עצמו. התובע הודה גם כי הצוות שלו היה מיועד לעבודה בגגות וכי עבד בגובה זמן רב וחזקה כי היה ער לנהלים ולסכנות שבעבודה בגובה. הנתבעים הוכיחו אפוא כי התובע עבר הדרכות בטיחות מפורטות בתדירות סבירה וכי קיבל מידע על אמצעי הבטיחות, על הסכנות שבעבודה ועל החובה להשתמש באמצעי הבטיחות. שיטת עבודה ושמירה על כללי בטיחות: גם במישור זה הוכיחו הנתבעים חלק מטענותיהם שכן הראו כי באתר היו נהלי עבודה והקבלן אף שכר את ממונה הבטיחות על מנת שישגיח ויוודא כללי עבודה בטוחה. אני מקבל את עמדתם כי אין באפשרותם להשגיח על כל אחד ממאות הפועלים שעבדו באתר המשתרע על שטח גדול, וכי אין באפשרותם למנוע מצב שבו פועל מסוים מתיר את רתמת הבטיחות ביוזמתו. עם זאת, מצאתי כי יש להם אחריות ללוח הגג שלא חובר כראוי. התובע טוען כי יש לייחס לנתבעים אחריות במישור זה משום שבמועד התאונה נדרש על ידי הממונה עליו לעבוד בלחץ ובמהירות והאחרון קרא לו לבוא לקצה הגג, ולדבריו: "מהבוקר החל כל הלחץ ואז ביקשו מאתנו כמה שיותר מהר להתחיל להרכיב ולעבוד. היה לחץ בעבודה. המנהל התקשר ואמר שנעבוד מהר ... מנהל העבודה צעק 'תבוא מהר לפה' ואז שחררתי את עצמי והלכתי לקצה הגג השני" [עמ' 17, 15]). בסיכומיו הוא מוסיף כי בהתאם לתקנות בטיחות בעבודה אחריותו של מנהל העבודה לפקח שהתובע לא יתיר עצמו מהרתמה. אלא שגרסתו של התובע בסוגיה זו היא עדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי שאינה זוכה לחיזוק ולא ניתן לבסס עליה הכרעה (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971). יתרה מכך, מדובר בגרסה חדשה שלא הופיעה בתצהיר התובע או בכל מקום אחר ונשמעה לראשונה באולם בית-המשפט. גרסה זו גם סותרת את דוח האירוע [נספח ז'] בו נרשם מפי מנהל העבודה, רמי טבריצי, כי התובע הוא שקרא לו על מנת לפתור תקלה בעבודה. אוסיף כי גם אם הייתי נכון לקבל את גרסת התובע אין בכך כדי לקבוע כי מדובר בשיטת עבודה לא בטוחה או בהעדר פיקוח. עבודות נעשות לא אחת בלחץ זמנים, ועובדה זו לבדה אינה עילה לקביעה כי מעביד התרשל ולא הנהיג שיטת עבודה בטוחה. גם אם מנהל העבודה קרא לתובע כדי לשוחח עמו (טענה שהוכחשה) הדבר אינו מהווה רשלנות, אלא התנהלות רגילה בעבודה. אותו מנהל - שהתובע לא זימנו לעדות - ידע כי התובע אמור להיות מחובר למערכת העיגון, והתובע לא הראה, גם לא בשמץ כי המנהל היה ער לכך שהוא שחרר עצמו מקו-החיים. למעשה, מבחינה פיזיקאלית, סביר שהמנהל שעמד למטה כלל לא יכול היה לראות את פעולותיו של התובע שצעד על הגג והיה מחוץ לשדה הראיה שלו. התנהלות מנהל העבודה או קיומו של לחץ זמנים אינם מלמדים על שיטת עבודה רשלנית ולא עלה בידי התובע להוכיח התרשלות כלשהי. חרף האמור לעיל מצאתי כי הנתבעים התרשלו בכך שלא הנהיגו שיטת עבודה בטוחה בכל הנוגע לקיבוע לוחות הגג ולתחלופת צוותי עבודה על הגגות. התובע נפל משום ש"פאנל קצר שהיה אמור לשמש כהשלמה לגג" ולא קובע בברגים התהפך [נספח ז'] התמונות שצורפו כנספח ה' לראיות הנתבעת 8 ממחישות כי מדובר בלוח צר וארוך החורג מן הלוחות האחרים שהונחו. בעוד לוחות אחרים נמצאים במלואם מעל מבנה מתכת שמייצב אותם, לוח זה חורג מעבר לקצה הגג וחלקו נמצא באוויר. האפשרות שעובד כלשהו יגיע לקצה הגג אינה מופרכת, ויש לצפות שלוח שאינו מיוצב כראוי וחלקו באוויר יתהפך אם אחד העובדים ידרוך עליו. מדובר אפוא במפגע, ובסכנה צפויה שהתממשותה אינה נמוכה, ומטעם זה, על מנת למנוע את הסכנה, היה על הנתבעים להבהיר לעובדים כי אין להשאיר לוח במיקום שכזה ללא קיבוע. הנתבעים אינם טוענים כי תדרכו את העובדים בנושא זה, ומטיעוניהם עולה למעשה כי סמכו על העובדה שהעובדים מחוברים בקו חיים. אלא שהיה עליהם לצפות גם אפשרות שעובד ישחרר עצמו ממערכת הבטיחות, בוודאי כשמדובר בגג גדול שרובו מקובע וניתן לצעוד עליו בבטחה יחסית, ולכן היה מקום גם לוודא את קיבוע של לוחות הנמצאים בקצה הגג כדי למנוע התהפכות ונפילה. הואיל והדבר לא נעשה מצאתי כי הנתבעים התרשלו בנושא זה. הנתבעים מדגישים בטיעוניהם כי התובע וצוותו הם שהרכיבו את הפאנלים ולכן האחריות לאי-חיבור הפנל מוטלת על התובע ששימש כראש צוות. אינני מקבל טענה זו, ראשית, התובע העיד כי ביום התאונה עברו צוותו והוא מגג אחד לגג אחר שם המשיכו עבודה שהחל צוות קודם [עמ' 17, 16]; ושנית, הנתבעים הם שהיו צריכים להנהיג את שיטת העבודה ולהנחות את התובע כיצד לפעול. מצאתי אפוא כי הנתבעים התרשלו בכך שלא הנהיגו שיטת עבודה בטוחה שתבטיח קיבוע הלוחות על הגג, למצער לוחות המונחים במצב שמאפשר התהפכות, וכי התרשלות זו - בצירוף להתרשלותו של התובע - גרמה לתאונה. לעניין זה מקובלת עלי עמדת שני הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בשאלה והתשובה הבאות [עמ' 18, 10]: ש. אם היית קשור לא היית נופל לרצפה? ת. אם הפלטה לא היתה מחוברת גם לא הייתי נופל. אשם תורם: כפי שהובהר למעלה, יש למעט בייחוס אשם תורם לעובדים, אולם במקרה הנוכחי מצאתי כי התנהלותו של התובע הייתה רשלנית ותרמה תרומה מכרעת וברורה לתאונה. החלטתו לשחרר עצמו ממערכת הבטיחות בניגוד להנחיות שקיבל - החלטה שלא הוסברה כראוי - מהווה רשלנות חמורה וסיבה בלעדיה אין לתאונה. אם התובע היה קושר עצמו בהתאם להדרכות שקיבל הייתה התאונה נמנעת למרות הלוח המשוחרר. יש לזכור כי התובע הוא עובד ותיק, שהעיד כי הוא מנוסה בעבודה על גגות, וחזקה כי ידע והיה ער לסיכונים הנובעים מעבודה זו ומשחרור מערכת העיגון. הנתבעים מצדם סיפקו לו אמצעי בטיחות מתאימים למניעת התאונה וכן נתנו לו הדרכות מתאימות והעבירו לו את מלוא המידע הנדרש. הנתבעים אינם יכולים להשגיח בכל רגע נתון על כל אחד מן העובדים באתר, וברי כי יש לצפות גם מן העובדים כי יהיו אחראים לביטחונם האישי, יקיימו או הוראות הבטיחות ויעשו שימוש באמצעי המגן שסופקו להם. התובע לא הוכיח כי התיר עצמו מהרתמה בשל לחץ שהופעל עליו מהמעביד או מסיבה הקשורה בצרכי עבודה ולא ניתן כל הסבר מספק למעשיו. בנסיבות אלה אשמו הוא בולט וברור, ולמעשה במידת "האשמה המוסרית" אחריותו אף גבוה מאחריות הנתבעים שכן הם פעלו בכדי לספק לו אמצעי בטיחות מתאימים ואילו הוא זה שבחר שלא להשתמש בהם. עם זאת, יש לזכור כי נטל על עצמו את הסיכון הגופני במסגרת עבודתו ולמען המעביד. נוכח כל האמור לעיל, הואיל ומדובר באירוע שנבע מצירוף שני גורמים נפרדים שכל אחד מהם מהווה סיבה בלעדיה אין לתאונה, ונוכח העובדה שהנתבעים סיפקו לתובע ציוד בטיחות מתאים והדריכו אותו בנוגע לתפעולו, והואיל והתובע הוא האשם והאחראי לכך שלא היה קשור למערכת הבטיחות, ואם היה נוהג בהתאם להוראות היה מונע את התאונה, מצאתי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 50%. חלוקת אחריות בין הנתבעים עד כה התייחסתי לנתבעים כמקשה אחד לצורך בחינת האירוע, אולם עתה הגיע העת להתייחס למידת אחריותו של כל אחד מהם בנפרד, שכן גם הם מטילים את האחריות זה על זה. אקדים ואומר כי מצאתי להטיל את האחריות במלואה על הקבלן לבדו. להלן אתייחס לאחריותם בתמצית. אחריות הקבלן: סעיף 2 לפקודת הנזיקין קובע כי "מעביד" כולל גם כל "מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבה אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה". אין חולק כי התובע עבד בפועל בשירות הקבלן ועל פי הנחיותיו [עמ' 15, 22-21, עמ' 27, 1], ומכאן קמה אחריות הקבלן לתאונה. הקבלן היה גם האחראי על ביצוע העבודות והרשלנות של אי-חיבור לוח המתכת מונחת לפתחו ולפתח עובדיו. עוד אוסיף כי בהתאם לתקנה 6 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 מקום בו מבוצעות עבודות בניה, המזמין או הקבלן הראשי יהא הגורם היחיד האחראי למילוי הוראות הבטיחות, וכי במקרה דנן שימשה נתבעת 3 כקבלן ראשי, וגם מטעם זה מוטלת עליה אחריות. ראו גם: ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 [2003]; ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית, פ"ד מח(1), 415]. ברי אפוא כי הקבלן שימש כמעביד בפועל, הוא זה שהיה אמור להנהיג שיטת עבודה בטוחה והוא זה שהיה אמור לוודא כי לוחות המתכת שעל הגג מחוברים כראוי. אחריות חברת כוח האדם: חברת כח האדם היא המעביד הפורמאלי וככזו מוטלת עליה אחריות כמעביד. אכן, היא אינה שולטת בפעולותיו של העובד, אולם היא חבה חובת זהירות מושגית כלפי עובדיה המושאלים למעבידים אחרים ועליה לוודא, בין השאר, כי הם עובדים בתנאים סבירים ובטוחים אצל המעסיק בפועל. "אין חולק שחברת כוח האדם חייבת לוודא שהמזמין אצלו מוצב העובד, מקיים סביבת עבודה בטוחה. חברת כוח אדם השולחת עובד חייבת לוודא כי אצל אותו מזמין ישנה הקפדה על נוהלי וכללי בטיחות נאותים. קבלן כוח אדם שאינו מוודא זאת, מפר את חובת הזהירות כלפי העובדים". ע"א (ימ') 4272/03 פ.ס. הנדסה ותכנון נ' שרחה מוחמד [2004], וראו גם ת.א (חי') 368/01 ברקוביץ אלכסנדר נ' גדות תעשיות ביוכימיה בע"מ [2003]; ע"א (חי') 2898/04 אריה שרותי כוח אדם בע"מ נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ [2005]. אין ספק כי לחברת כוח האדם אחריות מושגית וקונקרטית כלפי עובדיה אולם במקרה הנוכחי מצאתי כי לא התרשלה ולא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית שכן, כפי שמדגיש הקבלן לכל אורך הדיון - וטענותיו התקבלו - מדובר באתר בו נשמרה רמת בטיחות גבוהה. העובדים קיבלו ציוד הגנה וזכו להדרכות ולפיקוח. בנסיבות אלו לא ניתן לקבוע כי חברת כוח האדם התרשלה ולא מילאה חובתה כלפי עובדיה ועל כן דין התביעה נגדה להדחות. אציין כי חברת כוח האדם עצמה לא השיבה להליך ולמבטחת - הנתבעת 2 - שהגיבה בשמה טענות גם במישור זה. אינני מקבל את הטענות הבטוחיות ולטעמי חברת הביטוח הייתה חבה בחובותיה של חברת כוח האדם. אחריות ממונה הבטיחות: ממונה הבטיחות פעל במקום מטעם הקבלן ועבורו, ואני מקבל את טענתו כי אין כל יריבות ישירה בינו לבין התובע. ממונה הבטיחות לא חב חובת זהירות כלפי התובע אלא כלפי הקבלן ששכר את שירותיו וגם אם התרשל ממה הבטיחות הרי שרשלנות זו היא במישור היחסים שבינו לבין הקבלן. אציין כי לא מצאתי בסיכומי התובע הסבר לכריכתו של ממונה הבטיחות בתביעה ולחובתו של הממונה כלפיו. התביעה כנגד ממונה הבטיחות נדחית. דיון בראשי הנזק הנכות הרפואית בעקבות התאונה נפגע התובע בגבו ונגרמו שברים בחוליות עמוד השדרה המותני. התובע עבר ניתוח לקיבוע חוליות D12, L1-L3 ושוחרר מבית החולים ביום 01.05.2005. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, ובעטיה נקבעה לתובע נכות רפואית בשיעור 37% לפי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. כן הומלץ על הפעלת תקנה 15 במלואה והנכות הצמיתה הועמדה על 56%. התובע הגיש חוות דעת של ד"ר משה לוינקופף, שמצא כי לתובע נותרה נכות בשיעור 37% - 30% בשל הגבלה קשה בתנועות עמ"ש מתני (פרט 37(7)ג לתקנות) ו-10% הצלקות (פרט 75(1) ב). ד"ר לוינקופף המליץ על הפעלת תקנה 15 במלואה. הנתבעים הגישו חוות דעת של ד"ר ולנטין ז'טלני, שמצא כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 20%, בשל הגבלה בינונית בתנועות עמ"ש מתני (פרט 37(7)2). נוכח הפערים מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר דוד הנדל, שמצא כי נותרה לתובע הגבלה קשה בתנועות עמ"ש מתני המקנה לו נכות צמיתה בשיעור 30% (פרט 37(7)ג). ד"ר הנדל סבר כי הצלקת בגב אינה מקנה נכות. ד"ר הוסיף וקבע כי למשך 6 חודשים היה התובע באי כושר מלא וכי למשך 3 חודשים נוספים היתה נכותו הזמנית בשיעור 60%. לא מצאתי לחרוג ממצאיו של המומחה מטעם בית-המשפט, העולים בקנה אחד עם ממצאי המל"ל וקרובים לממצאי המומחים מטעם הצדדים. אכן המומחה לא התייחס לסוגיית הצלקת, אולם ממילא אין מדובר בצלקת תפקודית, ולכן קביעת הנכות בגינה רלוונטית, בעיקר, לפסיקת הכאב והסבל, בה התחשבתי, ממילא בקיומה של צלקת. הנכות התפקודית על דרך הכלל משקפת הנכות הרפואית את הפגיעה התפקודית ומהווה נקודת מוצא להערכת הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע. עם זאת, בית-המשפט אינו רשאי להסתפק בנכות הרפואית בלבד ועליו לבחון את מכלול הנסיבות המשפיעות על יכולתו של התובע שלפניו לתפקד ולשוב ולהשתכר, ובכלל זה, בין השאר, גילו, השכלתו, כישוריו והשפעת פגיעותיו על תחום הכשרתו. ברי כי ההשפעה בפועל על שכרו של תובע עשויה להוות מדד חשוב בהערכת הפגיעה בכושר ההשתכרות. (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 [1995]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]; ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ' אביטן [2011]. במקרה הנוכחי מצאתי לקבוע כי שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע עומד על 30% זהה לשיעור הפגיעה בעמוד השדרה, וללא הצלקת. במועד התאונה עבד התובע כפועל בניין ושכרו היה כ-5,500 ₪ בחודש, ומשוערך כ-6,600 ₪. אין ספק כי פגיעותיו של התובע לא אפשרו לו לשוב לעבודתו בתחום הבניין והוא איבד את כושר עבודתו בתחום זה לחלוטין. אכן, התובע לא איבד את כושר השתכרותו בעבודה ניהולית שאינה כרוכה בעומסים פיזיים. לאחר התאונה פנה התובע לעסקים בתחומים אחרים וכיום הוא מפעיל חברת כוח אדם שהכנסותיה עומדות על למעלה ממיליון ₪ לחצי שנה. הכנסותיו של התובע בפועל עלו אמנם מאז התאונה, אולם שוכנעתי שהפגיעה בגב - שמשפיעה בהכרח על פעולות הכרוכות בעמידה, הליכה וישיבה כאחד - היא פגיעה תפקודית מגבילה אותו גם בעבודתו זו ובכל עבודה אחרת שיעבוד בעתיד. מדובר במגבלה המשפיעה כבר כעת על חיי היום-יום בעבודה ובבית, וקיים חשש לא מבוטל שהשברים בחוליות יגרמו בעתיד למגבלות ולהעדרויות דבר שעלול לפגוע בעסקיו של התובע בצורה משמעותית ביותר. במובן זה ההשפעה הפוטנציאלית על עצמאי ובעל חברה היא משמעותית וגדולה מן ההשפעה על שכיר. נוכח כל אלו מצאתי, כאמור, לאמץ את הנכות הרפואית, ללא הצלקת, ולהעמיד את הפגיעה התפקודית על 30%. הפסדי שכר לעבר התאונה ארעה ב-27/3/05. התובע שהה באי-כושר מלא למשך 6 חודשים ובנכות זמנית של 60% למשך 3 חודשים נוספים, עד ינואר 2006. לאחר מכן נקבעה נכות צמיתה כאמור. בפועל חזר לעבודה רק בספטמבר 2006, היינו - 17 חודשים לאחר התאונה. התובע מבקש כי יפסק לו פיצוי מלא בגין כל התקופה בה לא עבד. הנתבעים סבורים כי יש לפצות בגין תקופת אי-הכושר בלבד. מצאתי להקנות לתובע פיצוי מלא לתקופה של 15 חודשים לאחר התאונה. טעם הדבר: התובע עבד בבניין שנפגע פגיעות קשות בגבו, ובתקופת אי-הכושר המלא והזמני, עד ינואר 2006, למשך תשעה חודשים, לא יכול היה לשוב לעבודה מטעמי בריאות. לאחר מכן התייצב מצבו, אולם סביר כי התקשה מאוד למצוא מקום עבודה חדש שכן למעשה הוא נדרש לעבור הסבה מקצועית ולא יכול היה לשוב לעבודה פיזית בה הורגל. על יסוד פגיעותיו וטיב עיסוקו אני מעריך את הזמן הסביר למציאת עבודה חלופית בששה חודשים לאחר התייצבות מצבו הבריאותי, סה"כ 15 חודשים. הפיצוי לתקופה זו שבין 27/3/05 ל-27/6/06 עומד אפוא על סכום של 99,000 ₪ (15 חודשים * 6,600) ובתוספת ריבית חצי תקופה - 118,825 ₪. הפיצוי ליתרת התקופה עד שחזר לעבודה (ב9/06) יחושב בהתאם לנכות התפקודית ויועמד על סכום של 3,960 ₪ (2 חודשים * 6,600 * 30%) ובתוספת ריבית חצי תקופה - 4,611 ₪. בספטמבר 2006 הצטרף התובע כשותף לעסק קיים בתחום הבניה השייך לאדם אותו הכיר מעבודותיו הקודמות [עמ' 18-19]. ב- 2007 הועברה פעילות העסק משותפות לחברה בע"מ, והתובע החזיק 50% ממניותיה. בעסק הועסקו כעשרים פועלים ויותר, הכנסתו הייתה יפה והתובע משך שכר של כ-11,000 ₪ בחודש. לטענתו קיבל גם דיבידנדים כבעל מניות. אלא שבשנת 2008 נקלעה החברה לקשיים ובשנת 2009 נסגרה. התובע טוען כי העסק נקלע לקשיים בשל מצבו הבריאותי והוא מבקש כי לתקופה זו יפסק לו פיצוי של 200,000 ₪ בשל הפסדי העסק. טענה זו לא הוכחה והתובע לא הציג כל ראיה לקשר בין מצבו הבריאותי לבין קשייה הכלכליים של החברה. טענותיו בנושא זה נטענו בעלמא, ולא הוצגו, למשל, אישורים כי בשל מצבו הבריאותי נעדר מהעבודה או כי העסק הפסיד פרויקטים בשל התנהלותו. נזכור גם כי בעסק היה שותף נוסף שיכול היה למלא את מקומו אם נעדר. יתרה מכך, מצאתי כי טענות התובע בהקשר זה כלל אינן הגיונית שכן לימים חזר ופתח חברה דומה על חשבון קצבת המל"ל המהוונת שלו, וחזקה שאם הרגיש שמצבו הבריאותי לא מאפשר לו לנהל חברה היה נמנע מכך ובוודאי שלא היה מסכן את כל קצבתו. בנסיבות אלו, ובשים לב לכך שמדובר בנזק מיוחד שלא הוכח אינני פוסק לתובע הפסדי שכר לתקופה זו. ב-31/05/09 נסגרה החברה והתובע לא עבד עד לפתיחת החברה החדשה ב-1/9/10 (למשך 15 חודש). התובע מבקש כי יפסקו לתקופה זו הפסדי שכר מלאים בסכום של 178,527 ₪. אלא שהתובע לא הציג ראיות לחיפוש עבודה בתקופה זו, לניסיונות שעשה להשתלב בשוק העבודה ולסירוב בשל מצבו הבריאותי. אין אפוא מקום לפסוק הפסדי שכר מלאים. עם זאת, בשל הנכות נמנעה ממנו האפשרות לשוב לעבודות פיזיות, דבר שהגביל את יכולתו להשתלב בשוק העבודה, ומטעם זה מצאתי לפסוק לתקופה זו סכום של 36,000 ₪ המשקף פגיעה של 30% בכושר ההשתכרות. ב-1/9/10 פתח התובע חברה להקמת קונסטרוקציות בגובה כבעלים יחיד [עמ' 23, משורה 29 ועמד' 30]. בחברה מועסקים כעשרים עובדים, ומספרם משתנה בהתאם להיקף העבודה [עמ' 30, 8]. על פי הראיות שהוגשו, החברה פעלה בשנת 2010 במשך 4 חודשים (ספטמבר-דצמבר) והכנסותיה בתקופה זו עמדו על כמיליון ₪ והוצאותיה על כ-900,000 ₪. רווחיה לשנה זו עמדו על 73,547 ₪ (כ-18,387 ₪ לחודש). בשנת 2011 עד לחודש אפריל עמדו הכנסותיה על סכום של 1,214,787 ₪ ורווחיה על סכום של 132,276 ₪. מדובר אפוא בחברה מצליחה שגם על פי עדות התובע נמצאת בצמיחה וכבר בתחילת דרכה מניבה הכנסות משמעותיות ורווחים יפים. התובע סבור כי גם לתקופה זו יש לפסוק הפסדי שכר. אולם גם בהקשר זה טענותיו לא הוכחו והואיל ומדובר בנזק מיוחד אינני רואה מקום לפסיקת שכר לתקופה זו. סך הפסדי ההשתכרות לעבד עומד על סכום של 159,436 ₪. הפסדי שכר לעתיד התובע מעריך את כושר השתכרותו בסך של 10,000 ₪ לחודש. נראה כי מדובר בסכום סביר ביותר נוכח תוצאותיה הכלכליות של החברה שהקים והרווחים שהציגה בתקופת פעילותה. הפסד ההשתכרות יחושב עד גיל 70 בהיותו עצמאי. הפסד ההשתכרות לעתיד עומד אפוא על סכום של 812,871 ₪ (10,000*30%*270.957). לסכום זה יש להוסיף הפסדי פנסיה בסך 81,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעות התאונה היא תאונת עבודה. התובע זכאי להחזר הוצאות מן המוסד לביטוח לאומי ולטיפולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. עם זאת, סביר כי התובע הוציא ויוצא הוצאות עליהן שילם באופן פרטי ובגינן לא ביקש החזרים מן המוסד לביטוח לאומי, למשל - השתתפות עצמית בתרופות, היטלי ביקור רופאים, טיפולים פרטיים להקלת כאבים ומגבלות בגב וכיוצא בכך. בנסיבות העניין, נוכח טיב הפגיעה ומידתה, ובשים לב לכך שהתובע לא צרף ראיות להוצאות מסוג זה, אני מעריך את הוצאותיו, באופן גלובאלי, בסכום של 10,000 ₪ לעבר ובסכום דומה לעתיד, סה"כ 20,000 ₪. עזרת הזולת לעבר - התובע שהה בתקופת אי-כושר ממושכת שבחלקה היה מרותק למיטתו. התובע לא הציג ראיות לגבי עזרת צד שלישי אך ברי כי בתקופה זו וגם לאחריה נזקק לעזרה מוגברת של בני משפחתו. בגין עזרה זו הוא זכאי לפיצוי, ובהתחשב בתקופת אי הכושר הממושכת ובנכות הזמנית והצמיתה אני מעריך פיצוי זה בסכום של 15,000 ₪. לעתיד - התובע נפגע בגבו וקיימת מגבלת תנועה משמעותית בגב התחתון. מגבלה זו מקשה על פעולות יומיומיות מסוימות. כיום הוא גרוש וחי בגפו והצורך בסיוע גבר במידה מסוימת. עם זאת, נזכור כי מדובר במנהל חברה שמשקיע את רוב זמנו בעבודתו, וממילא סביר כי השתמש בעזרה למשק הבית. על רקע נתונים אלו, ובשים לב לנכות, מצאתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום של 80,000 ₪ המשקף עזרה של 300 ₪ בחודש עד גיל 70. כאב וסבל בהתחשב במכלול הנתונים שכבר נסקרו באריכות בדברי למעלה, לרבות היקף הנכות, טיב הפגיעה, הניתוחים שעבר, המגבלות ויתר הנתונים הרלוונטיים, אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה בסכום של 180,000 ₪. סך נזקיו של התובע מגיע אפוא לסכום של 1,348,307 ₪. ניכוי רשלנות תורמת כאמור לעיל מסכום זה יש להפחית את רשלנותו התורמת של התובע בשיעור 50%, סה"כ 674,153 ₪. ניכוי גמלאות המל"ל סך גמלאות המל"ל על פי חוות דעת אקטוארית, בהיוון לעתיד, עומד על סכום של 856,917 ₪. אלא שהתובע היוון את הקצבה וקיבל לידיו סכום של 427,782 ₪ ואינו זכאי לקצבה עתידית. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם יש לנכות את הקצבה ששולמה בפועל (כטענת התובע) או שיש לנכות את הקצבה המלאה ללא קשר להיוון (כטענת הנתבעים). בשאלה זו אף נשמעו טיעונים על-פה ב-26/6/12. במחלוקת זו דעתי היא עם התובע. תכלית ניכוי גמלאות המל"ל היא להביא למצב שבו הניזוק לא יזכה לפיצוי מעבר לנזקיו ואילו המזיק - שעשוי להיתבע בתביעת שיבוב בידי המל"ל - לא יידרש לשלם יותר מכפי הנזק שגרם (ע"א 5884/08 כפר ויתקין מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' המוסד לביטוח לאומי [2010[; רע"א 1518/11 המוסד לביטוח לאומי נ' עיריית רמת גן [2011]). במקרה הנוכחי בו קיבל התובע את הגמלה בפועל אין כל צורך בהיוון תשלומים עתידיים תיאורטיים ואין לקזז מנזקיו סכומים שלא קיבל בפועל. גם הנתבעים לא יצאו ניזוקים שכן המל"ל לא יוכל לתבוע מהם מעבר למה שקיבל המבקש. כך המזיק לא ישלם מעבר לנזק שגרם והתובע לא יקבל מעבר לנזקו בפועל. אציין כי אלמלא ההיוון היה חשוף לתביעת שיבוב של המל"ל בגין הסכום המלא, וממילא היה נדרש לשמו, בין לתובע ובין למל"ל. סכום הפיצוי בניכוי המל"ל עומד אפוא על סך של 246,371 ₪ (אך אעיר כי נוסח הזמן הרב שחלף ממועד הגשת חוות האקטוארית יש לבצע התאמות מסוימות בשערוך הסכום שקיבל התובע). סוף דבר מצאתי כי התאונה נגרמה בשל שני גורמים, האחד הוא באשמתו הבלעדית של התובע והשני באשמת הקבלן. בנסיבות אלו, ובשים לב לתרומתו הברורה והבולטת של התובע לתאונה חולקה האחריות לתאונה בין שני הגורמים לה. התביעה כנגד נתבעות 3-5 מתקבלת והן ישלמו לתובע סכום של 246,371 ₪ בתוספת הוצאות בסך 65,000 ₪. התביעה כנגד נתבעות 1-2 נדחית והתובע ישא בהוצאותיהן בסך 25,000 ₪. התביעה כנגד נתבעת 8 נדחית והתובע ישא בהוצאותיהן בסך 25,000 ₪. הסכומים השונים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, ולאחר מכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק. מיגוןתאונות נפילהנפילה בעבודהנפילהתאונת עבודהנפילה מגובה / מסולם