מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אחריות מנהל חשבונות לעבירות מס של הלקוח / תביעה נגד מנהל חשבונות: רשויות מס הכנסה פסלו את ספריו של התובע, שעיסוקו הוא מורה לנהיגה, ביום 6.7.2000. על-פי הסכם בעניין שומת מס הכנסה שנחתם בין התובע לבין פקיד השומה ביום 7.9.2000, חויב התובע לשלם מס הכנסה בסך של 65,000 ₪. התובע לא עמד בתשלום זה ולפיכך ביום 28.4.2004 עיקלו רשויות המס את רכבו. בכתב התביעה שהגיש ביום 13.4.2008 טען התובע כי פסילת ספריו וחובו למס הכנסה נבעו מכך שהנתבע, ששימש מנהל החשבונות שלו, זייף שתי חשבוניות על הוצאות שהתובע לכאורה הוציא. מכאן תביעתו נגד הנתבע על סך של 498,350 ₪. א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. כן ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)). ב. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים 3. כתב התביעה שהוגש כאמור, ביום 13.4.2008, נוסח באופן לקוי וכוללני, כמעט ללא ציון מועדים ועובדות רלוונטיים. על-פי הנטען בו, התובע הוא כאמור, מורה לנהיגה אשר את ענייניו עם רשויות המס ניהל עבורו הנתבע, אשר על-פי הנטען, הוא רואה חשבון במקצועו. כפי שכבר נאמר לעיל, הנתבע אינו רואה חשבון, כי אם מנהל חשבונות. לאורך כל טיעוניו, לרבות בסיכום טענותיו, טען התובע כי הנתבע הוא רואה חשבון, וכי כך הבין בין השאר, על יסוד כך שבחשבוניות שהוציא הנתבע כתוב “Auditing & Accounting”. טענה זו ראוי לדחות כבר עתה. ראשית, הדברים כתובים גם בערבית, ומהם בחר התובע להתעלם, מה גם שהתובע שהעיד על עצמו כמי שמתקשה בקריאת עברית לא התייחס ליכולתו לקרוא אנגלית ולהבינה. שנית, ראוי כי מי ששוכר שירותיו של אדם יברר מה מקצועו. שלישית, תרגום המילים הוא: ביקורת או ביקורת ספרים (Auditing) ועריכת חשבונות (Accounting), בעוד שרואה-חשבון באנגלית הוא Accountant. דמיון בין המילים או שורש זהה, אין בו כדי לשנות (גם בעברית ישנו דמיון בין שמות המקצועות, רואה-חשבון ומנהל חשבונות ובשניהם נעשה שימוש בשורש זהה (חש"ב), אך אין בכך כדי לשנות מן השׁוֹנוּת שבין המקצועות). מכל מקום לטענת התובע בכתב התביעה, התובע התלווה אל הנתבע אל משרדי נציבות מס הכנסה "במהלך שנת 2000" (לא צוין מועד), ושם נדהם לגלות שהנתבע הגיש עבורו חשבוניות מתאריכים 30.11.1999 ו-30.12.1999 עבור צריכת שמן בסכומים מופרזים (חשבוניות אלו יכונו להלן - חשבוניות השמן). התובע טען, כי מעולם לא מסר את החשבוניות לנתבע. לטענתו, "בעקבות הדיווח השקרי שהוגש" נאלץ להגיע להסכם עם מס הכנסה שעל-פיו חויב לשלם מס הכנסה בסך של 65,000 ₪, כדי שעניינו לא יועבר לטיפול משפטי. התובע פנה אל משרד רואה חשבון, כדי שיפעל לביטול ההסכם ולדיון מחדש בשומת מס ההכנסה שנקבעה בהסכם השומה. פנייה זו הייתה ככל הנראה בחודש יוני 2001, כפי שעולה מהקבלה הראשונה על תשלום שכר הטרחה למשרד רואי-החשבון. פנייה זו אמנם נערכה, אך נדחתה בהודעת מס הכנסה מיום 21.1.2002. מאחר שהתובע לא עמד בתשלום המס וסכום החוב למס הכנסה אף עלה, עיקלו רשויות המס את רכבו של התובע ביום 28.4.2004. לטענת התובע בשל כך לא יכול היה להמשיך ולעבוד במקצועו ונגרמו לו נזקים כבדים אלו: גובה חובו למס הכנסה (138,000 ₪ בעת הגשת התביעה); אובדן רכבו בשל עיקולו (כ-22,550 ₪); שכר הטרחה ששולם למשרד רואי החשבון (כ-7,800 ₪); אובדן הכנסה מאז עיקול הרכב (כ-300,000 ₪); עוגמת נפש (30,000 ₪), ומכאן תביעתו על סך של 498,350 ₪. 4. ביום 26.5.2008 הגיש הנתבע בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה ולחלופין למחיקתה בשל היותה תביעה קנטרנית. כן התבקש בית המשפט בבקשה זו לדחות את מועד הגשת כתב ההגנה, כך שיוגש שלושים יום לאחר מתן החלטה בבקשה, אם תידחה. על-פי החלטת בית המשפט, הגיש התובע את תגובתו לבקשה ביום 15.7.2008. בהחלטה מיום 3.7.2008 (אשר נראה כי ניתנה בטרם הוגשה התגובה האמורה), נקבע קדם משפט ואף נקבע כי על הנתבע להגיש את כתב ההגנה תוך שלושים יום. יוער, כי מכאן ואילך ועד לסיכום טענות הצדדים, לא מצאתי התייחסות לנושא טענת ההתיישנות ולשאלה מתי תוכרע (אף לא מצאתי שנקבע כי תוכרע רק במסגרת פסק הדין הסופי). מכל מקום, לעניין זה ולטענת ההתיישנות נשוב ונידרש בהמשך הדברים. 5. כתב ההגנה הוגש ביום 31.8.2008 ובפתח הדברים חזר הנתבע על טענותיו, כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה ולחלופין להורות על מחיקתה על הסף בשל היותה קנטרנית. עוד טען הנתבע, כי התביעה נוסחה באופן כוללני וכי חסרים בה עובדות ופרטים מהותיים. בעניין חשבוניות השמן טען הנתבע, כי קיבל אותן מהתובע והפנה את תשומת לבו לסכום המופרז הנקוב בהם, אך התובע הסביר כי מדובר בשמן לצריכה עתידית. מכל מקום לטענת הנתבע, לא היה מעורב בחתימת ההסכם עם רשויות המס, וכי זה נחתם בעת שהתובע היה מיוצג בידי מנהל חשבונות אחר, ששמו דאוד כנעאן. בנוסף לטענתו, פסילת ספריו של התובע נבעה מאי רישום תקבול וזיופים שהתגלו בחשבוניות שמסר התובע, כמפורט לעיל. 6. בשל היעדרם של פרטים מהותיים בכתב התביעה, נקבע בקדם המשפט מיום 4.11.2008 כי על התובע להגיש הודעה שבה יפורטו ארבעה עניינים אלו: מתי היה התובע ברשויות המס, עם מי והיכן; מדוע התובע ויתר על זכות השימוע ועל זכות הערעור לבית המשפט; התובע יצרף את הודעת רשויות המס בעניין פסילת ספריו; התובע יפרט מה עשה להקטנת נזקיו או לביטול עיקול רכבו. הודעת התובע כאמור, הוגשה ביום 17.12.2008 וקשה לומר כי היו בה מלוא הפרטים שנדרשו. בהודעה זו פירט התובע את הדברים הבאים: התובע התייצב בהזדמנויות שונות בנציבות מס הכנסה בין לבדו, בין עם רואה החשבון (כך תוארו, לפי טענת הנתבע בהודעתו) דאוד כנעאן ובין עם הנתבע; ההסכם עם מס הכנסה הכולל ויתור על שימוע וערעור נעשה לאור דבריו של דאוד כנעאן; צורפה הודעת מס הכנסה על פסילת הספרים, שצילום התאריך בה חתוך; לתובע לא היה כסף כדי לפעול לביטול העיקול, מאחר שלא רכב הוא לא מצא עבודה חלופית. 7. בקדם המשפט שהתקיים ביום 28.1.2009 קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט להיבדק בבדיקת פוליגרף בעניין חשבוניות השמן. על-פי הסכמה זו "חוות הדעת של מומחה הפוליגרף לא תהיה מכרעת אלא תובא במסגרת כלל הראיות ותעמוד לשיקול דעת בית המשפט" וכן הוסכם שהצדדים יודיעו אם הם מסכימים על זהות מומחה הפוליגרף. הודעת התובע כי הצדדים לא הסכימו על זהות מומחה הפוליגרף הוגשה רק ביום 19.5.2009 וביום 27.7.2009 ניתנה החלטה על מינוי מומחה פוליגרף בהתאם לתוכנה של הסכמת הצדדים. יוער כי איני מייחסת משקל לבדיקת הפוליגרף שנערכה ולתוצאותיה. שכן לא רק שבדיעבד וכפי שעוד יובהר בהמשך אין לתוצאותיה רלוונטיות, אלא שבשונה מכבוד השופט (בדימוס) י' מילנוב, שלפניו נשמעה התובענה הנדונה, איני סבורה שבדיקת פוליגרף היא מכשיר שעל בית המשפט להיעזר בו (למעט אולי במקרים חריגים ונדירים, ובלבד שישנה הסכמה בין הצדדים שבית המשפט אינו מעורב בה, כי עניין מסוים יוכרע בדרך זו). עם זאת, ראוי לתת את הדעת לנסיבות שאירעו במהלך הבדיקה, שהצדדים לא חלקו עליהן. חוות-דעתו של מומחה הפוליגרף שמונה, מר מנחם גולזן, התקבלה ביום 16.11.2009. על-פי האמור בה, הנתבע נבדק ראשון, ביום 7.10.2009 ואילו התובע נבדק ביום 4.11.2009. במהלך בדיקת התובע שינה התובע את גרסתו ואמר למומחה הפוליגרף כי את שתי חשבוניות השמן הוא מסר לנתבע בעודן ריקות כדי שימלא בהן את הפרטים ויגיש אותן אל רשויות המס. לשלמות הדברים יוער, כי ביחס לשני הנבדקים, התובע והנתבע, נאמר כי נמצאו בעת מתן תשובותיהם תגובות פיסיולוגיות המצביעות על אי אמירת אמת. 8. בקדם המשפט שהתקיים ביום 16.3.2010 נקבעו הפלוגתות אשר רק לגביהן יהיו הצדדים להגיש את ראיותיהם ונקבע כי על הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית. כך נוסחו פלוגתות אלו: "1.1 האם הוצאות השמן הוכנסו לדו"ח של התובע שהוגש למס הכנסה על דעתו הבלעדית של הנתבע ובלי ידיעת התובע או שהדבר נעשה לבקשתו או לפחות בהסכמתו של התובע? המדובר בהוצאות נשוא חשבונית 0166 מיום 31.12.1999 ע"ס 3,700 ₪ וחשבונית 0133 מיום 30.11.1999 ע"ס 3,000 ₪? 1.2 האם כתוצאה מכך נפסלו ספריו של התובע ע"י מס הכנסה? 1.3 מהו הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מכך? 1.4 האם התובע וויתר על זכות השימו וזכות הערעור על החלטת פקיד השומה ואם כן מה שיעור האחריות שיש לייחס לו בעניין הנזק שהוא טוען שנרם לו? 1.5 את מי יש לחייב בהוצאות ובשכ"ט עו"ד וכמה". מטעם התובע הוגש רק תצהיר עדות ראשית שלו. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית שלו וכן הוגשו שתי תעודות עובד ציבור, אחת מטעם אגף מס הכנסה והשנייה מטרם אגף הרישוי, משרד התחבורה. ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 30.12.2010 ובמהלכה התובע והנתבע נחקרו על תצהיריהם וכן נחקרו שני נותני תעודות עובד הציבור. לבקשת הצדדים, סיכומי טענותיהם הוגשו בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 3.3.2011 ומטעם הנתבע הוגש ביום 11.4.2011. ג. עיקרי טענות הצדדים 9. התובע טען כי אחריותו של הנתבע כלפיו נובעת מאחריותו בתור בעל מקצוע כלפי לקוחו. לטענתו, אחריותו של הנתבע נובעת במיוחד מכך שהוא גם בעל הידע המקצועי הדרוש וכי התובע ראה בו רואה חשבון לכל דבר ועניין (טענה שאליה כבר התייחסנו לעיל). לטענת התובע, הוכח שהנתבע זייף את חשבוניות השמן וכי התובע לא ביקש ממנו לעשות כן. לטענתו, הראייה המובהקת לכך היא שינוי גרסאות הנתבע בעניין זה והעובדה שהגרסה שלפיה התובע הכריח אותו לזייף את החשבוניות, עלתה לראשונה בעת חקירתו הנגדית בבית המשפט. לטענת התובע, גם הוכח הקשר הסיבתי בין זיוף חשבוניות השמן לבין פסילת ספריו של התובע, וזאת מכך שבמכתב שנשלח מרשויות המס אל משרד רואי החשבון שביקש לפתוח את השומה מחדש, נכתב כי פסילת הספרים נבעה מזיוף חשבוניות. לטענתו, כך גם עלה מדברי הנתבע שהעיד על כך שזיוף חשבוניות עשויה לגרור חקירת נישום ברשויות המס. באשר לנזקי התובע, לטעתו, נזקיו פורטו בכתב התביעה ובתצהירו, ולא נסתרו בידי הנתבע. כך גם התובע כלל לא נחקר בעניין זה. עוד טען, כי מתעודת עובד הציבור מטעם אגף הרישוי עולה כי היקף עבודתו של התובע ירד באופן משמעותי מאז שעוקל רכבו. עוד טען, כי הנתבע לא סתר את העובדה שהתובע לא היה מודע להשלכות חתימתו על ההסכם, שכלל ויתור על זכות השימוע ועל זכות הערעור, וכי הנתבע אף לא זימן לחקירה את מר דאוד כנעאן. לבסוף טען התובע בהרחבה, כי יש לדחות את טענת ההתיישנות שטען הנתבע משני טעמים: ראשית, המקום לבירורה של טענה זו הוא בראשיתו של ההליך. שנית, נזקו של התובע התגבש רק ביום 21.1.2002, עם קבלת תשובת מס הכנסה הדוחה את הבקשה לדון מחדש בהסכם השומה שעליו חתם התובע. לטענת התובע, עד אז פעל התובע לתקן את הנזק שנגרם לו, ולכן טרם החל מניין תקופת ההתיישנות. בעניין זה הפנה התובע אל הוראת סעיף 89(2) בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הקובעת כי מניין תקופת ההתיישנות יחל להימנות ביום שבו התגלה הנזק ולטענתו היה זה רק במועד האמור. 10. הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה משלא הוכחה, וכי התובע ביקש לבסס את טענותיו רק על עדותו שלו, אשר נמצאה לא אמינה בעניינים רבים, כמפורט בסיכום טענותיו של הנתבע. בעניין חשבוניות השמן טען הנתבע, כי הוכח שהסכומים הנקובים בהם נכתבו בהנחיית התובע או בהסכמתו. אך בכל מקרה, לא הוכח הקשר הסיבתי ביום חשבוניות השמן לבין פסילת ספריו של התובע. שכן מעדותו של נציג מס הכנסה עולה כי השומה לפי מיטב השפיטה הוצאה עוד ביום 8.8.1999, בטרם נמסרו חשבוניות השמן למס הכנסה. כך גם עלה מעדותו ומן המסמכים של מס הכנסה, כי סיבת פסילת ספריו של התובע הייתה שונה וכי היה זה בשל כך שהוצאות הדלק שעליהן דיווח התובע לא היו מתאימות, כי הייתה סטייה מהותית ביחס שבין צריכת הדלק לבין מד מרחקי הנסיעה על-פי מד המרחק וכן מאחר שהתובע לא ניהל ספר תלמידים. באשר להיקף הנזק הנטען טען הנתבע, כי התובע לא הוכיח את נזקו וכי בכל מקרה, עד חודש יולי 2004 המשיך התובע לעבוד כרגיל, כפי שאף עולה מנתוני אגף הרישוי. בנוסף לכך, גם לאחר עיקול הרכב המשיך התובע לעבוד ומכאן שיכול היה לעבוד בתור שכיר עם רכב של אחר. באשר להסכם השומה שנחתם עם התובע, הרי שאין מחלוקת שהתובע חתם עליו מתוך הסכמה ובנוכחות רואה חשבון מטעמו הדובר את שפתו (רו"ח או מנה"ח דאוד כנעאן). על כן, אין לקבל את טענות התובע בעניין זה, שכן חזקה על אדם שהוא מסכים לתוכנו של הסכם שעליו חתם ושהבין את תוכנו, וכי לא עלה בידי התובע לסתור חזקה זו. לבסוף טען הנתבע, כי התובע לא הוכיח את תביעתו, שאף הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. ד. דיון והכרעה הנושאים הטעונים הכרעה 11. לשם הכרעה במחלוקות שבין הצדדים ראוי להקדים ולבחון מה הייתה הסיבה לפסילת ספריו של התובע במס הכנסה, ואם הייתה קשורה בהתנהלות הנתבע ובחשבוניות השמן. רק אם יימצא כי אמנם ישנו קשר סיבתי בין חשבוניות השמן לבין פסילת הספרים, כי אז נידרש לבחון מי אחראי לכתיבת תוכנן של החשבוניות ולהגשתן אל מס הכנסה. שאלה נוספת עניינה בקשר, ככל שישנו, בין ההסכם שעליו חתם התובע עם מס הכנסה, שבמסגרתו ויתר על זכות השימוע וזכות הערעור, לבין התנהלותו של הנתבע. ככל שיימצא קשר, כי אז נידרש לבחון את הנתבע אחראי לנזקיו של התובע, ואם היקף הנזקים הנטען, אמנם הוכח. אולם קודם לדיון בכל הנושאים האמורים, נדון בטענת ההתיישנות. טענת התיישנות התביעה 12. את טענת ההתיישנות העלה הנתבע בהזדמנות הראשונה, עוד בטרם הוגש כתב ההגנה וכן חזר עליה בפתח כתב ההגנה. למרות זאת, נראה כי הטענה לא נדונה ואף לא נמנתה עם הפלוגתות שלגביהן נקבע כי רק הן תוכרענה במסגרת בירור התביעה הנדונה. למרות זאת, התובע נדרש לטענה זו בהרחבה במסגרת סיכום טענותיו, ואילו בסיכום טענותיו של הנתבע, ישנו אזכור קצר של הטענה. טענת התובע כי יש לברר את הטענה בפתח בירורה של התביעה, אינה נכונה. הגם שמדובר בטענת סף, שתנאי לבירורה הוא שהנתבע טען אותה בהזדמנות הראשונה, אין מניעה להכריע בה רק בסופו של ההליך במסגרת פסק הדין. עם זאת, היה מקום לטעון, כי טענת ההתיישנות לא נמנתה עם הפלוגתות שלגביהן נקבע כי רק הן תוכרענה במסגרת בירור התביעה. כך שמשלא עמד הנתבע גם על הפלוגתה שעניינה טענת ההתיישנות שטען, לכאורה ויתר על טענתו זו. אולם, לא רק שהתובע לא טען זאת אלא שכאמור, הוא בחר לעסוק בטענת ההתיישנות בהרחבה במסגרת סיכום טענותיו. בכך הביע התובע את דעתו המפורשת, כי הוא מסכים לכך שאף טענה זו תעמוד להכרעה, חרף העובדה שכאמור, לא נמנתה ברשימת הפלוגתות שנקבעו להכרעה. כפי שנקבע בפסיקה, אף במקום שבו נקבעה רשימת הפלוגתות העומדת להכרעה, ניתן לחרוג מרשימה זו, אם בעל הדין שכנגד נתן את הסכמתו במפורש או מכללא לדון גם בפלוגתה שלא נכללה באותה רשימה. כך למשל נקבע ברע"א 9123/05 אדמוב פרויקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (2007), בהחלטת כבוד השופטת ע' ארבל (בפסקה 12): "עקרון העל המנחה את בית המשפט בבואו להכריע הכרעות דיוניות הוא:   'משקבעו הצדדים את רשימת הפלוגתאות העומדות לדיון, גודרת רשימה זו את הסוגיות שבהן ידון בית המשפט, ואין להרחיב את הדיון לשאלות משולבות של עובדה ומשפט שלא נכללו באותה רשימה' (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 91 (מהדורה שמינית, 2005) (להלן: גורן)).              רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות שמגישים הצדדים. משכך, טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה 'שינוי חזית' או 'הרחבת חזית', ויש לדחותה (ראו למשל: ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר, פ"ד מג(4) 378, 348 (1989); ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145 (2003); ע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169 (1977); גורן בעמ' 91-94; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 329-332 (מהדורה שביעית, 1995)). יחד עם זאת מכיר הדין בשני מקרים בהם יותר שינוי חזית. הראשון הוא תיקון כתבי הטענות באישורו של בית המשפט, לפי סעיף 91-92 לתקנות, והשני הוא שבעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו, מפורשות או מכללא (ראו למשל: ע"א 37/48 בנק הפועלים בע"מ נ' קרבצ'וב, פ"ד ב 143, 146 (1949); ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 874 (1995)). בענייננו, בעצם העובדה שהתובע בחר לטעון בהרחבה את טענותיו בעניין טענת ההתיישנות, מהווה הדבר הסכמה - בין מפורשת ובין משתמעת - לכך שגם עניין זה יתברר. כדי לבחון אם אמנם התביעה הנדונה התיישנה, יש לבחון מתי נולדה עילת התביעה ואם יש מקום לטענת התובע, כי המועד שבו נודע לו על הנזק הוא מאוחר מהמועד שבו קמה לו עילת תביעה, באופן המאריך את תקופת התיישנות התביעה. 13. התביעה הנדונה הוגשה כאמור, ביום 13.4.2008. מכאן אפוא, שהשאלה שבה יש להכריע תחילה היא, מתי התגבשה עילת התובענה.   חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע בסעיף 5(1), שתובענה "בשאינו מקרקעין" מתיישנת בחלוף שבע שנים, וסעיף 6 קובע שתקופת ההתיישנות מתחילה "ביום בו נולדה עילת התובענה". המבחן ל"עילת התובענה" לעניין התיישנות הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (פסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (2003), בפסקה 8. כן ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684 (1984); ע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נא(2) 581, 594 (1997)).   עוד נקבע לעניין זה, כי "לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו" (זיסר, שם). במילים פשוטות "מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע 'כוח תביעה' שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו" (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.9.2010), פסקה 39 בפסק-דינו של כבוד השופט י' עמית). 14. התובע טוען, כי כוח התביעה לכאורה, קם לו במועד שבו הודיעה רשות המסים כי היא דוחה את הבקשה שהגיש באמצעות משרד רואי-חשבון לבטל את הסכם השומה שעליו חתם. כזכור, הסכם השומה עם התובע שנחתם בנוכחות דאוד כנעאן (מנהל חשבונות או רואה-חשבון), נחתם ביום 7.9.2000, והיה זה לאחר שביום 6.7.2000 נשלחה אל התובע הודעה על פסילת ספריו. מאוחר יותר, ככל הנראה בחודש יוני 2001 (כפי שעולה מחשבונית תשלום שכרו של רואה החשבון), פנה התובע אל רשויות המס באמצעות רואה חשבון, בבקשה לבטל את הסכם השומה האמור. תשובת מס הכנסה לפנייה זו נשלחה ביום 21.1.2002 ובה נאמר כי הבקשה נדחית. נמצא אפוא, כי ככל שעילת התביעה נגד הנתבע נעוצה בפסילת הספרים או בכך שהתובע נאלץ בשל כך לחתום על הסכם השומה, הרי שעילת התביעה, ככל שישנה, נוצרה לכל המאוחר במועד חתימת הסכם השומה, שהיה זה כאמור, ביום 7.9.2000. 15. טענת התובע הנסמכת על הוראת סעיף 89(2) בפקודת הנזיקין, שלפיה מניין תקופת ההתיישנות מתחיל להימנות במועד שבו התגלה הנזק, אינה יכולה לעמוד. הוראה זו קובעת כי במקום שבו ישנו פער זמנים בין המועד שבו נוצר הנזק לבין המועד שהתגלה, כי אז תוארך תקופת ההתיישנות כך שתהיה בת עשר שנים. עם זאת, וכאמור בין השאר בפסק הדין הנזכר בעניין הוועדה לאנרגיה אטומית (בפסקה 34), "יודגש כי בהיעדר פער זמנים בין מועד התרחשות הנזק ומועד גילויו, לא חל סעיף 89(2) סיפא המאפשר הארכת תקופת ההתיישנות לעשר שנים, ותחול תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים". עוד הובהר שם כי "גילוי הנזק כמוהו כיריית הזנקה של התובע לתחילת מסלול מירוץ ההתיישנות, אך אין להמתין עד לגילויו המלא של הנזק ודי בסימני הנזק ו'משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו (עניין בורכיס, עמ' 558; זמיר עמ' 128, יפרח בפסקה 32)" (מראי המקום: ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554 (1984); ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122 (1983); ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, (2010). 16. נמצא אפוא, כי תנאי להשהיית מניין תקופת ההתיישנות היא שאמנם חל איחור בגילויו של הנזק. לפיכך, כדי לטעון שהמועד שבו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו נדחתה בקשתו של התובע לפתוח את הסכם השומה, על התובע להראות שרק במועד זה התגלו לו "סימני הנזק". לא רק שהתובע לא הוכיח זאת, אלא שמדובר בטענה הנסתרת מעצמה. שכן, אלמלא התובע היה סבור שנגרם לו נזק, לא היה פונה אל משרד רואי-חשבון אחר כדי שיפעל לביטול השומה שנקבעה בהסכם שעליו חתם בעצמו. מכאן אפוא, שכבר בעת שחתם על הסכם השומה סבר התובע שנגרם לו נזק, ואין כל משמעות לכך שבמועד מאוחר יותר ניסה לצמצם את היקף הנזק או לבטלו. לפיכך, המועד שבו נולדה לתובע עילת התביעה הנטענת, ככל שישנה, היא לכל המאוחר במועד שבו חתם התובע על הסכם השומה עם פקיד שומה. מועד זה היה כאמור, ביום 7.9.2000. מאחר שהתביעה מתיישנת בחלוף שבע שנים, הרי שהתביעה התיישנה ביום 6.9.2007. לפיכך, ומאחר שכתב התביעה הוגש כאמור, רק ביום 13.4.2008, הרי שהוגש לאחר שהתביעה התיישנה כשבעה חודשים קודם לכן. בנסיבות אלו, הרי שדין התביעה להידחות מחמת התיישנותה. 17. למעלה מן הצורך, נידרש אל עיקרי טענותיו הנוספות של התובע ונבקש להראות, כי אפילו לא הייתה התביעה נדחית מחמת התיישנותה, היה מקום לדחייתה גם לגופה. לחלופין היה מקום לדחותה גם מן הטעם שלא הוכח היקף הנזק הנטען. פסילת ספריו של התובע כעילת תביעה 18. תביעתו של התובע נסמכת על טענתו כי ספריו נפסלו בשל מחדלו של הנתבע, אשר נבע מהגשת חשבוניות השמן, שאותן, כך טען התובע, זייף הנתבע. השאלה שאותה משום מה, הציבו הצדדים במרכז מחלוקותיהם, עניינה שאלת זהותו של מזייף חשבוניות השמן. אולם בטרם נידרש לשאלה זו, ראוי לבחון על שום מה נפסלו ספריו של התובע, ומה הקשר, ככל שישנו, בין פסילת הספרים לבין הזיוף הנטען של חשבוניות השמן. 19. בחינת הראיות בעניין פסילת ספריו של התובע מלמדת כי אין קשר בין פסילת הספרים לבין חשבוניות השמן המזויפות. עוד עולה כי גם אם אחד מנימוקי מס הכנסה לדחות את הבקשה המאוחרת לפתוח את הסכם השומה הייתה, כי התובע זייף חשבוניות, היה זה רק נימוק משני ובכל מקרה, התובע לא הראה שחשבוניות השמן היו היחידות שזויפו. כך שגם בכך אין כדי לסייע לו. חשבוניות השמן הוצאו בחודשים נובמבר ודצמבר 1999, ובכל מקרה לא הייתה מחלוקת ביחס למועד הוצאתן. כך בעוד ההחלטה על פסילת ספריו של התובע, התקבלה ביחס לשנות המס 1995 עד 1998, כך שחשבוניות אלו לא נדונו במסגרת ההחלטה על פסילת הספרים ואף לא יכולות היו להיות קשורות בהחלטה על פסילת הספרים. בנוסף לכך, בנימוקי ההחלטה נאמר ספריו של התובע נפסלו בשל כך שכלל לא ניהל ספרי תלמידים וכן כי נמצאו סטיות וליקויים בספרי הרכב שניהל בכך ש"לא כלל רישום קריאת מד הקילומטרים למרות שנערכו מספר ביקורות חוץ ובהם הוסבר לך שעליך למלא מספר קילומטרים בספר". על כך יש להוסיף כי כפי שהעיד מר גלעד תקוע, נציג מס הכנסה, הדיונים בעניינו של התובע החלו לפני חודש אוגוסט 1999 וביום 8.8.1999 הוצאה לו שומה לפי מיטב השפיטה. ביקורת נוספת נערכה אצל התובע ביום 20.10.1999 ורק לאחר מכן הוחלט על פסילת הספרים (עמ' 22). כך שההליך כולו עד ההחלטה על פסילת הספרים החל עוד בטרם הוצאו חשבוניות השמן. מכאן עולה אפוא, כי פסילת הספרים התייחסה אל ספריו של התובע משנות המס 1995 עד 1998, כך שבכל מקרה, לא יכולה להיות רלוונטיות לחשבוניות השמן, שהוצאו רק בסוף שנת 1999. בנוסף לכך, בנימוקי פסילת הספרים כלל לא הוזכרה טענת זיוף חשבוניות. בנימוקים אלו נאמר כי ספרי התובע נפסלו בשל כך שלא ניהל ספרי תלמידים ובשל מציאת סטיות וליקויים בספרי הרכב שניהל בכך שלא היה בהם רישום של קריאת מד המרחק, חרף העובדה שבביקורות שנערכו, הועמד התובע על מחדלים אלו. מכאן שדי בכך כדי לקבוע שלא הוכח שישנו קשר סיבתי בין זיוף החשבוניות, ככל שזויפו, לבין פסילת ספריו של התובע. 20. בנוסף לכך, לא ברור כיצד יכול התובע ליחס את נושא חתימת הסכם השומה מיום 7.9.2000 לתובע. לפיכך גם בכך לא עלה בידיו להראות כי ישנו קשר סיבתי כלשהו בין זיוף חשבוניות השמן לבין תוכנו של הסכם השומה, ואף לא עלה בידי התובע להראות כי ישנו קשר בין הסכם השומה ותוכנו לבין הנתבע. כל זאת ממספר טעמים, שאלו עיקריהם: ראשית, אין כל ראייה התומכת בקשר כלשהו בין תוכנו של הסכם השומה לבין הנתבע, שאין מחלוקת כי לא נכח בעת חתימתו, לבין חשבוניות השמן. גם המכתב של מס הכנסה מינואר 2002 אינו תומך בטענת התובע בעניין זה, ולמכתב זה נתייחס בהמשך הדברים בנפרד. שנית, אין מחלוקת שהנתבע לא נכח עם התובע בעת שהסכם השומה נחתם וכי הדבר היה בנוכחותו של רואה החשבון או מנהל החשבונות דאוד כנעאן, שאף לא הוזמן להעיד. יוער כי אין כל מקום לטענת התובע, כי היה על הנתבע לזמנו. שכן, נטל ההוכחה מוטל על התובע וככל שהתובע סבר כי יש בעדותו של דאוד כנעאן כדי להועיל לו, הרי שהיה עליו לזמנו למתן עדות. שלישית, בכל מקרה וכפי שטען הנתבע, חזקה על התובע שידע על מה הוא חותם והבין כי החתימה על ההסכם מקדמת את ענייניו והסכים לתוכנו (ע"א 8533/06 נורית גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (2008), בפסקה 5. כן ראו: ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965) ופסקי-דין נוספים המובאים שם, בפסק-דין גילמן). בנסיבות אלו, משבחר התובע במסגרת ההסכם לוותר על זכות השימוע ועל זכות הערעור, לא ברור מה טענתו כלפי הנתבע, או כיצד הנתבע יכול להיות אחראי לתוכן הסכמותיו של התובע. 21. לבסוף, גם במכתב שנשלח ממס הכנסה ביום 21.1.2002 אל משרד רואי החשבון שייצג את התובע בשלב המאוחר אין כדי להועיל לתובע. כפי שכבר נאמר, במכתב זה נדחתה בקשת התובע לפתיחת הסכם השומה שנחתם עם התובע. במכתב נאמר בין השאר, כי הבקשה נדחתה מאחר ש"מדובר בשומות בהסכם שמהווה במקרה הנדון פשרה של אגף מס הכנסה וזאת לאחר שנציב מס הכנסה התערב והוציא שומות נמוכות מהצווים שיצאו לנישום". עוד נאמר כי "יש להזכיר", כי פקיד השומה "מצא כי נתגלו זיופים בהוצאותיו של הנישום". על המשפט האחרון, שעניינו הזיופים שהתגלו בהוצאות התובע, מבקש הוא לבסס את טענותיו כי בשל זיוף חשבוניות השמן בידי הנתבע, לפי טענת התובע, סורבה בקשתו לפתוח את הסכם השומה שעליו חתם. אולם טענה זו אין לקבל. ראשית, הנימוק העיקרי המובא במכתב אינו עניין זיוף החשבוניות, אלא העובדה ששומות המס שהוצאו לתובע היו נמוכות מאלו שנקבעו לו בתחילה. שנית, לא ניתן לקבוע על סמך המכתב האמור כי יש קשר בין פסילת הספרים לבין זיוף החשבוניות הנטען. מאופן ניסוח המכתב עולה, כי לא רק שהיו טעמים לפסילת ספריו של התובע ולא רק שהשומות בהסכם היו נמוכות מן המקוריות, אלא שלכך מתווסף טעם נוסף, משני, שעניינו זיופים בהוצאותיו של התובע. מאופן כתיבת הדברים עולה כי לא מן הנמנע שאותם זיופים התגלו רק במועד מאוחר יותר, ולפיכך העובדה שבמקום להיטיב את דרכיו, התובע אף הוסיף חשבוניות מזויפות, נדחתה בקשתו לפתיחת הסכם השומה. העובדה שהדבר הובא רק בסופם של הדברים לאחר המילים "יש להזכיר", מלמדת כי היה בזיוף החשבוניות משום טעם משני, אשר רק נוסף על הטעם העיקרי. נושא זיוף חשבוניות השמן 22. הצדדים האריכו בחקירות הנגדיות ובעקבותיהן גם בסיכום טענותיהם כדי להראות כי הצד שכנגד, הוא זה שאחראי לזיוף חשבוניות השמן והוא זה שאחראי לכך שננקב בהם סכום שאינו סביר. כל אחד מהשניים ביקש להראות כיצד חל שינוי בגרסתו של הצד שכנגד, כיצד הצד שכנגד נמצא בבדיקת הפוליגרף כמי שאינו דובר אמת ועל שום מה אין לקבל את דבריו של הצד שכנגד. לא ראיתי הצדקה להיגרר אחר אלו ולפרט את שלל גרסאותיו של כל אחד מן השניים ואמנם בעניין זה שני הצדדים שינו מגרסתם המקורית בכתב טענותיהם יותר מפעם אחת. שכן לא רק שמן הטעמים שעליהם כבר עמדנו דינה של התביעה להידחות, אלא שבסופו של דבר, אין בכל אלו כדי להעלות או להוריד. גרסת התובע היא כי הנתבע זייף את חשבוניות השמן, ואילו גרסתו האחרונה של הנתבע היא, שהתובע הביא לידיו חשבוניות ריקות וביקש שימלא את פרטיהן כפי שמילא, וכי עשה כן רק לבקשת התובע ובהתאם להנחיותיו. גרסה שנתמכת בדברי התובע, שהעלה לראשונה, בפני מומחה הפוליגרף. הגם שטענת הנתבע תמוהה, שכן גם לפי גרסתו, הוא נתן יד למעשה לא כשר, לא עלה בידי התובע להפריך את טענת הנתבע כי פעל על-פי הנחיית התובע. כך ולו מן הטעם הפשוט, שלנתבע אין כל סיבה לעשות את הדברים על דעת עצמו. כדי לדחות את טענת הנתבע, היה על התובע להראות הצדקה לכך שהנתבע פעל על דעת עצמו, מתוך רווח מסוים שצמח לו מכך או בשל מניע כזה או אחר. בהיעדר כל אלו, אין כל סיבה שלא לקבל את גרסת הנתבע כי מילא אחר הוראות התובע. כך או אחרת, משלא הוכח שישנו קשר סיבתי בין חשבוניות השמן לבין פסילת ספריו של התובע, ממילא שאף אין עוד רלוונטיות לשאלת זהותו של מזייף חשבוניות השמן. היקף הנזק 23. בהיעדר קשר סיבתי בין מעשיו של הנתבע או מחדליו לבין פסילת ספריו של התובע והסכם השומה שעליו חתם, ממילא שאין עוד צורך להידרש לשאלה אם התובע הוכיח שהנתבע אחראי לנזקיו ואם הוכיח את היקף הנזק. עם זאת, יש להעיר כי התובע לא הניח כל תשתית ראייתית להוכיח את שווי רכבו, את היקף שכרו או כל עניין אחר שעליו ביקש לבסס את טענותיו באשר לפיצוי הנתבע. כך שגם מטעם זה היה מקום לדחות את התביעה. ה. סיכום ותוצאה 24. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנותה. אפילו לא הייתה התביעה נדחית על הסף, היה מקום לדחייתה לגופה וזאת משלא עלה בידי התובע להוכיח קשר סיבתי בין נזקיו הנטענים כתוצאה מכך שמס הכנסה פסלו את ספריו וכתוצאה מהסכם השומה שעליו חתם, לבין מעשים או מחדלים שייחס לנתבע. כך גם לא עלה בידי התובע לבסס את טענותיו באשר להיקף הנזק שלפי טענתו, נגרם לו. 25. בנסיבות אלו שבהן התביעה נדחית מכל הטעמים האמורים, ולאור הכלל שלפיו בעל דין שזכה בדינו לא ייצא בחסרון כיס, על התובע לשאת בהוצאותיו של הנתבע. כך במיוחד בשים לב לכך שהתובע הגיש את התביעה שנים לאחר האירוע נושא התביעה ולאחר שהתיישנה. כך גם לא העובדה שבפועל, לא הייתה תשתית ראייתית להוכחת התובע בכתב התביעה, שכבר בתחילה היה פגום בהיותו כללי ונעדר פרטים ממשיים והכרחיים לביסוס התביעה. 1לאור טעמים אלו ישלם התובע לנתבע עבור שכר-טרחת עורך-דין ועבור הוצאות המשפט שהוציא, סך של 20,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. 54678313 מיסיםעבירות מסלקוחות