טיעונו המרכזי של התובע בסיכומיו הוא כי ג'ראדאת היה עובד שלו, ועל כן הפוליסה העניקה כיסוי ביטוחי לנזקי התאונה. כתוצאה ממעשים וממחדלים של נתבעים 1-2 לא ניתן לתובע כיסוי ביטוחי בעת שהתנהלה תביעת הנזיקין, ובעקבות זאת נגרמו לו הנזקים נשוא תביעה זו. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אחריות להעדר כיסוי ביטוחי: התובע היה בעליו של עסק להובלות. בעקבות תאונה בעסק, שבה נגרם לאדם שביצע בעסק עבודת בניה נזק גוף, הגיש אותו אדם תביעת נזיקין נגד התובע. לטענת התובע, חרף העובדה שהיה לו ביטוח לא ניתן לו כיסוי ביטוחי, הוא חויב בפסק דין לשלם בעצמו את נזקיו של אותו אדם, וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקים. לטענתו, מעשים ומחדלים של כל אחד משלושת הנתבעים - חברת ביטוח שבה היה מבוטח, סוכן הביטוח ועורכת הדין אשר ייצגה אותו, הם שגרמו לנזקיו. הרקע העובדתי במועדים הרלבנטיים לתביעה זו היה התובע בעלים של עסק להובלות בשם "גוגו מנוף ג. רוזנברג" (להלן: "העסק"), שבבעלותו היו מספר משאיות, חלקן משאיות עם מנוף. נתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") הינו סוכן ביטוח, מבעליה של סוכנות הביטוח "הרץ סוכנים לביטוח" (להלן: "הסוכנות"). החל משנת 1981 בוטח התובע באמצעות הסוכנות בפוליסות ביטוח שונות, שכללו במועדים הרלבנטיים לתביעה זו, בין היתר, פוליסת ביטוח עסק של נתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") הכוללת פרק חבות מעבידים (להלן: "הפוליסה"), ופוליסות שבהן בוטחו המשאיות והמנופים שהיו שייכים לעסק. ביום 9.5.99 נפגע אדם בשם עבד אלרחים ג'ראדאת (להלן: "ג'ראדאת") בתאונה. ג'ראדאת הגיש נגד התובע תביעת נזיקין בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, בטענה שהתאונה ארעה בעת שביצע עבור התובע עבודות על גג האזבסט של העסק (להלן: "התאונה"). התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 923/05 (להלן: "תביעת הנזיקין"). לאחר הגשת תביעת הנזיקין הביא התובע לידיעת הנתבע את דבר הגשתה. הואיל ולגישת הנתבע לא היה לתובע כיסוי ביטוחי לנזקי התאונה, המליץ הנתבע לתובע לשכור שירותי עורך דין לצורך ייצוגו בתביעת הנזיקין, והפנה אותו אל נתבעת מס' 3 (להלן: "עו"ד שלג"). עו"ד שלג ייצגה את התובע בתביעת הנזיקין. בפסק דינו באותה תביעה חייב בית המשפט המחוזי את התובע לפצות את ג'ראדאת בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה. בתביעה זו תובע התובע את הנזקים שלטענתו נגרמו לו כתוצאה מכך שלא ניתן לו הכיסוי הביטוחי שהגיע לו על פי הפוליסה. עוד טוען התובע כי במהלך השנים גבה ממנו הנתבע שלא כדין כספים עבור כיסויים ביטוחיים שלא ניתנו לו ועבור פוליסות של אחרים. גדר המחלוקת טיעונו המרכזי של התובע בסיכומיו הוא כי ג'ראדאת היה עובד שלו, ועל כן הפוליסה העניקה כיסוי ביטוחי לנזקי התאונה. כתוצאה ממעשים וממחדלים של נתבעים 1-2 לא ניתן לתובע כיסוי ביטוחי בעת שהתנהלה תביעת הנזיקין, ובעקבות זאת נגרמו לו הנזקים נשוא תביעה זו. טיעונו של התובע לגבי נתבעים 1-2 סוכם בסעיף 138 לסיכומיו כדלקמן: " - קיים בשתק (השתק - מ.צ.) פלוגתא באשר להיות גראדאת עובד. - קיים כיסוי ביטוחי ע"ס 7 מיליון ₪ חבות מעבידים נכון למועד האירוע. - אין מחלוקת כי הכיסוי אינו מתייחס לנהג (אין החרגה וסיווג של הדברים בדף הרשימה כפי המחויב בחוק ובפסיקה). - לפי הדרישה לכאורה לחידוש בשנת 99 המדובר וכתוב שני עובדים (ולא נהג כפי ניסיון ההתחכמות של הנתבעת 1 ומי מטעמה). מסקנה - יש לחייב את הנתבעים 1 ו-2". לגבי עו"ד שלג טוען התובע, כי זו התרשלה והפרה חובות המוטלות עליה בעת שייצגה אותו בתביעת הנזיקין, וכתוצאה ממעשיה וממחדליה הוא נותר חסר כיסוי ביטוחי למרות שהפוליסה הקנתה לו כיסוי ביטוחי. בנוסף טוען התובע כי הנתבע ביצע כלפיו עוולות שונות, לרבות חיוב חשבונו בתשלום עבור פוליסות ביטוח של אחרים בסכום המסתכם ב-33,556 ₪ (ראה סעיף 141 לסיכומיו). הנתבעים טוענים כי ג'ראדאת לא היה עובד של התובע, וכי הפוליסה לא כיסתה את הנזקים נשוא תביעת הנזיקין, ועל כן דין התביעה להידחות. נתבעים 1-2 דוחים את טענות הרשלנות והמרמה שמעלה התובע בנוגע להתנהלותו של הנתבע, וטוענים כי הכיסוי הביטוחי נקבע על פי הרצוי לתובע, וכי כל הסכומים שנגבו מן התובע נגבו עבור פוליסות שלו ולא עבור פוליסות של אחרים. עו"ד שלג טוענת כי הואיל ולא היה כיסוי ביטוחי, היא לא התרשלה ולא הפרה כל חובה כלפי התובע. סדר הדיון יהא כדלקמן: תחילה אבחן מה היה מעמדו של ג'ראדאת, ואם כיסתה הפוליסה את הנזקים נשוא תביעת הנזיקין. אם אמצא כי הפוליסה לא כיסתה את נזקי התאונה, די יהיה בכך כדי לדחות את התביעה נגד עו"ד שלג, בהיעדר נזק, שכן אם לא קיים כיסוי ביטוחי הרי שאף אילו נהגה עו"ד שלג כפי שלדעת התובע הייתה צריכה לנהוג, לא היה בכך כדי לשנות דבר, שכן לא היה ביכולתה של עו"ד שלג ליצור כיסוי ביטוחי יש מאין. בהמשך אדרש ליתר טענותיו של התובע כלפי נתבעים 1-2. דיון והכרעה הערות מקדימות בטרם אגש לדיון לגופו של עניין אדרש לשני נושאים שעלו בסיכומי הצדדים, ולסוגיית הגשת סיכומי התשובה על ידי התובע. צירוף מסמכים לסיכומים: הן התובע והן נתבעים 1-2 צרפו מסמכים לסיכומיהם. מדובר במסמכים שהיו צריכים להיות מוגשים בשלב הראיות, ולא ניתן לצרפם לסיכומים. על כן לא אדרש למסמכים אלה ולכל טענה המועלית בהסתמך עליהם. טענות התובע לגבי גילוי המסמכים: בפתח סיכומיו טוען התובע כי מרבית המסמכים שצורפו לתצהיר מטעם נתבעים 1-2 לא גולו בגילוי המסמכים מטעמם (ראה: סעיפים 5-6 לסיכומי התובע). על כך משיבים נתבעים 1-2 בסעיף 34 לסיכומיהם, כי מרבית המסמכים גולו, ואלה שלא גולו אותרו רק בשלב מאוחר יותר, במהלך הכנת התצהיר. הסיכומים אינם המסגרת להעלאת טענות מסוג זה. אילו רצה התובע לטעון בעניין אי גילוי המסמכים ומשמעותו, היה עליו להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט לאחר הגשת התצהיר מטעם נתבעים 1-2, ובה להצביע באופן ספציפי על המסמכים שלטענתו לא גולו. משלא העלה התובע כל טענה בעניין במהלך הדיון כולו, הוא מנוע מלהעלות טענות בעניין בסיכומיו. אוסיף כי בפתח עדותו איפשרתי לתובע להשלים חקירתו הראשית ולהתייחס למסמכים שהגישו נתבעים 1-2 (ראה: עמ' 31 שו' 27 - עמ' 32 שו' 9). סיכומי התשובה: התובע הגיש סיכומיו ביום 24.12.12. עו"ד שלג הגישה סיכומיה ביום 13.2.13. נתבעים 1 ו-2 הגישו סיכומיהם ביום 15.4.13. ביום 28.4.13 הגיש התובע בקשה להגשת סיכומי תשובה. בהחלטתי קבעתי כי סיכומי התשובה יוגשו עד יום 1.5.13. עו"ד שלג הגישה התנגדות להגשת סיכומי תשובה בטענה כי לא מתקיימים במקרה זה התנאים שנקבעו בדין להגשת סיכומי תשובה. בהחלטה נוספת שניתנה באותו יום קבעתי כי התובע יתייחס בסיכומי התשובה גם לנושא עמידתו בתנאים הקבועים בדין להגשת סיכומי תשובה, ולאחר מכן תינתן החלטה בעניין. תקנה 158(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת: "(6) בית המשפט רשאי להרשות לבעל דין שסיכם את טענותיו תחילה להשיב לסיכומו של בעל דינו, אם ראה שהדבר דרוש להבהרת טיעון שהושמע בפניו". עיינתי בסיכומי התשובה שהגיש התובע, ולא מצאתי כי הם חורגים מגדר חזרה על טענות שעלו בסיכומיו (למעט צירוף מסמכים חדשים, אלא שכפי שקבעתי לעיל לא אדרש למסמכים שצורפו לסיכומים), ואין הם כוללים טענות חדשות המהוות מקצה שיפורים. לפיכך אני מקבלת את סיכומי התשובה. מכאן אעבור לדון בתביעה לגופה. מעמדו של ג'ראדאת בפסק דינו בתביעת הנזיקין קבע בית המשפט המחוזי כי ג'ראדאת היה בעת התאונה "עובד בשכר יומי" אצל התובע (פסקה 4 לפסק הדין). בהסתמך על פסק הדין טוען התובע כי ג'ראדאת היה עובד שלו. לטענת התובע, מקים פסק הדין "השתק שיפוטי ו/או השתק פלוגתא" (סעיף 86 לסיכומי התובע). אני סבורה כי דין טענתו זו של התובע להידחות, הן מחמת היותה הרחבת חזית אסורה והן לגופו של עניין. הרחבת חזית: טענת התובע כי ג'ראדאת היה עובד שלו היא טענה עובדתית שהינה חלק מעילת התביעה, ועל כן היה על התובע לפרטה בכתב התביעה. דא עקא כי בכתב התביעה המתוקן (שהוגש ביום 5.10.10, להלן: "כתב התביעה") לא טען התובע טענה זו, והיא הועלתה לראשונה בסעיף 4 לתצהירו. שלושת הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. ההלכה הפסוקה בדבר איסור להרחיב חזית קובעת כי: "האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא (ע"א 759/76 צביה, רמי ו-משה פז נ' יצחק נוימן, פ"ד לא(2) 169; ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית - תשס"ג) 79-78)" (ע"א 6799/02 יולזרי משולם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ-סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח(2), 145 (2003) בפסקה 6 לפסק הדין). עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי: "רק "כאשר שוכנע בית המשפט, שהצדדים הסכימו, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות, בין שהתעלמו מטענה שנטענה שם, ובין שהתדיינו על טענה שלא נטענה שם בהם, במקרה כזה לא ישמש הנימוק הפורמלי של סטיה מכתבי הטענות עילה לפסילת הדיון, אך ראיה שהוגשה והיא חורגת מגדר הטענות, אינה מעידה, כשהיא לעצמה, על הסכם כזה. אפילו נתגלתה בה טענה שאחד מבעלי הדין עשוי היה להשמיע" (זוסמן סדר דין אזרחי (מהדורה שישית, תשנ"ה) עמ' 332)" (ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2), 843 (1995) בפסקה 33 לפסק דינו של השופט גולדברג). במקרה זה הודיעו הצדדים בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה על התנגדותם לכל הרחבת חזית או שינוי חזית (עמ' 30 שו' 19-20). הואיל והתובע לא טען בכתב התביעה כי ג'ראדאת היה עובד שלו, מהווה טענה זו הרחבת חזית, ומשלא ניתנה לכך הסכמת הנתבעים, די בטעם זה על מנת לדחותה. השתק פלוגתא: כאמור, התובע טוען כי פסק הדין בתביעת הנזיקין, שקבע כי ג'ראדאת היה עובד של התובע, מקים השתק פלוגתא. הכלל בדבר השתק פלוגתא, שהינו אחד משתי צורותיו העיקריות של העקרון בדבר מעשה בית דין, נוסח בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 בעמ' 584 כדלקמן: "אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות. העיקר הזה ידוע בשם הכלל של EADEM QUAESTIO ויש המכנים אותו בשם "השתק עקיף" (COLLATERAL ESTOPPEL) או "השתק הפלוגתה" (‎.(ISSUE ESTOPPEL" אחד התנאים לקיומו של השתק פלוגתא הוא זהותם של הצדדים המתדיינים בשני ההליכים. הפסיקה הרחיבה את קשת המקרים שבהם יקבע כי מתקיימת זהות בין הצדדים. אפנה בעניין זה לפסק דינה של השופטת ארבל בע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21.2.07): "זהות כאמור תתקיים מקום בו בעל-הדין בהליך השני הוא חליף או מעין חליף של אחד מבעלי-דין בהליך הראשון, או כשקיימת "קרבה משפטית" או "זהות אינטרסים" בין בעלי-הדין בשני ההליכים באופן שמצדיק יצירתו של השתק (וראו: ענין סררו, שם)" (פסקה 23 לפסק הדין). דא עקא, כי אף לפי הגישה המרחיבה תנאי זה אינו מתקיים במקרה זה. על כן לא מתקיים במקרה זה השתק פלוגתא, ודין טענת התובע, המבוססת על קביעת בית המשפט המחוזי בפסק הדין בתביעת הנזיקין, להידחות. השתק שיפוטי: התובע מבסס טענתו כי ג'ראדאת היה עובד שלו גם על דוקטרינת ההשתק השיפוטי. דוקטרינת ההשתק השיפוטי קובעת כלל שלפיו בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מנוע מלטעון טענה הפוכה בהליך נגד יריב אחר, שבעניינו לא נוצר מעשה בית דין (ראה: פסק דינה של השופטת דורנר בע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin, פ"ד מח(4) 133 , בעמ' 193-194). לא מצאתי קשר בין טענת התובע כי בשל קביעת בית המשפט המחוזי בתביעת הנזיקין הנתבעים מנועים מלטעון שג'ראדאת לא היה עובד שלו, לבין דוקטרינה זו. הראיות בנושא מעמדו של ג'ראדאת: מן האמור עד כה עולה כי אין התובע יכול לבסס טענתו כי ג'ראדאת היה עובד שלו על קביעתו של בית המשפט המחוזי בנושא זה בתביעת הנזיקין. נותר, איפוא, לבחון אם מן הראיות שהובאו עולה כי התובע הוכיח טענתו זו. אני סבורה כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. הראיה היחידה שהביא התובע בהליך זה להוכחת טענתו שג'ראדאת היה עובד שלו, היא דבריו בסעיף 4 לתצהירו: "ג'ראדאת הועסק על ידי בשנת 1999 וכתוצאה מתאונת עבודה שאירעה במהלך עבודתו אצלי נגרמו לו נזקי גוף ...". ואולם בחקירתו הנגדית חזר בו התובע מדברים אלה, וטען כי ג'ראדאת לא היה עובד שלו: "ש. מעבידים או צד ג'? ג'רדאת שנפגע היה עובד שלך או צד ג'? ת. ג'רדאת לא היה עובד שלי." (עמ' 52 שו' 16-17). וכן: " ש. מפנה לסעיף 4 אתה כותב שבשנת 05' הוגשה נגדך תביעה על ידי ג'רדאת, שהועסק על ידך בשנת 99'. מה זה הועסק? למה התכוונת? ת. ג'רדאת היה תושב השטחים. הוא עבד באיזשהו מקום בתור קבלן ואני הייתי צריך לפרק גג אזבסט. אני נתתי לו את העבודה והוא קיבל ממני כסף. אני לא יודע, הייתי חולה בבית עם שושנה ברגל ולא באתי באותו יום. אמרו לי שג'רדאת היה בעבודה והוא נפל מהגג. אני לא ממשיך עם זה והיה משפט. הוא קיבל לא יודע כמה כסף מביטוח לאומי וגם קיבל ממני וזה הרג את אשתי המשפט הזה עם ההוצל"פ. ש. לג'רדאת לא הוצאת תלוש, נכון? ת. לא הוצאתי. ש. הוא לא היה עובד שלך, אלא קבלן שבא לעסק. ת. נכון. הוא היה קבלן." (עמ' 41 שו' 3-13). וכן: "ש. אם מישהו אמר בבית המשפט המחוזי שג'רדאת היה עובד שכיר שלך בזמן התאונה, הוא שיקר? ת. בוודאי. ... ש. אם מישהו אמר שאתה אמרת שג'רדאת עבד אצלך 4 חודשים לפני התאונה בתור עובד שלך, זה שקר? ת. וכזב. ש. אם מישהו אומר שאתה אמרת שג'רדאת הוא עובד קבוע אצלך בעסק הוא משקר? ת. ועוד איך. ש. אם מישהו אומר שאחרי התאונה ג'רדאת ממשיך להיות עובד במפעל שלך, הוא משקר? ת. בוודאי. ש. אם אומרים שאתה אמרת ביום התאונה שג'רדאת היה פועל אחזקה אצלך במפעל, זה שקר? ת. נכון." (עמ' 50 שו' 8-29). די בדבריו אלה של התובע עצמו בחקירתו הנגדית כדי להביא לדחיית טענתו כי ג'ראדאת היה עובד שלו. האם יש בפוליסה כיסוי ביטוחי? טענת התובע הינה כי הפוליסה כוללת פרק של חבות מעבידים, ועל כן יש כיסוי ביטוחי לתאונה שארעה לג'ראדאת, שהיה עובד של התובע. גם דינה של טענה זו להידחות, הן מחמת העובדה שהיא מהווה שינוי חזית אסור והן לגופו של עניין. טענתו של התובע בדבר קיומו של כיסוי ביטוחי מהווה שינוי חזית אסור, שכן לא זו בלבד שהטענה כי קיים כיסוי ביטוחי לתאונה לא נטענה בכתב התביעה, אלא שבכתב התביעה העלה התובע טענה הפוכה, ולפיה לא היה לו כיסוי ביטוחי לתאונה, תוצאה שהוא מייחס למעשיהם ולמחדליהם של הנתבעים (ראה סעיפים 9, 19ו ו-19יא לכתב התביעה). לפיכך מהווה הטענה שינוי חזית אסור, הואיל ולא ניתנה לו הסכמה מצד הנתבעים, אשר התנגדו במפורש בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה לשינוי חזית (עמ' 30 שו' 19-20). לגופו של עניין, קבעתי לעיל כי ג'ראדאת לא היה עובד של התובע, ועל כן אין הכיסוי הביטוחי לחבות מעבידים חל עליו. די בשני הטעמים דלעיל על מנת לדחות את טענת התובע בדבר קיומו של כיסוי ביטוחי. ואולם הואיל והתובע טוען בסיכומיו בהרחבה בנושא של קיומו של כיסוי ביטוחי בפוליסה לעובד שאינו נהג, אתייחס לנושא זה בקצרה. בפרק "ביטוח חבות מעבידים" (פרק 3.1 לפוליסה) נאמר: "עובדי המבוטח (על בסיס פרמיה לעובד) עבור 1 נהג". לטענת התובע אין מדובר בהגבלת חבות, אלא בהרחבת חבות, דהיינו יש לפרש את הפוליסה כמתייחסת לעובד "לרבות נהג", וזאת מחמת שני טעמים: האחד - כי נהג מבוטח ממילא בפוליסת ביטוח חובה, שמבטחת אותו גם עבור הפעלת מנוף בטעינה ופריקה, ולכן פרשנות של הפוליסה כמכסה רק נהג מרוקנת את הפוליסה מתוכן. השני - הנתבעים מחויבים על פי חוק להבליט ולהדגיש החרגות בפוליסה (ראה: סעיף 87 לסיכומי התובע). אני דוחה את פרשנותו של התובע. לשון הפוליסה הינה ברורה ומפורשת, ועל כן יש לפרש את הפוליסה בהתאם ללשונה. בנוסף, אין בידי לקבל את טענת התובע, כי הואיל ונהג מכוסה בפוליסת ביטוח חובה, הפוליסה הינה חסרת תוכן. קיימים מקרים למכביר שבהם לא מעניק ביטוח חובה כיסוי ביטוחי. די לעיין בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ובפסיקה על פיו על מנת להיווכח כי קיימים מקרים רבים שבהם ביטוח החובה אינו מכסה אירועים תאונתיים שקורים לנהגי משאיות, לרבות בעת הפעלת מנוף (ראה גם עדות הנתבע בעמ' 75 שו' 16-19). לכך יש להוסיף כי בפוליסה נקבע: "מוצהר ומוסכם בזה כי הביטוח לפי חלק זה מבוסס על מספר העובדים הנקוב לעיל, המבוטח מתחייב להודיע למבטח מיידית על כל הגדלה במספר העובדים ולשלם פרמיה נוספת בהתאם". התובע לא הוכיח כי במועד תחילת הפוליסה, 1.1.99, היה ג'ראדאת עובד שלו (אזכיר כי התאונה ארעה ביום 9.5.99, ובית המשפט המחוזי קבע בפסק הדין שעליו מבסס התובע טיעוניו כי ג'ראדאת היה עובד בשכר יומי), ולחילופין כי כאשר נוסף ג'ראדאת לעובדיו הוא עדכן את הנתבעת ושילם פרמיה נוספת עבורו. התובע מעולם לא הודיע לנתבע כי יש לו עובד בתחום הבניה והשיפוצים (ראה גם עדות הנתבע בעמ' 88 שו' 20-21). לפיכך אף אילו סבלה הפוליסה את הפרשנות כי היא מעניקה כיסוי ביטוחי לכל עובד, ולא רק לנהג, ואף אילו היה ג'ראדאת עובד, לא הוכיח התובע כי קיים כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה. התובע מוסיף וטוען כי כאשר קיבלו לידיהם נתבעים 1-2 את כתב התביעה של ג'ראדאת, בשנת 2005 לכל המאוחר, היה עליהם להמציא לתובע מכתב דחיה מנומק של תביעתו. משלא עשו כן, הם מנועים כיום מלטעון להיעדר קיומו של כיסוי ביטוחי. דין הטענה להידחות. אכן היה מקום כי הנתבע יעביר הודעה מסודרת לנתבעת כאשר יידע אותו התובע על הגשת תביעת הנזיקין, ולחילופין כי ידריך את התובע לפנות אל הנתבעת, וכי הנתבעת תיתן תשובה מנומקת. אלא שמחדלם זה של נתבעים 1-2 אין בו כדי להקים כיסוי ביטוחי יש מאין, ובנסיבות העניין הוא אף לא גרם לתובע כל נזק, שכן הנתבע הודיע לתובע בעת שזה סיפר לו על הגשת התביעה כי אין לו כיסוי ביטוחי. בנוסף, סוגיית קיומו או היעדרו של כיסוי ביטוחי נבחנה לעומק על ידי בית המשפט המחוזי שדן בתביעת הנזיקין, ובהוראתו התייצב נציג של הסוכנות, שלמה וקנין, בבית המשפט כשהוא מצויד בפוליסה (ראה פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 23.11.06, נספח 7 לתצהיר עו"ד שלג). בעקבות זאת לא ביקש אף אחד מן הצדדים לצרף את חברת הביטוח כנתבעת באותה תביעה, ואף בית המשפט לא יזם צירוף כזה. מכאן שלאחר עיון בפוליסה לא סבר אף אחד מהם כי הפוליסה מעניקה כיסוי ביטוחי לתאונה. התובע היה מודע, איפוא, כבר מראשית הדברים כי נתבעים 1-2 סבורים כי אין כיסוי ביטוחי, וזאת אף שלא קיבל מכתב דחיה בכתב. בטרם אחתום פרק זה אציין כי הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי יש ללמוד על היעדרו של כיסוי ביטוחי גם מהתנהלותו של התובע במהלך ניהולה של תביעת הנזיקין, דהיינו מהעובדה שלא העלה אז טענה לקיומו של כיסוי ביטוחי, ואף מעדותו של התובע בחקירתו הנגדית כי ידע שאין לו כיסוי ביטוחי (ראה עדות התובע בעמ' 49 שו' 7-10). איני סבורה שיש להסיק מהתנהלותו של התובע מסקנות לגבי שאלת קיומו או היעדרו של כיסוי ביטוחי. השאלה אם קיים כיסוי ביטוחי בפוליסת ביטוח לאירוע כזה או אחר היא שאלה משולבת של עובדה ושל משפט. על כן אין לזקוף לחובתו של התובע את העובדה כי לא סבר שיש לו כיסוי ביטוחי עד שהתייעץ בעורכי דין (ראה עדות התובע בעמ' 47 שו' 14-15). סיכומו של דבר, מן הטעמים המנויים לעיל אין לי אלא לדחות את טענת התובע ולקבוע כי הפוליסה לא העניקה כיסוי ביטוחי לתאונה. התביעה נגד עו"ד שלג טענתו של התובע נגד עו"ד שלג הינה כי מעשים ומחדלים של עו"ד שלג בעת שייצגה אותו בתביעת הנזיקין, העולים כדי התרשלות וכדי הפרת חובות נאמנות, גרמו לכך שהתובע לא זכה לכיסוי ביטוחי על אף שעל פי הפוליסה היה זכאי לכיסוי. הנזק שמייחס התובע למעשיה ולמחדליה של עו"ד שלג הינו, איפוא, העובדה שלא זכה לכיסוי הביטוחי שהגיע לו, ראה סעיף 142 לסיכומי התובע: "לו פעלה וחתרה (עו"ד שלג - מ.צ.) מתחילה לבירור החבות ולהגשת תביעה כנגד המבטחת נתבעת 1 והנתבע 2 וודאי שהיה מצבו שונה ולכל היותר מרגע שהיו המבטחים נאלצים לבוא בנעליו והיו נחסכים הימנו מסכת הייסורים והסבל שעבר ...". לנוכח קביעתי כי לא היה בפוליסה כיסוי ביטוחי לתאונה, אין צורך לדון בטענות התובע בדבר התרשלות ובדבר הפרות חובות נאמנות על ידי עו"ד שלג, שכן אף אלמלא מעשים ומחדלים אלה לא הייתה התוצאה - היעדר כיסוי ביטוחי - משתנה, ומכאן שלא קיים קשר סיבתי בין מעשיה ומחדליה הנטענים של עו"ד שלג לבין הנזקים הנטענים של התובע, נזקים שלטענתו נגרמו לו עקב כך שלא זכה לכיסוי הביטוחי שלו היה זכאי. האם התרשלו נתבעים 1-2 בהתאמת הכיסוי הביטוחי? לאחר שדחיתי את טענת התובע כי הפוליסה מעניקה כיסוי ביטוחי לתאונה, אבחן אם התרשלו נתבעים 1-2 בכך שלא סיפקו לתובע פוליסה המעניקה לו כיסוי ביטוחי לתאונה כדוגמת התאונה שקרתה לג'ראדאת. טענה זו, שנטענה בכתב התביעה, נזנחה אומנם בסיכומי התובע שבהם גורס התובע כי קיים כיסוי ביטוחי. עם זאת, ולנוכח דחיית טענת התובע בדבר קיומו של כיסוי ביטוחי, וכן הואיל ובסיכומיו מעלה התובע טענות לגבי היקף הכיסוי הביטוחי שהוענק לו, וטוען כי נמכרה לו פוליסה מרוקנת מתוכן, אתייחס אף לסוגיה זו. מתצהיר הנתבע על נספחיו עולה כי פוליסת ביטוח העסק של התובע החלה בשנת 1991. תחילה כללה הפוליסה רק פרק ביטוח רכוש בהעברה, ובמהלך השנים נעשו בה שינויים שכללו, בין היתר, הוספת פרק חבות מעבידים, שינויים במספר העובדים המבוטחים ועוד. בתחילת שנת 1994 הוסף גם ביטוח צד ג', ואולם במהלך שנת 1994 בוטל פרק זה. השינויים נעשו לבקשת התובע. פוליסות ביטוח העסק שהיו לתובע משנת 1991 ועד שנת 1999, היא השנה הרלבנטית לתאונה, כללו ביטוח רכוש בהעברה וביטוח חבות מעבידים לעובדי העסק (נהגים, פקידה), למעט בשנת 1994, שאז כללה הפוליסה כיסויים נוספים, לרבות ביטוח צד ג'. גרסת הנתבע כי השינויים בפוליסה נעשו לבקשת התובע וביוזמתו מהימנה עליי. לנתבע אין כל אינטרס לערוך שינויים תכופים בפוליסה, בוודאי לא שינויים המצמצמים את היקף הכיסוי הביטוחי ומקטינים את גובה הפרמיות, שכן הנתבע כסוכן ביטוח מרוויח מן הפרמיות. התובע מעלה מספר טענות שמהן הוא מבקש להסיק כי רכש כיסוי ביטוחי רחב יותר מן הכיסוי הנטען על ידי הנתבע, ובכלל זה אי הגשת הצעת הביטוח והבקשה לחידוש הפוליסה לשנת 1992 כראיה, חתימת הנתבע על חלק מחידושי הפוליסה, וטענה כי הנתבע גבה פרמיות העולות בהרבה על הפרמיות הנקובות בפוליסות. אתייחס לטענות אלה אחת לאחת. אי הגשת הצעת הביטוח ובקשת החידוש לשנת 1992: לא מצאתי כי אי הגשתם של מסמכים אלה פועלת לחובת הנתבע. ראשית, גרסת הנתבע כי לנוכח חלוף השנים לא אותרו מסמכים אלה הינה הגיונית וסבירה, ועל כן מהימנה עליי. שנית, וזה העיקר, לא ברור מה הרלבנטיות שמוצא התובע במסמכים אלה. טופס הצעת הביטוח קדם לתחילת הפוליסה בשנת 1991, והיה רלבנטי רק לשנה זו, שכן בשנים הבאות, עד לשנת 1999 שבה ארעה התאונה, נערכו שינויים רבים בפוליסה. מסיבה זו גם בקשת החידוש לשנת 1992 אינה רלבנטית. הטענה כי התובע אינו חתום על חלק מבקשות החידוש: התובע טוען כי על חלק מבקשות החידוש הוא אינו חתום, אלא מי שחתום זה הנתבע. הנתבע אישר בעדותו כי חתם על חלק מבקשות החידוש, כשדובר בחידוש טלפוני (ראה עדותו בעמ' 81 שו' 12-21). דא עקא כי אין חובה שהתובע יהיה חתום על בקשות החידוש, שכן מדובר במסמכים שהסוכן מעביר לחברת הביטוח הכוללים הוראות לחידוש הפוליסה, וניתן למלאם בהסתמך על בקשה בעל פה של המבוטח. אין חובה כי בקשות מבוטח לחידוש פוליסה יעשו בכתב, ועל כן לא מצאתי כי העובדה שהנתבע חתום על חלק מבקשות החידוש תומכת באופן כלשהו בטענות התובע. גביית סכומים העולים על הנקובים בפוליסות: התובע טוען כי הנתבע גבה ממנו סכומים גבוהים בעשרות אלפי שקלים מסכומי הפרמיות שחויבו בדפי הרשימה של הפוליסות, הפרש שנותר בכיסו (ראה, בין היתר, סעיפים 29-31 ו-45-46 לסיכומי התובע). דא עקא כי אף אחד מראשיה של טענה זו לא הוכח. התובע טוען מספר פעמים בסיכומיו, כי הסכומים המפורטים באישורי התשלומים עבור הפוליסות שלו, שאותם קיבל מהנתבע (נספחים 6 א-ו לתצהיר התובע) גבוהים באופן משמעותי מן הפרמיה כפי שהיא מפורטת בדף הרשימה של הפוליסה. דא עקא שהטענה הועלתה באופן כללי, ומבלי שהתובע הפנה ולו למקרה ספציפי אחד שבו הפרמיה הנקובה באישור התשלום שונה מהפרמיה הנקובה ברשימה. על כך שהנתבע שלשל לכיסו את הכספים שגבה ביתר למד התובע מקבלה שנתן לו הנתבע (ת/4), שלגישתו סותרת את טענת הנתבע כי כל התשלומים ששילם התובע שולמו במישרין לחברות הביטוח. ואולם גם בטענה זו של התובע אין ממש: כפי שהסביר הנתבע בחקירתו הנגדית, לעיתים קיבל מן התובע שיקים עבור חברת הביטוח, שניתנו על שם חברת הביטוח. כנגד קבלת השיקים מסר לתובע מסמכים כדוגמת ת/4, אשר אינו קבלה, אלא אישור על העברת כספים לחברת הביטוח, כפי שאף מעיד הכיתוב שבמסמך: "טופס העברת כספים לקופה" (ראה עדות הנתבע בעמ' 83 שו' 7-16). לפיכך אני דוחה את טענת התובע, על שני ראשיה, דהיינו הן הטענה כי הנתבע גבה ממנו סכומים ביתר, והן הטענה כי את ההפרש הותיר הנתבע בכיסו. ראוי היה שהתובע יבדוק היטב טענה מסוג הטענה האחרונה, ולא יעלה טענה שמשמעותה הינה מרמה מצד הנתבע ללא כל תימוכין. סיכומו של דבר, השינויים שנערכו בפוליסה במהלך השנים נערכו לבקשת התובע ובהתאם להוראותיו. עם זאת, אין די בקביעה עובדתית זו על מנת להוביל למסקנה כי הנתבע לא התרשל. על סוכן ביטוח מוטלת חובה לוודא כי הכיסוי הביטוחי שמעניקה הפוליסה מתאים לצרכיו הספציפיים של המבוטח (ראה: ת"א (שלום יר') 8891/99 מורי לוין נ' אברהם חבזו (12.8.02), ת"א (שלום ת"א) 163734/02 שפריר יצחק נ' כלל חברה לבטוח בע"מ (29.9.03)). האם הפר הנתבע חובה זו במקרה זה בכך שלא דאג לכיסוי ביטוחי לנזקי התאונה? אני סבורה כי התשובה לכך היא שלילית. כפי שציינתי קודם לכן, התובע לא יידע את הנתבע בשום שלב כי בעסקו מבוצעות עבודות בניה מסוג כלשהו על ידי עובד או על ידי קבלן עצמאי או על ידי עובד קבלן. העסקת עובד בניה בעסק להובלות אינו מסוג הדברים שעל סוכן ביטוח לצפות, ועל כן משלא ציין זאת התובע בפני הסוכן לא הייתה מוטלת על הסוכן חובה לדאוג לכיסוי ביטוחי לתאונה לאדם כזה. אוסיף כי הנתבע מסר בעדותו כי הציע לתובע לא אחת להרחיב את הכיסויים הביטוחיים כך שיכללו יותר מנהג אחד ואף כיסוי לצד שלישי, ואולם התובע ציין כי אינו מעוניין (ראה: סעיפים 9 ו-23 לתצהיר הנתבע, וכן עדותו בעמ' 87 שו' 28 - עמ' 88 שו' 5). דברים אלה מהימנים עליי, שכן כפי שציין הנתבע ככל שיש יותר כיסויים בפוליסה רווחיו מן הפרמיות גבוהים יותר (ראה: סעיף 34 לתצהירו ועדותו בעמ' 88 שו' 5). טענה נוספת שטוען התובע היא כי הפוליסה הינה "פוליסת ביטוח נטולת ערך ביטוח" (סעיף 66 לסיכומי התובע). הדברים נטענו ביחס לפרק חבות המעבידים שבפוליסה. ואולם כפי שצוין לעיל לא ניתן לקבל את הטענה שפרק זה הינו נטול תוכן, שכן הוא מעניק, לדוגמא, כיסוי ביטוחי לעובד הנפגע בתאונה שאינה תאונת דרכים. מסקנתי היא כי היקף הכיסוי הביטוחי הותאם לדרישות התובע, וכי מאחר שהתובע לא מסר לנתבע כי בעסק עובד המבצע עבודות בניה, לא היה על הנתבע לצפות זאת ולדאוג לפוליסה שתכסה תאונה לאדם כזה. גביית כספים עבור פוליסות של אחרים התובע טוען כי בשנים 1999-2002 ביטח הנתבע בכלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת כלל") את אלי ששון, משאיות המפרץ ונעמי שחר וחייב אותו בתשלום עבור פוליסות אלה. בסך הכל חויב התובע עבור פוליסות אלה בסכום של 33,556 ₪ (ראה: סעיפים 29-37 ו-41 לתצהיר התובע). טענתו זו של התובע נסמכת על פוליסות הנושאות את השמות האמורים שצורפו כנספחים 5 א-ט לתצהירו. התובע הגיש לתמיכה בטענותיו את פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בת.א. 11665/02, תביעה שהוגשה על ידי אלי ששון נגד חברת כלל ונגד הנתבע. התובע מבקש ללמוד מקביעות בית המשפט בפסק דינו לגבי הנתבע מסקנות לעניין מהימנותו בתביעה זו. דא עקא כי הגשת פסק הדין נעדרת בסיס בדין. ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט בהליך אחר הינם עדויות שמיעה וסברה פסולות במסגרת הליך זה. פסק הדין אינו קביל, איפוא, כראיה בהליך זה (ראה: התנגדות הצדדים לעדויות בלתי קבילות, לרבות עדויות שמיעה ועדויות סברה, בעמ' 30 שו' 18-20). בחנתי את הראיות ומצאתי כי דין הטענה שהתובע חויב בתשלום עבור פוליסות של אחרים להידחות, שכן בכל הפוליסות שאליהן מפנה התובע בוטח רכוש (משאיות ומנופים) שהיה בבעלותו של התובע. מעיון בנספחים 5 א-ט לתצהיר התובע עולה כי בכל הפוליסות הללו צוין שמו של התובע כמבוטח, כאשר בחלק מהן מופיע רק שמו של התובע כמבוטח (נספחים 5ד, 5ו, 5ז, 5ח), ובחלק מהן מופיע שמו של התובע ביחד עם שם נוסף, שאינו קשור אליו (נספחים 5א, 5ב, 5ג, 5ה, 5ט). בפוליסות אלה בוטחו משאיות או מנופים המורכבים על משאיות שמספרי הרישוי שלהן הם: 5516815, 1694858, 1626558, 4443066, 6933115. מחומר הראיות עולה כי משאיות אלה היו בזמנים הרלבנטיים בבעלות התובע, ראה: תדפיסי בעלות ממשרד הרישוי (נ/4) ועדות התובע עצמו בחקירתו הנגדית: "ש. אתה צירפת לתצהירך חלק מהפוליסות שהיו לך במגדל ובכלל. הרכבים האלה היו שלך נכון? ת. נכון" (עמ' 54 שו' 17-19). התובע מפנה גם לדפי פירוט תנועות בפוליסה (נספחים 7 א-ט ונספחים 9 א-ג לתצהירו), אשר חלקם אינו על שמו אלא על שמות אחרים. דא עקא כי נספחים אלה מתייחסים לפוליסות שבהן בוטח רכוש של התובע. מדברים אלה עולה כי לא ניתן להסיק מן המסמכים האמורים (נספחים 5 א-ט, 7 א-5 ו-9 א-ג) כי מהתובע נגבו כספים עבור פוליסות של אחרים. מדובר בפוליסות שבהן בוטח רכוש של התובע עצמו, אף שבחלק מהן נכתב, בנוסף לשמו של התובע, שם נוסף אשר אינו קשור אליו. אציין כי אף התובע עצמו מסר בעדותו כי הטענה שמדובר בפוליסות של אחרים אינה טענה שלו, אלא טענה של עורכי דינו לאחר שעיינו במסמכים שהעביר להם (ראה חקירתו הנגדית של התובע בעמ' 53 שו' 27 - עמ' 54 שו' 16). אין לי אלא להצר על כך שעורכי הדין לא בדקו את הדברים בטרם העלו טענות אלה, שאותן ניתן וראוי היה לחסוך בבדיקה פשוטה של הבעלות ברכוש המבוטח. אדגיש כי אין בדחיית טענתו של התובע קביעה כי התנהלות הנתבע בנוגע לפוליסות אלה הייתה תקינה. בין שהסיבה לרישום השגוי של זהות המבוטח בפוליסה הינה "באג" במחשבי חברת כלל, כפי שטען הנתבע, ובין שמקורו הוא אחר, מחובתו של הנתבע כסוכן ביטוח היה לעמוד על הדברים ולדאוג כי חברת כלל תתקנם, ולא להותיר בפוליסות שמות שגויים של מבוטחים. אלא שלא מצאתי כי לתובע נגרם נזק כתוצאה מהתנהלות זו: רכושו של התובע בוטח, התובע שילם פרמיות עבור פוליסות שלו ולא של אחרים, ולא הוכח כי נתקל בקשיים בעת שנדרש להגיש תביעות במסגרת הפוליסות (ראה: נספח 7ח ממנו עולה כי התובע חויב בתשלום דמי השתתפות עצמית, דבר המצביע, לכאורה, על הגשת תביעה על פי הפוליסה). לפיכך אני דוחה את טענת התובע כי חויב בתשלום עבור פוליסות ביטוח של אחרים. על הגשת התביעה וניהולה אף שניתן היה בשלב זה, לנוכח המסקנות שאליהן הגעתי, לחתום פסק דין זה, ראיתי לנכון להתייחס בקצרה להתנהלות התובע בהגשת התביעה ובניהולה. מדובר בתביעה אשר כל הנטען בה הינו פרי ייעוץ שקיבל התובע מעורכי דין, ולא דברים הנמצאים בידיעת התובע. הדברים אמורים הן בסוגיית קיומו או היעדרו של כיסוי ביטוחי לתאונה, והן בסוגיית גביית כספים שלא כדין על ידי הנתבע. הדברים עולים בצורה ברורה בראש ובראשונה מעדותו של התובע עצמו (לגבי סוגיית הכיסוי הביטוחי לתאונה ראה: סעיף 23 לתצהיר התובע, ועדות התובע בעמ' 66 שו' 1-11; לגבי גביית כספים שלא כדין על ידי הנתבע ראה עדות התובע בעמ' 53 שו' 27 - עמ' 54 שו' 16). ניתן ללמוד על כך גם משינויי החזית שעליהם הצבעתי לעיל שנעשו במהלך ניהולו של ההליך, במקביל להחלפת ייצוגו של התובע. ואולם אף שהגשת התביעה ותוכנה התבססו על עצותיהם של עורכי דין, התרשמתי כי במהלך ניהולה התגייס התובע כל כולו למשימת הצלחתה, כשכל האמצעים כשרים בעיניו. התובע העמיד פני אדם פשוט וחסר הבנה, שאינו זוכר דברים, עד כדי אי הכרת תוכן תצהירו (ראה: עמ' 30 שו' 22 - עמ' 31 שו' 14, ועמ' 33 שו' 9-10). דא עקא כי במהלך עדותו לא התרשמתי כי אלה פני הדברים, לא בהווה, ואף לא בתקופה הרלבנטית לקרות האירועים נשוא התביעה. התובע שינה גרסתו בנושאים שונים במהלך עדותו, ואף שינה גרסתו בנושאים שונים לעומת הדברים שמסר בעדותו בבית המשפט המחוזי במסגרת הדיון בתביעת הנזיקין (ראה פירוט בסעיף 21 לסיכומי עו"ד שלג). סיכומו של דבר, התרשמתי כי החובה למסור אמת לא הנחתה את התובע במהלך עדותו. סוף דבר לנוכח מסקנותיי דלעיל התוצאה היא כי דין התביעה, על כל ראשיה, להידחות. אשר על כן הנני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעים מס' 1-2 הוצאותיהם בתביעה זו בסך 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התובע ישלם לנתבעת מס' 3 הוצאותיה בתביעה זו בסך 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור כחוק. פוליסהכיסוי ביטוחי