התובע, שהוא גם המשיב בבקשה לרשות להתגונן (להלן: "הבנק") הגיש תביעה בסדר דין מקוצר ע"ס 107,031 ₪ כנגד הנתבעים שהם גם המבקשים בבקשת הרשות להתגונן (להלן ביחד : הנתבעים"). הנתבעת 1 (להלן: "החברה") ניהלה בבנק חשבון מספר 8080, אשר במסגרתו ניתנו לחברה אשראים שונים, וכן הלוואה על סך 50,000 ₪ מאוגוסט 2010 לפירעון בתשלומים החל מאוקטובר 2010. הנתבע 2 ניהל גם הוא חשבון מספר 8099 וכן היה ערב לחשבון של החברה (להלן: "הערב"). על פי כתב התביעה, הערב אינו ערב יחיד, הוא בעל עניין בחברה וכך אף הציג את עצמו בפני הבנק. עוד נטען בכתב התביעה כי הנתבעת נותרה חייבת בחשבונה סך של 103,541 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, ואילו הערב חייב בפירעון הסכום הנ"ל מכח ערבותו. כמו כן נטען כי בחשבונו האישי קיימת יתרת חוב על סך 3,489 ₪. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן כאשר הערב הגיש תצהיר בשם הנתבעים. הצדדים התייצבו לדיון בבקשת הרשות להתגונן והערב נחקר על תצהירו. לאחר מכן הצדדים סיכמו בעל פה. דיון והכרעה הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר אמת. כך ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם) ובע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נט(3), 41. אולם כלל הוא, כי נתבע בסדר דין מקוצר המבקש רשות להתגונן חייב להידרש לפרטי טענות ההגנה שלו (ע"א 18/66 חפץ נ' אוצר הקבלנים בע"מ, פ"ד כ(3) 265). אין די בקיומה של מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה אם נהיר, כי אין לנתבע סיכוי להצליח בהגנתו והיא בבחינת "הגנת בדים" (ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם). בתצהירו טען הערב טענות כלליות שונות בלתי מפורטות, אשר אינן נסמכות על עובדות, וכן טענות חילופיות. למשל, בסעיף 4 לתצהיר נטען באופן כוללני כי במהלך ניהול החשבון: "התנה הבנק את מתן האשראי בחשבון ו/או הגדלתו ו/או משלב מסויים ואילך, באי העמדה לפרעון מיידי של האשראי שהיה קיים בחשבון ו/או את אי כיבודם של השיקים בחשבון ו/או לקיחת הלוואה בתנאים בלתי אפשריים". מדברי הערב בתצהירו עולה כי הערב לא פירט את העובדות כנדרש, לא ציין בצורה מפורטת וברורה איזה שירות הותנה באיזה שירות והוא אף ציין את הדברים על דרך של טענות עובדתיות חילופיות (ראו תקנה 72 (ב) לתקסד"א לעניין כתב טענות). מדובר לפיכך בטענות כוללניות, חילופיות ובלתי מפורטות, אשר אינן מקימות הגנה ואינן מהוות עילה למתן רשות להתגונן. טענה נוספת של הערב הייתה, כי החברה נאלצה לרכוש תוכניות חסכון ופיקדונות שקליים ו/או לא לממש תוכניות חיסכון ופיקדונות כתנאי לקבלת אשראי. שוב גם טענה זו אינה מפורטת, ונטענת כטענה עובדתית חילופית, ולא כנדרש בתצהיר רשות להתגונן. כאשר נשאל על כך הערב בחקירה הנגדית הוא ציין כי הוא לא זוכר אם היה לו פקדון בחשבון הפרטי הוא רק זוכר שהיו לו שם כספים שהבנק פרע (עמ' 2 שורות 16-17). הערב טוען כי לא קיבל את כל המסמכים הנדרשים מהבנק. גם טענה זו נטענה בכלליות רבה. הלכה פסוקה היא, כי בשלב של תביעת בנק נגד הלקוח, הדרישה לצירוף מסמכים, היא מינימלית. ההסכמים על פיהם נוהל חשבון החייב, כתב ההלוואה עליו חתם, דפי חשבון ואישור בדבר שיעור הריבית, מהווים מערכת מסמכים מספקת, בתביעה בנקאית, לצורך קיום התנאי בדבר "ראשית ראייה" בכתב, כנדרש בתקנה 203 לתקנות סדר הדין האזרחי. ראו לעניין זה ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמודים 397-398, וכן ע"א 2418/90 רלפו ישראל נ' הבנק למסחר פ"ד מז (5) 133,137 ובו נקבע כי בשלב ההגשה של תביעת הבנק נגד לקוח הדרישה למסירת מסמכים היא מינימלית ודי בצירוף ההסכמים ובפרוט היתרה הסופית. עוד יש לראות את פסק דין בע"א 3486/01 וולך יצחק נ' עמירון סי.טי.אל. מימון והשקעות בע"מ אשר קבע כי יש לאבחן בין חובת גילוי המסמכים בהליך רגיל לבין חובת גילוי מסמכים בהליך של טרום דיון בבקשת רשות להגן, שאז חובת הגילוי מצומצמת הרבה יותר ומשתרעת רק על מסמכים הכרחיים הדרושים לביסוס בקשת הרשות להגן. עוד לעניין זה ראו בערעור אזרחי 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה (3) 188 עמוד 196 (להלן: "הלכת הילולים"), רע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד נ' אפ. אר. למימון (להלן: "הלכת אפ.אר."), תיק אזרחי 14218/03 בנק הפועלים נ' עזבון המנוח הבי, תיק אזרחי 21897/03 בנק הפועלים נ' י. ו י. סוכנויות החשמלית בע"מ וכן בש"א 16770/08 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אדי כהן. מפסקי הדין לעיל עולה כי אין חובה כללית למסור מסמכים בהליך מתן רשות להתגונן, אלא לאחר שהמבקש נימק את הסיבות בגינן נדרשים לו המסמכים ואת סבירות הבקשה. כל ההחלטה אחרת תגרום לעיכוב רב במתן רשות להתגונן ותפר את האיזון בין זכויות הצדדים, כפי שביקשו ליצור הלכת אפ.אר והלכת הילולים. אסור להפוך את גילוי המסמכים בהליך בקשת רשות להגן מאמצעי למטרה של משיכת זמן והתשת הצד שכנגד. מול זכותו של הנתבע לשטוח את טענות ההגנה העומדות לטובתו עומדת זכותו של תובע לקיים הליך קצר, יעיל, שכן לכאורה קיים חוב. בחקירתו הנגדית התברר כי הערב הוא מנהל החברה וככזה צריך היה לעשות תאום מס בכל שנה ולשם כך קיבל כל שנה מהבנק את כל המסמכים הנדרשים לו. לטענתו, העביר מסמכים אלה לרו"ח או למנהלת החשבונות של החברה. מתשובתו עלה בבירור כי במהלך השנים המסמכים היו בידיו והם נמצאים בידי גורמים בשליטתו. לפיכך, טענתו כי לא קיבל מסמכים מהבנק במהלך השנים אין לה על מה שתסמוך. הערב ציין בחקירתו כי הוא אינו מסוגל להגיש את מאזן 2010 מכיוון שלא ניתנו לו מסמכים מהבנק, וכי עורך דינו פנה מספר פעמים לבנק במטרה לקבל את המסמכים. לכשנתבקש בדיון להציג את הפנייה לבנק הודיע עורך דינו כי אינו יכול להציג את המכתב כיוון שיש בו פרמטרים נוספים. בנסיבות אלה אני רואה את הערב כמי שלא הציג מכתב של דרישה לבנק להמציא מסמכים. אדגיש, כי על פי ההלכה הפסוקה דרישה להגשת מסמכים בבר"ל היא דרישה שצריכה לעמוד בתנאים של פירוט והבהרה של רלוונטיות המסמכים הנדרשים, ולא דרישה המהווה "מסע דייג" כלפי הבנק. לעניין המסמכים יש לציין עוד כי לא צוינו מסמכים ספציפיים המבוקשים על ידי הערב, אלא הוא ביקש באופן כוללני את כל המסמכים הקשורים לחשבונות, לרבות כל דפי החשבון מפתיחת החשבון ועד המועד בו הסתיימה הפעילות בחשבון, פירוט מלא של כל הנכסים הפיננסיים, של כל הריביות (ראו סעיף 17 לתצהיר), וזאת בלא כל פירוט או טענה מדוע נדרשים לו כל המסמכים הללו. עינת רביד אשר לטענה בדבר התניית שירות בשירות, הרי שגם טענה זו לא פורטה כלל. טענה כזו היא טענת קיזוז כנגד החוב וככזו חייבת בפירוט מלא. ראו את דברי כב' השופט שיינמן בת.א. 219399/02 בנק לאומי נ' שפירא (10.7.07) "טענת התניית שירות בשירות, שנטענה ע"י הנתבעים, הינה טענה שהנטל להוכחתה מוטל עליהם והינה בגדר טענה של "הודאה והדחה", בייחוד כאשר היא באה בצד ההודאה, כי הסכם פתיחת חשבון אצל התובעת אכן נפתח..." במקרה שבפני, הטענה הזו נטענה בכלליות, ללא איזכור תאריכים, ללא מסירת שם הפקיד המתנה, ללא הסבר מהו בדיוק השירות שהותנה ומהו השירות שנדרש ללקוח ואף ללא פירוט מהו הנזק שנגרם כתוצאה מהתניה זו, על מנת שניתן יהיה לראות בכך טענת קיזוז. לפיכך, אני קובעת כי בקשת הרשות להתגונן אינה מפרטת את טענות המבקשים באופן הנדרש ולפיכך היא מהווה הגנת בדים שאין לתת בגינה רשות להגן. סוף דבר בקשת הרשות להגן- נדחית. הנתבעים ישלמו לתובעת את סכום התביעה בתוספת ריבית הקבועה בהסכמים בין הצדדים מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות בסך של 1,400 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ₪. הגנות משפטיותהגנת בדיםסדר דין מקוצר