המרצת פתיחה - צירוף תצהיר מבוא וטענות הצדדים בפניי תובענה למתן פסק דין הצהרתי לפיו רכב מספר רישוי 1978561 (להלן - הרכב) הינו בבעלותו של המבקש. לתובענה צורף תצהיר קצר, ובו נטען כי המבקש רכש את הרכב מחברת קל אוטו בע"מ ביום 22.12.08, תמורת סך 54,000 ₪. המבקש גרס בתצהיר כי מתוך סכום זה שילם במזומן 30,000 ₪ אשר לווה מאמו, סך נוסף בסך 4,000 ₪ שילם מכספו האישי ואת היתרה בסך 20,000 ₪ שילם באמצעות הלוואה שניטלה מהמשיבה 2. 3. המבקש הוסיף בתצהירו כי בשל העובדה שלא היה בעל חשבון באותה עת, "תשלומי ההלוואה ירדו מכספים שלי אשר העברתי לידיה של הגב' אתי יוסף וזאת לשם סילוק ההלוואה" (סעיף 5 לתצהיר). המבקש צירף לתצהירו הסכם רכישה עם חברת קל אוטו בע"מ, אשר מי שמוגדר בו כקונה הוא המשיבה 1. עוד צורפו לתובענה מסמכים שונים, המעידים על כך שהרכב היה בשימושו של המבקש וכן לוח סילוקין של ההלוואה אשר ניטלה מהמשיבה 2, כאמור לעיל (נספח ב' לתצהיר). 4. לפיכך, טוען המבקש כי הרכב אינו בבעלות המשיבה 2, למרות רישומו על שמה, ומכאן תביעתו למתן פסק דין הצהרתי. דיון והכרעה 5. דיון זה התאפיין בתהפוכות מפתיעות מטעם שני הצדדים. בפתח חקירתו הנגדית של המבקש, הוא נשאל האם החתימה על תצהירו שצורף לתובענה, שנושא תאריך אימות 13.11.11, הינה חתימתו. למרבה ההפתעה, ענה המבקש על כך בשלילה. המבקש גם ציין כי מספר ת"ז המופיע באימות החתימה כלל אינו מספר תעודת הזהות שלו (ראה עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 14-17). ואכן, ניתן לראות כי מספר ת"ז שבפתח התצהיר, הינו מספר אחר מזה המצויין בקטע של אימות החתימה. משכך הצהיר המבקש, הרי שאין בפני בית המשפט תצהיר מטעם המבקש. תקנה 255 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, קובעת כי המרצת פתיחה תוגש כדרך שמוגשת בקשה בכתב, ויחולו עליה הוראות תקנה 241(א), הקובעת חובת צירוף תצהיר. ממילא, אין בפניי המרצת פתיחה כדין - וכבר מטעם זה יש לדחותה. למעלה מהדרוש, אזדקק למחלוקת לגופה. 6. המבקש נשאל בחקירתו, האם נכון ששילם 34,000 ₪ מכספו הפרטי וכספה של אמו וכן האם היתרה לתשלום ניתנה בהלוואה על ידי המשיבה 2, וענה בחיוב (ראה עמ' 5 לפרוטוקול שורות 13 - 23). בהמשך חקירתו המשיך המבקש וסיפר כי הסיכום בינו לבין זוגתו לשעבר, היא המשיבה 1, היה: "ההסכם ביני לבין בת זוגתי לשעבר, היה שאני נותן לה 20,000 ₪, והיא תשלם לפמה (המשיבה 2 - י.ש), כי לי אין חשבון בנק" (עמ' 5 לפרוטוקול שורה 26-27). המבקש נשאל האם יש בידו אישור על הפקדת הכספים בגין החזר ההלוואה לחשבונה של זוגתו לשעבר, המשיבה 1, וענה כי אין לו אישור, שכן התשלומים שולמו אליה במזומן בכל פעם שהיתה אמורה לשלם למשיבה 2 תשלום בגין ההלוואה (ראה עמ' 6 לפרוטוקול שורות 1-4). בנוסף, העיד המבקש כי מי שהשתמש ברכב מאז רכישתו, היה רק הוא עצמו (ראה עמ' 6 לפרוטוקול שורות 5 ו-6). 7. לתגובתה צירפה המשיבה 1 תצהיר קצר. עיון בתצהיר מגלה כי המבקשת טענה קטגורית כי "אני היא הבעלים היחידי של הרכב נשוא התובענה, אני זו אשר רכשה את הרכב, שילמתי תשלומים שוטפים מחשבוני הפרטי..." (ראה סעיף 6 לתצהיר). בתום עדותו של המבקש בפני, הודיעה באת כוח המשיבה 1 כי היא מוותרת על תצהירה של המשיבה 1. ב"כ המבקש הגיב בכך שהוא מבקש להעיד את המשיבה 1 המצויה באולם בחקירה מטעמה, שכן לא ידע על כך שהיא עשויה למשוך את התצהיר. בהחלטתי באותו דיון קבעתי, על מנת להגיע לחקר האמת, כי יש להעיד את המשיבה 1 בהתאם לסמכותי, כמי שנוכחת באולם, והתרתי לה, לשם האיזון, לחזור בה ממשיכת תצהירה. חקירתה הנגדית של המשיבה 1 היתה לא פחות ממפתיעה. למעשה, המשיבה 1 אישרה חלק נכבד מטענותיו העובדתיות של המבקש. המשיבה 1 ציינה כי "הבנו שצריך לרכוש רכב שמתאים לעבודה שלו (הכוונה למבקש - י.ש.), רכב נשוא התביעה היה לצרכי המבקש" (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 20-21). בהמשך הודתה המשיבה 1 כי: "כל עוד ההלוואה שלקחתי מהמשיבה 2 תשולם וכל עוד הוא לא מחזיר לי את ההלוואה מפמה ואם היה עומד בהחזרים, זה היה שלו... גם עכשיו אין לי שום בעיה שייקח את הרכב, רק שיחזיר לי מה ששילמתי על זה... כמה ששילמתי לפמה זה בערך 16,000 ₪. אם הוא יחזיר לי את הרכב הזה (ראה עמ' 8 לפרוטוקול שורה 23 - עמ' 9 לפרוטוקול שורה 8). 8. בהמשך חקירתה, איששה המשיבה 1 את טענת המבקש כי סך 30,000 ₪ שולם בגין הרכב ממתנה של הוריי המבקש (עמ' 9 לפרוטוקול שורה 13-17). המשיבה 1 גם ציינה כי המבקש הוא זה שעשה שימוש ברכב (עמ' 9 לפרוטוקול שורה 33 - עמ' 10 לפרוטוקול שורה 1). 9. עדותה של המשיבה 1 סותרת את גרסתה בתצהיר, אך מתיישבת עם מכלול הראיות שהוצגו. הסכם רכישת הרכב מחברת קל אוטו בע"מ, שצורף להמרצת הפתיחה, מדבר בעד עצמו - המשיבה 1 מופיעה בו כרוכשת ואין זכר לשמו של המבקש. המשיבה 1 היא זו שהתקשרה בהסכם הלוואה עם משיבה 2 (נספח ח' לתגובתה), והתשלומים בגין ההלוואה נגבו מחשבונה. גם המבקש הודה בכך בחקירתו, כאמור לעיל, אך טען כי השיב למשיבה 1 במזומן את התשלומים בגין ההלוואה. 10. מעבר לכך, המבקש הגיש שאלון ללשכת ההוצאה לפועל במסגרת חקירת יכולת, שבו הצהיר כי אין בבעלותו כל רכבים (מש/1). הצהרה דומה ניתנה על ידו בתצהיר נפרד, בו אמר: "אין בבעלותי כל מטלטלין ו/או מקרקעין לרבות רכב, וכן אינני מחזיק ברשותי כרטיסי אשראי" (סעיף 4 למש/2). לטעמי, המבקש מנוע ומושתק לטעון כעת כי הרכב בבעלותו לאחר שהצהיר בהליך שיפוטי אחר כי אין בבעלותו כלי רכב. ואזכיר, המדובר בהמרצת פתיחה שבה מתבקש סעד הצהרתי, סעד מדיני היושר. התנהלות מעין זו, כאשר המבקש טוען טענה סותרת בהליך אחר ועוד בתצהיר, שוללת לטעמי את זכותו לסעד מן היושר. 11. הצהרות אלה של המבקש בהוצאה לפועל עולות בקנה אחד עם גירסת המשיבה 1 - אותה אני מאמץ, ולפיה סוכם בין הצדדים, כי הבעלות ברכב תירשם על שם המשיבה 1 ורק לאחר שהמבקש ישיב לה את כל התשלומים ששילמה למשיבה 2, תעבור הבעלות ברכב על שמו. הלכה למעשה - המבקש והמשיבה 1 חלוקים בעיקר בשאלה האם המבקש השיב למשיבה 1 את התשלומים ששילמה למשיבה 2 בגין ההלוואה, ואשר לשיטתה מסתכמים בסך 16,000 ₪ (ראה הדברים שסיפרה בחקירתה, שצוינו לעיל). המבקש לא צירף כל אסמכתא לכך ששילם למשיבה 1 את התשלומים החודשיים. 12. יתרה מזו, בנקודה זו אני מעדיף את עדותה של המשיבה 1 על עדות המבקש, שנטענה על דרך הסתם וללא כל פירוט כמה תשלומים שולמו ומתי. חיזוק נוסף לגרסת המשיבה 1 בעניין התשלומים, אני רואה ממייל ששלחה המשיבה 1 למבקש שסומן מב/1. במייל זה מיום 13.2.11, כותבת המשיבה 1 למבקש: "במידה ותחליט לא לשלם יותר... ולא להחזיר לי את התשלומים שירדו... אני אאלץ להשתמש בדרכים אחרות כדי לקבל חזרה את הכסף שלי...". עולה ממייל זה כי היתה מחלוקת בין הצדדים בשל אי ביצוע התשלומים ע"י המבקש למשיבה 1 בגין ההלוואה שנטלה ממשיבה 2. 13. תאמר האמת, גירסאות שני הצדדים לא נקיות מספיקות. יחד עם זאת, המדובר במשפט אזרחי, ויש להכריע בהתאם למאזן ההסתברויות של למעלה מ-50 אחוזים. לעניין זה יפים דבריו של בית המשפט העליון בבג"צ 5016/96 חורב נגד שר התחבורה פ"ד נא(4) 1, בעמ' 158: "הכרעת משפט, ידענו כולנו, הכרעת גיליוטינה, הכרעה לכאן ולכאן, זה עולה בכף וזה יורד בכף. עלייתו של זה מביאה לירידתו של זה. כך דרכו של המשפט מאז ומקדם". 14. בהינתן האמור לעיל - במאזן ההסתברויות, עדיפה בפני גרסת המשיבה 1 על גירסת המבקש, הן בנוגע לסיכום ביניהם בנוגע לרכב, והן בכל הנוגע לאי ביצוע התשלומים בגין ההלוואה על ידי המבקש לידי המשיבה 1. 15. לפיכך, המסקנה הינה כי יש לדחות את תביעת המבקש להצהיר כי הוא הבעלים של הרכב, וכך אני מורה. מובהר כי המבקש רשאי, כמובן, לפנות לבית המשפט בתובענה לפסק דין הצהרתי לאחר ביצוע התשלום בסך 16,000 ש"ח לידי המשיבה 1. 16. כפועל יוצא מכך, נדחית אף תביעת המבקש נגד משיבה 2. 17. למעלה מהדרוש אוסיף, כי עיון בתובענה מגלה כי כלל לא נתבקש סעד של ביטול המשכון הרשום לטובת המשיבה 2, אלא התבקש סעד של בעלות ברכב בלבד. ממילא, המבקש לא יכול לקבל סעד אשר לא עתר לקבלו בכתב הטענות. 18. מעבר לכך, המבקש הודה בעדותו כי ידע על ההלוואה שהעמידה המשיבה 2 בסך 20,000 ₪ (ראה עמ' 5 לפרוטוקול שורות 22-23). המבקש טען בחקירתו כי המשיבה 2 העמידה את ההלוואה ללא שעבוד (עמ' 5 לפרוטוקול שורה 14). אין חולק כי נרשם שעבוד ברשם המשכונות על הרכב, ומסמכים המעידים על כך צורפו לתגובת המשיבה 2 (ראה נספחים ב' ג' לתגובתה). הגרסה מטעם המבקש כי הועמדה הלוואה ללא שעבוד לטובת משיבה 2 כלל לא נטענה בתובענה, לא בכתב הטענות ולא בתצהיר, שכאמור, נוכח העדר חתימה, נפסל. גרסה זו נטענה באופן לאקוני על ידי המבקש בעדותו בחקירה נגדית כאמור לעיל. לא נתתי אמון בגרסתו זו של המבקש והשתכנעתי כי המבקש ידע על ההלוואה, כמו גם על השעבוד, לטובת המשיבה 2 והוא הסכים לכך. 19. אשר להוצאות ושכ"ט עו"ד: בנסיבות העניין, ולנוכח התנהלות המבקש והמשיבה 1, אין צו להוצאות ביניהם. אשר למשיבה 2, המבקש ישלם לה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן, יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.צירוף תצהירהמרצת פתיחהמסמכים