מהן זכויות חניה לנכים ? נכה רשאי להחנות את רכבו גם במקום שחניה אינה מותרת בו אם מתקיימים כל התנאים הבאים: א. בסמיכות מקום אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא פנוי; ב. בסמוך למקום החניה אין מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהמקום אינו פנוי; ג. החניה אינה מסכנת עוברי דרך ואינה מונעת מעבר חופשי להולכי רגל; ד. החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה. להלן פסק דין בנושא זכויות חניה לנכים: פסק דין זהו ערעור כנגד פסק דין של בית משפט השלום לתעבורה נתניה שניתן בתיק ת 6441/05 (כב' השופט הלוי יהושע) ביום 12.06.06. פסק הדין הרשיע את המערער בעבירה של חניה במקום אסור לפי תקנה 72(א)(2א) לתקנות התעבורה. המערער אינו חולק על כך שביום 20.01.05 בשעה 10:30 לערך החנה את רכבו מסוג טרנזיט על המדרכה ברחוב הרצל בנתניה במקום שאסור בעיקרון לחניה. הוא טען בפני בית משפט קמא שמבחינה עובדתית כלי הרכב חנה רובו ככולו על המדרכה ורק שני הגלגלים השמאליים היו על כביש בצמידות לאבני השפה של המדרכה. חניית הרכב בדרך זו לא הפריעה, לפי דברי המערער, לתנועת כלי רכב בכביש ולהולכי רגל שעשו דרכם על המדרכה. מבחינה משפטית סמכה הגנתו לפני בית משפט קמא על חוק חנייה לנכים תשנ"ד-1993 שלפי סעיף 2 שבו מותרת לנכה רשות להחנות רכב הנושא תג נכה במקום שבו חניה אינה מותרת, ובלבד שיתקיימו כמה תנאים שהוראת הדין נוקבת בהם. לדברי המערער, מוטב היה לו להחנות את רכבו כפי שהחנה אותו ובמקום שהחנה אותו משום שהדבר עלה בקנה אחד עם כל דרישות הוראת חוק חניה לנכים. לפני בית משפט קמא עמדה שאלת מחלוקת עובדתית בעניין אופן העמדת הרכב בעת חנייתו. עדי התביעה, שהם מתנדבי ית"מ שערכו את הדו"ח שהוגש נגד המערער, מסרו כי הטרנזיט הוחנה כאשר שלושת רוחבו על הכביש ורבע בלבד על המדרכה ובכך היה כדי להפריע לתנועת כלי רכב, ובמיוחד לתנועתו של אוטובוס שלא יכול היה לאסוף נוסעים מתחנת האוטובוס שהיתה בתחום סמוך למקום החניה של הטרנזיט (מדברי עדי התביעה עולה שמקום החניה של הטרנזיט נמצא כ-10 מטרים מעמוד תחנת האוטובוס). המערער טען לפני בית משפט קמא שרכבו הוחנה על המדרכה. כאמור, רק שניים מגלגליו היו על הכביש, אולם כיוון שהם הוצמדו לשפת המדרכה לא היה לכך כל משמעות מבחינת חופש התנועה של עוברי הדרך. בית המשפט שמע גם את עדותו של מתנדב ית"מ נוסף שהוזמן בידי המערער אל מקום החניה של הטרנזיט כמה דקות, או מעט יותר מכך, לאחר שנרשם נגדו הדו"ח. מעדותו של אותו מתנדב עולה שכאשר הגיע ל"זירה" כבר לא היו בה שני השוטרים המתנדבים שערכו את הדו"ח. במקום המתין המערער ליד כלי רכבו. כלי הרכב חנה על המדרכה ושני גלגליו השמאליים על הכביש. העד התבונן בדו"ח שהמערער קיבל וסבר שעולה ממנו אי תקינות, הן מפני שצויין בדו"ח שהרכב הוחנה על המדרכה (והרי רק חלקו על המדרכה) והן מפני שצויינה בו "הפרעה לאוטובוסים", דבר שלא נראה לעד הולם את המציאות. לכן, יצר קשר טלפוני עם אחד משני המתנדבים שערך את הדו"ח וניסה לשכנע אותו לבטל אותו. ניסה ולא הצליח. במחלוקת העובדתית הזאת הכריע בית משפט קמא כנגד המערער. בית המשפט קיבל כמהימנים לחלוטין את עדות שני המתנדבים שערכו את הדו"ח ולא נתן משקל לעדותו של המתנדב שהגיע למקום לפי הזמנת המערער. בית המשפט גם ראה בהתערבות של אותו אדם טעם לפגם. כך גם בית המשפט לא נתן אמון בעדותו של המערער עצמו. המערער ערך הודעת ערעור מפורטת מאוד שבה עמד על מיני סתירות שהתגלעו בין דברי עדי התביעה לבין עצמם וחלק על כך שלא ניתן אמון ומשקל לדבריו של המתנדב הנוסף שהוא חסר נטיה לכל צד ושיכול היה לשפוט באורח אוייבקטיבי את המציאות במקום ההתרחשות. בחנתי את העדויות שנמסרו לבית המשפט קמא, ולא ראיתי להתערב בקביעות העובדה של בית המשפט. לא זו בלבד שלערכאה הדיונית יתרון על פני הנובע מהתרשמות בלתי אמצעית מדברי עדים, אלא אף גם זאת שהסתירות לכאורה אינן מהותיות ואינן יורדות לשורש הדברים עליהם העידו העדים. מטבע הדבר התבוננות של עדי ראיה בהתרחשות מסויימת, מנקודת מבט מאוחרת בזמן מן ההתרחשות, עלולה להוליך לפערי עדות מסויימים, פערים טבעיים שהם תולדה של תכונות אנוש. כך למשל, מתנדב אחד העיד שגלגלי הרכב היו במרחק קצר משפת המדרכה ואילו האחר העיד על מרחק של 6-7 צעדים, שזה בערך כחמישה מטרים. הפער בין הדברים הללו הוא גדול למדי, אך אין זו סתירה מהותית מפני ששני המתנדבים העידו בעיקרון עדות דומה האומרת שחלק מן הטרנזיט היה על המדרכה וחלקו האחר על הכביש. על כן, נשארות קביעות העובדה של בית המשפט על נכונן. אשר לטיעון המשפטי. נכה רשאי להחנות את רכבו גם במקום שחניה אינה מותרת בו אם מתקיימים כל התנאים הבאים: ה. בסמיכות מקום אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא פנוי; ו. בסמוך למקום החניה אין מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהמקום אינו פנוי; ז. החניה אינה מסכנת עוברי דרך ואינה מונעת מעבר חופשי להולכי רגל; ח. החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה. למקרא עדויות מתנדבי הית"מ ולמקרא עדותו של המערער עצמו ניתן להבין שבמקום שבו הוחנה הרכב אין חניה מוסדרת לנכים ואין מקום חניה מותר אחר זולת חניון בתשלום. אפשר גם להניח שהחנית הטרנזיט לא מנעה מעבר חופשי להולכי רגל. ספק אם ניתן לומר שהחניה לא היוותה סיכון לעוברי דרך. שכן כיוון שעדי התביעה נאמנו בעיני השופט, מתבקש מדבריהם שהרכב חנה רובו על הכביש באופן שחייב את כלי הרכב שנעו בכביש לעקוף אותו. בעקיפה כזו עלולים להיות גלומים סיכונים לעוברי דרך. מכל מקום, ברי שהחניה גרמה להפרעה ממשית לתנועתם של האוטובוסים שלא יכלו לאסוף נוסעים מן התחנה ממש, אלא נאלצו לעצור כמעט באמצע הכביש כדי לאסוף את נוסעיהם. בכך יש לראות משום הפרעה ממשית לתנועה וגם מידה מסויימת של סיכון לנוסעים שביקשו לעלות לאוטובוס. אפילו לא תאמר כך, סעיף 3 לחוק החניה הנכים קובע שההיתר לחניה במקום האסור לחניה אינו חל על החנית כלי רכב של נכה ב"תחום תחנת אוטובוסים". גדר התחום הוא 20 מטר לפני תמרור תחנת אוטובוסים ו-20 מטרים אחריו. לפי העדויות, הוחנה הטרנזיט כ-10 מטר לפני עמוד המציין תחנת אוטובוס, ומכאן שהחניה לא היתה מותרת. בין כך ובין כך הרשעת המערער בעבירה לפי תקנה 72 לתקנות התעבורה כדין היתה; אם לפי סעיף קטן (א)(2א) שעניינו חניה על מדרכה ואם לפי סעיף קטן (א)(12) שעניינו חניה בתחום תחנת אוטובוסים. הערעור נדחה. נכותחניית נכים / תו נכהחניה