פסק דין 1. לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופטת טויסטר) במסגרת תיק ת 8362/04, אשר הרשיעה את המערער בכך שעצר את רכבו באופן שיש בו משום הפרעה לתנועה, בניגוד לתקנה 71(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. בית המשפט גזר על המערער קנס נוסף של 300 ₪ או שלושה ימי מאסר תמורתם. 2. האישום המערער הועמד לדין על פי דו"ח תנועה שנרשם לו על ידי שוטר. המערער הואשם בכך שביום 19.1.03, בשעה 08:38, ברח' משה שרת פינת בן צבי בקרית ים "עצרת את הרכב הנ"ל באופן שיש בו משום הפרעה לתנועה בניגוד לתקנה 71(1) לתקנות התעבורה". 3. ההליך בבית המשפט קמא א. המערער כפר בעובדות כתב האישום. בית המשפט שמע את עדויותיהם של השוטר, רס"מ אלי תורג'מן, ושל המערער עצמו, והחליט, בהכרעת דין מנומקת, להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. ב. רס"מ אלי תורג'מן העיד בפני בית המשפט כי ראה את המערער נוסע "מכיוון כללי צד מערב לקרית ים, מכיוון מזרח ועצר כשלושה מטרים בכיכר של רח' משה שרת, לכיוון מזרח, תוך כדי שהוא מעלה נוסע במונית ועמד בצד ימין של הכביש ועמד להערכתי כשלוש דקות. אני עמדתי במקביל אליו במרחק של 15 מטר, בקשר עין רצוף עם המונית". משנשאל רס"מ תורג'מן במה התבטאה ההפרעה העיד השוטר כי "בשעות הבוקר יש שם עומס ואנו קיבלנו הרבה הוראות לתת שם הרבה דו"חות בגלל ההפרעה לתנועה, בגלל ההפרעה למונית. במקרה הזה, המונית חסמה נתיב נסיעה, לסיכון של עוברים ושבים". ג. המערער עצמו העיד וטען כי הוא "עצרתי בחניה בצד ימין, בחניה". לדבריו, הוא עצר בחניה אחרי הכיכר והעלה נוסעים. המערער כפר בכך שבתגובתו לדברי השוטר שרשם לו את הדו"ח הוא אמר "עמדתי בדיוק חצי דקה". לדבריו, הוא לא אמר את הדברים. ד. בית המשפט ציין בהכרעת דינו כי עדותו של עד התביעה, רס"מ אלי תורג'מן, בקשר לעובדות האירוע היתה מהימנה בעיניו "בהיותה ברורה, חד משמעית וללא כל סתירות, ואני קובעת כי כך אירעו הדברים". בית המשפט ציין כי הנאשם לא חקר את עד התביעה ביחס למס' הנוסעים שהעלה ובמקום בו עצר. על שום כך הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. 4. טענות המערער א. המערער טען כי הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא "אינם מעוגנים בחומר הראיות וניתוח המשמעות שעשה כבוד בית הדין קמא מהראיות שבאו בפניו אינו סביר ו/או אינו הגיוני". ב. לדברי המערער עדותו של עד התביעה וגם גירסת המאשימה היו "רצופים סתירות פנימיות ואין בהם כדי להוכיח אשמתו של המערער". ג. המערער צירף לערעורו תרשים של המקום שלא הוגש כראיה בפני בית המשפט קמא. המערער לא ביקש ולא קיבל את רשותו של בית משפט זה לצירוף ראיות חדשות לתיק בית המשפט. ד. המערער ציטט את דברי השוטר על כך שהשוטרים קיבלו הוראות לרשום דו"חות רבים בגלל ההפרעות בתנועה וטען כי דברים אלה "מסגירים את התנהלותה של משטרת ישראל ומדיניות מתן הדו"חות על ידה באשר שוטריה עורבים לנהגי המוניות ומחלקים דו"חות ללא הבחנה בין שביצעו עבירות ובין אלה החפים מכל אשמה". 5. דיון עיינתי בהכרעת דינו של בית המשפט קמא, בחומר הראיות שהובא בפניו ובמוצגים שהוגשו לתיק בית המשפט. כידוע, אין בית המשפט לערעורים נוהג להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית אלא במקרים יוצאי דופן: ע"פ 8309/03 מייק מויאל נ' מדינת ישראל (פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 3.1.05, פורסם באתר האינטרנט של ביהמ"ש העליון). סבורני כי המקרה שלפנינו אינו נמנה על המקרים שבהם יש הצדקה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא. לאחר עיון בהכרעת הדין ובחומר הראיות שהיו בפני בית המשפט קמא, הגעתי למסקנה כי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא מבוססים כדין על הראיות שהובאו בפניו. בסופו של דבר, הואיל והערעור מופנה כנגד קביעות עובדתיות בלבד, ואין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, התוצאה היא כי דין הערעור להידחות. 6. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור. משפט תעבורההפרעה לתנועה