החלטה 1. זהו ערר על החלטת בית משפט שלום לתעבורה בנתניה (כב' השופט הלוי), אשר ניתנה ביום 18/1/05, לפיה קיבל בית המשפט קמא בקשה לפסילת רשיון נהיגת המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו, אף מעבר ל-6 חודשים. כנגד העורר הוגש לבית משפט קמא כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, כאשר לפי המפורט בכתב האישום ביום 28/9/04, סמוך לשעה 20:45, בעת שנהג העורר במכוניתו, בסמוך לצומת קדימה, כאשר תנאי הדרך היו תקינים, לרבות כביש תקין ויבש, ראות טובה, שדה ראייה של 150 מ' לפחות, ומדובר בצומת דרכים סמוך לישוב, בכביש בו קיימת תאורה בצד הדרך, ובשעה ששני ילדים החלו בחציית הכביש, האחד לאחר השני, הגיע העורר עם הרכב לצומת, פגע בקטין יליד שנת 1991, לאחר שזה הספיק לחצות כ-7.5 מ' מהכביש, עם חזית הרכב, כאשר כתוצאה מפגיעה זו נחבל הקטין ובהמשך, ולמרבה הצער, נפטר מפצעיו. לטענת המשיבה, העורר לא הבחין במועד באותו קטין, לא האט את מהירות נסיעתו ביחס לתנאי הדרך, לא האט מהירות נסיעתו גם בהתקרבו לצומת וגם בסמוך לכניסה לישוב, לא בלם במועד את רכבו, לא האט, לא צפר ולא נקט כל אמצעי להזהיר את המנוח. 2. ב"כ העורר, עו"ד עזריאלנט, טענה בהרחבה בפני בית המשפט קמא, תוך שהיא מתייחסת לטיבן של הראיות לכאורה ולמוצקות התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט קמא, הפנתה לעדות נוספת וחדשה שלא עמדה בפני הפרקליטות בעת הגשת כתב האישום, כאשר לפי עדות זו שני הילדים חצו את הכביש בריצה מהירה, טענה שמדובר בתאונה בלתי נמנעת בשים לב לעובדה שגם אם המשיב היה בולם ועוצר את רכבו, לא היה מצליח למנוע פגיעה במנוח, הוסיפה וטענה שאין מסוכנות הנשקפת מהמשך נהיגתו, הפנתה היא לפסיקה רבה של בית המשפט העליון וגם של בית המשפט המחוזי (השופט לרון) ושל בית המשפט העליון בפרשת חינאווי, פרשת אריה לוי, פרשת מאיר אברג'יל ולהחלטות נוספת של בית המשפט העליון בהן מצא לקצוב את מועד הפסילה לפרק זמן ראוי ומתאים ולא לקבל את הבקשה במתכונתה המקורית לפסילה עד תום ההליכים. 3. עיינתי בהחלטתו המפורטת של בית המשפט קמא ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטה זו, הכל משום הטעמים שיפורטו להלן: א. גם אם מדובר בתאונה שאירעה לאחר הצומת ולא ממש בצומת עצמה, הרי אין חולק בדבר העובדה כי מהירות נסיעתו של העורר עמדה על כ-80 קמ"ש, שעה שמדובר במהירות גבוהה ביותר ביחס לתנאי הדרך, בסמוך ליישוב ולאחר הצומת. ב. לא היתה מחלוקת אמיתית בין הצדדים לגבי תנאי הדרך והראות במקום. משלא הועלו על ידי העורר כל טענות כנגד האמור בחוות דעת הבוחן בדבר קיומו של שדה ראייה של כ-150 מ', ומשלא הועלתה על ידו טענה שהיו גורמים ניטרליים ואובייקטיביים שחסמו את שדה ראייתו, הרי העורר מוחזק כמי שרשלנותו היא רבה בנסיבות אלה, שעה שלא ראה את הילדים חוצים את הכביש. גם לא הועלתה כל טענה כנגד תנאי הראות או התאורה, כך שלכאורה לא היה כל גורם אשר חסם את שדה ראיית העורר ולא היה כל גורם אשר מנע ממנו להבחין בילדים ממרחק סביר עוד בטרם התקרב אליהם. ג. טענת העורר, כי הבחין בילד המנוח רק משהגיע למרחק של 2-4 מטרים ממנו, היא טענה שמגלמת בתוכה את רשלנותו של העורר במלואה. הכיצד זה העורר יכול לטעון בפני בית המשפט שהוא לא ראה את הילד המנוח שעה שזה הספיק לחצות כ-7.5 מ' מהכביש, שעה שקיימות בתיק ראיות לכאורה לכך שבשלב ראשון הילד הלך הליכה רגילה בעת שחצה את הכביש, וככל הנראה רק משהבחין ברכב העורר החל הוא בריצה, כפי שעשה גם חברו?. גם אם אקבל את גרסת העורר במלואה, עדיין תמוהה העובדה שהעורר לא הצליח לראות את הילד המנוח בטרם זה חצה את הכביש, והרי מדובר בשדה ראייה פתוח עם תאורה סבירה, כך שאליבא דכל מבחן היה העורר חייב לראות את הילד המנוח בטרם זה החל את חציית הכביש. העובדה שהמשיב ראה את הילד המנוח רק סמוך לפני הפגיעה בו, מעצימה את מידת רשלנותו. ד. טענת העורר שמדובר בתאונה בלתי נמנעת עדיף היה אילולא לא היתה מועלית. אם בנסיבות שכאלה היה בית המשפט מקבל טענה זו, מתקשה אני לראות את המקרה בו בית המשפט יקבע שמדובר בתאונה נמנעת - והרי מדובר בפגיעה קטלנית בקטין שהספיק לחצות חלק ניכר מהכביש, במקום שבו העורר היה מחוייב להאט את מהירות נסיעתו בין משום היותו סמוך לישוב ובין משום סמיכותו לצומת דרכים, וקיום תנאי תאורה תקינים. 4. באשר לטענה שהועלתה על ידי העורר לפיה התעלם בית המשפט קמא באותה עדות חדשה נוספת ממנה ניתן ללמוד כי שני הילדים חצו את הכביש בריצה, הרי מדובר בטענה שבית המשפט קמא התייחס אליה בהחלטתו (בסעיף 8 להחלטה), על כן, ומהסיבות שמניתי לעיל, אין בראיה זו כדי להשמיט את הבסיס מאותה תשתית הלכאורית שיש בידי המאשימה, הקושרת את העורר לעבירה המיוחסת לו. הימצאה של גרסה שאינה עולה בקנה אחד עם גרסה אחרת בראיות התביעה, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק השמטת הבסיס מאותה תשתית ראייתית, והרי אין בית משפט בשלב זה נדרש להכריע בין הגרסאות, מי מהן יותר מהימנה, אלא הוא נדרש לקבוע אם קיימת תשתית ראייתית מספקת לצורך שלב זה של הדיון, ומסקנתו החיובית של בית המשפט קמא היא מסקנה ראויה ונכונה בנסיבות העניין. 5. ב"כ העורר טענה בפניי שגם אם אגיע למסקנה של קיום תשתית ראייתית מספקת לשלב זה של הדיון, עדיין יש מקום לבחון האם מדובר בנהיגה מסוכנת שצופה פני עתיד במובן זה של האם אכן בית המשפט השתכנע שהמשך נהיגתו של העורר מסכנת את המשתמשים בדרך?. לצורך זה הציגה עו"ד עזריאלנט מספר החלטות של הערכאות השונות, לפיהן לא די בקיומה של תשתית ראייתית אלא על בית המשפט לבדוק אם חומרת הנסיבות ועברו של הנהג מצביעים על מסוכנות הנשקפת לציבור, הוסיפה וטענה שבשלב זה הפסילה איננה מקדמה על חשבון העונש. אין בידי לקבל טיעון זה של העורר. דומה שריבויין של התאונות הקטלניות בכבישי הארץ, מחיר הדמים היקר של רשלנות ומחדלי נהגים כמעט מדי יום ביומו מחייבים נקיטת אמצעים משמעותיים על ידי בתי המשפט להקטנת אותו סיכון הנשקף למשתמשים בדרך מפני אותם נהגים, שגם אם עברם התעבורתי אינו מכביד, הרי התנהגותם באירוע נשוא כתב האישום מלמדת על מסוכנות ממשית הנשקפת מהמשך נהיגתם. במקרה זה, כאמור, מדובר בנהג ותיק ומיומן שטעה בשיקול דעתו לכל אורך הדרך, החל ממהירות נסיעתו, שלא תאמה את תנאי הדרך, נהג שלא נתן את דעתו לעובדה שהוא נמצא בסמוך לצומת דרכים מרכזית, נהג שלא נתן דעתו כלל ועיקר לעובדה שמדובר בנסיעה במהירות גבוהה בסמוך לישוב מאוכלס, נהג שככל הנראה דעתו הוסחה מתנאי הדרך והכביש, שעה שלא הבחין באותם קטינים שחצו את הכביש והספיקו עד לרגע הפגיעה לחצות כ-7.5 מ', נהג שדעתו לא היתה נתונה לתנאי הדרך בפניו עד אשר לא ראה את אותו קטין מנוח עד אשר היה סמוך אליו במרחק של נגיעה, דהיינו של 2-4 מ'. אין במקרה זה לקבל את הטענה שנהיגתו של העורר אינה מצביעה בהכרח על מסוכנות שנלמדת הלכה למעשה מרשלנותו כפי שבאה לידי ביטוי כמפורט בכתב האישום. נהג שהוכיח הלכה למעשה כי רלשנותו הרבה ואי נתינת דעתו לדרך שלפניו, כאשר תוצאות רשלנות זו היו טראגיות ופתאליות, אינני סבור שראוי הוא להמשיך ולהחזיק רשיון נהיגה לפחות עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. 6. סופו של דבר, אף שעברו התעבורתי אינו מכביד, הרי רשלנותו הרבה של העורר מעידה בהכרח על מסוכנות הנשקפת ממנו. לפיכך, מצאתי לדחות את הערר. קטיניםדריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםשלילת רישיון נהיגה