בקשה להישפט | עו"ד רונן פרידמן

##(1) האם אפשר להגיש בקשה להישפט לאחר תשלום הקנס ?## בקשה להישפט היא דרך פעולה חלופית לתשלום הקנס, וכי שעה שהמבקש שילם את הקנס רואים אותו "כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו" – ומגבלת הזמנים המאפשרת להגיש בקשה להישפט בתוך תשעים הימים לפי סעיף 229(א)(2) ל חסד"פ איננה חלה עוד בעניינו. ##(2) מה אומר החוק ?## לעניין תשלום הקנס, קובע סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי כי: "229. (ח) שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. אולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם ששילם את הקנס ותובע ביטל את הודעת תשלום הקנס לפי סעיף קטן (ג) או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230". ##(3) בקשה להישפט באיחור:## סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה". ... בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים. סעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, קובע כי יש להודיע על רצון להישפט בתוך 90 ימים מיום המצאת הדו"ח. סעיף 230 לחוק קובע כי בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם הבקשה הוגשה באיחור, בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 229( ה) לחוק בשינויים המחויבים, כלומר " אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה" או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפורטו. ##(4) בקשת רשות להישפט תעבורה - ערעור:## ברע"פ 2096/07 צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל, נאמר: על הסוגיה חולשות הוראותיו של סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, כמו גם הכללים הנוהגים ברגיל באשר להידרשות מחודשת להרשעה חלוטה בפלילים. אלה גם אלה סוללים בפני אדם, אשר קנס הושת עליו בגין עבירת תעבורה שביצע, לרבות בפני מי ששילם את הקנס, דרכים שונות להתגונן מפני הרשעה או לשנות ממנה. בחלקן, מוגבלת הפעולה בזמן, וזאת משיקולים של סופיות הדיון ושל יעילות ההליך. ברם, מקום בו לא ידע ולא יכול היה אדם לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו, עשויה להימצא הצדקה לחריגה מסד זמנים זה...בנסיבות העניין, הפכה הרשעתה של המבקשת לחלוטה, ולא ניתן עוד להשיג עליה באמצעותו של מוסד הערעור, בין אם ערעור ראשון הוא ובין אם שני. אין פירוש הדבר כי בהכרח נסתם הגולל על יכולתה של המבקשת לעתור לביטול ההרשעה, באמצעות הכללים הקבועים לכך בדין". ברע"פ 9540/08, מוסברג נגד מדינת ישראל, נאמר: אין בידי להיעתר לבקשה. מששולמה הודעת הקנס שהומצאה למבקש, השתכללה הרשעתו בעבירות בהן הואשם. אכן, סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר למשלם הקנס לעתור – אף לאחר ביצוע התשלום – לתובע המשטרתי כדי שתבוטל הודעת הקנס, אולם לשם כך קצב המחוקק פרק זמן של 30 ימים בלבד ממועד המצאתה של ההודעה. המבקש לא פעל במסגרת זמנים זו, ואף לא בגדרי הזמן שהוקצב להגשת ערעור. משכך, נוכח היותה של הרשעת המבקש חלוטה, לא ניתן להשיג עליה באמצעות ערעור, ראשון או שני (רע"פ2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2007); רע"פ8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2008); רע"פ7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2008))". ברע"פ 9018/14 סלימאן נגד מדינת ישראל, נאמר: "עניינו של המבקש הובא בפני שתי ערכאות, אשר לא שוכנעו כי נפלה טעות המצדיקה פתיחה מחדש של ההליך שהסתיים מן הרגע שהמבקש שילם את הקנס שהוטל עליו. זאת ועוד – שתי הערכאות דלמטה סברו כי חל שיהוי כבד בהגשת הבקשה להארכת המועד להישפט, והמבקש לא הביא כל אסמכתא המראה כי קיבל את הודעת הפסילה באיחור ניכר, כפי שנטען על ידו. בנסיבות אלה אינני רואה להתערב בקביעותיהן של הערכאות קמא הנכבדות". ##(5) הארכת המועד להגשת בקשה להישפט - דוגמאות:## ברע"פ 8653/13, לוי נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' ג'ובראן: "מעבר לדרוש, יוער לעניין טענותיו כי בקשתו להישפט נדחתה מטעמים פרוצדוראליים, כי גם מאחורי הפרוצדורה מסתתרת מהות, והיא - עיקרון סופיות הדיון והאינטרס הציבורי כי הדין ימוצה עם נאשמים שהורשעו בדין הפלילי. במקרה דנא, המבקש לא הציג כל טעם להארכת המועד (הארוכה מאד) אותה ביקש, וכפועל יוצא – כל טעם לבכר את " המהות" על פני ה"פרוצדורה". לפיכך, הערכאות הקודמות פעלו כשורה כאשר דחו את בקשתו". ברע"פ 7018/14 טיטלבאום נגד מדינת ישראל, במקרה של שיהוי דומה בהגשת הבקשה, נדחתה הבקשה ובית המשפט העליון (כב' הש' שוהם) קבע: "בקשתו של המבקש להארכת מועד להישפט, הוגשה בחלוף זמן רב מן המועד שנקבע בחוק לשם הגשת בקשה להישפט (סעיף 229(א) לחסד"פ). אין מחלוקת, כי המבקש ידע על דו"חות התעבורה, לכל המאוחר, בחודש נובמבר 2013, וזאת, אף מבלי להידרש לחזקת המסירה, הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. למרות זאת, הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בסוף חודש אפריל 2014, כאשר בחלק מן המקרים חלפו כמעט שנתיים ממועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ובהעדר הסבר סביר לשיהוי, צדקו הערכאות הקודמות בכך שדחו את בקשותיו של המבקש (רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.2014); רע"פ 8353/12 ‏בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012); רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל (2.6.2009)). גם טענתו של המבקש, לפיה ההארכה נדרשת לשם הסבת הדו"חות על שמם של נהגים אחרים שהשתמשו ברכב, אין בכוחה להועיל למבקש, בנסיבות העניין (ראו: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל (26.3.2014); רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.2011)". ברע"פ 9018/14 סלימאן נגד מדינת ישראל, נאמר: "... שתי הערכאות דלמטה סברו כי חל שיהוי כבד בהגשת הבקשה להארכת המועד להישפט, והמבקש לא הביא כל אסמכתא המראה כי קיבל את הודעת הפסילה באיחור ניכר, כפי שנטען על ידו. בנסיבות אלה אינני רואה להתערב בקביעותיהן של הערכאות קמא הנכבדות". ##(6) להלן החלטה בנושא דחיית בקשה להישפט על דו"ח בבית משפט לתעבורה:## החלטה בפני ערר על החלטת בית המשפט לתעבורה רמלה (כב' השופטת שטאובר) מתאריך 23.10.05, לפיה, נדחתה בקשת העורר לאפשר לו להישפט בגין דו"ח מס' 52100010074 המייחס לו נהיגה במהירות מופרזת של 93 קמ"ש (במקום 70 קמ"ש) בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה. לטענת העורר, הוא קיבל בתאריך 9.1.05 הדו"ח הנ"ל, והוטל עליו לשלם קנס בסך 750 ₪, אלא אם יודיע תוך 30 ימים כי ברצונו להשפט בבית משפט על העבירה הנ"ל. בתאריך 13.7.05 פנה המבקש באמצעות בא-כוחו עו"ד גולן למשטרת ישראל, הכחיש את ביצוע העבירה, וביקש להשפט בגין הדו"ח הנ"ל, וכן הציע לחילופין לתקן את כתב-האישום, באופן שהדו"ח יהפוך לברירת קנס בסך 250 ₪, אשר תשולם על ידי מרשו. משפנייתו למשטרה לא נעתרה (ראה תגובת המשטרה - מכתבה של גב' אסתר טולדנו מתאריך 3.8.05), עתר העורר לבית משפט לתעבורה ברמלה, וביקש להשפט בפניו בגין העבירה נשוא הדו"ח הנ"ל, הגם שהודעתו איננה במועד, אך זאת כדי למנוע עיוות-דין ולמנוע קיפוח פרנסתו. בית משפט קמא דחה בקשתו בהחלטה בזו הלשון: "לאור עמדת התביעה - הבקשה נדחית". אקדים ואומר, כי צודק ב"כ העורר בטענתו כי החלטת בית משפט קמא איננה מנומקת, וכולה עומדת בזיקה לסירוב התביעה לבקשה. לבית משפט סמכות עצמאית להחליט על קיום משפט גם אם הודעת העורר על רצונו להשפט על העבירה נשוא הדו"ח ניתנת באיחור, וזאת על פי האמור בסעיף 230 לחסד"פ [נוסח משולב], התשמ"ב-1982: "בית המשפט רשאי מנימוקים שירשמו לקיים את המשפט, גם אם ההודעה ניתנה באיחור". על אף האמור לעיל, הניסוח הבלתי-מוצלח של החלטת בית משפט קמא אין בה כדי להצדיק מתן זכות להשפט בגין הדו"ח נשוא הערר. בע"פ (חיפה) 1067/00 חן רז נ' מדינת ישראל תק-על 2000(4) 3942, נקבע כי כדי לקיים משפט כשההודעה ניתנה באיחור צריך נימוקים כבדי משקל להארכת המועד למתן הודעה, וככל שמדובר במועד מאוחר יותר - הנימוקים צריכים להיות משכנעים יותר. בענייננו, טוען המבקש באמצעות בא-כוחו, כי עקב חוסר הבנה לא שלח מרשו תוך 30 ימים את הספח שעניינו בקשה להשפט. לעניין מהות "הנימוקים שיירשמו לקיים את המשפט" עפ"י לשון סעיף 230 לחסד"פ, ניתן ללמוד גזירה שווה משורת פסקי-הדין שעניינם ביטול פסק דין עקב אי התייצבות נאשם לדיון בבית המשפט, כאשר נקבע, כי שיכחה של מועד דיון על ידי הנאשם עצמו או על ידי בא-כוחו או כל תקלה משרדית אחרת - אינם מהווים נסיבות מוצדקות לביטול פסק-דין. ראה: רע"פ 5377/03 ואג'די ג'אמל נ' מדינת ישראל תק-על 2003(2) 3019. וכן: רע"פ 1773/04 אל עוברה איסמעיל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). וכן: רע"פ 4549/02, 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל תק-על 2003(3) 7. עוד יש להתייחס לטענת באת-כוח המשיבה, לפיה, יש לראות בהצעת בא-כוח העורר במכתבו למשטרת ישראל מתאריך 13.7.05 - הודייה בביצוע העבירה או למיצער "ראשית הודייה", וזאת לאור פניית העורר באמצעות בא-כוחו: "מרשי מוכן לשלם את הקנס, ולסיים את הפרשה ללא בקשות נוספות". עניין זה הוזכר גם בסעיף 2 לערר "הסכים לחילופין, לתשלום קנס על מנת למנוע הוצאות מיותרות בגין הגעה לבית המשפט". ככלל, הצעה לשלם כדי "לפתור את הבעיה" בהליך הפלילי נדונה בהלכה הפסוקה, ובית המשפט העליון קבע, כי הצעת פיצוי שבצידה ביטול תלונה - מהווה בד"כ הודייה בביצוע המעשה, אלא אם ניתן לפרש את ההצעה על דרך אחרת. למה הכוונה? כשנאשם פונה לקורבן העבירה ומציע לסלק ניזקו- אזי מתבקשת מסקנה שמציע ההצעה הוא אמנם הגזלן. ברם, יכול והצעה לבטל תלונה או לסגור תיק לא תהווה הודאה - אם מוכן נאשם לשלם מחיר, ובלבד שתבוטל תלונה נגדו, והוא ישתחרר ממעצר (ראה דברי כב' השופט חיים כהן בע"פ 216/74 גד כהן נ' מדינת ישראל פד"י כ"ט(1) 340). כמו-כן, נקבע בע"פ 392/65 אברהם כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה פד"י כ(1) 486, כי הבטחה לשלם למתלונן חלק מהסכום שנגנב, וזאת לשם מניעת הגשת תלונה פלילית נגד מציע ההצעה, מצביעה, בהיעדר הסבר המניח את הדעת, על תודעת אשמה מצד המציע, ומהווה ראיה נסיבתית נגד המשלם. ראה גם האמור בספרו של המלומד ויגמור כרך רביעי סעיף 1061(8) D: "במשפט פלילי, הצעתו של נאשם לשלם כסף או "להתפשר" באופן אחר עם התביעה הפלילית, תקובל כראיה נגדו... וזאת כמובן בכפוף להסברו של הנאשם". בענייננו, בא-כוח העורר סייג את הסכמת מרשו לתשלום קנס, וציין מפורשות שהלה מכחיש את דבר העבירה, ואף נותן הסבר להצעתו. ראה הכתוב על ידו במכתבו למשטרה (סעיף 2): "מפאת קוצר זמנו הוא אינו חפץ בזמן זה בניהול הנושא בדרך משפטית, דבר שיגרום להוצאות מיותרות לכל המעורבים... והוא מוכן לשלם את הקנס ולסיים את הפרשה ללא בקשות נוספות". אשר על כן, אין לראות בפניית הסניגור "ראשית הודייה", ומשול הדבר להצעה לתשלום כופר, כאשר המבקש גורס שהעלויות הכרוכות בניהול משפט עלולות להיות כבדות מתשלום הכופר עצמו, ומשהגיע למסקנה ש"אין הנזק שווה בצער המלך" - הוא מציע לשלם כופר ולהמנע מהליך פלילי. לאור האמור לעיל, אין איפוא, לראות בפניית הסניגור הודאת עורר באמצעות בא-כוחו, וכאמור, אין לראות בכך ולו "ראשית הודייה". ברם, נוכח העובדה שהסבריו של העורר, כי הוא לא ביקש להישפט תוך המועד הקבוע בחוק - 30 ימים כמפורט בסעיף 229(א)(1) לחסד"פ - נבע מ"חוסר הבנה" (וגם אם הדבר היה נובע מטעות בתום לב או מחוסר תשומת לב) - בכל אלה אין הצדקה לאפשר לו להישפט, כאשר הבקשה הוגשה 6 חודשים לאחר קבלת הדו"ח, ולאחר שהקנס כבר צבר פיגורים. לאור כל המקובץ לעיל - הערר נדחה. בקשה להישפט