להלן פסק דין בסוגיית טענה כי דוח חניה לא מוצדק: פסק דין 1. לפניי תביעה בגין נזקים שנגרמו לתובע, כך לטענתו, בגין שלושה דו"חות חניה שרשמו לו פקחי העירייה ללא הצדקה. במהלך הדיון ירדו מן הפרק שני דו"חות, כך שנותר לדיון דו"ח אחד ויחיד. 2. הדו"ח שבו עסקינן נדון בבית המשפט לעניינים מקומיים במסגרת ת.פ. 11348/02. מן המסמכים שהוגשו כראיה עולה כי התובע ביקש להישפט, אולם הוא לא התייצב לדיון ולפיכך הוא הורשע בהעדרו, ונגזר עליו קנס בסך של 150 ₪. התובע לא שילם את הקנס למרות התראות שנשלחו אליו, עד אשר ביום 23.12.04 הגיש התובע, לבית המשפט לעניינים מקומיים, בקשה לביטול פסק הדין, בטענה שמדובר ברכב שאינו שלו. הנתבעת התנגדה תחילה לביטול פסק הדין, בנימוק שהוא ניתן בהעדר התייצבות, ברם ביום 2.7.07 הודיעה הנתבעת, בעקבות בקשה נוספת של התובע, כי מאחר והרכב לא רשום על שם התובע היא מסכימה לביטול כתב האישום מחמת הספק. 3. התובע טוען כי הנתבעת התרשלה ברישום הדו"ח ובטיפולה בפניותיו. הנתבעת טוענת כי התובע רשאי לתבוע את הוצאות הגנתו רק בהליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977; ולפיכך היא סבורה כי אין לבית המשפט לתביעות קטנות סמכות לדון בתביעה. 4. 4. דין טענת חוסר הסמכות להידחות. הנתבעת אמנם הציגה מספר החלטות של בית המשפט לתביעות קטנות אשר בהן התקבלה טענה דומה, ברם בכל הכבוד הראוי החלטות אלו אינן עולות בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון לפיה: "הזכות לפיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין אינה שוללת מנאשם שזוכה את העילות הנזיקיות הרלוונטיות על דרך של תובענה אזרחית נגד המדינה לפיצוי על מלוא נזקיו, ובלבד שעילות אלה מתקיימות בעניינו". (ע"פ 7115/04 בן ברוך נ' מדינת ישראל; ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל פ'ד נו (3) 73; רע"א 7652/99 מדינת ישראל נ' יוסף פ'ד נו (5) 423). 5. 5. אשר לגוף העניין; כאמור לעיל, בסופו של דבר ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים הסתיים בביטול כתב האישום בהסכמת הנתבעת, עקב העובדה שהרכב לגביו נרשם הדו"ח לא היה בבעלות התובע. עובדה זו מעלה את השאלה מדוע נרשם מלכתחילה הדו"ח על שם התובע אם הרכב לא היה שייך לו, ומדוע לא הסכימה הנתבעת לביטול כתב האישום כבר בפעם הראשונה שביקש זאת התובע, בפנייתו ביום 29.12.04 לבית המשפט לעניינים מקומיים. לשאלות אלו לא ניתנה תשובה מניחה את הדעת על ידי הנתבעת. נציגת הנתבעת טענה שהתובע לא התייצב לדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים, ואף השתהה בהגשת בקשתו לביטול הדו"ח. טענות אלו נכונות מבחינה עובדתית, ברם אין בהן כדי להצדיק את העובדה שכאשר פנה התובע בשנת 2004 בבקשה לביטול הדו"ח לא נבדקה כראוי טענתו שדין הדו"ח להתבטל. לפיכך אני סבור שהתובע זכאי לפיצוי מאת הנתבעת. ודוק, התובע זכאי לפיצוי לא בגלל עצם העובדה שהנתבעת חזרה בה מכתב האישום, אלא בגלל העובדה הלא מוסברת שבשנת 2004 סירבה הנתבעת לחזור בה מכתב האישום, ורק בשנת 2007 חזרה בה הנתבעת מהתנגדותה ללא שינוי כלשהו בנסיבות. המסקנה הינה, שבקשתו הראשונה של התובע לא נבדקה כראוי. 6. 6. בקביעת שיעור הפיצוי יש להביא בחשבון את העובדה שהתובע אכן השתהה בהעלאת טענותיו. התובע לא התייצב למשפט ואף לאחר שהורשע בהעדרו לא שילם את הקנס מחד, ולא הגיש בקשה לביטול הדו"ח, מאידך, וזאת עד סוף שנת 2004. כמו כן, יש להביא בחשבון את העובדה שהתובע לא הציג אסמכתאות להוכחת נזקו. במצב דברים זה הפיצוי שיפסק לתובע ישקף אומדן מתון של הטרחה שנגרמה לו עקב הצורך להגיש את הבקשה השניה לבית המשפט לעניינים מקומיים. 7. 7. לאור כל האמור אני פוסק כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 200 ₪ נכון להיום בצירוף הוצאות משפט בסך של 150 ₪. פסק הדין יבוצע תוך 30 יום מהיום. משפט תעבורהחניהדוח חניה