נהג טען כי בית המשפט שגה כאשר הרשיעו על סמך הראיות שהיו בפניו. טענותיו העיקריות של המבקש הן כי אין לתת תוקף לבדיקת אלכוהול בדם שנערכה לו כיוון שהיא בוצעה בניגוד להנחיות החוק וכן כי אין להסתמך במקרה זה על הראיות החיצונית על מנת לקבוע כי היה שיכור במועד התאונה. להלן החלטת בית המשפט בנושא בדיקת אלכוהול בדם: החלטה לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 5046/09, כבוד השופטת ח' בן עמי) מיום 6.4.2010 בו התקבל חלקית ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"ד 2720/08, כבוד השופט א' טננבוים). כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת נזק לרכוש או אדם, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: התקנות); עבירה של רשלנות, לפי סעיף 62(2) בשילוב עם סעיף 28(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); עבירה של סטייה מנתיב, לפי תקנה 40(א) לתקנות; וכן עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) בשילוב עם סעיף 39א לפקודה. לפי המתואר בכתב האישום ביום 21.6.2007 נהג המבקש ברכבו כאשר הוא שיכור וכן נהג ברשלנות בכך שסטה מנתיב נסיעתו ופגע במעקה בטיחות בצד הדרך. ביום 17.11.2009 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהכרעת הדין התייחס בית משפט השלום לטענות המבקש בכל הנוגע לבדיקות שנערכו לו אך קבע כי לאור הראיות שהובאו בפניו והעדויות ששמע הגיע למסקנה וודאית כי המבקש נהג בשכרות. את מסקנתו ביסס בית משפט השלום על שלושה אדנים: ראשית, על טופס בדיקת מאפיינים בו רשם בוחן התנועה כי התרשם מהתנהגותו והופעתו של המבקש כי הוא שיכור. שנית, על הקביעה העובדתית לפיה המבקש הכשיל ביודעין את בדיקת מכשיר הינשוף. שלישית, על דגימת הדם שנלקחה מהמבקש בה נמצא כי דמו מכיל כמות אלכוהול הגבוהה למעלה מפי 2.5 מהמותר בחוק. בנוסף, קבע בית משפט השלום כי העובדה שברכבו של המבקש נמצא בקבוק שתייה חריפה מחזקת את המסקנה כי היה שיכור במועד התאונה. לבסוף, קבע בית משפט השלום כי גרסתו של המבקש בעייתית ולא אמינה. ביום 23.11.209 גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של פסילת רשיון הנהיגה, כולל רשיון הנהיגה הצבאי, לתקופה של שלוש שנים; קנס בסך 10,000 ש"ח; וכן חודש מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי כי לא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה. בגזר דינו ציין בית משפט השלום כי לאור נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של המבקש, ומלפנים משורת הדין, הוא לא מטיל עליו עונש של מאסר בפועל. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את הערעור על גזר הדין ודחה את הערעור על הכרעת הדין. בית המשפט המחוזי קבע כי ישנן מספיק ראיות חיצוניות המצביעות על כך שהמבקש היה שיכור ודי בכך בכדי להביא להרשעתו בעבירת נהיגה בשכרות. לעניין בדיקת הדם, קבע בית המשפט כי אמנם לא נערך במקרה זה דין וחשבון על מהלך נטילת הדם ככתוב בחוק, אך כן הוגש לבית המשפט זיכרון דברים שמולא ביום האירוע על ידי בוחן התנועה ובו תוארה בדיקת הדם וכן ראיות העוסקות בהעברת הדם לבית החולים ובניתוח תוצאות הבדיקה על ידי הכימאי ולכן בפועל הפרטים הנדרשים מולאו והועלו על הכתב. בית המשפט קבע כי אין בפגם הפרוצדוראלי בכדי לפגוע בקבילות הראיה. לעניין גזר הדין, קבע בית המשפט כי לאור אופיו המורכב של התיק, נסיבותיו האישיות של המבקש והודאתו בחלק מהעבירות שיוחסו לו יש להפחית את סכום הקנס שהוטל עליו לסך של 5,000 ש"ח. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום כאשר הרשיעו על סמך הראיות שהיו בפניו וכן כי יש להקל בעונשו. טענותיו העיקריות של המבקש הן כי אין לתת תוקף לבדיקת הדם שנערכה לו כיוון שהיא בוצעה בניגוד להנחיות החוק וכן כי אין להסתמך במקרה זה על הראיות החיצונית על מנת לקבוע כי היה שיכור במועד התאונה וזאת, בין היתר, לאור העובדה כי השוטר שעיכב אותו מיד לאחר התאונה היה חסר ניסיון וכי מבחן המאפיינים נערך כשעתיים לאחר התאונה. לעניין העונש טוען המבקש כי לאור נסיבותיו האישיות עונש הפסילה שהוטל עליו, אשר כולל גם רישיון נהיגה צבאי, הינו עונש חמור מדי. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מעבר לכך, כידוע, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש ולמעשה העונש שהושת עליו אף נוטה לצד המקל. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות. מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. טענותיו של המבקש נוגעות לממצאים עובדתיים אשר קבעה הערכאה הדיונית. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור, אלא במקרים חריגים ביותר (ראו ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001)). מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים חריגים. בית משפט השלום ביסס את הרשעתו על שלושה אדנים שונים, אשר כל אחד מהם מספיק על מנת להרשיע את המבקש. בית משפט השלום נימק היטב את החלטתו להרשיע את המבקש והיא מבוססת על חומר הראיות והעדויות שעמדו בפניו. בית המשפט המחוזי התייחס לטענותיו של המבקש בנוגע לקבילות בדיקת הדם ומקובלת עלי מסקנתו לפיה ישנה תשתית ראייתית מספקת להרשעתו וזאת למרות הפגמים הפרוצדוראליים שנפלו בלקיחת דגימת הדם. לכן, בנסיבות אלה לא מצאתי מקום להתערב בממצאים העובדתיים ובממצאי המהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית. אף את טענותיו של המבקש בנוגע לעונש לא מצאתי מקום לקבל. כידוע, נהיגה במצב של שכרות מסכנת את חייהם של הנוהגים בכביש והיא מהווה גורם מרכזי למספרן הרב של תאונות הדרכים. לכן, יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה ולהעניש בחומרה נהגים הנתפסים כאשר הם נוהגים בשכרות (רע"פ 6439/06 קריטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.10.2006). בית המשפט המחוזי התחשב אף הוא בנסיבות האישיות של המבקש והפחית את סכום הקנס שהוטל עליו. לאור העובדה כי הערכאות הקודמות התחשבו בנסיבותיו האישיות של המבקש והעונש שהוטל עליו מקל ביחס לעבירות שביצע, לא מצאתי מקום להתערב בגזר הדין. סוף דבר הבקשה נדחית. משקאות משכרים / אלכוהול