אי ציות להוראת שוטר לעצור

פסק דין 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' חן) בתיק 14495/04 מיום 3.11.04. המערער הורשע, בהעדרו, בעבירה של אי ציות להוראת שוטר לעצור, עבירה על תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. העונש אשר הושת על המערער היה פסילה בפועל של 3 חודשים; פסילה על תנאי של 3 חודשים למשך שלוש שנים; וקנס בסך 1000 ₪. 2. המערער טען לעצמו. מהודעת הערעור משתמע, כי הוא מבקש לבטל את פסק הדין, ולהחזיר את התיק לדיון מחדש בפני בית משפט קמא, ולחילופין להקל בעונשו. 3. המערער, שהנו נגד בצבא קבע, טוען כי לא הופיע במועד הקבוע לדיון בגלל שטעה בתאריך המשפט, בחשבו שהמועד נקבע ליום המחרת, 4.11.04. לטענתו, הוא יכול להוכיח כי טעה שכן מועד הדיון שובץ בלוח הזמנים של היחידה. הוא אף מציין, שביום זה פנה למזכירות בית המשפט על מנת להודיע לה שיאחר עקב פעילות יחידתו, או אז נתברר לו כי הדיון נערך יום קודם. המערער פנה לשופט בית משפט קמא לביטול פסק דינו, ונענה בשלילה. בהמשך ניסה גם לפנות לנשיא המדינה לחנינה, ולבסוף הגיע אל פתחי. לטענתו, הרשעתו בדין הנה עוול, שכן לו היה מתאפשר בידו, הוא היה לבטח מוכיח את חפותו, שכן לא ביצע שום עבירה. הוא לא ראה את השוטר ואת הסימון של השוטר. הוא הוסיף: "אם הייתי עושה עבירה לא הייתי חושב בכלל להטריד את בית המשפט המחוזי בעניין" (פרוטוקול הדיון מיום 15.3.05. בע' 2 שורות 2-3). 4. באשר לעונש אשר הושת עליו, טוען המערער, כי מדובר בעונש חמור ביותר מבחינתו. הוא משרת באוגדת איו"ש מזה 20 שנה, כאשר את רוב זמנו הוא מבלה בנהיגה באזור. כן הוא מציין, שמוטלת עליו אחריות הטיפול והדאגה לחותנתו, אשר גרה עמו ועם אשתו בביתם, שכן פעם בשבוע עליו לדאוג להסיעה לטיפול רפואי. 5. בא כוח המשיבה מתנגד לערעור. הוא טוען שבמקרים דומים נקבע כבר בפסיקה שיומו של הנאשם ניתן לו בבית המשפט. 6. עם כל הצער, אין לי אלא לקבוע כי צדק בית משפט קמא שלא ניאות לבטל את פסק דינו ולקיים את המשפט מראשיתו. על מנת שיבוטלו הכרעת דין וגזר דין, שניתנו בהיעדר הנאשם, נדרשת לפי סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המערער, או שנראה שאחרת ייגרם לו עיוות דין, וכך קובע הסעיף: "(ח) נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין;..." (ההדגשה אינה במקור). ואכן, ב-רע"פ 4549/02 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל תק-על 2003(3) 2077, נפסק כי: "הסעיף קובע שני טעמים המצדיקים ביטול פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש במשפטו או גרימת עיוות דין למבקש כתוצאה מאי ביטול פסק הדין. התנאים אינם מצטברים. יוצא, שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית המשפט בפניו, בית המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק הדין גם אם אי התייצבותו נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית המשפט את בקשתו". באשר לטעותו של המערער, בית המשפט העליון כבר פסק כי טעויות ברישום, שכחה לגבי מועד הדיון וכיוצ"ב אינן עולות כדי "סיבה מוצדקת", וכי מקרי אי ההתייצבות, במיוחד בתיקי תעבורה, הנם רבים מכדי שטענות אלה תהפוכנה לעילה מספקת לביטולו של פס"ד שניתן בהעדרו של הנאשם עקב אי התייצבותו (לעניין זה ראה רע"פ 1773/04 אלעוברה אסמעיל נ' מדינת ישראל, (לא פורסם) תק-על 2004(1), 2023; רע"פ 5377/03 וג'די ג'מאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) תק-על 2003(2), 3019; ר"ע 418/85 פרץ רוקינשטיין נ' מדינת ישראל פ"ד לט(3) 279). בבית משפט קמא הגיש התובע אישור על המצאת הזמנה למערער, ומכאן שהוכח כי המערער הוזמן לדיון כדין, וניתנה לו האפשרות להיות נוכח במשפט ולנסות להוכיח את חפותו. משלא התייצב, אין לו אלא להלין על עצמו. די בכך כדי שיהיה לו יומו בבית המשפט. כן, לא השתכנעתי שדחיית הערעור תגרום למערער עיוות דין. 7. באשר לערעור על חומרת העונש. לדידי, יש מקום להקל בעונש הפסילה בפועל אשר הושת על המערער, הן לאור רמת הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה, והן לאור נסיבותיו האישיות של המערער, ולהעמיד את תקופת הפסילה בפועל לחודשיים ימים במקום שלושה חודשים. 8. לאור האמור, הערעור מתקבל בחלקו, עונש הפסילה בפועל יעמוד על חודשיים בלבד, יתר פרטי גזר הדין יעמדו בעינם. המערער יפקיד את רישיונו עד יום 1.5.05, הקנס ישולם בשני שיעורים שווים ורצופים, כאשר התשלום הראשון ישולם עד יום 1.5.05. משטרהמשפט תעבורהאי ציות להוראת שוטרשוטר