הגנת השכרות הקדמה: לפני ערר על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת יפעת שטרית) מיום 17/4/11 לעצור את העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו, תוך דחיית עתירתו של הערר להורות על שחרורו לחלופת מעצר במסגרתה ישולב בהליך גמילה במוסד "הדרך לאושר". כתב האישום: ביום 17/2/11 הוגש כתב אישום נגד העורר המייחס לו עבירות של הסגת גבול פלילית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, העלבת עובד ציבור ואיומים. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 14/2/11, נכנס העורר לחנות בעפולה וקרא לעבר המוכרנית ולקוחות נוספים ששהו בחנות "מטומטמת", "טמבלית" ו"שרמוטות". העורר סירב לדרישתה של המוכרנית לצאת מהחנות. בהמשך, גידף העורר שוטר שהגיע למקום בכך שקרא לעברו "יא מנייק", "יא בן של זונה", ולאחר מכן עזב את המקום. כעבור כ- 20 דקות, שב העורר למקום וצעק על המוכרנית על כי הזמינה משטרה ואף המשיך לגדפה. אחד השוטרים שהגיע למקום בפעם השנייה, עיכב את העורר וביקש ממנו להציג את תעודת הזהות שלו ולהתלוות אליו לניידת, אלא שהעורר סירב לדרישות השוטר והלה הודיע לו כי הוא עצור. משביקש השוטר להוביל את העורר לעבר הניידת, סירב העורר להתלוות אל השוטר, השתולל ונאחז בידיו באחד העמודים במקום. לאחר שעלה בידי השוטר להכניס את העורר לניידת, במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה, המשיך העורר לגדף את השוטר. בהמשך, עלב העורר בשוטר נוסף שהמתין עמו לחקירתו במשרד החקירות בכך שקרא לעברו "בן זונה" ואיים עליו "אני אזיין אותך, כשאפגוש אותך בחוץ, אני אחתוך את הפנים שלך". כמו כן, העיר לעבר השוטר "אתה מוסלמי מנייק ואתה ערבי מנייק, כל האסלאם מזדיינים", וכן קילל אותו קללות נמרצות. משפנתה אליו שוטרת נוספת וביקשה ממנו להתנהג כראוי, קרא העורר לעברה "תשתקי גם את זונה, כולכם זונות", ואף איים "אני אתקע אתכם בתחת, אני אראה לכם מה זה", וכן שב ואיים על השוטר שהמתין עמו לחקירתו. החלטת בית המשפט קמא: ביום 17/4/11 נעתר בית המשפט קמא לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בטרם ניתנה החלטת המעצר, הוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר ונשמעו טיעוניהם המשלימים של הצדדים. העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ואולם טען כי בשל קיומו של סייג השכרות מדעת, אין סיכוי סביר להרשעה. בית המשפט קמא קבע כי הצדדים חלוקים, מבחינה עובדתית, ביחס למצבו של העורר בעת האירוע, ובכלל זאת, מידת שכרותו, וכן ביחס למודעותו למעשיו. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי בשלב זה לא ניתן לקבוע מסמרות בשאלות אלה, וסוגיה זו צריכה להיבחן במסגרת שמיעת הראיות בתיק העיקרי, לאחר שייבחן המארג הראייתי הכולל וגרסת העורר עצמו. עוד נקבע כי בהינתן העובדה שלא ניתן להכריע בשאלות העובדתיות המתעוררות, הרי שלא ניתן גם לגזור את המסקנות המשפטיות המתחייבות. אי לכך, קבע בית המשפט קמא כי בחומר הראיות יש כדי לבסס את התשתית הראייתית הלכאורית הצריכה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר, ואין בו, בשלב זה, חומר שיש בו כדי לפגוע בדיות הראיות ובעוצמתן או להעלות ספק סביר ביחס לאשמתו של העורר. כמו כן, נקבע כי במסגרת שמיעת הראיות גופו, ובאם יקבע המותב שידון בתיק העיקרי כגרסת העורר בדבר מידת שכרותו של העורר והשפעתה על מודעותו, כי אז תעמוד לעורר הזכות לטעון כי המשיבה מושתקת מלטעון ששכרות מדעת אינה פוטרת מאחריות לעבירות מטרה, דוגמת חלק מהעבירות המיוחסות לעורר, ואולם אין זה ההליך והשלב המתאימים להעלאת הטענה. אשר לעבירה של העלבת עובד ציבור המיוחסת לעורר, קבע בית המשפט קמא כי טיבן של האמירות הלכאוריות המיוחסות לעורר, יש בהן כדי לגבש את היסודות הנדרשים לעבירה זו, שכן עסקינן לכאורה באמירות פוגעות, בגידופים בוטים ובביטויים גזעניים, המגבשים את יסודות העבירה. לגבי עילת המעצר, קבע בית המשפט קמא כי אמנם המעשים המיוחסים לעורר, כל אחד כשלעצמו, אינם נמצאים ברף הגבוה במדרג חומרת העבירות, עם זאת, מדובר במקבץ מעשים, אשר מהם עולה כי העורר, לכאורה, התנהג באופן משולל רסן, ובתוך כך איים לפגוע בשוטרים והעליב עובדי ציבור. על פי הנטען, במעשיו אלה, יש כדי להצביע על העורר כאדם מסוכן לציבור, ועל כן, קמה עילת מעצר שעניינה מסוכנות. עוד נטען כי מסוכנות זו מקבלת משנה תוקף נוכח עברו הפלילי המכביד של העורר והעובדה כי טרם ביצוע העבירות הלכאוריות דנא, היה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי מותנה בן 9 חודשים. כמו כן, הפנה בית המשפט קמא לתסקיר שירות המבחן, ממנו עולה כי בהעדר חלופת מעצר מתאימה היכולה להתמודד עם הסיכון הפוטנציאלי הטמון בהתנהגות העורר, אין מקום ליתן המלצה לשחרורו. בשאלת חלופת המעצר, קבע בית המשפט קמא כי בנסיבות העניין, מסוכנותו של העורר אינה ניתנת לאיון על דרך חלופת מעצר. כמו כן, קבע בית המשפט קמא כי אין מקום לאפשר לעורר חלופת מעצר במסגרתה ישולב בהליך גמילה, שכן ההליך הראוי לבחון שילובו בהליך גמילה, אם בכלל, הינו במסגרת התיק העיקרי ובטרם ייגזר דינו. בהקשר זה, מדגיש בית המשפט קמא את התרשמותו של שירות המבחן לפיה העורר נעדר משאבים ומוטיבציה אמיתיים לגמילה ולעריכת שינוי ארוך טווח. לפי קביעת בית המשפט קמא, שחרור העורר לחלופת מעצר במסגרת הליך גמילה, תהווה תוצאה בלתי מידתית ולא יהא בה כדי לתת מענה למסוכנותו של העורר ולהבטיח את שלום הציבור ובטחונו. אשר על כן, קבע בית המשפט קמא כי יש להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.   על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. טענות הצדדים: העורר טוען לחולשה בסיכויים להרשיעו בעבירות המיוחסות לו , לאור טענות ההגנה שלו, ועל כן, ראוי היה - לטענתו - לשחררו להליך של גמילה. בהקשר זה, טוען העורר כי מהחומר הראייתי עולה שבעת האירוע היה במצב של שכרות, ועל כן, אין סיכוי סביר להרשעה. על פי הנטען, בנסיבות המקרה עומדת לעורר הגנת "שכרות מדעת" הקבועה בסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ביחס לעבירות המטרה בהן הואשם (הסגת גבול, איומים והכשלת שוטר). בנוסף נטען כי ביחס לעבירה של העלבת עובד ציבור, אין בביטויים המתוארים בכתב האישום כדי לקיים את דרישות הפסיקה בנוגע לעבירה זו, מה גם שנאמרו על ידי העורר בעת שהיה שתוי, לפרק זמן קצר, ומבלי שהיה מודע לתוכן דבריו או מבלי שהתכוון להעליב. עוד סבור העורר כי העבירות בהן הוא נאשם, אינן מקימות עילת מעצר, ומכל מקום, יש להיעתר לבקשתו ולשלוח אותו להליך של גמילה מאלכוהול. בעניין מצבו של העורר בעת ביצוע העבירות, טוען העורר כי מהודעות השוטרים והעדים, וכן מהודעת העורר עצמו, עולה כי הוא היה שיכור במועד האירוע. בנוסף, נטען כי על אף שמחומר הראיות עלה כי העורר שתה כמות ניכרת של אלכוהול, נמנעה המשטרה מלערוך לו בדיקת אלכוהול בסמוך לאירוע, ויש לזקוף זאת לחובתה. עוד נטען כי בנסיבות העניין, העובדה שהעורר היה במצב של שכרות, פוטרת אותו מאחריות לעבירות המטרה, כמפורט לעיל, וזאת הן מחמת העובדה שהדין הנוהג במדינת ישראל אינו מאפשר הטלת אחריות פלילית על עבירות מטרה שנעברו אגב שכרות מדעת, הן מחמת שהמשיבה מושתקת מלהעלות את טענתה בנדון לנוכח עמדתה בפרשות דומות אחרות, והן מחמת טעמים של אכיפה שוויונית של הדין על נאשמים עם נסיבות דומות, התומכים באי הטלת אחריות על עבירות מטרה שנעברו אגב שכרות מדעת. עוד טוען העורר כי על אף עמדת שירות המבחן, יש לשחררו להליך של גמילה, בייחוד על רקע העובדה כי העבירות בהן הוא מואשם אינן חמורות. על פי הנטען, אם יימצא העורר במוסד גמילה, תקהה עילת המעצר והסיכוי שיחזור על מעשיו יפחת באופן ניכר. כן נטען כי שחרור להליך של גמילה, הוא הפיתרון הראוי עבור העורר במקרה דנא. במסגרת הטיעונים לפני, שב העורר על נימוקי הערר והוסיף וביקש כי בית המשפט יורה על הזמנת תסקיר מטעם שירות המבחן, על מנת שיבחן את מוסד הגמילה הסגור המוצע על ידו. עוד הביע העורר את הסכמתו לכך שבמידה וההליך במוסד הגמילה לא יצלח, כי אז יחזור למעצר עד תום ההליכים, מבלי שתוגש כל בקשה לשינוי תנאי המעצר.   מנגד, לטענת המשיבה, החלטת בית המשפט קמא בדין יסודה. באשר לטענת ההגנה בשכרות מדעת, טוענת המשיבה כי בשלב המקדמי בו אנו מצויים, טרם ניתן לבחון את הטענה לגופה. על פי הנטען, יש אינדיקציה בחומר החקירה לכך שהעורר היה מודע לכך שהוא מתנהל אל מול שוטרים ומצוי בתחנת משטרה. עוד נטען כי רק לאחר שמיעת הראיות ניתן יהיה להסיק האם העורר היה שתוי באופן שהשליך על מודעותו במובן זה שלא היה מודע לתוצאות מעשיו, אם לאו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי מעולם לא הסכימה לטענה שמעלה הסנגור ולפיה הגנת השכרות מדעת חלה כל אימת שמדובר בעבירת מטרה, ומבהירה כי בית המשפט מעולם לא הכריע בטענה. לדידה, לא יעלה על הדעת שבכל מקרה בו נאשם צורך אלכוהול ומבצע עבירת מטרה, יטען לאחר מכן כי לא היה מודע למעשיו, וכי לא ניתן יהיה להעמידו לדין בגין אותה עבירה שביצע. באשר לטענת העורר לפיה מעשיו אינם משכליים עבירה של העלבת עובד ציבור, טוענת המשיבה כי ביטויים גזעניים כלפי שוטרים בהחלט משכללים, לפי פסיקת בית המשפט העליון, את יסודותיה של עבירה זו. בנושא שליחתו של העורר להליך גמילה, טוענת המשיבה כי העורר אינו עונה על החריגים שנקבעו בבית המשפט העליון בנדון, מה גם ששירות המבחן לא המליץ על שחרורו להליך גמילה, כמפורט בתסקיר, וככל שהעורר סבור כי הוא זקוק להליך גמילה, יתכבד ויעשה כן על בסיס פרטי. דיון והכרעה:   לאחר ששקלתי עמוקות את טענות הצדדים ועיינתי בהחלטת בית המשפט קמא, בתסקירי שירות המבחן ובחומר החקירה, הגעתי לכלל מסקנה - לא בלי התלבטות - כי דין הערר להידחות. שלוש סוגיות עיקריות מתעוררות בערר שלפני: הסוגיה הראשונה - האם שומה על בית המשפט, כבר בשלב זה של הדיון, לשקול את טענת העורר לתחולת הגנת השכרות ביחס לעבירות המטרה בהן הואשם (הסגת גבול, איומים והכשלת שוטר); הסוגיה השניה - האם מתקיימות יסודותיה של עבירת העלבת עובד ציבור המיוחסת לעורר? הסוגיה השלישית - האם בנסיבות העניין קיימת הצדקה להיעתר לבקשת העורר לשלוח אותו להליך גמילה מאלכוהול במוסד סגור, על רקע העבירות אותן ביצע לכאורה? אכריע כעת בסוגיות המתעוררות בתיק זה - ראשונה ראשונה ואחרונה אחרונה. בראש ובראשונה יצוין כי לא מקובלת עלי הערתו הגורפת של בית המשפט קמא לפיה השלב בו ראוי לבחון את הטענה בדבר תחולת סייג השכרות הוא במסגרת התיק העיקרי. מודע אני לכך שעמדה זו נתמכת בפסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה (ראה למשל מ"ת (חי') 12725-10-09 מדינת ישראל נ' ג'אברין (לא פורסם,9/11/09). עם זאת, לדעתי, לא ניתן לפטור את עצמנו מהדיון בתחולת הגנה זו לגופה (כמו גם יתר ההגנות העומדות לנאשם), בנימוק כי הדברים צריכים להתברר בפני המותב היושב בדין העיקרי. לדעתי, יש לבחון חלות ההגנה הנטענת באותה "משקפת" בה בוחנים את הראיות העומדות לחובתו של הנאשם, כך שהדברים ייבחנו באופן לכאורי, משני צדי המתרס. לפיכך, באותה מידה שבוחנים ראיות לחובתו של הנאשם במישור הלכאורי, כך יש לבחון גם את סיכויי הטענה להגנה העומדת לנאשם, במישור הלכאורי, ועל ידי כך ליצור איזון בהתייחסות של בית המשפט לטענות הצדדים. "שער הכניסה" לסייג השכרות, אשר מצוי בסעיף 34ט(ד) לחוק העונשין, מגדיר שלושה תנאים מצטברים ל"מצב של שכרות". הרכיבים הדרושים להוכחת תנאי הגנת הסעיף הינם שניים: האם היה הנאשם מצוי במצב עובדתי של שכרות והאם כתוצאה מן השכרות העובדתית, הנאשם היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה, או להבין את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה (ע"פ 7164/10 ג'אן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28/10/10)). גם אם נניח, לטובת העורר, כי מבחינה עובדתית היה במצב של שכרות במהלך האירועים נשוא כתב האישום, בכך לא סגי, ועל העורר להמשיך ולהוכיח, ולו לכאורה בשלב בו אנו נמצאים, כי מתקיימים התנאים הנוספים לתחולת ההגנה, ובתוך כך שעומדת לו ההגנה המשפטית של סייג השכרות. לצורך כך, על העורר היה להראות לכאורה כי כתוצאה מהשכרות העובדתית, היה חסר יכולת של ממש להבין את שעשה או להימנע מעשיית המעשה, וזאת לא עשה. ודוק: הנטל להביא ראיות ולהוכיח תחולת סייג השכרות מונח על כתפי העורר (סעיפים 34ה ו- 34כב(ב) לחוק העונשין; וכן י' קדמי על הדין בפלילים חלק ראשון, עמ' 493 (2004)). יוצא אפוא כי לא עלה בידי העורר, נכון לשלב מקדמי זה של הדיון, להראות כי הוא זכאי לחסות, ולו לכאורה, בצלו של סייג השכרות מבחינה משפטית. המסד העובדתי שמתקיים בחומר החקירה מלמד כי העורר ידע והבין שהוא מתנהל מול שוטרים, וכי היה מודע למשמעות מעשיו והתכוון לה. כך למשל, עזיבתו המקום וחזרתו אליו, סירובו להתלוות לשוטר, התבטאויותיו - טיבן ומשמעותן, למי כוונו וכו'. יוצא איפוא, שגם בפן הלכאורי, לא הונחה תשתית עובדתית לכאורית שיש בכוחה לעזור לעורר ליהנות בשלב זה מטענתו המשפטית - מבלי להתייחס למידת צדקתה ונכונותה, אם בכלל. ובאשר לטענה בדבר המחדל החקירתי לפיה היה על המשטרה לבדוק את מידת רמת האלכוהול בדמו של העורר, הרי נראה כי טענה כמו זו והשלכות המחדל (ככל שמתקיים) על הגנת העורר צריכה בהחלט להתברר בהליך העיקרי, זאת משום - כאמור - לא הונחה תשתית ראייתית לכאורה שהגנת השכרות עומדת, לכאורה, לעורר, כמפורט לעיל. משהוסכם כי קיימות ראיות לכאורה, ומשהוסרה, לעת עתה, אבן הנגף הנוגעת לתחולת הגנת השכרות על העורר, ניתן להמשיך ולדון ביתר המרכיבים הדרושים להכרעה בבקשה שלפני. לעניין עבירת העלבת עובד ציבור המיוחסת לעורר, יסודות העבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין כוללים העלבת עובד ציבור בעת מילוי תפקידו או בנוגע למילוי תפקידו, כשבהקשר זה, לא די באמרה מעליבה כלפי עובד הציבור, אלא נדרש ההקשר למילוי תפקידו (ע"פ 333/10 סרנקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28/10/10) (להלן: "עניין סרנקו")). במקרה דנא, העורר ניבל את פיו ודיבר בגסות רוח ובאופן בוטה כנגד השוטרים בשתי הזדמנויות שונות: תחילה בעת שהגיע למקום שוטר, בפעם הראשונה לאחר קבלת דיווח ממוקד 100, שאז צעק לעברו "יא מנייק" וכן "יא בן של זונה"; ובפעם הנוספת, עת עוכב לחקירה וסירב להתלוות לניידת המשטרה, שאז הודיע לו השוטר כי הוא עצור, ובתגובה, השתולל וצעק לעברו דברים דומים. לאחר מכן, בתחנת המשטרה, הוסיף העורר לקלל את השוטרים נמרצות, הן את השוטר הממתין עמו לחקירה והן את השוטרת שביקשה ממנו להתנהג כראוי. ניתן להיווכח, אם כן, כי הקללות מצד העורר כוונו לעבר השוטרים במסגרת התנגדותו למעצר ועל מנת לפגוע בכבודם. ראה לעניין זה עניין סרנקו הנ"ל: "המערערת העליבה את השוטרים בשני שלבים. בשלב הראשון, כמעין "יריית פתיחה" והצהרה על כוונתה להפריע לשוטרים במילוי תפקידם. בשלב השני, עת נעצרה ותוך כדי תקיפת השוטרים. דבריה נאמרו בשעת זעם וכוונו על מנת לפגוע בכבודם ובמסגרת התנגדותה לעריכת החיפוש בכלי הרכב ומעצרה. בראייה זו, ניתן לבחון את השימוש שעשתה המערערת במילים: "שרמוטה" ו"זונות", הן מבחינת היסוד העובדתי והן מבחינת היסוד הנפשי (ראו והשוו: רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מ"י (13.8.2008)). המסקנה היא כי אמרות המערערת מהוות העלבת עובד ציבור על פי דרישות הסעיף". נראה לי כי אמרות העורר, בנסיבות אלה, מהוות, לכאורה, העלבת עובד ציבור. מכל מקום, אין מניעה כי העורר יעלה את טענותיו בנדון במסגרת התיק העיקרי. לעניין עילת המעצר כנגד העורר, תמים דעים אני עם בית המשפט קמא, כי מעשיו של העורר, שהופנו בעיקר כלפי שוטרים, והאופן נטול הרסן בו התנהג בעת האירוע, על רקע עברו הפלילי המכביד, מלמדים כי העורר הוא אדם המסוכן לציבור. עברו הפלילי העשיר של העורר בצד העובדה שבעת ביצוע העבירות, לכאורה, היה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בן 9 חודשים, כמו גם אופי המעשים המיוחסים לו, בעיקר על רקע השימוש באלכוהול והתרשמות שירות המבחן מהעורר כמפורט בתסקיר, מלמדים כי קיים סיכוי גבוה לחזרה על ביצוע עבירות דומות בהמשך. לפיכך, בצדק קבע בית המשפט קמא כי קמה עילת מעצר כנגד העורר נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו. כאמור, מסוכנותו של העורר מקורה במהות מעשיו, עברו המכביד, הישנות המקרים בתדירות גבוהה, אי רתיעתו לבצע העבירות על אף מאסר על תנאי שעמד נגדו, וכל אשר פורט לעיל, לרבות תסקיר שירות המבחן, והתנהגותו נטולת הרסן, התנהגות המעידה כשלעצמה שאין על העורר מורא החוק. אשר לחלופת המעצר המוצעת, דומני כי גם בכך צדק בית המשפט קמא במסקנתו הסופית. מכתב האישום עולה, לכאורה, כי העורר ניבל את פיו ודיבר בגסות רוח ובאופן בוטה כלפי המוכרנית בחנות וכלפי השוטרים שהגיעו למקום לעכבו. כמו כן, סירב לדרישת השוטרים להתלוות אליהם לניידת המשטרה, השתולל ונאחז בידיו באחד העמודים במקום. העורר אף העליב שוטר שהמתין עמו לחקירתו, בתחנת המשטרה, ואיים עליו, וכמו כן, קילל שוטרת שביקשה להעמידו במקומו. אכן, העבירות המיוחסות לעורר אינן מן החמורות, ובנסיבות אחרות מאלו של העורר ייתכן והיה נכון לבחון אפשרות לשחררו על דרך חלופת מעצר ראויה. עם זאת, חלופת המעצר המוצעת, במסגרתה מבוקש לשלב את העורר בהליך גמילה מאלכוהול במוסד סגור, אין בה, לדעתי, כדי להטות את הכף לטובת העורר, כפי שאפרט בהמשך. הכלל הוא כי מקומם של הליכי טיפול וגמילה הוא בשלב ביצוע העונש ולא בשלב המעצר, ורק במקרים חריגים, התלויים במסוכנות הנאשם, בסיכויי הצלחת הטיפול ובשאלת כנות רצונו של הנאשם להיגמל - יתאפשר שחרורו לחלופת מעצר לשם הליך גמילה (בש"פ 8791/10 לוי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 20/12/10)). בית המשפט העליון קבע, לא מכבר, שקיימים חריגים המצדיקים סטיה מכלל זה, המאפשרים שליחת נאשם לגמילה כבר בשלב המעצר, בהתקיים שניים מהתנאים הבאים במצטבר: כאשר הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר; כאשר פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה וכאשר יש בהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם (בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (לא פורסם, 21/3/11) (להלן: "עניין סויסה")). יושם אל לב כי דרך המלך, בבחינת סוגיית מתן צו מבחן לטיפול גמילה, היא המלצת שירות מבחן, שהוא הגוף המקצועי המרכז את המידע הנדרש לקבלת החלטה אם נאשם מתאים לעבור טיפול גמילה. אשר על כן, המלצת שירות המבחן מהווה נתון בעל משקל בבחינת שחרורו של נאשם לחלופת מעצר. עם זאת, המלצה חיובית של שירות המבחן, גם אם יצרה ציפייה אצל הנאשם אינה מחייבת את בית המשפט, ולהיפך - התנגדותו של שירות המבחן לשילובו של נאשם בטיפול גמילה, לא כובלת בהכרח את שיקול דעתו של בית המשפט (עניין סויסה הנ"ל). ראשית, יש לציין כי מתסקיר שירות המבחן עולה שהעורר הינו אדם בעל קווים אלימים באישיותו וסף תסכול נמוך, אשר מנהל אורח חיים התמכרותי לאורך השנים ומתקשה להיעזר בגורמי הטיפול הרלוונטיים, במובן זה שניסיונות גמילה קודמים שערך לא צלחו עקב חוסר בשלות ומוטיבציה נמוכה לטיפול. על פי התסקיר, למרות הבעת מוטיבציה מילולית להשתלבות במסגרת טיפולית, להערכת שירות המבחן, העורר נעדר את הכוחות הדרושים לתהליך שינוי ארוך טווח. לפיכך, ובהעדר חלופת מעצר מתאימה שיכולה להתמודד עם מסוכנותו של העורר, לא ניתן להמליץ על שחרורו ממעצר. ניתן להיווכח, אם כן, ששירות המבחן מסתייג מאפשרות שהעורר ישוחרר למסגרת טיפולית סגורה ומביע ספק ביחס ליכולתו של העורר להסתייע בהליך טיפולי וביחס לסיכויי הצלחת טיפול גמילה כאמור. באשר לבקשת העורר כי יוזמן תסקיר שיבחן אם מוסד הגמילה המוצע מתאים לעורר הרי דין הבקשה דחיה. בטרם פניה כזו - אם בכלל - על העורר קודם להימצא מתאים לגמילה, וכבר בשל זה של בחינה, העורר כשל. משלא נמצא העורר מתאים להליך גמילה עתה, נראה כי אין מקום לבחון אם מוסד כזה או אחר מתאים לדבר שמלכתחילה אינו מתקיים בעורר. כמו כן, יש להדגיש את עברו הפלילי המכביד של העורר, השופע בעבירות אלימות ובעבירות נוספות, ואת העובדה שבעת ביצוע העבירות נשוא כתב האישום, לכאורה, עמד נגדו מאסר מותנה בן תשעה חודשים, על כל המשתמע מכך לעניין מסוכנותו. אשר על כן, לדעתי, לא מתקיימים החריגים המצדיקים כי בית המשפט יורה על שילובו של העורר בהליך גמילה כבר בשלב מקדמי זה. בהתאם לאמור, הערר נדחה. ניתנה והודעה היום ח' אייר תשע"א, 12/05/2011 במעמד הנוכחים. עאטף עיילבוני, שופט הגנות משפטיותהגנת השכר