התפטרות בגלל הטרדה מינית

התפטרות בגלל הטרדה מינית
א. הרקע וההליך
1. התובעת עבדה אצל הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") החל מיום 23/1/2008 כמזכירה.
הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") שימש כמנהל שיווק אצל הנתבעת (כ- 11 שנים).
ביום 16/11/2009 (לאחר שהסתיימו יחסי עבודה) הגישה התובעת תביעה נגד הנתבע והנתבעת.
התובעת הודיעה על התפטרותה (8/9/2009) לטענתה, עקב הטרדה מינית ע"י הנתבע במקום העבודה לאחר שהנתבעת לא טיפלה באירוע זה ובהטרדות מיניות קודמות שביצע לעובדות אחרות ולא מנעה אותן כמתחייב בדין. כן טענה כי הנתבעת התנכלה לה לאחר אירוע ההטרדה המינית.
התובעת עתרה לתשלום פיצויים בגין הפרת חובות ע"פ החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: "החוק") וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח- 1988 (להלן: "חוק השוויון"). כן עתרה לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, חלף הודעה מוקדמת, הפרשי שכר לחודש ספטמבר, פיצויי הלנה והעברת בעלות על כספים שנצברו בקופת הפנסיה.

ביום 31/1/2010 הגיש הנתבע כתב הגנה.

ביום 4/2/2010 הגישה הנתבעת כתב הגנה וכן בקשת רשות ליתן הודעה לצד ג' והודעת צד ג' נגד הנתבע.
2. לאחר שהוגשו עמדות הצדדים, נקבע בהחלטת כבוד השופטת נטע רות
(13/10/2010) כי אין מקום להגשת הודעת צד ג' ועם זאת, יש להבחין בין אחריות הנתבעת והנתבע. על כן, הורתה לתובעת לתקן את כתב תביעתה באופן בו יופרדו הטענות והסעדים כלפי כל אחד מהנתבעים.

ביום 24/11/2010 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן.

ביום 23/2/2011 הגיש הנתבע כתב הגנה מתוקן, בו הכחיש טענות התובעת.

ביום 24/2/2011 הגישה הנתבעת כתב הגנה מתוקן, בו הכחישה הנטען בכתב התביעה.

ביום 6/6/2011 התקיים קד"מ בפני כב' הרשמת ע. ריכטמן.

3. ביום 5/4/2012 נשמעו עדויות הצדדים:
התובעת נחקרה על תצהירה וכן העדה מטעמה, גב' אדירה נהוראי (להלן: "אדירה").
הנתבע העיד לעצמו. העד מטעמו, מר יורם שץ, לא נחקר על תצהירו משוויתרו הצדדים על חקירתו הנגדית.
מטעם הנתבעת נחקרו על תצהיריהם מר דן הלפרן (להלן: "מנכ"ל"), מר ניר הלפרן (להלן: "ניר"), גב' אורנית שרון (להלן: "הממונה") וגב' יעל עודד (להלן: "יעל").
בתום הדיון נשמעו סיכומי הצדדים בעל פה.

4. ביום 17/4/2012 הגיש הנתבע בקשה לתיקון פרוטוקול (26 תיקונים מבוקשים).
הנתבעת הסכימה לבקשה (2/5/2012).
התובעת הסכימה לתיקונים 1-13, 16-22 וכן ביקשה תיקונים נוספים (16/5/2012).
ביום 29/5/2012 הגיש הנתבע תגובה בה חזר על בקשתו וטען לזכרונה הסובייקטיבי של התובעת.

משפרוטוקול הדיון נמסר לב"כ הצדדים מייד עם סיומו ונוכח הפערים ש"בזכרון הצדדים" ולאור אופי התיקונים הדווקני – נעתרים אנו לתיקונים המוסכמים בלבד.

ועתה לפסק הדין.
ב. הטרדה מינית – המתווה הנורמטיבי
ס' 4 לחוק קובע את האיסור לביצוע מעשה שיש בו הטרדה מינית או התנכלות.
ס' 3(ב) קובע כי "התנכלות" היא פגיעה מכל סוג שמקורה בהטרדה מינית, בתלונה או בתביעה שהוגשו על הטרדה מינית.
ס' 3(א) קובע כי "הטרדה מינית" היא כל אחד מאלה:

"(1) סחיטה באיומים, כמשמעותה בסעיף 428 לחוק העונשין, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני;
(2) מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין;
(3) הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות;
(4) התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות;
(5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית;
(6) הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות (3) או (4), המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה (א) עד (ז), בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות:
...
(ג) לעובד במסגרת יחסי עבודה... תוך ניצול מרות ביחסי עבודה...".

הטוען להטרדה מינית, ע"פ סעיפי משנה 4-3, יידרש להוכיח קיומן של אמירות/התנהגויות חוזרות בעלות אופי מיני ובנוסף כי הראה למטריד שאינו מעוניין בהצעות או בהתייחסויות שהמטריד הפנה אליו.
בגדר מקרים אלו יבואו, למשל, התנהגויות בעלות אופי מיני הנעשות בין עובדים באותו מעמד במקום העבודה, או בין עובדים אשר לא קיימים ביניהם יחסי מרות (ע"ע (ארצי) 274/06 פלונית נ' אלמוני), אמירות מילוליות בלבד, התייחסויות ולעיתים רמיזות ותנועות גוף שאינן כרוכות בהכרח במגע פיזי ואינן תלויות בקיומה של הטרדה פיזית (ע"ע 432/07 439/04 פלוני נ' אלמונית; מיום 22/8/2010, להלן: "פס"ד פלוני").

הדרישה כי המוטרד יראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות/בהצעות, לא תדרש עת מדובר באחד מהמקרים הקבועים בס' 3(א)(5)- 3(א)(6) לחוק.

לעניין סעיף 3(א)(6)(ג), יש להוכיח את שלושת התנאים המצטברים: א. הצעות או התייחסויות חוזרות כאמור בפסקאות (3) או (4); ב. מסגרת יחסי עבודה; ג. תוך ניצול מרות ביחסי העבודה.

אשר לתנאי הראשון נפסק כי התייחסויות או הצעות חוזרות אינן חייבות להתרחש במהלך אירועים נפרדים בזמן ובמקום. נקבע כי אלמנט "החזרה" נועד להתגבר על מצב של פליטת פה חד פעמית אשר יכולה להאמר בהיסח הדעת או אפילו מתוך כוונה. אמירה חד פעמית בעלת אופי מיני נחשבת בעיני החוק כאירוע מקרי שיש ממנו חזרה. אמירה חד פעמית שכזו "נסלחת" עפ"י החוק ואין היא עולה כדי הטרדה מינית במובן סעיף 3(א)(3) ו- (4) לחוק. עם זאת, אמירה חוזרת בעלת אופי מיני או סידרה של אמירות דומות בלשונן ובמטרתן – אף אם נאמרו במהלך אירוע אחד – מקיימות את ההגדרה של "הטרדה מינית" במובן החוק (פס"ד פלוני).

אשר לתנאי השני, קובע החוק כי מסגרת יחסי עבודה היא "מקום העבודה, מקום אחר שבו מתנהלת פעילות מטעם המעביד, תוך כדי העבודה, או תוך ניצול מרות ביחסי העבודה בכל מקום שהוא".

בעניין התנאי השלישי נפסק כי "מרות במשמעותה הפשוטה היא שליטה של הממונה על מי שכפוף לו. מרכיב המרות כולל בחובו גם השפעה וסמכות עקיפה ואינו מוגבל ליחסים של מעסיק או ממונה ישיר בלבד" (עש"מ 4790/04 מדינת ישראל – אברהם בן חיים; ניתן ביום 02/05/05;; עש"מ 1599/03 טאפירו – נציבות שירות המדינה, פ"ד נח (2) 125, 134).
נפסק כי "ככל שפערי הכוח והפרשי הגילאים בין הממונה לכפוף לו גדולים יותר; ככל שלממונה יכולת השפעה ניכרת יותר על מעמדו או עתידו של העובד; וככל שהיוזמה לביצוע המעשים המיניים נתונה בידיו של הממונה; כך עשויה להתבקש המסקנה כי המעשים המיניים היו בגדר ניצול יחסי המרות; כל זאת, מבלי למצות את השיקולים השונים הרלוונטיים לעניין אשר ייבחנו בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה" (עש"ם 4790/04 מדינת ישראל – בן חיים).

בהטרדה מינית במסגרת יחסי מרות בעבודה, נזנחת הדרישה מהמוטרד להראות כי אינו מעוניין בהצעות/התייחסויות, משביקש המחוקק לשרש תופעה שכיחה. לפיכך, גם אם יימצא כי היתה "הסכמה" (ולו באופן נחזה), הרי כהנחה ראשונית, הסכמה זו – לאו הסכמה היא.

חריג זה גם נועד להקל את נטל ההוכחה המוטל על כתפי הטוען להטרדה מינית, בשל המצב הנח?ת יחסית, בינו לבין מי שהוא כפוף לו.

ככלל, מידת ההוכחה הדרושה להוכחת הטרדה מינית היא כבהליך אזרחי רגיל: על ביה"ד להשתכנע כי התקיימה הטרדה מינית ובמקרה שבו יוכיח המתלונן את יסודות החריג הקבוע בס' 6(א)(6)(ג) לחוק, כי אז הנטל להפריך קיומה של ההטרדה יועבר לכתפי המטריד, הוא בעל המרות - הממונֶה.

ג. אירוע ההטרדה המינית- 6/7/2009
בשל גרסאותיהם השונות – ומפאת חשיבות הדברים – נפרט להלן את תיאור אירוע ההטרדה המינית, כפי שנטען ע"י הצדדים ועדיהם.

בכתב התביעה המתוקן טענה התובעת כדלקמן: ביום 6/7/2009, עת עסקה בעבודתה וישבה בכיסא מול המחשב: "22. ... לפתע ניגש הנתבע אל התובעת מאחורי גבה, הצמיד את שפתיו לאוזניה ולחש לה: "את צריכה למצוא חברה טובה שתעזור לך להתלבש יותר סקסי, תבליטי את מה שיש לך, שתיראי יותר נשית". 23. אחוזת חיל ורעדה נדהמה התובעת למשמע דברי הנתבע, השיבה לו כי היא אוהבת את הטעם שלה בלבוש ובקשה ממנו לא לדבר אליה באופן שכזה. הנתבע, אשר תגובתה של התובעת לא הרתיעה אותו, המשיך במעשיו ובתגובה חייך לעברה תוך שהוא נושך את שפתיו ונועץ מבטים בגופה ובאיבריה הצנועים של התובעת. 24. באותו שלב קפאה התובעת במקומה, תוך שהיא חשה במבוכה רבה מכל האירוע ולא ידעה כיצד לעכל את מה שעבר עליה. 25. התובעת חשה כי עברה חוויה משפילה ומבזה על ידי הנתבע, וכעבור מספר דקות ולאחר שיצאה מן ההלם שאחז בה לאור דבריו ומעשיו של הנתבע, החליטה היא להתלונן על דבר ההטרדה המינית שעברה בפני מנכ"ל החברה".

גם בכתב התביעה המקורי (ס' 22) טענה התובעת כי הנתבע אמר לה: "את צריכה למצוא חברה טובה שתעזור לך להתלבש יותר סקסי, תבליטי את מה שיש לך, שתיראי יותר נשית".

בתלונה במשטרה נכתב כך: "בתאריך 6/7/09 ... ישבתי במשרדי ופתאום בלי כל התרעה מוקדמת ניגש אליי יהודה מאחור התכופף לכיווני לחש לי באוזן שאני צריכה למצוא חברה טובה שתעזור לי למצא בגדים יותר סקסיים יותר נשיים ועגולים ומעודנים כי המכנס שלי הוא לא וציחקק לו. אני רוצה לציין כי מרוב שהוא היה קרוב אליי אני הרגשתי את האוויר שיוצא לו מהפה... עקב כך פניתי למנכ"ל שלי שקוראים לו דן הלפרן...לאחר מכן חזרתי לעמדה שלי ויהודה ניגש אלי שוב ואמר לי שאני מעוותת את הדברים ושבסך הכל הוא חבר לעבודה שמעיר הערות בונות. אמרתי לו אתה לא חבר שלי לעבודה אפילו בוקר טוב אנחנו לא מחליפים, ושזה לא נשמע לי הגיוני שהוא התקרב אליי ולחש לי באוזן את מה שאמר. בנות נוספות שהיו שם ושמעו את המקרה צעקו עליו שלא יתקרב אליי ושיתרחק כי הייתי מאוד נסערת והוא הלך מחייך...."


אלא שבתצהירה צוין כך: "16. ... לפתע ניגש אליי הנתבע מאחורי גבי, הצמיד את שפתיו לאוזני ולחש לי: "את צריכה למצוא חברה טובה שתעזור לך להתלבש יותר סקסי, תבליטי את מה שיש לך, שתראי יותר נשית. אני זוכרת את המילים שנאמרו כיוון שהפגיעה היתה כל כך קשה. בנוסף, העיר לי הנתבע הערה בדבר המכנסיים שאני לובשת שהם לא סקסיים. 17. הייתי המומה והתחלתי לרעוד. עניתי לנתבע שאני אוהבת את הטעם שלי בלבוש וביקשתי ממנו שלא ידבר אליי כך יותר ושלא יתקרב אליי בצורה הזו. 18. לצערי, הנתבע המשיך במעשיו ובתגובה לדברים שלי חייך, צחקק ולאחר מכן נשך את שפתיו והעביר מבט על כל גופי ואיבריי, ורק אז התרחק מהמקום"... "20. עובדת החברה- אדירה נהוראי שראתה אותי לאחר ההטרדה שעברתי, וראתה איך רעדתי ואיך הייתי המומה וקפואה במקום, שאלה אותי מה קרה ופשוט לא יכולתי לענות לה... 22. לאחר שהנתבע אמר את הדברים המטרידים, אני הבהרתי לנתבע הן בתגובות הפיזיות שלי (ידיי רעדו ממש) והן במילים ברורות שאיני מעוניינת שידבר אליי בצורה כזו ושלא יתקרב אליי כפי שהתקרב. למרות זאת המשיך הנתבע במעשיו, והביט בי בצורה מטרידה ומשפילה, נשך את שפתיו ורק אז התרחק מן המקום. הסירוב שלי לדברים היה ברור, והנתבע בחר להתעלם ממנו".
התובעת הצהירה, כי לא נתנה לנתבע רשות להעיר לה, כי כל שיחה עימו היתה על רקע העבודה בלבד, כי לא היתה מתירה לו לשוחח עימה על כל נושא אישי, צורת הלבוש שלה, או נשיותה.

ובעדותה (עמ' 17-18): "ש. הערה של יהודה העליבה אותך נכון? ת. יותר מזה. יותר ממעליב, אפילו הפחיד כי זה לא היתה רק הערה. הוא גהר עלי הצמיד אותי לפינה לחש לי באוזן. ש. אם אני רוכן ואומר לאיש לידי הוא צריך להיבהל ממני? האם זו היתה שעת ערב כ"כ מאוחרת והייתם לבד שכל כך פחדת? ת. בסיטואציה שאתה מתאר ל(א) אך מה שהיה ביני לבינו כן. הוא הצמיד אותי וזה לא היה בערב, לא יכולתי להזיז את הפנים כי פחדתי שאפגע לו בפנים מרוב שהוא צמוד לי, זה אדם יותר מבוגר מאבא שלי ונצמד אלי בכזו בצורה מפחיד(ה)". ובהמשך: "הוא חסם אותי. אני ישבתי בעמדה שלי פינתית, בקצה עבדתי על המחשב והוא חסם אותי מאחורה, שהוא הניח את שתי ידיו (מראה בידיה) ולחש לי באוזן. שתי הידיים בין שולחן אחד לשולחן אחר. ידיו היו משני הצדדים... השולחן הוא בצורת האות "ר" ויד אחת היתה על ראש האות ויד שנייה על רגל האות".

התובעת לא הציגה גרסה אחת עקבית אשר לעובדות האירוע.
כך, פרטים שהופיעו בתצהירה, בכתב התביעה המתוקן, או בעדותה, כלל לא הופיעו בתלונה שהוגשה על ידה במשטרה, שהוגשה בסמוך למועד האירוע.
בעוד בתלונה צוין כי הנתבע ניגש אל התובעת מאחור, התכופף לכיוונה ולחש באוזנה, בתצהירה צוין כי הנתבע ניגש אליה מאחורי גבה והצמיד את שפתיו לאוזנה. בעדותה אף הגדילה וטענה כי הנתבע גהר עליה, הצמיד אותה לפינה וחסם אותה בידיו.
גם האמירה "תבליטי את מה שיש לך" אינה מוזכרת בעדותה במשטרה ואף לא הטענה כי גהר עליה/סגר עליה/חסם אותה.
משעומתה עם השוני בגרסאות השיבה כי מסרה גם במשטרה את מלוא הפרטים הגם שאלו אינם מופיעים בתלונה במשטרה...
– אפילו היינו נכונים לקבל גרסתה (החדשה בח.נ.) כי האמור מפיה לא נרשם במלואו בתלונה (ולא היא!) – אין מקובלות עלינו תשובותיה החמקמקות באשר לזכרונה. כך למשל, כאשר נשאלה על פנייתו הנוספת של אשכנזי אליה, שלא נטענה בתצהירה, אך הופיעה בתלונה במשטרה: "ש. ביום האירוע באות(ו) יום עם השיחה עם מר אשכנזי הוא שוחח איתך והסביר לך שאת מציגה את הדבר לא נכון וכל מטרתו לתת לך עצה חברית? ת. לא זכור לי. ש. מפנה לחקירה במשטרה שורות 12 עד 14. נניח שהחוקרת לא רושמת חצי מהגרסה שלך נניח אבל את זה היא יודעת רק מפיך נכון? ת. לא הכחשתי. ש. שאלתי אותך לפני רגע האם נכון שבאותו יום שבו יהודה הטריד אותך כביכול, הוא גם פנה אליך פעם נוספת ואמר לך שאת מעוותת את הדברים את אמרת לא נכון? ת. אמרתי לא זכור לי"(עמ' 29).

יתרה מכך. בעוד בתלונתה במשטרה הזכירה את עניין המכנס במפורש, הרי שלא טענה לכך בכתב התביעה (המקורי והמתוקן). רק בשלב מאוחר יותר (25/9/2011, כעבור כשנתיים), טענה לראשונה במסגרת תצהירה, כי הנתבע העיר לה בנוסף, כי המכנסיים שהיא לובשת אינם סקסיים. זאת תוך שאף הדגישה במשפט הקודם לכך, כי היא זוכרת את המילים שנאמרו כיוון שהפגיעה היתה כל כך קשה.

דבריה של התובעת נתמכו, ולו בחלקם, בעדותה של אדירה, שהעידה מטעמה: "15. ... אני ישבתי במרכז עמדת המזכירות, ונואית ישבה מימיני. 16. ראיתי את יהודה רוכן על נואית מאחורי הכסא שלה, מצמיד את הפה שלו לאוזן שלה, וראיתי שהוא לוחש לה משהו. לא שמעתי מה יהודה לחש לנואית. 17. היה דו שיח קצר בין נואית ליהודה ויהודה הלך כשהוא מסתכל על נואית ומחייך. 18. נואית זזה עם הכיסא אחורה והיא היתה המומה, לא דיברה, והיתה לבנה לגמרי. 19. שאלתי אותה מה קרה והיא לא הצליחה לדבר ולא ענתה לי. 20. לאחר מספר דקות, נואית התעשתה קצת, החלה לבכות ואמרה לי שיהודה אמר לה "את צריכה להתלבש יותר סקסי" או במילים דומות. 21. אמרתי לנואית שאבוא איתה למנכ"ל להתלונן. נואית נכנסה למנכ"ל לבד. 22. בזמן שהמתנו מחוץ לחדרו של המנכ"ל, נכנסתי לחדר של יהודה, שהיה סמוך לחדר של המנכ"ל, וצעקתי אליו "מה עשית לנואית, תראה איך היא בוכה". יהודה אמר לי שזה בינו לבין נואית ושאני לא אתערב..."
יצויין כבר עתה כי התובעת בתצהירה (ובסתירה לתצהיר של אדירה) טוענת כי לא יכולה היתה כלל לענות לאדירה ! (סעיף 20). גם כאן ראוי לציין כי שתיהן הלכו יחדיו למשטרה, אך אין בפנינו הודעתה של אדירה במשטרה – שהרי ודאי העידה מיידית על מה שראתה (ומנגד, אדירה לא נזכרת כלל בתלונה).

דא עקא, גם בגרסת אדירה מצאנו סתירות רלוונטיות לקביעת אמינותה ועדותה: לדוגמא, באשר למכתב ההשעיה שצורף (ת/2), בעוד התובעת טענה כי אדירה מצאה את המכתב ומסרה לה אותו; הרי שאדירה טענה כי מעולם לא ראתה את המכתב הזה; כך גם בתצהיר אדירה צויין כי המנכ"ל רץ אחריהן כשהודיעו כי הן הולכות להגיש תלונה במשטרה, אלא שעובדה זו לא אוזכרה בתצהיר התובעת או בעדות.
בנוסף, והחשוב הוא, כי אדירה העידה כי בזמן שבו הנתבע פנה אל התובעת, היא היתה עסוקה בשיחת טלפון, כך שלא שמעה ולא יכולה היתה לשמוע ומכל מקום, בעדותה לא זכרה ולא העידה על הדברים ששמעה בעצמה כדברים "שהוחלפו" בין התובעת ובין הנתבע (עמ' 12- 13). כך, אדירה אינה מתארת כי אח"כ נגש הנתבע לתובעת בשנית – בניגוד לגרסת התובעת במשטרה! ומנגד, העידה כי היה דו-שיח קצר ביניהם.
[ואגב כך, אף לא העידו בפנינו ה"בנות הנוספות שהיו שם ושמעו את המקרה וצעקו עליו שלא יתקרב ושיתרחק כי הייתי מאוד נסערת והוא הלך מחייך"] – ומנגד, אדירה כלל לא סיפרה כך את השתלשלות העניינים. ועוד – כאן התיאור בדבר חיוך של הנתבע מופיע דווקא לאחר שכבר שוחחה עם המנכ"ל...

ברי כי לאופי התכנים ולביטויי הנתבע – משמעות קריטית לשם בחינת קיומם של התייחסויות/הצעות (חוזרות, הגם שבאירוע אחד) ובהכרעה, האם ביטויים אלה עולים כדי הטרדה מינית. התובעת לא הציגה ראיה חד משמעית (גרסה "סבירה" אחת) כי הדברים הנטענים על ידה אכן נאמרו לה מפי הנתבע.

הגרסה הראשונית שנשמעה מפי התובעת, לאדירה ולמנכ"ל – היא זו העומדת לפנינו ולא כ"א מהגרסאות הנוספות והשונות שהושמעו על ידה, או מטעמה!
ראוי לציין כי סעיף 6 למכתב המנכ"ל לנתבע, שהוא הבסיס לתביעה (כטענת התובעת בדיון הקד"מ) – זהה לנוסח הדברים לו טענה התובעת לאדירה! (סעיף 20 לתצהירה).
ומנגד, דווקא גרסת התובעת במשטרה (שורה 5) – מתאימה לגרסת הנתבע בתצהירו ולפיה הציע כי (תיוועץ בחברה עם טעם טוב באופנה) ותלבש "בגדים מעודנים יותר".
כך גם במענה שנתנה לנתבע (גרסתה במשטרה), שהיא אוהבת את הטעם שלה בלבוש...
גרסת התובעת אף לא שכנעה אותנו בהתייחס לפנייתה המידית למנכ"ל, באשר לתגובתו – לא שוכנענו כי כ"נביא", עוד טרם שמע את התובעת וגרסתה (כאמור בסעיף 6 למכתבו לנתבע!) כבר ידע שקרה דבר מה עם הנתבע!
המנכ"ל, נבון, חכם ומתוחכם ככל שיהא (ואף אם ידע על כל הטענות בעבר כבר ביום האירוע) – אינו חוזה עתידות ומכל מקום, לא כך שוכנענו. עיון בתלונה מלמד כי דוקא סיפרה לו על האירוע ואז הגיב כטענה (עמ' 1 שורות8-9).
התרשמנו כי התובעת בנתה ו"ניפחה" גרסה לאירוע, ע"מ לוודא/להבטיח כי יענה לדרישות החוק (ובהקשר זה נזכיר גם את טענתה בתצהיר לפיה הבהירה לנתבע שאינה מעוניינת בדבריו – הנעדרת מגרסתה במשטרה ונזכרת רק לאחר תיאור פנייתו השניה, עת ביקש להבהיר כי עיוותה דבריו).

עם זאת, הנתבע עצמו לא הכחיש כי פנה לתובעת ולחש באוזנה בנוגע לסגנון לבושה, אלא שלטענתו פנה במילים אחרות, לאחר שקיבל הסכמתה, ולפנייתו ייחס משמעות שונה, חברית.

כך בתצהיר הנתבע: "3. נתקיימה ביננו שיחה קצרה וחד-פעמית שנמשכה כשתי דקות. שאלתיה אם אפשר להגיד לה משהו אישי, התובעת השיבה בהן, שאלתיה עוד פעמיים אם אפשר להגיד לה דבר אישי בנושא אופנה, היא השיבה בהן. אז, ורק אז, הצעתי לה שתתיעץ עם חברה שיש לה טעם טוב באופנה ותלבש גם בגדים מעודנים יותר. היא השיבה לי שהיא מרוצה מדרך לבושה, ומשכך אמרתי או-קיי, סבתי לאחור וחזרתי לעבודה בחדרי, ללא מצמוצים וצקצוקים ומחוות גוף כלשהן. לא התייחסתי כלל למיניותה, לא הצעתי לתובעת הצעה מינית, וכמובן, ועל כך אין חולק, לא נגעתי בה".

ובס' 5 לתצהירו: אמירתי שאני מצר עליה בדיעבד, מאחר שלא היתה לי כל כוונה להעליבה... באמירה חד פעמית לאחר קבלת רשותה. הערה אחת וחד פעמית בעניין אסתטיקה של לבוש נופחה באופן שקרי ומביש לכדי הטרדה מינית;

בהמשך: "9. מדוע בכלל חשבתי להציע לגב' גלמודי הצעה בעניין שיפור או גיוון הופעתה? זו כלל לא היתה גחמה או פרץ ספונטני, וחשבתי על כך בטרם מעשה. באותם ימים בסמוך לשיחתי עמה, משהו מהעוינות הקבועה של התובעת כלפיי התפוגג. ביקשתיה שתראה לי דבר מה במחשבי, והיא עשתה זאת ברצון ומיידית. חשבתי שהצעה בנושא גיוון לבושה תועיל לה. ראיתי בכך הבעת תודה וגמול מצידי. תכננתי מה שבכוונתי לומר, והחלטתי שקודם אבקש את רשותה, בדיוק מהסיבה שהיא מציינת "שאין אנו חברים לעבודה". בשום אופן לא הייתי מדבר עמה על נושא אישי ללא רשותה! 10. ועוד סיבה מרכזית לזהירות הנוספת מצידי טרם דברי עמה: באותה עת הייתי מודע לפיחות הגדול במעמדי בחברה, רחוק מאוד מהימים בהם הייתי בעל סמכות ומקורב למנכ"ל, וכבר בטרם קרות המקרה נשוא תביעתה זו, באתי בדברים עם באי כוחי דהיום. חששתי, כי מעידה באותה העת תשחק לידיו של המנכ"ל, דבר אשר אכן קרה. סמוך לאחר שיחתי עם גב' נואית גלמודי הושעיתי לחודש מעבודתי, שבתי למכון ותוך שבועיים סולקתי מעבודתי".

ובס' 11: "איני מתכחש לכך שפניתי פעם אחת לגב' גלמודי והצעתי לה לאחר הסכמותיה, הצעה קצרה אחת ויחידה ובעלת אופי ידידותי ובלתי עויין בעליל בעניין גיוון הופעתה... מרגע שגב' גלמודי ענתה לי, כי היא דווקא אוהבת את הופעתה, אמרתי או-קיי וחזרתי לחדרי";

בס' 13: "שאלתיה 3 פעמים ונעניתי ב"הן" 3 פעמים, בטרם דיברתי עמה אודות גיוון לבושה".

בס' 19: "ביולי 2009, בחלוף שבוע בלבד מהאירוע, מסרה גב' גלמודי בתלונתה במשטרה, שהזכרתי לבוש ובגדים יותר נשיים ומעודנים. אכן אמרתי זאת וזה תו השפה שלי. לטענתה השתמשתי גם בשם התואר "סקסיים". זהו שקר. לא אדבר כך עם עובדת צעירה מגיל ילדיי, ואין זה הולם את מערכת היחסים הצוננת ביננו בעבודה. יתרה מזו, הצעה לגוון את לבושה לבגד מעודן יותר, במקום ג'ינס מהודק, זה בוודאי לא נתפס ב"יותר סקסי", אלא להיפך. אני דווקא רמזתי לה באופן דיסקרטי שתשקול להתלבש ולגוון לטעם מעודן ומאופק... ובכלל, לו חפצתי לרמוז לגב' גלמודי רמיזה מינית, כלום הערה שכזו על לבושה היא הדרך לכבוש את ליבה?!..."

בחקירתו העיד: "ש. את האירוע אתה זוכר לפרטי פרטים? ת. זוכר. ש. תאר את הלבוש של התובעת באותו יום? ת. אתייחס למה שבגינו ניסיתי לדבר איתה. המכנסיים היו מכנסיים זה נקרא מותן נמוך, ג'ינס או דמוי ג'ינס שבאה איתם לרוב. אמרתי לה שתגוון ולא תופיע כל הזמן עם מכנסיים עם מותן נמוך כי לפעמים נחשף טפח. ש. יכול להיות שהג'ינס היה מהודק מידי לטעמך? ת. לא עניין אותי מה היא לובשת ולא עניין אותי גם עם עובדים אחרים בחברה. לא עניין אותי מה היא לובשת. ש. האם הג'ינס שלה היה מהודק מידי? ת. חשבתי לעניין שניגשתי אליה שאני אוכל להועיל במשהו והצגתי זאת בצורה הגונה וישירה... ש. לטעמך הי(ת)ה לבושה פרובוקטיבי מידי זה מה שהפריע לך? ת. לא ש. הצעת להתלבש מעודן יותר? ת. כן. ש. שאדם מבקש ממשהו להתלבש מעודן יותר אז זה כרגע פרובוקטיבי מידי? ת. לא. יש גם סר טעם. ש. אם כך, ראית צורך לבוא להגיד לה שהיא לבושה באופן סר טעם בגלל זה ניגשת אליה? ת. זה לא שניגשתי ביומי הראשון שראיתי מכנסיים כאלה, היא הופיעה איתם חודשים רבים ולכן אמרתי לה שתגוון לבושה. לא אמרתי לה תלכי עם איקס ולא (ע)ם וואי. ש. שאתה תחת העיניים הבוחנות של המנכ"ל... איך אתה מדבר עם הפקידות במשרד? ת. הייתה תקופה של מתח עסקי, מקצועי, פחות קרבה, לא בעניין נקודתי אני מול המזכירות ..." (עמ' 36).

אשר להבנת הנסיבות וההקשר שבו נאמרו הדברים, הצהיר כי באותה עת היתה עוינות כלפיו, שמקורה בישיבת הנהלה שבה השתתף וזאת מאחר שהלין על כך שלא מנהלים אותן נכונה וכי מתקבלות תלונות (ס' 16) וכי "לא היה לי קשר ותקשורת או שיג ושיח עם התובעת לפני המקרה, וכך גם לא היה כל קשר או שיח ביננו לאחריו" (ס' 37). כך גם כאשר נשאל "לנסיבות שהביאו אותך לחשוש שאתה יכול לפנות לתובעת... למה באותו מועד חשבת לדבר איתה? ת. כמו שתיארתי היתה עוינות גדולה ואפילו אכזרית מצד המזכירות, זה הדבר הראשון שאני נתק(ב)ל בבוקר והם לא היו נענות לברכת בוקר טוב שלי וחדלתי. מצד התובעת היתה עוינות בלתי מוסברת. לא היה שום קשר שיכול היה להסביר זאת. לעיתים רחוקות, זה היה יכול להיות פעמיים שלוש לבקש ממנו רישום של לקוחות חדשים וזה התמצ(א)ה כל הקשר ובתקופה הזה סביב יולי 09' משהו בחומת העוינות נסדק חצי מילה ביקשתי משהו שתראה לי במחשב והיא באה מיד ועזרה בחפץ לב ומכאן המקום שאני יכול לגמול לה במשהו בחומת העוינות עוברת לסגנו(ן) אחר, ובגלל מה שהיא צינה שאני ב- 40 שנים מבוגר ממנה ואין לי רצון למשהו חברתי איתה שאני יכול לתת איזה עצה ועל רק הופעתה עם הג'ינס להגיד לה שאפשר ללבוש עוד דברים אחרים"
(עמ' 40).

אין חולק כי לא היה מגע פיזי בין הנתבעת לתובעת (עמ' 11, 13, 17, 32) וכי למעט האירוע הנטען לא היה ארוע נוסף של הנתבע כלפי התובעת במהלך תקופת העסקתה.

יש בפנינו התנהלות לא ראויה ובלתי הולמת (רכינה ולחישה באוזן) ואמירת דברים שאין להם מקום והינם בלתי הולמים במסגרת יחסי עבודה בין מנהל לעובדת זוטרה (ודאי בין עובדים שעויינות שררה ביניהם, עד כי התובעת לא השיבה לנתבע על ברכת "בוקר טוב").
(ובמאמר מוסגר מסקנתנו ממכלול הנסיבות והראיות כי אין בפנינו התנכלות, משלא נטען ולא הוכחו נסיבות ל"התנכלות").
ד. האם עמדה התובעת בנטל להוכיח את היסודות שבסעיף 6(א)(ג)?

מסגרת יחסי העבודה (מרות)
אין מחלוקת כי עסקינן באירוע שהתקיים במסגרת העבודה כהגדרתו בחוק.

התובעת שימשה כמזכירה, אישרה כי הנתבע לא שימש כמנהל הישיר שלה ולא היתה כפופה לו (עמ' 17), הצהירה כי במסגרת העבודה פגשה בנתבע על בסיס אקראי כאשר "פנה אליי הנתבע מדי פעם בבקשה לבצע פעולות כגון שיחות טלפון, ביצוע העתקים צילומיים של מסמכים, הדפסת דוחות ממחשבי החברה וכיו"ב" (ס' 14 לתצהירה); בתלונתה במשטרה העידה "הוא לא מנהל ישיר שלי, אך הוא כן נותן לי הנחיות מדי פעם, אני כפופה מקצועית לאורנית שרון שהיא מנהלת אדמיניסטרטיבית"; בפנינו העידה כי מעולם לא פנתה לנתבע לשם העלאת שכר, חופשה, סדר יום (עמ' 21).

הנתבע הצהיר כי נתן שירותים לחברה כפרילאנסר (11 שנים) (אלא שמדובר בפיקציה והצהיר כי הגיש תביעה לבית הדין להכרה בקיומם של יחסי עבודה).
לא שימש כחבר הנהלה (ס' 7), אלא אישר בעדותו כי שימש מנהל שיווק ופיתוח עסקי של החברה (עמ' 35), כחצי שנה לפני האירוע השתתף בישיבת הנהלה, הסב תשומת הלב לתלונות חריפות שמגיעות אליו כמנהל שיווק על טיב השירות שניתן על ידי דסק המזכירות. נטען כי דווח למזכירות כי הוא יכול להביא לפיטוריהן (ס' 16 לתצהירו, ס' 11, 56, 68 לכתב הגנה).
בעבודה שוטפת כמעט שלא נזקק לסיוע מצד המזכירות, לא היו לו כפיפים (ס' 2) גם התובעת לא היתה כפופה לו, לא נהג להטיל עליה משימות בשגרה, לא נדרשה לתת לו דין וחשבון לגבי עבודתה (ס' 7) ולהערכתו התובעת הקדישה לו מזמן עבודתה במצטבר כשעה בודדת בשבוע (ס' 8).
הנתבע אישר בפנינו כי היה בעל מניות בנתבעת.

לגרסת הנתבעת – הנתבע לא היה עובד של החברה אלא נותן שירותים בלבד (ס' 27.2; 31 לכתב הגנה, ס' 5 לתצהיר המנכ"ל), לא היה ממונה על התובעת (או כפיפים אחרים) (37.2), וכי הנתבע עדיין בעל מניות בחברה (ס' 31, עמ' 4 שו' 27 בקד"מ) וטענה כי בסופו של יום הושעה הנתבע למרות המחיר הכבד שהיה על הנתבעת לשלם על השעיית ההתקשרות עם נותן שירותים בכיר, כך כלשונה (ס' 54).

הגם שהנתבע לא היה מנהל מקצועי או מנהל ישיר של התובעת, בשל מעמדו בנתבעת, כולל היותו בעל מניות בה – היתה לו יכולת להשפיע על התובעת ומעמדה במקום העבודה.
אין חשיבות לצורך שאלה משפטית זו – למעמדו "המשפטי" בנתבעת (עצמאי נותן שירותים/עובד שכיר).
אנו קובעים איפוא כי עסקינן "במסגרת יחסי עבודה" כמשמעם בחוק, משמונח זה רחב כנפיים הוא ובא לחסות תחתיו לאו דווקא "מקום עבודה" במובן יחסי עובד-מעביד.
ראוי להזכיר, עם זאת, כי סעיף 3 (א)(6) עוסק ב"ניצול מרות" – ובענייננו, כך לא הוכח! קרי: כי הארוע הנטען ע"י התובעת (ולו בגרסתו המלאה ביותר) ספק אם נעשה תוך נצול המרות, אף כי אין חולק כי מעמד התובעת היה נמוך מזה של הנתבע.
לאור מעמדו הבכיר מהתובעת – עסקינן ביחסי מרות.

התייחסויות/הצעות חוזרות בעלות אופי מיני
אין חולק כי הדברים כפי שנטענו על ידי התובעת – קשורים במינה ובמיניותה ועולים ללא ספק כדי אמירה/התייחסות בעלת אופי מיני.
אלא שכאמור בחלק מגרסת התובעת מצאנו אי דיוקים/התאמות.
גם אדירה העידה כי בזמן שהנתבע פנה אל התובעת, היא היתה עסוקה בשיחת טלפון כך שהיא לא שמעה ולא יכולה היתה לשמוע ומכל מקום, בעדותה לא זכרה ולא העידה על הדברים ששמעה בעצמה, כדברים "שהוחלפו" בין התובעת ובין הנתבע (עמ' 12- 13).

עם זאת, משהנתבע לא הכחיש קיומו של האירוע, אלא שסיפק לו הסברים משלו – הרי שלא מצאנו לדחות התביעה כשלעצמה, אלא לבחון הודאתו / גרסתו, שמא עולה היא כדי הטרדה מינית.

נציין כבר עתה כי בהסבריו וטענותיו של הנתבע – מצאנו סיוע לטענות התובעת והגענו למסקנה כי אין מקום לדחות את גרסת התובעת במלואה – על אף אי הדיוקים שבה.
כמו כן, והגם ששוכנענו כי התובעת הגזימה בטענותיה, הרי שמצאנו כשלים, לשון המעטה, גם בגרסת הנתבע (והנתבעת).
לאחר שבחנו את מלוא הראיות והתרשמנו מהעדים, שוכנענו כי התביעה אינה מופרכת ולו בחלקיה המהותיים ובסופו של יום, התובעת הצליחה להטות כף המאזניים לטובתה (במסגרת הנטלים הקבועים במשפט האזרחי) – כך שקבלנו התביעה בחלקה.

כך ככלל וכך בפרט:

לשיטת הנתבע, המדובר באירוע חד פעמי בו "הצעתי לה שתתיעץ עם חברה שיש לה טעם טוב באופנה ותלבש גם בגדים מעודנים יותר"; "אמרתי לה שתגוון ולא תופיע כל הזמן עם מכנסיים עם מותן נמוך כי לפעמים נחשף טפח"; "אמרתי לה שתגוון לבושה. לא אמרתי לה תלכי עם איקס ולא (ע)ם וואי", "ולא אמרתי לה שתלכי עם א' או ב', אמרתי לה אם יש לה חברה טובה תתייעצי איתה"; "מסרה... שהזכרתי לבוש ובגדים יותר נשיים ומעודנים. אכן אמרתי זאת וזה תו השפה שלי... אני דווקא רמזתי לה באופן דיסקרטי שתשקול להתלבש ולגוון לטעם מעודן ומאופק...".
לשיטת הנתבע נתן עצה חברית בעניין "אסטתיקה של לבוש", " שיפור או גיוון הופעתה" וכיוצא באלו "עצות בענייני אופנה".

אפילו היינו מתעלמים מגרסת התובעת ומקבלים את גרסת הנתבע כמות שהיא – אין חולק, כי הדברים שנאמרו על ידו אינם קשורים לעבודה; האמירות אינן נחוצות לסדרי העבודה; לא מדובר בהערות מעסיק/ממונה מטעמו בגין צורת הלבוש ההולמת את מקום העבודה; גם לא מדובר במחמאה, חיזור ברוח טובה, או בגילוי חיבה לגיטימי; בחלקם הדברים מתייחסים להיבט מיני (לנשיותה ולמינה), אפילו אין בהם כדי הצעה מינית, יש בהם, לכל הפחות, ביטוי לתפיסה "סטראוטיפית" למין הנשי.
תימוכין לכך מצאנו דווקא בהפניה לפרשנות מילונית שהוצגה ע"י הנתבע ולפיה: "נשיות נקבות, עדינות [נקבה] >> גבריות".

ספק רב שמא ביטויים אלו, כשלעצמם, יוצרים מצג חד וברור של הטרדה מינית.

דומה, כי המדובר בביטויים גבוליים, המצויים בתחום האפור שבין התנהגות שהיא ספק הטרדה (אסורה), ספק התנהגות (קבילה); עם זאת וללא ספק, התנהגות בלתי ראויה או חסרת טעם, בנסיבות! ואשר אלמלא הקשרם, ניתן היה ככל הנראה לשלול האפשרות כי מדובר בהטרדה מינית כהגדרתה בחוק.

מקובלת עלינו גרסת התובעת לדברים שאמר הנתבע כפי שנרשמו מפיה במשטרה, כשנוסח חלקי ממנו מצוטט בסעיף 6 למכתב המנכ"ל ואף בתצהיר אדירה.

לאור זאת, נבחן להלן דבריו של הנתבע בהקשר למכלול הנסיבות ולטיב היחסים בין הצדדים.

ראשית וכאמור, עסקינן ביחסי עבודה ובמרות במקום העבודה.
לעניין הרף הגבוה הנדרש ביחסי מרות כבר נפסק: " הדין הפלילי כמו גם האזרחי מבקשים להנהיג נורמות ראויות, לפיהן בעלי מרות ידעו, כי מוטלת עליהם אחריות כלפי הכפופים להם. אחריות זו איננה מתמצית בדל"ת אמותיה של העבודה, השירות הצבאי, הלימודים או הטיפול הרפואי. היא באה ליצור מקום עבודה מוגן למי שכפופים למרותו של בעל המרות, ומחייבת מידה מחמירה של זהירות ... ראוי להזכיר, כי לא בכדי בחר המחוקק לכלול "עובד" באותה רשימה יחד עם קטין, חסר ישע, מטופל במסגרת טיפול נפשי או רפואי, אדם במסגרת שירות או תלמיד שאינו קטין - אשר לא יידרשו להראות, כי לא היו מעוניינים בהתנהגויות בעלות האופי המיני שנעשו כלפיהם תוך ניצול יחסי מרות. זאת, בשל מעמדם הנחות, יחסית, אשר יכול וירתיע אותם מלהראות לממונה עליהם שאינם מעוניינים באותם מעשים אשר לכאורה נדמה היה שהסכימו להם".

בהתאם, נפסק כי גם כאשר הביטויים שבהם משתמש בעל מרות אינם יוצרים מצג חד של הטרדה מינית, הרי שבשל חובת הזהירות המוגברת החלה על בעל המרות, ניתן לקבוע כי העובדת הוטרדה מינית (עב (נצ') 1452/04 ג'אנט עבאס נ' רשות העתיקות, לא פורסם).

כאמור, תכליתו של החוק קבועה בס' 1 לחוק והיא להגן על כבודו של אדם, חירותו ופרטיותו ולקדם שוויון בין המינים.

על רקע תכלית החוק ולהגשמתה – איננו מקבלים כראויה את התנהלות הנתבע שראה עצמו רשאי לפנות לתובעת בנוגע לסגנון לבושה, בין אם בשל סגנונה סר הטעם ובין אם מכל טעם שאינו אינהרנטי לענייני העבודה ולסדריה ובמיוחד בנסיבות.

לא התרשמנו כי מדובר בהצעה חברית (תמימה) גרידא. לשיטת הנתבע, היה יחס המזכירות והתובעת בפרט, עוין כלפיו, הנתבע העיד כי לא היה חבר של התובעת (לא בטרם האירוע וגם לא לאחריו) וכי יחסיהם היו צוננים. לא ברור מה צורך ראה הנתבע לפנות אל התובעת בנושא אישי זה. לא שוכנענו מטענתו, שלפיה "נפרץ גדר העוינות" כלפיו ואז מצא הזדמנות פז להציע לתובעת, באופן ידידותי גרידא, על לבושה. וודאי לא מצאנו כל ממש בגישה הפטרנליסטית של התובע כי בעצם השאת הצעותיו, ראה מתן "גמול" לתובעת. ועל שום מה? – גמול על כך שסייעה לו בעניין המחשב בנושא הקשור בתחום העבודה? טענות-הנמקות אלו אנו דוחים בשתי ידיים.

ראוי להזכיר עם זאת כי דווקא בעדות אדירה יש תימוכין-מה בגרסת הנתבע בהקשר זה (לכך כי ביקש רשותה/הסכמתה לומר דבריו) – משציינה דו-שיח/חלופי דברים בין התובעת והנתבע – מחד ומאידך, תימוכין נוסף מצאנו לכך, משחרף גרסת הנתבע בהגנתו – לא מצאה התובעת לטעון עובדתית בעניין זה בכתב התביעה המתוקן (ועוד יותר כך, משטענה בעניין זה בכתב התשובה) ובטרם תיקון התביעה!
[ומנגד, הטענות כי התובעת הינה דומיננטית/מניפולטיבית בקרב המזכירות, כי שימשה ביחידה קרבית וכיוצא באלה טענות שמטרתן ליצור הרושם כי התובעת לא היתה במצב נחות לעומת הנתבע וכי יכולה היתה להתנגד – לא הוכחו וממילא אינן רלוונטיות! משעה שעסקינן ביחסי מרות אין כל משמעות להסכמה (גם ככל שניתנה). מה גם ששוכנענו כי התובעת דחתה את ניסיון הנתבע לשוחח עימה בנושא זה לאחר שאמר לה הדברים (אף לגרסת הנתבע עצמו סר על עקבותיו נוכח תגובתה)].

ע"פ החוק התייחסות או הצעה חד פעמית היא נסלחת ואינה עולה כדי הטרדה מינית וזאת מתוך הבנה שדברים יכולים להאמר באופן ספונטאני. קביעה כאמור הינה הגיונית ולו על מנת שלא להרתיע מפני יוזמה שכוונתה ליצור יחסים קרובים בין אדם לאדם וכדי שלא לגרום למלאכותיות ולחשדנות ביחסים בין-אישיים כמקובל, במיוחד במקום עבודה.
אלא שבענייננו, לא מדובר באמרת אגב ספונטאנית. הנתבע שב וחזר על כך כי חשב על הדברים בטרם מעשה ותכנן אותם!
כך בס' 9 לתצהירו: " זו כלל לא היתה גחמה או פרץ ספונטני, וחשבתי על כך בטרם מעשה.
ובעדותו: "תכננתי את השיחה חשבתי עליה, לא היה ספונטאני..." (עמ' 37).
כן אישר כי גם ע"פ הבנתו, היה ברור וידוע לו – כי מדובר באמירה חריגה, שאינה קשורה לענייני העבודה הרגילה: "ש. אתה פנית לתובעת, ביקשת להעיר לה בעניין אישי, וקיבלת את רשותה, חזרת וקיבלת את הסכמתה להעיר לה בענייני לבוש ואופנה? ת. נכון. אני מחדד זאת וחוזר בתצהירי בקשתי עוד פעמיים זה היה שלוש פעמים. פעם ראשונה משהו אישי, השיבה בהן, פעם שנייה ושלישית שאלתי שוב אם אני יכול לומר משהו אישי... בנושא הלבוש והיא השיבה בהן. ש. פעמיים שאלת את אותה שאלה? ת. כן. באופן רגיל ולא שיחה באופן רגיל שאני אומר תתלבשי ותעשי ככה וצבעים, בעיני היה עניין חריג שאני הולך לדבר עם התובעת בנושא שאני חושב שנותן איזה שהיא עצה והכוונה ולא אמרתי לה שתלכי עם א' או ב', אמרתי לה אם יש לה חברה טובה תתייעצי איתה. לא הפריע לי הג'ינס הנמוך כי ראיתי אותו הרבה. אמרתי שאפנה אליה במשהו אישי לאחר שאבקש את רשותה" (עמ' 38).

טענותיו כי פנה אל התובעת לקבלת הסכמתה 3 פעמים (!!), כי פנה אל התובעת באופן דיסקרטי, כי חשב על כך בטרם מעשה וכדומה – מעידות כי הנתבע היה מודע למשמעות דבריו, לחריגותם, למעמדו ולמכלול הנסיבות בעבודה.
מסקנתנו מכל אלה היא כי עסקינן באמירה שראוי היה כי לא תאמר [בנוסח בו שוכנעו (כנטען ע"י המנכ"ל במכתבו ובעדות אדירה והתובעת במשטרה)], שנאמרה ביחסי עבודה ומשברי כי הנתבע בכיר מהתובעת – עסקינן בהתייחסות העוסקת במיניות.
הכל, אך מששוכנענו, לקולא, כי הציע שתתלבש "יותר סקסי".

עד כאן לגבי האמירות ומכאן להבט הפיזי:
אין חולק כי לא היה מגע בין הנתבע ובין התובעת. כך אישרה התובעת, הגם שטענה לקרבה עד כי חשה בנשימתו.
שוכנענו בטענות התובעת כי הנתבע גהר עליה, כגרסתה כעולה ממכתב המנכ"ל, אך לא כי הצמיד אותה לפינה וחסם אותה ולו מן הטעם שטענות מהותיות אלו לא נטענו על ידה מלכתחילה ובאופן תמוה. גרסה בהקשר זה לא עלתה במשטרה ולא ברור במה "המשיך" ובאילו "מעשים".
עיון בתצהיר התובעת ואדירה מעלה כי אין כלל טענה כי הנתבע גהר עליה, חסם אותה ב- 2 ידיו/דחק אותה לפינה/פינות השולחן – וכיוצ"ב, גרסאות שנשמעו בפנינו!
נציין, למעלה מן הצורך, כי בתיאור התובעת את השולחן ולאור מידות התובעת והנתבע – לא שוכנענו כי הסיטואציה היתה אפשרית. ראוי להפנות גם לתאורה של אדירה.
גם לא שוכנענו מטענתה כי הנתבע "המשיך במעשיו" אף לאחר התנגדותה, משנטענה באופן כללי.
שוכנענו כי בעת האירוע: התובעת ישבה בעמדה צדדית במזכירות, הנתבע הגיע מאחוריה, מכיוון גבה (משמאלה) רכן אליה, גהר ולחש הדברים כשהוא קרוב מאוד אל אוזנה.
הנתבע אישר כי רכן אליה ואמר דבריו, באופן דיסקרטי, כך שחרף קרבתה הרבה של אדירה כגרסתה – לא שמעה כלל מה נאמר!
אדרבא, הנתבע הבהיר כי אמר הדברים באופן אישי ודיסקרטי, ואם כך כאשר בחר לומר לה אותם בעמדת המזכירות המאוישת (ששוכנענו שאינה עמדה גדולה ותוך שאדירה יושבת בסמוך אליה) – סביר והגיוני כי התקרב אליה מאוד – ולו לשם השגת "מטרת הדיסקרטיות".
מסקנה כאמור עולה בקנה אחד גם עם גרסתה הראשונית של התובעת במשטרה.
יוער, כי אדירה אישרה כי ראתה זאת (ס' 15-16 לתצהירה).
בנסיבות אלו, אפילו היינו משתכנעים כי הנתבע הציע לתובעת הצעה חברית בלבד בענייני אופנה – ברי כי אין ולא היה כל מקום ללחוש אותה לאוזניה וליצור קרבה פיזית לצורך כך.
אף אם התובעת הסכימה כי הנתבע ישיא עצתו בנושא אופנה – לא נטען על ידו וממילא לא הוכח, כי נתנה הסכמתה לכך כי יצור קרבה פיזית לשם כך! אף לגרסתו כי ביקש הסכמתה – הרי שכבר בשלב זה – שלב בקשת ההסכמה לכאורה, כפה עליה קרבתו הפיזית ולכך לא מצאנו "הסבר" סביר בגרסתו...

דווקא ממנהל, במקום עבודה, ככל שרצה להשיא עצה חברית, ועוד ממנהל שחשב ותכנן את מעשיו מבעוד מועד (כך שלא מדובר בהתנהלות ספונטאנית), מצופה היה לומר הדברים באופן ובמקום אחר!
לטעמנו, בעצם הקרבה הפיזית וביוזמת הנתבע, השתכללה אמירתו (בה שוכנענו: "את צריכה להתלבש יותר סקסי") כדי ביטוי בעל אופי מיני.

[ויובהר למעלה מן הצורך – גם אם לא היתה לנתבע "משיכה מינית" כלפי התובעת או כוונה ליצור קשר אינטימי/זוגי/חברי ועוד מיני סוגי קשרים והקשרים, ברי שאין בכך בלבד כדי לשלול את קיומה של ההטרדה המינית. אינן מענייננו ונדחות טענות הנתבע, אשר לבנות זוג בעבר וכיוצא באלה טענות, שנועדו לשכנע כי לא ניסה ליצור קשר מיני עם התובעת או כי מעשיו נעדרים תכלית/מניע/הגיון בתחום הנטען. אכן, הבנת התכלית של יצירת קשר מיני והוכחתה – יש בה כדי לסייע בקביעה, שמא אירוע עולה כדי הטרדה מינית ואולם, לטעמנו, גם התנהגות מציקה, אמירה עוקצנית, התייחסות מאיימת, דברי לעג, קללה או אמירה מטרידה אחרת בעלת אופי מיני (ובהתקיים יתר היסודות שבחוק) – יכול שתעלה כדי הטרדה מינית, הכל תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

גם אין נדרשת הוכחה כי כוונת הנתבע באירוע הייתה לקשר שבינו לבינה. נציין רק כי יכול שטענותיו הועלו בשל טענתה התמוהה של התובעת בתביעתה (סעיף 27 סיפא), שאין לה כל ביסוס ואינה נדרשת להליך].

בהצטבר הקרבה הפיזית והלחישה באוזן, באמירה בה שוכנענו, יש לטעמנו כדי הצעה/התייחסות חוזרת בעלת אופי מיני, כאמור בסעיף 3 (א)(6)(ג) לחוק.

עם זאת, איננו מקבלים טענת התובעת כביכול, לאחר שלחש באוזנה והיא הבהירה כי אוהבת היא את הטעם שלה בלבוש – זזה אחורה בכסא וראתה את הנתבע מחייך, נושך שפתיו, מצקצק ומעביר מבט על כל גופה ואבריה.
אדירה שהספיקה לראותו הולך מהתובעת מציינת כי "חייך".
לא שוכנענו באגרבציה שבגרסאות התובעת על התנהגות הנתבע, לאחר שהבהירה לנתבע כי היא אוהבת את טעמה בלבוש – ודאי כשזו (ולו עצם החיוך) חסרה בתלונתה במשטרה (בטרם שב וטען כי מעוותת היא).
בהתאם – לא הוכח בפנינו כי "המשיך במעשיו" או כי "הביט בה בצורה מטרידה ומשפילה".
בל נשכח כי בתצהירה (סעיף 22) נעלמה טענת "החיוך" (שבסעיף 23 לתביעתה)!
אין כל ראיה לכך ש"המשיך בכך", אף לאחר שהבהירה לו שאינה מעוניינת בצורת שיחה זו ובהתייחסות כלשהי מצידו (סעיף 25 לתצהירה) – גרסה שאף אינה מתאימה לגרסתה במשטרה או לגרסת אדירה!

נתנו דעתנו להתנהגות הנתבע שמא אין בה אלא כדי התנהגות בלתי הולמת/התנהגות חסרת טעם/בלתי ראויה במקום העבודה, שאינה עולה כדי הטרדה מינית.
מחד גיסא, אין הדעת סובלת כי במסגרת הגנתו של החוק ייכנסו מיני ביטויים "עמומים" "רפים", ספק בעלי הקשר מיני (אמירות וביטויים פיזיים), שיהיה בהם משום החמצה של תכלית/מטרת החוק וזילות בהגנה שנועד להשיג.
דא עקא, בשל כל אחד מן השיקולים שלעיל ובמיוחד מאחר ומדובר ביחסי מרות במקום העבודה, מצאנו לקבוע ולהדגיש – כי מדובר בהתנהגות שעולה כדי הטרדה מינית במקום העבודה. ביה"ד מופקד על יציקת התכנים לכללים שבחוק על מנת להתוות ההתנהגות הראויה במקום העבודה, ולא להשאיר ענין זה לפרשנות סובייקטיבית מגמתית של המטריד (שוכנענו כי ענייננו הוא דוגמא מובהקת לכך). מסגרת העבודה צריכה להיות סביבה מוגנת עבור כל העובדים. יש להחמיר ולמגר בתוקף ובעקביות התנהגויות לא ראויות העולות לכדי הטרדות מיניות במקום העבודה ובמיוחד כשמדובר ביחסי מרות.

לאור כל האמור – ומתוך שלטעמנו ראוי להחמיר לאור מכלול הנסיבות שתוארו – קבענו כי בהנתן הרכינה לתובעת, הלחישה באוזן והאמירה, בנוסח ששוכנענו בו (המנכ"ל ס' 6 למכתבו/סעיף 20 לאדירה ואף הנוסח הפחות "מובהק" שבתלונתה) יש כדי התנהגות – התייחסות חוזרת, כלשון החוק.

ההתייחסות משפילה או מבזה

לא נעלם מעינינו כי התובעת טוענת בתצהירה, תוך "התפלמסות" עם גרסת הנתבע, כי לא ביקש את אישורה לומר "את הדברים המשפילים והמבזים" (ס' 21) .

מנגד – דווקא גרסתה במשטרה, הגם שהיינו מוכנים לקבל כי לא היה לדבריו מקום, או כי לא היה מקום לנתבע לאומרם לתובעת בנסיבותיהם – אינה כדי התייחסות מבזה או משפילה, משבפועל לא הציע לבוש חשוף אלא הציע דווקא להחליף את לבושה (המכנס החשוף/החושף) בלבוש מעודן יותר.

מדבריה במשטרה – עולה כי דווקא הציע לתובעת לעדן את הופעתה ולא ללבוש בגד בו נחשף גופה, כדוגמת המכנס (שגילה טפח).
כך אף ניתן להבין, דווקא מגרסתה במשטרה (בתגובה לפנייתו אליה ולפיה היא מעוותת את דבריו) ולפיה, אין היא משיבה "הטרדת אותי" ("הטרדת אותי מינית") אלא היא מגיבה דווקא בהתייחס לאמירתו כפי שהנתבע מתאר אותה, כאמירה חברית (באומרה "אתה לא חבר שלי, אפילו...).

ונזכיר – בכל התיאור שלה (ושל אדירה) – אין טענה במשטרה כי חשה מבוזה/מושפלת, טענה שעלתה רק בכתביה אח"כ. ודאי כך, כשהתייחסה למחשבתה "חשבתי שהוא באמת צריך עזרה בעבודה אך הסתבר לי שלא" ואין כל טענה כי נפגעה, כי הושפלה או בוזתה בדבריו (אגב כך, גם יש בדבריה אלה תימוכין מה, לכך שאכן ביקש רשותה בטרם דבריו, באופן כזה או אחר!)
בתביעה המתוקנת ובתצהיר – טענה כי "המבט" היה מבזה ומשפיל – משלא שוכנענו כי היה "מבט" כנטען או כי כיוון לאבריה האינטימיים – נדחית הטענה.
לא שוכנענו (חרף קביעתנו לעיל כי במכלול הנסיבות יש כדי הטרדה מינית) – כי דברי הנתבע מבזים או משפילים.

ו. אחריות הנתבעת
סעיפים 7 - 8 לחוק קובעים את חובות המעביד במקום עבודה כדלקמן:

"7(א) מעביד חייב לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות הענין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, ולטפל בכל מקרה כאמור, ולשם כך עליו:
(1) לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה בשל הטרדה מינית או התנכלות ולבירור התלונה;
(2) לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית או התנכלות שידע אודותיהם, וכן לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות המעשים האמורים וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן עקב ההטרדה או ההתנכלות.
(ב) מעביד המעסיק יותר מ-25 עובדים חייב, בנוסף לאמור בסעיף קטן (א), לקבוע תקנון שבו יובאו עיקרי הוראות החוק בדבר הטרדה מינית והתנכלות במסגרת יחסי עבודה ויפורטו בו דרכי הגשת התלונות שענינן הטרדה מינית או התנכלות והטיפול בהן, כפי שקבע המעביד (להלן - תקנון); המעביד יפרסם את התקנון בין עובדיו.
(ג) מעביד שלא מילא את חובותיו לפי סעיפים קטנים (א)(1) ו-(2) ו-(ב) יהיה אחראי לעוולה אזרחית לפי סעיף 6, או לעוולה אזרחית בשל פגיעה כאמור בסעיף 7 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, שעשה עובדו, או ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, במסגרת יחסי העבודה.
...
(ה) לצורך קיום חובותיו של המעביד לפי סעיף קטן (ב), יערוך המעביד בתקנון לדוגמה את ההתאמות הנדרשות.
(ו) לענין סעיף זה, "התנכלות" - לרבות פגיעה כאמור בסעיף 7 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
...
8. לא פרסם מעביד תקנון כאמור בסעיף 7(ב), דינו - קנס, וקנס נוסף לכל שבוע שבו נמשכה העבירה, בשיעור הקנס הקבוע בסעיף 61(ג) לחוק העונשין".

ראה גם בתקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעביד) תשנ"ח- 1998.

אין בפנינו נתוני עובדה (מוכחים) לתחולת סעיף 7 (ב), 8, אלא שחרף גרסת התובעת בהקשר זה – הוכח מעדות אדירה כי הנתבעת פרסמה את התקנון שבחוק בין עובדיה. לכך כמובן מתווספות טענות עדי הנתבעת בהקשר זה – שלא נסתרו.

שוכנענו כי על לוח המודעות במטבח (אצל הנתבעת) היה תלוי תקנון למניעת הטרדה מינית, כי הגב' אורנית שרון שימשה בנתבעת כממונָה על הטרדות מיניות וכי העובדים יכולים היו לדעת על כך (ס' 3 לתצהיר שרון, ס' 4 לתצהיר יעל, עדות אדירה בעמ' 15, ס' 1 ו- 10 לתצהיר הלפרן). טענותיה של התובעת בעניין זה (ס' 27) נסתרו ונדחות.

לא הוכחו גם טענותיה בכל הנוגע לתגובת המנכ"ל, לרבות תיאורים ועובדות שמסר לה (לכאורה אודות הנתבע והטרדותיו בעבר), כשנכנסה לחדרו מיד לאחר אירוע ההטרדה (ס' 31- 35, עמ' 48). גרסתה בעניין זה, גם במשטרה, היא, לטעמנו, "שיבוץ/התאמה" של הדברים שראתה בפקס שהופנה לנתבע וייחוסם למנכ"ל כ"נביא"!
לא שוכנענו, לומר המעט, כי מיד כשנכנסה לחדרו של המנכ"ל ביום האירוע, עוד בטרם סיפרה לו את שארע – ידע מיד שהנתבע "מעורב" בעניין (באופן לא ראוי) (סעיף 31 לתצהירה) ועוד ידע למְנות בפניה שמות של עובדות שהתלוננו על הנתבע (ונוסח הדברים) כולל "הערכתו" לנתבע...
גרסה זו תמוהה שבעתיים, לאור העובדה כי דווקא אדירה, שישבה קרוב אליה, שראתה את הנתבע לוחש באוזנה, ראתה את התובעת המומה, לבנה (אין תיאור של "רעד וכיוצ"ב תיאור התובעת לתגובותיה הפיזיות שאותן היה חייב הנתבע להבין כי אינה מעוניינת; ס' 20 לתצהירה) – כמי שחוותה בעצמה הטרדות בעבר מהנתבע – לא ידעה מה קרה! והמנכ"ל (שלא הוכח כלל כי קודם לקבלת הפרטים מהממונָה ידע על טענת הטרדות בעבר) – ידע מיד כשראה את פניה כי הנתבע קשור לכך! (ולא כך טענה במשטרה, ראה לעיל עמ' 9) ובהקשר זה – עולה דווקא מתלונתה במשטרה כי המנכ"ל טיפל מיד בנתבע והראייה – לטענתה, הנתבע ניגש אליה "שוב" ואמר לה שהיא מעוותת את הדברים... – גרסה שמשום מה "נעלמה" בתצהירה.
כך, גם בתצהירה, דווקא טענה כי המנכ"ל ביקש ממנה שתמתין לממונָה, "כדי שהיא תלווה אותי למשטרה".

גם לא הוכח ולא שוכנענו כי המנכ"ל או ניר ביקשו למנוע מהתובעת להגיש תלונה במשטרה, לא ביום הארוע ואף לא שוכנענו כי כך היה עם שובה ארצה של הממונָה.
ראוי להזכיר כי גרסת התובעת בהקשר זה נסתרת מיניה וביה מגרסתה במשטרה, עת טענה דווקא כי המנכ"ל גיבה אותה!
(בהקשר זה נזכיר גם גרסתה של אדירה לפיה לאחר שעזבו את חדר הממונה, הרי שהמנכ"ל וניר רדפו אחריהן ושאלו אם די בכך כי הנתבע יושעה. גרסה שלא מצאנו בתצהירה של התובעת ואף לא בעדותה).
הנה כי כן – ראשונית, טיפול הנתבעת בסיטואציה היה תקין.

עם זאת, יש לבחון אם טופלה תלונתה כדין:
כך למשל, נקבע בתקנה 5(ד) כי אם הוגשה תלונה בע"פ, ירשום האחראי את תוכנה, המתלונן יחתום עליה והאחראי ימסור לו עותק ממנה. אין חולק כי תלונת התובעת לא הועלתה על הכתב לא ע"י המנכ"ל ביום האירוע ולא ע"י הממונָה, שבוע אח"כ!
הנתבעת והממונה, גם לא קיימה חובתה בתקנות 6 (א)(1)-(2), משלא יִידעה המתלוננת אשר לדרכי הטיפול בהטרדה ואף לא נטען כי שוחחה עם הנתבע בקשר לכך. עם זאת, שוכנענו כי מיד התנהלה שיחה עם הנתבע, כעולה מדברי התובעת במשטרה, המתארת פנייה מיידית של הנתבע (כמסתבר, לאחר שהמנכ"ל דיבר איתו)! כך, גם אדירה טענה כי המנכ"ל ביקש ממנה לדאוג לתובעת (ס'23) ואף האחראית המקצועית (הממונָה) אמרה כי תלך עמן למשטרה.

ע"פ תקנה 6(ז) בתום בירור התלונה יגיש האחראי למעביד, ללא דיחוי, סיכום בכתב של בירור התלונה בליווי המלצות מנומקות ואין חולק כי גם זאת לא נעשה!
– כל אלו לא קיימה הנתבעת או הממונָה מטעמה! (ראה למשל, בעדות המנכ"ל, עמ' 45).

אדרבא. למעט אמירות כלליות וסתומות, ולמעט הכחשותיה – לא הבהירה הנתבעת באופן פוזיטיבי כיצד טיפלה באירוע. על כך ניתן ללמוד גם מתצהיר הממונה, שדומה לכתב הגנה: למעט הכחשות וטענות הגנה אין בו כל תיאור עובדתי לפעולות שנקטה הנתבעת או מי ששימשה כממונָה בנתבעת.
גם עדותה (למשל בעמ' 47) רצופת אמירות המעלות מסקנה אחת ברורה: הנתבעת והיא מטעמה – לא טיפלו בתלונה כמצופה וכנדרש בדין.

לא מצאנו מדוע היה על הנתבעת להפנות התובעת לפסיכולוג – ולא רק מהנמקת הממונה. יחד עם זאת, כן ראויה היתה אמירה ברורה לנתבע (ולתובעת) – לא ליצור כל קשר עם התובעת (הגם שבפועל, אין טענה מפיה או מפי אדירה, כי היה איזשהו קשר ביניהם לאחר האירוע)!
בל נשכח כי הממונה חזרה מחופשה כמה ימים אחרי הארוע (ומנגד, כעולה מהעדויות, כולל התובעת ואדירה – ממילא, הקשר עם הנתבע היה "אקראי").
הממונה העידה כי אינה זוכרת אם ניסתה לברר עם התובעת מהי דעתה לגבי השעית הנתבע או באשר לחזרתו למקום העבודה, לא נתנה סיכום בירור והמלצה למנכ"ל ולא דיברה עימו בנושא. ההסבר שסיפקה הממונָה: משהתובעת פנתה למשטרה הנושא יצא מטיפולה (עמ' 53,56) – זאת אין לקבל!
הפוך וחפש ולא תמצא בחוק או בתקנות כי הגשת תלונה במשטרה "מפקיעה" את חובת המעביד לברר התלונה ולא ברור מכוח מה ראתה עצמה הנתבעת (והממונָה מטעמה) "פטורה" מלבררה ולטפל בה. הגשת תלונה במשטרה היא ערוץ אפשרי שיכול להתקיים במקביל ובכל מקרה אינו מייתר חובתו של האחראי לברר התלונה, לטפל בה ביעילות, ביסודיות וללא דיחוי [עסקינן ב"בֵרוּר" כפי שקבענו בבש"א 2682/01 פלוני נ' פלונית ופלמונית (להלן: "ענין פלמונית")].
ברי כי אין חשיבות-משמעות לשאלה אם הממונָה סברה כי בפניה "הטרדה מינית", לאופן ביצוע תפקידה כמתחייב מהחוק. ממילא, השאלות שהוצגו (גם לה) בהקשר זה – אין להן כל משמעות להליך דנא.

דווקא מעדויות התובעת עלה כי הנתבעת ראתה גם לכנס את כל העובדים והמנכ"ל (ס' 36 לאדירה) ביקש כי לא ישוחחו על התלונות שהוגשו – ע"מ שלא יבולע לנתבעת עם לקוחותיה. בכך אין כדי השפעה על ההליך דנא. מעדות הממונה עלה כי למעשה, יועד הכינוס ל"רענון" המתחייב מהחוק.

לא זו אף זו, נטען כי האמצעים שנקטה בהם הנתבעת במסגרת הטיפול בתלונה הם: השעיית הנתבע ובהמשך הפסקת ההתקשרות עמו(מטעמי נוחות בלבד, להלן: "הפיטורים").
דא עקא, בבחינת הראיות שהובאו לפנינו, לא בהכרח נקטה הנתבעת באמצעים אלו כתוצאה וכחלק מהטיפול בהטרדה המינית ומכל מקום, גם אמצעים אלו בהם נקטה, לכאורה, לא הובאו לידיעת המתלוננת (התובעת), כנדרש בדין.
אין חולק עם זאת, כי התובעת (כאדירה) היו מודעות להשעייתו (ס' 34 לאדירה), הגם לא כתוצאה מהודעת הנתבעת לתובעת.

אשר להשעיה – על אף שהתובעת פנתה אל המנכ"ל ביום האירוע (6/7), לא נקטה הנתבעת בצעד כלשהו לבירור התלונה (אף לגרסת הנתבעת, הוצע לה להמתין עד לחזרת הממונה מחופשתה) וממילא, ככל שנעשה דבר מה – לא נמסר לתובעת מה נעשה וגם לא נטען לפנינו בהליך זה.
נזכיר כי רק ביום 13/7/2009 מסרה הנתבעת לנתבע את מכתב ההשעיה.
חרף תאריך המכתב וגרסת הנתבעת כי נמסר לנתבע ביום 12/7, שוכנענו כי הוא נמסר לנתבע רק ביום 13/7 (ס' 27 לתצהיר הנתבע; עדותו והערתו בכתב יד ע"ג מכתב המנכ"ל, רגעים לאחר קבלתו).

אשר לפיטורי הנתבע – ספק אם נבעו מבירור התלונה, או שבאו כתוצאה משינויים ארגוניים (ראה סיפא מכתב המנכ"ל לנתבע; מכתב הפיטורים, נספח 2 לכתב ההגנה או ת/3), או בגין חשש מתביעה של הנתבע.
כך, במקום אחד טענה הנתבעת, כי הפסקת ההתקשרות אינו צעד של מה בכך ולמרות האמור לא היססה לפעול להפסקת ההתקשרות באופן מיידי ונחוש, כחלק מהטיפול בתלונה (ס' 5-7 למכתב ב"כ החברה מיום 24.9.2009 ת/7; ס' 21 לכתב ההגנה; ס' 38-40 לכתב ההגנה, ס' 23 לתצהיר המנכ"ל). מאידך גיסא, טענה הנתבעת כי ראתה בהשעיה כאמצעי מספק (כך שלכאורה, הפיטורים אינם נחוצים גם הם) ובמקום אחר, אישרה כי הוחלט להפסיק ההתקשרות עם הנתבע כתוצאה ממייל של הנתבע אליה מיום 20.8.2009 (שלא הוצג בפנינו) וכך בעדות המנכ"ל: "ש. אתה מעיד ביושר שהיו לך שיקולים נוספים בסיום העסקה של יהודה? ת. הסיבה של כל הנושא הטרדה מינית, זו לא היתה הסיבה, הסיבה היתה מכתב שהגיע, ממייל, מספר ימים לפני סילוקו שזה למעשה במתכונת איך שהוא נכתב זו היתה למעשה לא הייתי קורא לזה בקשת פרישה אלא... תביעה של יהודה כנגד החברה. ש. כותב לך יהודה שהוא עובד נאמן והוא מתנגד להשעיה שלו? ת. היה כתוב בצורה ברורה, להכנת הקרקע לפרוש עם הרבה כסף והוא השיג את מטרתו... "(עמ' 49).
התרשמנו מכך כי הנתבעת סיימה ההתקשרות עם הנתבע בשל חששה מתביעתו - הא ותו לא! (ראה כחיזוק לכך גם גרסת הנתבע ס' 25 לכתב הגנה מתוקן, או אמירתו כי נטל יעוץ משפטי עוד טרם האירוע).

שוכנענו כי הנתבעת, שטענה "מן הגורן ומן היקב" (ולו כדי להפחית את מידת אחריותה בכל הקשור לאי טיפולה בתלונת התובעת), לא הוכיחה (מעבר לעצם ההשעייה) כי נקטה בצעדים כנגד הנתבע כתוצאה מהתלונה (ובירורה!).

יוער בשולי הדברים – אף התובעת טענה מגמתית לעילת הפיטורים: מצד אחד כי נבעו מהבנתה של הנתבעת את חומרת האירוע, אך מנגד, כי הנתבעת לא נקטה בצעד כלשהי, שכן פיטוריו נבעו כתוצאה משינויים ארגוניים. נציין כי התובעת נסמכת על מכתב הנתבעת ללקוחותיה, מכתב מ- 23.8.09 ת/3, מועד בו אף הוצא מכתב הפיטורין לנתבע (2 להגנתו). כך או כך – הנטל לעניין זה מושת על הנתבעת וטענות התובעת בעניין זה אינן רלוונטיות.

ציינו לעיל כי להבנת הממונה מעת שהוגשה התלונה למשטרה – לא נדרשה עוד לפעולה עפ"י החוק.
מסקנת הממונה – שגויה היא – שהרי מחד, כמובהר לעיל, לא מצאנו בחוק הוראה כאמור – ומאידך, נהול הליך בירור (במקביל לחקירה משטרתית) אינו לגמרי ברור, ראוי או נקי מספק.
משעסקינן כפי שקבענו בעבר (ענין פלמונית) בהליך "בֵּרור" ולא "חקירה" – ראוי היה כי הממונָה – האחראית בנתבעת עפ"י החוק – תמשיך בפעולת הברור, כמתחייב (ודאי כל עוד לא נדרשה ע"י המשטרה לחדול מפעולה, בשל חשש לשיבוש הליכי החקירה).
אגב כך, ראוי להפנות להוראת תקנה 6 (ה) סיפא – לפיה יכול שתדרש הממונָה לגלות המידע שבא בפניה, לוּ נדרשה לכך עפ"י הדין (משטרה/בימ"ש).

ע"פ תקנה 7 על המעביד, בין היתר, לאחר קבלת המלצותיו של האחראי כאמור בתקנה 6(ז) לקבל החלטה בלא דיחוי. על המעביד גם להודיע על החלטתו המנומקת בכתב למתלוננת ולאפשר לה לעיין בסיכום האחראי והמלצותיו.
עם תום הבירור נדרש המעסיק (הנתבעת) להפעיל סמכויותיו עפ"י הסיכום וההמלצות שקיבל ויכול היה אף להחליט על אי נקיטת צעד כשלהו (תקנה 7 (א) (1)(3)). כך, נדרש המעסיק (תקנה 7(ב)) להעביר הודעתו למתלונן, לנילון ולממונה – מה שאין חולק כי לא נעשה.

אלא, שנשכחה מהצדדים, תקנה 7 (ד) ולפיה, רשאית היתה הנתבעת לדחות/לעכב/לשנות החלטתה בשל הליכים משפטיים (וחקירה משטרתית היא בכלל מונח זה), אלא שגם אם כך מצאה – היה עליה למסור על כך הודעתה [תקנה 7 (ד)(1)] – וכך, כאמור, לא נעשה!
אכן, אין בפנינו כי הנתבע הורחק מהתובעת, כמתחייב מתקנה 6 (ו) [ומתקנה 7 (ד)(2)], אלא שבנסיבות קשרי העבודה בין הצדדים – לא שוכנענו כי נדרשה "הרחקה" כאמור, שהרי ברי כי כזו נהגה בפועל ביניהם (גם עובר לארוע) וגם לאחריו.
נזכיר כי התובעת לא טענה כנגד הנתבעת בהקשר זה.
מסקנתנו היא כי הממונָה לא ביצעה המתחייב ממנה וכפועל יוצא מכך, גם הנתבעת כמעסיקה.

התנכלות הנתבעת לתובעת (מכוח החוק ומכוח חוק השוויון)?
התובעת מצהירה כי "ימים ספורים לאחר הגשת התלונה במשטרה" ערך המנכ"ל אסיפה.
התובעת לא נכחה באסיפה. אדירה מסרה לה שהמנכ"ל אמר באסיפה שלא היה טעם לכך שהתובעת ואדירה יפנו למשטרה, כי בכך, יש כדי לגרום נזק תדמיתי בגינו עלול לפטר עובדים, השמיץ את התובעת ואת אדירה ודרש להפסיק לדבר על הנושא (ס' 60).
אדירה בתצהירה (ס' 36-37), מתארת את האסיפה ודברי המנכ"ל, שהפוך וחפש בו ולא תמצא זכר לטענת התובעת כי המנכ"ל, כביכול, השמיץ את התובעת (ואת אדירה). טענותיה של התובעת בעניין זה הן עדות שמועה, כביכול, מפי העדה מטעמה, עדה שלא אישרה גרסתה.

ומאידך, הממונָה לא הכחישה קיום האסיפה והעידה כי הרעיון היה שלה. כאשר נשאלה האם הגיוני שהאסיפה תערך בהעדר התובעת השיבה: "זה לא היה קשור לתובעת זה היה קשור להתנהלות הדברים במשרד, מדובר על תהליך ואיך מתמודדים עם תהליך זה בכלל לא היה רלוונטי אם התובעת נמצאת או לא באותה שיחה".

לא שוכנענו כי היתה לנתבעת כוונה להסתיר את קיום האסיפה מהתובעת, או למצער לקיימה בהסתר ממנה (התובעת העידה כי נעדרה עקב לימודיה, באסיפה השתתפה גם אדירה והרי הלכו הן יחדיו להגיש תלונה נגד הנתבע!). ברור כי בעצם קיום אסיפה אין כדי התנכלות כלפי התובעת.
ראוי לציין כי דווקא הטענה כי המנכ"ל אמר באסיפה כי אין לדבר עם התובעת בנושא ההטרדה – דווקא ראויה היא, בהנתן כי הוגשה מחד תלונה למשטרה ומאידך, ככל שביקש המעסיק לברר התלונה כמתחייב מהחוק! (ובל נשכח כי הממונָה טענה כי האסיפה יועדה בהקשר לתלונה, לניהול ההליך).
גם יתר האמירות שיוחסו למנכ"ל במהלך האסיפה לא הוכחו וטענות התובעת בהקשר זה – נדחות.
יתרה מכך, נטען גם ע"י התובעת כי נפלה קורבן להתנכלות לאחר שמסרה את מכתב ההתפטרות (ולא לאחר שמסרה את התלונה במשטרה), וכלשונה: "מייד לאחר שמסרתי את מכתב ההתפטרות לחברה, נפלתי קורבן להתנכלות מחפירה... מצד החברה ומנהליה: הרחיקו אותי ממקום הישיבה ליד עובדות אחרות בחברה, העבירו אותי שוב ושוב ממקום למקום, נישלו אותי מתנאי עבודה בסיסיים דוגמת גישה לעמדות אחרות, ומנעו ממני לתקשר עם עובדי החברה, וכאמור לעיל, מנכ"ל החברה הזהיר את עובדות החברה שלא לדבר איתי על נושא ההטרדה והביא לכך שעובדות החברה כמעט ונמנעו מלדבר איתי כלל" (ס' 66).
טענות אלו לא הופיעו במכתב ההתפטרות, כשהתובעת אף אישרה כי בשלב זה כבר התייעצה עם עו"ד (ולשאלת ביה"ד השיבה: "אני בעזרת עו"ד שהיה לעו"ד פן במשרד ניסחנו את מכתב ההתפטרות" (עמ' 26, 27)). רק במכתב בא כוחה מיום 15/9/2009 באה טענה זו לעולם וממילא באופן כללי וחלקי והדברים מדברים בעד עצמם.
כאמור האסיפה הנטענת – קדמה להגשת מכתב ההתפטרות.
ממילא, גם הטענות הנוספות באשר "להתנכלות המחפירה מצד החברה ומנהליה" – לא הוכחו והן נדחות. בל נשכח כי התובעת לא פוטרה ע"י הנתבעת.

התובעת טענה עוד כי ביום 14/9/09 "מסרה לי החברה מכתב בו מטיח בי מנכ"ל החברה האשמות חסרות שחר, ולפיהן אני גורמת לכאורה לחבלה במזיד בעבודתי... בהתאם, נדרשתי שלא להגיע עוד לעבודה החל מתאריך 14.9.09" (ס' 67 + נספח ת/5).
התובעת טוענת כי בכך הפלתה אותה הנתבעת לרעה על רקע התלונה.
הנתבעת טענה, כי התובעת גרמה לנזקים במזיד על מנת להביא לפיטוריה וכדי לזכות בפיצויי פיטורים / דמי אבטלה. לעניין זה מפנה הנתבעת לדוגמאות (ס' 43-44 לתצהיר המנכ"ל, ס' 6 לתצהיר הממונה).
המנכ"ל העיד כי במהלך תקופת ההודעה המוקדמת עבדה התובעת רק 3 ימים / יומיים ?? (עמ' 46), כך גם עולה מדו"חות הנוכחות, שהנתבעת טענה כי הם משקפים את המציאות. תמוה, איפוא, כיצד בוצעו נזקים ע"י התובעת במהלך תקופת ההודעה המוקדמת... בעדותו ניסה המנכ"ל לטעון באופן תמוה כי הנזקים התגלו בתקופת ההודעה המוקדמת, אך מדובר במעשים מוקדמים ואישר "יכול להיות שהניסוח לא היה נכון".
כך או כך, המנכ"ל לא סיפק הסברים המניחים את הדעת, הכיצד ייתכן כי הפסקת עבודתה נעשתה עקב נזקים שנגרמו על ידי התובעת, בעוד הוכח כי לפחות חלק מהאירועים התגלו אחרי שהפסיקה לעבוד (עמ' 47).
לאחר שבחנו את טענות הצדדים – אנו דוחים את טענות הנתבעת לנזקים הנטענים שגרמה התובעת בשלהי עבודתה.
נדחית גם טענת הנתבעת כי התובעת פעלה במזיד על מנת להביא לפיטוריה – טענה הנעדרת ראייה, ודאי כשהתובעת כבר התפטרה (במכתב) מעבודתה!

ומנגד, לא שוכנענו כי הפסקת עבודתה בפועל של התובעת היתה עקב התלונה על הטרדה מינית, טענה שלא הוכחה ע"י התובעת (שהוגשה כזכור ב – 13/7/2011), מה גם שע"פ חוק הודעה מוקדמת – למעסיק פפררוגטיבה ניהולית להודיע לעובד שלא להתייצב לעבודה במהלך תקופת ההודעה המוקדמת ובלבד שישלם לו את שכרו הרגיל (והגם שגם לעניין זה מעביד חייב להשתמש בזכותו בתום לב ובהוגנות).
בל נשכח גם כי בין התלונה לוויתור הנתבעת על עבודתה בפועל הופסקה ההתקשרות עם הנתבע (כ- 3 שבועות קודם לכן).

לאור כל זאת – התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת התנכלה לה, בשל האירוע או בשל תלונתה על האירוע.

יוער, כי התובעת טענה במשתמע ובערבוביה גם להתנכלות של הנתבע כלפיה (ובעובדות נוספות בחברה) (ס' 63 לכתב תביעה מתוקן), טענה שנטענה סתמית לא פורטה ולא הוכחה וממילא, אין בפנינו "התנכלות" (בכלל; ודאי לא כמשמעה בחוק) לתובעת בהקשר לאירוע – והיא נדחית.

מכתב ההשעיה והתייחסות לטענות בדבר הטרדות של עובדות אחרות
התובעת טענה שהנתבע הוא "שור מועד", הטריד בעבר עובדות אחרות ולא שעה להפצרותיהן לחדול מאמירותיו ומעשיו. הנתבעת ידעה, התעלמה ולא פעלה להפסיק ההטרדות (ס' 45-57).
כחיזוק לטענתה ולשם הוכחת "דפוס התנהגותו" צירפה התובעת את ת/2.
המדובר במכתב ההשעיה שנמסר לנתבע ובו צויין בין השאר: "התלונות כנגדך על הטרדות חוזרות ונשנות, שחלקן בבחינת הטרדות מיניות כאשר לא פסחת על כמעט אף אחת מעובדות המכון, נעשות בוטות וחמורות יותר. הזהרתיך בע"פ פעמיים וללא הועיל, אתה בשלך ממשיך להטריד. לא אתן שתשתרר במכון אווירה עכורה כתוצאה ממעשים /התבטאויות אלו, אותם אתה ממקד בעובדות המכון, ולא אסכים שעובדות המכון ירגישו בלתי מוגנות. והנה עיקר התלונות כפי שהובאו לפני..."
ובהמשך "ההטרדות וההתבטאויות האלה מתרחשות כל הזמן במינונים שונים ואצל רוב בנות המשרד. האירועים החמורים יותר הם במזכירות כך שכמעט כל אחת מהעובדות במשרד קיבלה הערות בסגנון זה ויותר מפעם אחת. זו אזהרתי האחרונה והפעם בכתב היות וכלו כל הקיצין, לצערי בפעמים הקודמות הוזהרת בע"פ בלבד וזו כנראה סיבת החזרה על התנהגותך הבלתי הולמת במקום העבודה. בשלב זה אני משעה את הזמנות השרות ממך עבור המכון לחודש ימים החל מה- 13.7.09 ועד 12.8.09. הגיע הזמן שתבין שמעשים / התבטאויות מסוג זה לא יעברו יותר ללא תגובה חריפה ביותר ותישא בכל תוצאות מעשיך".

המדובר במכתב חמור ביותר, ממנו עולה לכאורה, כי הנתבעת אכן ידעה על תלונות/הטרדות מיניות של הנתבע בעבר, שגם התקיימו "כל הזמן".
במצב דברים רגיל מכתב זה עשוי היה לשמש כהודאת בעל דין ברורה.
עם זאת, בבחינת הראיות, ספק שמא האירועים מושא המכתב אכן התרחשו והאם עולים הם כשלעצמם כדי הטרדות מיניות בחוק, שהרי לא נפרשו לפנינו מלוא העובדות והנסיבות הרלוונטיות – ואף לא נדרשנו להן – שהרי ממילא, אין כל רלוונטיות לבחינת אירועים אלה וזאת במיוחד בשים לב לכך כי האירועים, ככל שקרו, באו לעולם בתקופה הקודמת לעבודת התובעת ואינם מושא ההליך שלפנינו ולאחר שהסתברו לפנינו סתירות באשר לתוכנו, למניעים ולנסיבות הוצאתו של המכתב.

כך ככלל וכך בפרט:

התובעת העידה כי ביקשה לעשות שימוש במכתב כדי להוכיח דפוס קבוע (עמ' 21), אלא שלא ידעה לספק הסבר על האירועים הכלולים בו, את חלקם שמעה מאורנית, רק את חלקם שמעה אישית, חלק מהעובדות כלל לא עבדו בתקופתה והיא מאשרת כי הסיפורים שבמכתב ההשעיה הם סיפורים מן העבר (עמ' 21). כך, גם אם נתעלם מסתירותיה של התובעת ואדירה לגבי אופן "מציאת" המכתב: בעוד התובעת טענה כי אדירה מצאה את המכתב ונתנה לה אותו, הרי שאדירה העידה כי מעולם לא ראתה אותו.

ובהקשר זה – גם בתצהירה של אדירה ועדותה באשר ל"הטרדות מיניות" כלפיה – לא היה כדי לסייע או להכריע בענייננו. הכרעה בשאלה האם הנתבע הטריד מינית את אדירה ומתי, צריכה להבחן בהתאם לנסיבות שאינן ידועות לנו ואינן רלוונטיות להליך; אדירה איננה בעלת דין בהליך, אלא שימשה בו כעדה בלבד; נעיר, בלי לקבוע דבר לגופא, כי לא נעלם מעינינו שלא הגישה תלונות במשטרה בגין 3 מעשי הטרדה מינית שטענה להם, אך דווקא בעניינה של התובעת (בו לא נפגעה) מצאה להגיש תלונה, כתמיכה לתלונת התובעת...(ואף זו אינה בפנינו).

בנוסף, דומה כי את קיומו ומשמעותו של המכתב יש להבין גם על רקע הנסיבות והיחסים שבין הצדדים. הנתבע טען כי מדובר במכתב זדוני שהוציא המנכ"ל בנסיונו לסלקו מעבודתו במכון לאחר 11 שנות עבודה וכי המסמך כולל הטלאה גסה של בדותות (ס' 24.4–25 לתצהירו) וכך גם בעדותו (עמ' 35; ראה גם ס' 4 לתצהירו). לכך יש להוסיף גם את תגובתו המיידית שנטען כי נכתבה בכתב ידו על גבי מכתב ההשעיה ולפיה, מדובר בדברים שקריים (ראה גם ס' 47 לכתב הגנה מתוקן). כן טען כי ניהל הליך משפטי גם ביחס לאמור במכתב זה. נוכח הקשרם של הדברים והראיות שהובאו בפנינו (למשל חששה של הנתבעת מהתביעה של הנתבע) – לא שוכנענו – כי אין בטענות הנתבע כל ממש.

גם בהתייחסות הנתבעת התגלו סתירות באשר לשאלה האם קויימו שיחות קודמות עם הנתבע, באיזה אופן ומתי, האם המדובר בתלונות, מסרים, או שמא אמירות ברקע הדברים. ואף עדות המנכ"ל כירסמה בתקפות הנטען במכתב.
מצאנו להזכיר האמור בקציר האומר, תוך שיובהר כי בהליך דנא אין עסקינן בשאלה אם הנתבע הוא בבחינת "שור מועד", או אם הוא "מטריד סדרתי", כשם שאין עסקינן בבחינת התובעת אם היא מתלוננת סדרתית, או אם הנתבעת כמעסיקה נקטה המתחייב מהחוק בארועים קודמים שאינם בהליך! – אנו עוסקים אך בשאלה אם הנתבע הטריד מינית את התובעת והאם הנתבעת פעלה כמתחייב בתלונתה – והכל, עפ"י החוק. יצירת "אטמוספירה שלילית" – אינה נדרשת ואינה מסייעת, וחזקה על כי בימ"ש יאבחן בין "הרקע", לרלוונטי להליך!

ז. פיצויים בגין הטרדה מינית והתנכלות

שוכנענו כי הנתבע הטריד את התובעת מינית, כנקבע לעיל ומנגד שוכנענו כי התובעת הגזימה בתיאוריה את האירוע ואת "עוצמות הנזק" שנגרם לה כתוצאה מכך (לא שוכנענו כי מדובר באירוע שרמס את כבודה, פגע בה עד שהתיר בה חותם עמוק אשר הביא בסופו של יום להתפטרותה וכיוצא באלה טענות), כשהתובעת התפטרה לאחר שהנתבע פוטר מעבודתו, בעת בה לא היתה כל הנמקה להתפטרותה בהקשר לאירוע (או לטיפול הנתבעת בו) – בין אם הוכחה "הטרדה מינית" ובין אם לאו!
גם הסכום שנתבע על ידה הינו מוגזם, מופקע וחסר כל פרופורציות (250,000 ₪) – כך גם ביחס לפיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק (50,000 ₪).

מצרוף הנתונים והנסיבות קבענו כי הנתבע הטריד התובעת ומשקבענו לעיל כי הנתבעת לא פעלה כדין בבירור התלונה ומשלא שוכנענו כי הנתבעת התנכלה לתובעת (כמשמעה בחוק) – אנו קובעים כי התובעת זכאית לפיצוי מהנתבע בשיעור 10,000 ₪ ומהנתבעת בשיעור 2 משכורות (4,600 ₪) ובסה"כ 9,200 ₪.

ח. פיצויי פיטורים

לא שוכנענו כי התובעת התפטרה מעבודתה עקב האירוע (שקבענו כי היה בבחינת "הטרדה מינית"), או עקב מעשי/מחדלי הנתבעת בטיפול בתלונה.
זאת גם בשים לב לכך כי הארוע היה ביום 6/7/2009, הנתבע הושעה ולא נכח בעבודה בתקופה שמיום 13/7/2009 ועד ליום 12/8/2009 וביום 23/8/2009 הופסקה מיידית עבודתו בעוד מכתב ההתפטרות הינו מיום 8/9/2009 או 7/9/2009 (ס' 63, 65 לתצהיר התובעת, ס' 28 לכתב הגנה מתוקן של הנתבע).
(נזכיר כי ב"כ התובעת אישר בקד"מ (6/6/2012) כי התובעת התפטרה כעבור שבועיים מאז שהנתבע פוטר).
שוכנענו כי התובעת התפטרה מעבודתה בנתבעת ומטעמיה בלבד.
ראוי להפנות לעדותה במשטרה כשנשאלה: "האם את עדיין עובדת בחברה? והשיבה: "כן, אני לא חושבת שאני צריכה לעזוב את מקום העבודה שלי כי יש שם מטריד, מקום העבודה שלי צריך להגן עליי".
התובעת מוצאת לנכון לספק הסבר לחלוף הזמן (וזאת שלא בכדי) וכך כלשונה: "65. אומנם התפטרתי כחודשיים לאחר מעשה ההטרדה (בתאריך 7.9.09) ולא ממש בסמוך לו, אבל זאת כיוון שהייתי סמוכה ובטוחה שהחברה תטפל כראוי בתלונה שהגשתי, ותפטר לאלתר את הנתבע כך שלא איאלץ להיתקל בו בעבודה. לאחר שהתבדיתי, ראיתי את הנתבע חוזר לעבודה ולו לימים ספורים בסוף חודש אוגוסט 2009, ולאחר שהחברה התנכלה לי וביישה אותי בפני עובדי החברה, לא יכולתי לשאת עוד את ההשפלה ... והודעתי על התפטרותי".
גם באמור אין כדי להסביר הכיצד מצאה להתפטר לאחר שהנתבע פוטר (די מיידית) מהעבודה – כחלופה שביקשה וטענה לה! כשטענותיה כנגד הנתבעת להתנכלות, בושה והשמצתה בפני עובדי החברה – לא הוכחו.
[כאן המקום להזכיר ולמעלה מן הצורך - התובעת עותרת כנגד הנתבעת כמעסיקה בגין טיפולה הלקוי בתלונה – "שוכחת" כי פיטורים מיידים של "הנילון" – אף הם אינם בבחינת טיפול נכון של המעסיק. ומנגד, כזכור, התובעת נעדרה מעבודתה גם בגין לימודיה, כך שממילא (ואף היא או אדירה לא טענו אחרת), לא היה עוד קשר בינה לנתבע].

הלכה היא כי בכל מקרה של "הרעה מוחשית" או "נסיבות אחרות" ע"מ לראות בהתפטרות של עובד כפיטורים המזכים בפיצויי פיטורים – חובה על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר בגין אותן הסיבות, כך שתהא למעסיק הזדמנות לעשות לסילוקן. רק אם המעביד לא עשה כן – יראה כמפוטר.
התובעת לא הודיעה על כוונתה להתפטר, אלא הודיעה על החלטתה הסופית, החד משמעית והמפורשת להתפטר. בפועל, אין בפנינו "נסיבות אחרות", לאור המצב העובדתי בנתבעת ולאחר פיטורי הנתבע, ליום הודעתה /ההתפטרות – שיצדיקו התפטרות בדין פיטורין.
נדחית איפוא התביעה לפיצויי פיטורים.

ט. תמורת הודעה מוקדמת

החברה וויתרה על עבודת התובעת במהלך ההודעה המוקדמת, החל מיום 14/9/2009.
ע"פ חוק הודעה מוקדמת על הנתבעת לשלם השכר הרגיל (שכר קובע לפיצויי פיטורים ללא תנאים נילווים) לתקופת הוויתור.
התובעת עתרה ברכיב זה לפי מחצית שכר (של 4,600 ₪), הגם שעפ"י הודעתה הייתה אמורה לעבוד עד 7.10. משמע, לקחה בח-ן כי לא הייתה זכאית לשכר מלא, אלא לפי חלקיות מסוימת, כעולה מתלושי שכרה ומהעדרותה ללימודים (שלא הוכחשה; מה שגם "מקרין" על דברינו לעיל).
נציין כי החתימה כרטיס ביום 14.9 בבוקר, ואת הודעת הנתבעת לנתבע – שלחה בפקס לבא כוחה כבר בשעה 10:40 (ולא מהנתבעת, אלא מ"פלפוט"; ת/5 לתביעה המתוקנת).
בנסיבות אלה, עפ"י חוק הודעה מוקדמת ובהעדר ראיות מוכחות שיצדיקו זאת – התובעת זכאית לשכרה לתקופה שעליה ויתרה הנתבעת, כתביעה, לסך 2,300 ₪ ברוטו; (ראה להלן ברכיב שכר).

באשר לטענות הקיזוזים שביצעה הנתבעת – תמוה כי התובעת לא צרפה תלושי השכר שלאחר 7.09. המנכ"ל בעדותו גם לא ידע להסביר החישובים, חישובים שגם לא הופיעו בכתב ההגנה (למשל, עמ' 42, 49).
גם טענות הנתבעת ביחס לנזקים שנגרמו במזיד ע"י התובעת בתקופת ההודעה המוקדמת לא הוכחו.
משטענות הנתבעת לא הוכחו – נדחית טענת הקיזוז.


י. הפרשי שכר עבודה לחודש ספטמבר

התובעת טענה להפרש שכר למחצית החודש בו עבדה וכי לא קיבלה תלוש. בתצהירה – מצאה להגדיל את הסכום שתבעה (בלא שביקשה לתקן התביעה המתוקנת ובהעדר ולוּ הנמקה לכך).
כעולה מדו"ח הנוכחות עבדה התובעת בחודש זה 25 שעות ו- 45 דקות (25.75 ש"ע ברישום עשרוני).
התובעת, שטענה כי לא קיבלה תלוש (גם לא עד לתצהירה), ידעה לציין כי קיבלה 1,223 ₪ (נטו!). עיון בתלוש השכר שהוגש בדיון, מלמד כי שולמו אף רכיבים נוספים רלוונטיים (לפי 46% משרה).
בהגנתה טענה הנתבעת כי שילמה מלוא השכר עד 7.10 (טענה המתייחסת גם לרכיב ההודעה) וחזרה על טענותיה בהגנתה המתוקן.
אין חולק עם זאת כי בשכר ספטמבר שולם לתובעת הרבה מעבר לזכאותה עפ"י עבודתה בפועל בחודש זה (גם בהנתן קביעתנו לעיל לענין הודעה מוקדמת; ואגב כך, ראוי להזכיר כי תלוש 9.09 אינו כולל, משום מה, ציון/רכיב כי כלול בו "חלף הודעה מוקדמת", ולוּ לימים שבאוקטובר!) כך הוא, אף אם נתעלם מהטענה בדבר "קיזוז" שבוצע, כביכול, לעניין תשלום ביתר לחודשים קודמים.

בנסיבות אלה – משלא הוכח כי קמה לתובעת זכאות לשכר עבודה בגין עבודתה בפועל בחודש זה ומשלטעמנו, חרף מחדלי הנתבעת כמפורט לעיל ברישום שבתלוש, אף קיבלה שכר ביתר לחודש זה, בדקנו החישוב בעצמנו (משהצדדים לא ממש טרחו בענין זה!):
מתלוש 4.09 למדנו כי לשעת עבודה קיבלה התובעת (כך לפי ש"נ לפי 21.93 ₪), שכר שעה של 17.54 ₪. משמע, לחודש ספטמבר, בגין שעות עבודתה, היתה זכאית, סה"כ ל- 451.65 ₪ שכר! ומנגד, בתלוש 7.09 מצאנו כי בגין 148.5 ש"ע קיבלה שכר של 24.47 ₪ לש"ע. ולו לפי חישוב (מיטיב עם התובעת) זה בהתייחס אף ל"חלף הודעה" – נתקבל תשלום (ברוטו) בסך 2,116 ₪.
מסקנתנו בהקשר ל- 2 רכיבים אחרונים אלה (חלף הודעה ושכר ספטמבר) כי קיבלה התובעת מלוא זכאותה לשכר ספטמבר (630.1 ₪ =25.75 ש"ע X24.47 ₪) והיא זכאית סה"כ ליתרה בסך 814.1 ₪ ברוטו, כחלף הודעה מוקדמת. [1485.9 ₪ (חלף הודעה ששולם בתלוש ספטמבר)-2300 ₪], סכום שישולם בתוך 30 יום בצירוף ה"ה וריבית מ- 1.12.09 ועד לתשלום בפועל.
(למעלה מן הצורך נזכיר כי שולמו רכיבים נוספים בתלוש ספטמבר והתייחסנו אך לשכר ממש).


יא. הלנת שכר

משנדחתה התביעה לפיצויי פיטורים ובאשר להפרשי שכר בגין 9/2009 קבענו כאמור, נדחית התביעה ברכיב זה. שוכנענו כי פעולת הנתבעת היתה כדין ומכל מקום, אינה מזכה בהלנה.
התובעת לא הוכיחה זכאותה להלנת שכר בגין איזשהו מרכיבי תביעתה.

יב. פדיון חופשה שנתית

התובעת טוענת כי היא זכאית לפדיון 5.5 ימי חופשה בסכום של 1,149.5 ( X209 ₪ שכר יומי). בתביעתה טענה ליתרת זכאות של 6 ימים.
הנתבעת טענה כי התובעת מיצתה את זכאותה ע"פ דין (ס' 54 לתצהיר הלפרן), אלא שבחקירתו הודה המנכ"ל כי החברה צריכה לשלם לתובעת יתרה של 4.34 ימים ׁ(כמופיע בדו"ח הנוכחות).
בתקופת הודעה מוקדמת שבה התובעת לא עבדה בפועל – הרי שאינה זכאית לצבור ימי חופשה (מטעם זה בלבד אנו קובעים כי הרישום שבדו"ח אינו רלוונטי לענייננו, משהינו אכן רישום אוטומטי, להבדיל מהנטען על ידי הנתבעת לתיקונים וקיזוזים שלא הוכחו).

מחד, התובעת לא הבהירה מתי ניצלה כטענתה ומנגד, הנתבעת טענה סתמית ולא הגישה פנקס חופשה כדין. גם בדו"ח הנוכחות שהוגש אין כדי לסייע.
משקבענו כי ערך שעה (לפי 4,600 ₪ ברוטו) הוא 24.47 ₪, עולה כי חישוב התובעת ליום מבוסס במירב על 8.5 שעות, בהעדר גרסה ברורה של הנתבעת גם בהקשר לכך, ומשהנטל עליה – נעתרת התביעה ברכיב זה.
נציין עם זאת כי עפ"י החוק אין זכאות לחלק מיום חופשה – ומשלא נטען בהקשר זה, תשלם הנתבעת ברכיב זה הסך 1,149.5 ₪ (כנטען בתצהיר התובעת).

יג. פנסיה

התובעת עותרת להעברת הבעלות על הכספים שנצברו לטובתה בפוליסה, אלא שאישרה בעדותה כי כספי הפוליסה בבעלותה כוללים גם את רכיב הפיצויים (עמ' 31, ס' 9 ו-55 לתצהיר הלפרן, מכתב שחרור). לפיכך, התביעה מתייתרת ונדחית.
נדחית בקשת הנתבעת לקזז מסכום הפיצויים שבידי התובעת את הסכומים שנפסקו לטובתה, מאחר שאינה זכאית לפיצויי פיטורים. הנתבעת לא הצביעה על מקור נורמטיבי לכך, מה גם שתשלומים מכוח צו ההרחבה לפנסיית חובה – הינם כמשמעם בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים.
כך או כך, התביעה ברכיב זה נדחית.

יד. סיכום

הסכומים שנפסקו לעיל ישולמו בתוך 30 יום, ובצירוף ה"ה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
התרשמנו כי מדובר בהגזמות לאירוע בתביעה שנטען בה (עובדתית) ושקיבלה מימדים –מעבר לנדרש.

עדות התובעת לא שכנעה כלל וכלל ולא שוכנענו גם מאמינות עדותה של אדירה. התרשמנו כי התביעה מנסה ליצור נופך-רקע לנתבע ולסגנון דבריו, כך שיתאים ויעורר אהדה, כרקע לאירוע דנא, היחיד הרלוונטי בהליך.

לאחר שחזרנו ושקלנו כל טענות הצדדים והתרשמותנו מהעדויות ולאור תוצאות ההליך – מצאנו להורות כי הנתבע והנתבעת ישאו בהוצאות התובעת בסך 2,000 ₪ כ"א, סכום שישולם בתוך 30 יום אחרת ישא ה"ה וריבית כחוק מיום קבלת פסה"ד.



ניתן היום, כ"ח אלול תשע"ב, 15 בספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.
                 
נ.צ) מ) מר יעקב גונצ'רובסקי            שרה מאירי,שופטת - אב"ד      








לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הטרדה מינית בעבודה

  2. חוק נגד הטרדה מינית

  3. תקנות הטרדה מינית

  4. הטרדה מינית - שוטר

  5. פקחיות חניה - הטרדה מינית

  6. טיפול בתלונה על הטרדה מינית

  7. הטרדה מינית והתנכלות

  8. תביעה על הטרדה מינית של קצינה

  9. הערות מיניות כלפי עובדת

  10. התפטרות בגלל הטרדה מינית

  11. הגשת תלונה על הטרדה מינית באיחור

  12. נטל ההוכחה בתביעה שעילתה הטרדה מינית

  13. האם מקרה הטרדה מינית מצדיק פיטורים ?

  14. פיצויים - הטרדה מינית - תלונה במשטרה

  15. אחריות מעביד למניעת הטרדה מינית בעבודה

  16. פיצוי בגין הטרדה מינית - פיצוי עונשיים

  17. הטרדה מינית של מלצרית - פיצויים ?

  18. התיישנות 3 שנים - חוק למניעת הטרדה מינית

  19. זיכוי הטרדה מינית - הרשעה התנהגות בלתי הולמת

  20. פיטורי עובדת שהגישה תלונה על הטרדה מינית

  21. פיצוי על עוגמת נפש בגין הטרדה מינית בעבודה

  22. מעשים שייחשבו כהטרדה מינית ללא קשר לעניין של המוטרד

  23. הרשעה במעשה מגונה באדם, הטרדה מינית ומעשה מגונה בפומבי

  24. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון