הנאשמים הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של בניה ושימוש ללא היתר, בכך שהציבו בחצר ביתם מבנה קרוואן בגודל 28 מ"ר, ועשו בו שימוש למטרות מחסן. השאלה המרכזית שעמדה לדיון במהלך הטיעונים לעונש הינה ביטול הרשעתם. לעניין זה, אמצו הצדדים את המלצת שירות המבחן ביחס לשני הנאשמים, כאשר המחלוקת היחידה ביניהם הינה בשאלה האם תהא הסתפקות בהתחייבות להמנע מעבירה או שמא לצד זאת יינתן צו של"צ. תחילה ייאמר כי שיקול הדעת לגזירת העונש הינו של בית המשפט, ואין הוא יוצא כבול בהסכמות כאלה ואחרות של הצדדים. בד בבד, הסכמות הצדדים הינם בגדר שיקול חשוב בין שיקוליו של בית המשפט. באיזון שבין אלה נקבע בפסיקה (בעניין פלוני המוכר לכל) כי ככלל בית המשפט יאמץ הסכמות עונשיות בין הצדדים, אלא אם יהא בעונש המוסכם בכדי להוות סטיה באורח קיצוני מרמת הענישה. דברים אלה נאמרו ביחס להסדרי טיעון, אשר נדבכים מרכזיים בהם הינם מחד כריכת הודאת הנאשם בציפיה לעונש המוסכם, ומאידך עידוד חיסכון בזמן שיפוטי יקר. כאשר מדובר בהסכמה עונשית אשר מושגת לאחר שנאשם הורשע, שלא על פי הודאתו, אלא לאחר משפט הוכחות לו הוקדש זמן שיפוטי יקר, הרי שהדברים לעיל בדבר אפשרות סטיית בית המשפט מההסכמה כאשר היא מגלמת סטיה קיצונית מרמת הענישה, מקבלים משנה תוקף. שכן, אותם שני נדבכים מרכזיים לא רלבנטים. לצד זאת יש לזכור כי אף ביחס לחוות דעת שירות המבחן, המדובר בהמלצה בלבד, כאשר אף כאן שיקול דעתו של בית המשפט אינו מוגבל. אשר על כן, עצם הסכמת הצדדים לאמץ את המלצת שירות המבחן בדבר ביטול הרשעת הנאשמים, אין בה בכדי להוות סוף פסוק לעניין זה, ועל בית המשפט להדרש בכובד ראש לשאלה האם מדובר בעתירה במתחם הסבירות לאור רמת הענישה הנהוגה. והנה, בעבירות תכנון ובניה, אשר הינן עבירות נפוצות ביותר, מצינו כלל ברור ומוצק בפסיקה לפיו יש להרשיע את הנאשם העומד לדין ולהמנע מביטול הרשעתו בדיעבד. עם זאת, לכלל זה קיים חריג, אשר מתקיים בשני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הינו שבתוך מתחם עבירות הבניה, קיימות נסיבות לקולא, ביחס למעשה ולעושה. התנאי השני הינו חשש לפגיעה של ממש בעתיד התעסוקתי של הנאשם העומד לדין, ככל שההרשעה תיוותר על כנה. אבחן שני תנאים אלה בענייננו. תחילה, ועיקר הדברים, הנסיבות. כאן קיימים מספר היבטים אשר עלו במהלך ניהול המשפט, אשר מצריכים התייחסות גם בשלב זה. ראשית, היקף העבירה. מדובר בהצבת מבנה בשטח של 28 מ"ר, היקף שבמגזר העירוני אינו היקף מצומצם לקולא, אלא נפוץ למדי. בנוסף, להצבת המבנה נלווה שימוש למטרות מחסן בשטח שיועד לחצר פתוחה. אמנם, בסופו של דבר ניתן היתר המכשיר את הבניה והשימוש, אך בכך אין שונה עניינם של הנאשמים מעניינם של נאשמים רבים בעבירות אלה אשר מוציאים היתר בדיעבד. אף התלאות המרובות שעברו הנאשמים בדרך להיתר המיוחל אינן מייחדות את עניינם מעניינם של נאשמים רבים, אשר מנסים להכשיר בדיעבד עבירות בניה ו/או שימוש ללא היתר, ומוצאים עצמם בדרך מסורבלת, סרבול נובע ממורכבות כל הליך תכנוני, קל וחומר הליך תכנוני שמאוחר לבניה ושימוש ולא מוקדם לו. היבט נוסף הינו העדר עבר פלילי לכל אחד מהנאשמים. אך גם בכך אין הם שונים מנאשמים רבים בעבירות מסוג זה, אשר אינן נושאות גוון פלילי מובהק ועל כן נעשות דרך כלל על ידי אנשים נורמטיבים. היבט אחר הינו אי הודאת הנאשמים במיוחס להם. ודוק, אין המדובר רק ברכיבי כפירה שזכו לעיגון בית המשפט בהכרעת דינו (כזכור, השימוש המקורי בכתב האישום היה למגורים). המדובר באי נטילת כל אחריות על מעשי העבירה, והתבצרות עקבית בתחושת קורבנות. לא מדובר רק בכפירה הטוטלית בכתב האישום (חלף הודאה משפטית, תוך טיעון עובדתי לעונש מופחת נוכח יסוד נפשי ברמה נמוכה, כפי שיפורט עוד מעט). לא מדובר רק בניסיון הנואל להפוך את המאשימה לנאשמת, עת התקיים דיון סרק ממושך בטענות השווא של הנאשמים בדבר הצבת מבנים ללא היתר על ידי המאשימה. אלא, אף לאחר הכרעת הדין, הנאשמים לא הביעו כל נטילת אחריות על מעשיהם, וגם אם נאמר דבר בגין כך בפני שירות המבחן, הרי שהדבר היה מהפה אל החוץ, ללא כל הבעת חרטה בפני בית המשפט, והגדילה לעשות הנאשמת שדברה האחרון היה "נעשה לנו עוול". אין לראות בהוצאת היתר, לאחר תלאות מרובות כאמור, כהשלמה עם אחריות לעבירה. אמנם, שונים הנאשמים בעניין זה מנאשמים אשר ממשיכים לדרוס החוק ברגל גסה ולא פועלים להכשרת מעשי העבירה שבצעו או ביטולם על ידי החזרת המצב לקדמותו. אך הרושם העולה הינו שהנאשמים עשו כן ממניעים תועלתנים גרידא של המנעות מצוי הריסה ואיסור שימוש ביחס לאותו מבנה. די אם נזכיר לעניין זה כי משפט ההוכחות, כולל קו ההגנה של הנאשמים כקורבנות והמאשימה כעבריינית, התנהל במלוא עוזו גם זמן רב לאחר שהתקבל היתר הבניה. מצאתי לנכון להרחיב בהיבט זה מהסיבה שמי אשר מצפה כי בית המשפט ינקוט בצעד החריג של ביטול הרשעתו צריך להראות לבית המשפט בראש ובראשונה נטילת אחריות על מעשיו, שכן הפנמת איסור פלילי מהווה השגת חלק משמעותי ממטרות ההרשעה, או אז ייתכן וההרשעה תהא מיותרת. כאמור, לא כך הם פני הדברים ביחס לנאשמים, ועל כן בהיבט זה ההרשעה בעניינם נחוצה מאד. נקודת זכות אחת עומדת לנאשמים והיא יסוד נפשי מופחת, משמעותית, בביצוע העבירות. המדובר בראשו ובראשונה בהעדר כל מחשבה פלילית, אלא שהעבירות נעברו ברשלנות. ואין המדובר ברשלנות רבתי. שכן לא מדובר במקרה הנפוץ של מי אשר למרות הוראות הדין ביצע עבירת בניה בסברו כי נפיצות העבירה משמעה העדר איסור או הלכה ואין מורים כן. אלא, מדובר במי שטרחו וסרו לאגף ההנדסה בעיריית כפר סבא עוד טרם רכישת המקרקעין, והחליטו על הרכישה ועל הצבת המחסן רק לאחר שהבינו ממנהלת מחלקת המידע באגף שאין צורך בהיתר להצבת המחסן, על אף שהדין קובע אחרת לחלוטין. בתמהיל של נסיבות אלה של העבירות והנאשמים, הרי שבמצב דברים רגיל, לא היה מקום להידרש לשאלת ביטול ההרשעה, גם אם הותרת ההרשעה על כנה תפגע בהם. קיימת לזכותם נסיבה לקולא משמעותית, אך לצד זאת כאמור מספר מאפיינים אשר מעמידים את העבירה ונסיבותיה עדיין בתוך מתחם העבירות של התכנון והבניה הרגילות, ולא בשוליו. וכאמור, דרישה אינהרנטית לביטול הרשעה לא מתקיימת, בשל אי נטילת האחריות, אלא התבצרות בוטה בתחושת קורבנות. אולם, נוכח הסכמת הצדדים בדבר ביטול ההרשעה, כמו גם עמדת שירות המבחן, סברתי כי בכל זאת יש מקום להדרש במקרה זה לשאלת הפגיעה בעתיד המקצועי של הנאשמים ככל שהרשעה תיוותר על כנה, ושאלת ביטול ההרשעה תוכרע בסופו של דבר על בסיס עניין זה. לעניין זה קיים שוני משמעותי בין הנאשם לבין הנאשמת. כך, עבודתו של הנאשם הינה כמהנדס בטיחות, ונראה שהותרת הרשעתו בעבירות על דיני התכנון והבניה, עשויה לפגוע פגיעה של ממש בפרנסתו. זאת הן בשל הזיקה המסויימת הקיימת בין הנדסת בטיחות לבניה, והן בשל עבודתו עם המגזר הציבורי. לעומת זאת שונים הדברים בתכלית ביחס לנאשמת, שלא ברור לי כלל חששה מהשתלבות בעבודה של מטפלת משפחתית, עבודה שאין לה כל זיקה לעבירות נשוא ענייננו, בוודאי בנסיבות שאין בהן כל אלמנט של סיכון בריאות ובטיחות הציבור. במצב דברים זה, הרי שביחס לנאשם, ביטול הרשעה הינו צעד שאילולא הסכמת הצדדים ועמדת שירות המבחן לא הייתי נוקט בו, אך כשבאו הצדדים להסכמה בעניין בגיבוי המלצת שירות המבחן, לא ניתן לומר שצעד זה חורג קיצונית מעמדה עונשית נוהגת, ועל כן יש לנקטו. ביחס לנאשמת, הרי שהמדובר בצעד קיצוני לקולא, ועל כן אין לקבל את הסכמת הצדדים ועמדת שירות המבחן בעניין. משכך, ביחס לנאשם, מצאתי לנכון לבטל את הרשעתו. לא מצאתי לנכון ללוות זאת בהטלת צו של"צ, וזאת הן נוכח דבריו של שירות המבחן בעניין, והן משום שאי ביטול הרשעת הנאשמת תביא ממילא לקנס כספי, אשר די בהשפעתו על כלכלת התא המשפחתי. משכך, ביחס אליו אסתפק בחיוב בהתחיבות להמנע מעבירה בסכום גבוה. באשר לנאשמת, משהרשעתה נותרה על כנה, אין כל מניעה להטיל עליה קנס כספי. יצויין כי ברור שהתביעה לא עתרה לרכיב כזה באשר נקודת המוצא לטיעוניה הינה אותה הסכמה, שנדחתה על ידי, בדבר ביטול ההרשעה. עתה, אין עניינה שונה מכל נאשם מורשע בעבירה זו, בנסיבות לקולא ולחומרא שצויינו לעיל, ועל כן אגזור עליה את העונש שהיה נגזר בנסיבות כאלה, משמע קנס, אם כי לא מהגבוהים בעבירות תכנון ובניה, וכן התחיבות להמנע מעבירה בסכום גבוה. סוף דבר, לצד ביטול הרשעת הנאשם, גמר דינם של הנאשמים הינו כדלקמן- 1- על הנאשמת מוטל קנס כספי בסך 5,000 ₪, או 50 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-5 תשלומים חודשיים שווים ורצופים. תשלום ראשון ישולם עד ליום 1/10/12 והיתרה עד ל-1 לכל חודש שלאחר מכן, עד גמר תשלום הקנס. לא ישולם תשלום במועדו, תעמוד יתר הקנס לפרעון מיידי. 2- כל נאשם יחתום עד 1/9/12 על התחייבות עצמית בסך 10,000 ₪ שלא לעבור עבירה כלשהי על חוק התכנון והבניה, במשך 3 שנים החל מיום החתימה. לא יחתום נאשם כלשהו על ההתחייבות, ייאסר למשל חודש ימים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז תוך 45 יום מיום המצאה. בניהבניה ללא היתרחצר