לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים, (נפגעי עבודה), מיום 27.10.2010, (להלן: "הועדה לעררים" או "הועדה"), אשר קבעה, כי למשיב נכויות זמניות בשיעור 30% מיום 2.10.2009 עד ליום 4.11.2009 ומיום 11.11.2009 ועד ליום 31.12.2009 ובשיעור 20% מיום 1.1.2010 ועד ליום 28.2.2010 וכן נכות יציבה בשיעור 10% החל מיום 1.3.2010, לפי פריט ליקוי 48(2)(ז)(I) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התקנות). המשיב, יליד 1946, נפגע בתאונת עבודה ביום 1.10.2009, (להלן: "התאונה"). בפרוטוקול הועדה נרשם, כי בתאונה נפגע המשיב פגיעה מסוג "צליפת שוט". ביום 9.11.2009 התכנסה וועדה רפואית מדרג ראשון, (להלן: הועדה מדרג ראשון). הוועדה מדרג ראשון בדקה את המערער וקבעה (מש/1): "הועדה מקבלת את הפגימה בברך שמ' כנגרמת מהתאונה הנדונה. נבדק במיון בברך זו ואף צולם. מצבו סופי. מיום 11.11.09 עד 31.12.09 30% נכות זמנית. מיום 1.1.10 עד 28.2.10 20% נכות זמנית. מיום 1.3.10 10% נכות צמיתה על פי סעיף 48(2)(ז)(I) בגין פגיעה קלה במיניסקוס הפנימי. מבחינת הצוואר למעט תלונות סובייקטיביות של כאב, אין הגבלה בתנועות צואריות. כמו כן, בתק' הפער מיום 2.10.09 ועד 4.11.09 הועדה קובעת 30% נכות". ביום 13.6.2010 הגישו הן המערער, (להלן: המוסד) והן המשיב ערעור על קביעת הוועדה מדרג ראשון. המוסד ערער על קביעת הוועדה בעניין הפגימה ברגל שמאל ואילו המשיב ערער על הקביעה לפיה אין מקום להעניק לו אחוזי נכות בגין הפגימה בע"ש צוארי. ביום 27.10.2010 התכנסה הועדה לעררים, שמעה את המשיב ובא כוחו וביצעה למשיב בדיקה קלינית ואלו ממצאי הבדיקה: "הולך ללא צליעה, ללא שימוש באמצעי עזר. עובר ללא קושי בין עמידה, שכיבה וישיבה. פושט ולובש בגדיו, חולץ ונועל נעליו ללא קושי, טווחי התנועה בברכיים: 0/120 דו"צ, יציבות תקינה (קדמית, צדדית ואחורית), רגישות על הסדק המיפרקי המדיאלי, מקמרי שלילי, דופלי חיובי, ללא תפליט. היקפי הרגליים: ירכיים - 54, ברכיים - 40, שוקיים - 36. בבדיקת הצואר - טווחים מלאים לכל הכיוונים, יישור כ-50 מעלות, כיפוף - 60 מעלות, צידוד והטיות כ-50 מעלות לכל כיוון. קיימת רגישות מינימלית בצידוד והטית הצואר לצד ימין", (ההדגשה אינה במקור). בפרק ה"סיכום ומסקנות" קבעה הוועדה לעררים: "הועדה לאחר שעיינה בחומר הרפואי שעמד בפניה, הקשיבה לתובע ולב"כ ובדקה את התובע, מוצאת כי לתובע נותרה נכות צמיתה אורטופדית בשיעור 10% לפי סעיף 48(2)(ז)(I) בגין ברך שמאל בשל פגיעה מיניסקלית קלה כפי שנקבע בדרג ראשון ולכן דוחה את ערר המוסד ומשאירה את החלטת הועדה מדרג ראשון על כנה. לגבי הצואר, הועדה מוצאת כי לא נותרה נכות אורטופדית צמיתה" (ההדגשה אינה במקור). על החלטה זו של הועדה לעררים הגיש המוסד את הערעור שלפני. המוסד טען כי שגתה הוועדה לעררים עת העניקה למערער אחוזי נכות בגין פגימה ברגל שמאל שעה שממצאי הבדיקה הקלינית שנרשמו על ידה מצביעים על בדיקה תקינה בשתי הברכיים. עוד נטען, כי הוועדה לעררים לא ביססה את קביעתה על ממצא אובייקטיבי או הדמייתי שמאשש את הקביעה בדבר פגיעה מיניסקלית קלה ברגל שמאל. לסיכום נטען, כי שגתה הוועדה בקובעה קשר סיבתי לפגימה הנטענת בברך שמאל וכי קביעתה אינה מנומקת כראוי. המשיב הגיש כתב תשובה ובו טען, כי יש לדחות את הערעור. לטענתו, קביעת הוועדה לעררים היא החלטה רפואית שניתנה על פי שיקול דעת רפואי של הועדה ואין מקום להתערבות בית הדין בהחלטה. המשיב טען כי החלטת הוועדה לעררים ניתנה לאחר שאורטופד הוועדה בדק את המשיב בדיקה קלינית ומצא רגישות בסדק המפרק הפנימי (המדיאלי) שבברך שמאל. המשיב טען כי הוועדה לעררים מצאה שוני בין שתי הברכיים, שכן רק בברך שמאל נמצאה פגיעה קלה במיניסקוס ומסיבה זו נקבעו אחוזי הנכות. המשיב אף הוסיף וטען כי ממצאי הבדיקה הקלינית תואמים את תלונות המשיב לגבי הפגימה בברך שמאל, הן במסגרת המעקב הרפואי בקופת החולים והן בדיון בפני הוועדה לעררים. לסיכום טען המשיב, כי צדקה הוועדה לעררים עת קבעה קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה בברך שמאל לתאונה, שכן לפני התאונה לא סבל המשיב מכאבים בברך שמאל. ביום 14.4.2011 התקיים דיון בערעור. ב"כ המוסד חזר על הטענות שבכתב הערעור והוסיף כי העובדה שהוועדה לעררים מצאה רגישות על הסדק המפרקי המדיאלי אין בה כדי להבהיר באיזו ברך מדובר או שיש באותה רגישות כדי להצביע על נזק במיניסקוס בברך שמאל. המשיב חזר על האמור בכתב התשובה. המשיב הוסיף וטען כי אמנם בממצאי הבדיקה של הוועדה לעררים לא נכתב כי הרגישות על הסדק המפרקי המדיאלי נמצאה בברך שמאל דווקא, אולם ברור שמדובר בברך שמאל מכיוון שכל תלונות המשיב הן בנימוקי הערעור שהוגשו לוועדה לעררים והן בפני הוועדה מדרג ראשון, היו תלונות לגבי פגיעה בברך שמאל. טרם פירוט הכרעתי אדגיש, כי מדובר בערעור על קביעת הוועדה לעררים לגבי פגיעה בברך שמאל בלבד. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי, כי דין הערעור להתקבל, כפי שיפורט להלן. כידוע, בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לערערים רק בשאלות משפטיות. כן נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל(ארצי) 10014/98 יצחק הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). עוד נקבע, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכויותיה הבלעדיות של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן, (עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי - המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 22.6.2006)). הלכה פסוקה היא, כי אחת מהחובות המוטלות על הוועדה הרפואית לעררים, שהיא גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) ם/1318-01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). בעניין לביא (דב"ע (ארצי) מג/1356 - 01 לביא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130). לעניין חובת ההנמקה נפסק, כי "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק". במקרה דנן, הוועדה לעררים בדקה את שתי הברכיים של המשיב ופירטה את ממצאיה הקליניים. בבדיקה מצאה הוועדה "רגישות על הסדק המיפרקי המדיאלי" אלא שהוועדה לעררים לא פירטה אם הרגישות נמצאה בשתי הברכיים או רק באחת מהן ובאיזו ברך מדובר. לטעמי, אין מקום לקבל את טענת המשיב, לפיה הרגישות עליה מדובר נמצאה בברכו השמאלית דווקא נוכח תלונותיו וזאת מן הטעם שמדובר בפרשנות רפואית של קביעת הוועדה לעררים, שאינה מתפקידו של בית הדין. כמו כן, הוועדה לעררים כלל לא נימקה את החלטתה לאמץ את קביעת הוועדה מדרג ראשון, לפיה, קיים קשר סיבתי בין הפגימה הנטענת בברך שמאל לתאונה. לסיכום, מהחלטת הוועדה לעררים, כמצוטט לעיל, לא ניתן לעמוד, לא על הנימוקים שהובילו לקביעה לפיה יש להעניק למשיב נכויות זמניות ואף נכות יציבה בגין "פגיעה מניסקלית קלה" בברך שמאל דווקא; ולא על הנימוקים שבגינם קבעה הועדה כי נכות זו בברך שמאל נגרמה עקב התאונה. בנסיבות העניין, נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה לעררים המצדיק את השבת עניינו של המשיב לדיון נוסף בפניה ולמתן הבהרה באשר לליקוי שנמצא שהמשיב סובל ממנו בברך שמאל, עקב התאונה. סוף דבר - הערעור מתקבל. עניינו של המשיב יוחזר לוועדה לעררים על מנת שתבדוק את המשיב בשנית, תפרט ותבהיר את ממצאיה ותקבע את נכותו של המשיב בגין הפגימה בברך שמאל עקב התאונה. הוועדה תנמק החלטתה. המשיב ובא כוחו יוזמנו לדיון בוועדה לעררים. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. ניתן היום, ‏כ"ז ניסן תשע"א, 1 במאי 2011, בהעדר הצדדים. מיניסקוס