בעתירה זו מבקש העותר ביטול החלטת משיב מס' 1 (להלן: "פקיד הרישוי"), לפיה בוטל רישיונו של העותר להחזיק בכלי ירייה (אקדח), ביטול החלטת משיבה 2 (להלן: "ועדת הערר"), שדחתה את עררו של העותר, וכן ביטול המלצת המשיבה 3 (להלן: "המשטרה"); בנוסף מבקש העותר להורות למשטרה להשיב את אקדחו, שהפקיד בידיה. רקע לעתירה העותר יליד 1977 תושב כפר כנא, נשוי ואב לשתיים. ביום 05.01.11 השתחרר העותר משירות קבע בצה"ל. במהלך שירותו בצה"ל החזיק העותר כלי ירייה שונים. ביום 23.01.11 הגיע שוטר לביתו של העותר עקב קבלת דיווח על אירוע "אלימות במשפחה"; נגד העותר נפתח תיק פ"א (נצרת) 32670/11. השוטר עיכב את העותר ואשתו לחקירה ותפס את נשקו של העותר. ביום 26.01.11 בוטל רישיונו של העותר לכלי ירייה (להלן: "הרישיון") עקב האירוע מיום 23.01.11. ביום 27.01.2011 הפקיד העותר את נשקו בתחנת המשטרה. ביום 02.02.11 הגיש העותר בקשה לבית משפט השלום בנצרת "להחזרת תפוס לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט- 1969". בית משפט השלום נמנע מלדון בבקשתו של העותר עקב העדר סמכות בציינו, כי ההחלטה המורה על תפיסת נשקו של העותר הינה החלטה מנהלית והדרך להשיג עליה הינה באמצעות הגשת ערר בהתאם לחוק כלי הירייה, התש"ט - 1949 (להלן: "חוק כלי הירייה"). ביום 24.05.11 הוגשה השגתו של העותר למשרדי פקיד הרישוי לכלי ירייה. השגתו של העותר להשבת רישיונו נדחתה מאחר וחומר החקירה העיד על מסוכנותו של העותר. תחת הגשת ערר לועדת הערר, הגיש העותר תחילה עתירה לבית משפט זה; משהוגש הערר לאחר מכן, החליטה הועדה לדחות את הערר על רקע עמדתה העדכנית של המשטרה אשר סירבה לחזור בה מהמלצתה לבטל את רישיונו של העותר עקב תיק פ"א 32670/11. הועדה ציינה, כי מחומר החקירה עולה, כי עסקינן בעבירת אלימות במשפחה מתמשכת לרבות איומים בנשק זאת חרף חזרתה של אשת העותר מתלונתה. הועדה סברה, כי אין להשיב לעותר את רישיונו למרות שחומר החקירה בעניינו טרם גובש לכדי הליכים פליליים נגדו. בסופו של יום החליטה הועדה להעניק את הבכורה לאינטרס בדבר שלום הציבור ובטחונו על פני האינטרס האישי של העותר לשאת נשק; משהתקבלה החלטת ועדת הערר כאמור, הגיש ב"כ העותר עתירה מנהלית מתוקנת. החלטתה של ועדת הערר היא מושא העתירה שבפני. טענות העותר החלטת ועדת הערר אינה מבוססת על תשתית ראייתית ראויה; בין בני הזוג התנהל ויכוח מילולי אשר בעטיו זומנה משטרה לביתם של בני הזוג; היה על המשטרה לאמוד על טיב מערכת היחסים בין בני הזוג. העותר ואשתו חיים יחדיו שנים רבות ומעולם לא נפתח נגד מי מבני הזוג תיק פלילי. הויכוח שפרץ בין בני הזוג הינו ויכוח נפוץ ולגיטימי שאין ביסודו אלימות פיזית. דין ביטול רישיון לכלי ירייה אינו כדין מתן רישיון לכלי ירייה, שכן עת עסקינן במתן רישיון די בחשד מבוסס כדי להוות סיבה מספקת לסירוב למתן רישיון,. אולם משעסקינן בביטול רישיון, דרושה זהירות מיוחדת ואין לבטלו על סמך חשד גרידא ומבלי שנפתחה חקירה. לאור עברו הצבאי של העותר, הוא מתפרנס מביצוע עבודות אבטחה שונות. ביטול רישיונו של העותר אינו מאפשר לו להמשיך ולהתפרנס מעבודות האבטחה, וכתוצאה מכך נפגע חופש העיסוק שלו. מאז הויכוח שפרץ בין העותר לאשתו לא זומנה משטרה לביתם, ובני הזוג מנהלים אורח חיים נורמטיבי. ההליכים שקדמו להתליית רישיונו של העותר וביטולו אינם תקינים. ההחלטה להתלות את רישיונו של העותר התקבלה רק לאחר שבוטל רישיונו. בנוסף, בטרם הותלה רישיונו של העותר לא נאמר לעותר מהם החשדות אשר בעטים מבקשים להתלות את רישיונו (פרט לכך כי קיים חשד לעבירת אלמ"ב), ולעותר לא ניתנה אפשרות להשמיע את טענותיו. הערר על התליית רישיונו של העותר הוגש ביום 15.04.11; מאז הגשת הערר ועד היום טרם הוחלט בעניינו, זאת בניגוד לסעיף 12 (ג1)(3) לחוק כלי הירייה; משנקבע מועד קצוב בחוק למתן החלטה של רשות ציבורית, אי מתן החלטה במועד הקבוע בחוק מהווה התנהלות פגומה ובלתי חוקית. ההחלטה לבטל את רישיונו של העותר מבלי שהתקבלה כל החלטה בהשגתו, פוגעת בזכותו הבסיסית של העותר לפנות לערכאות. ועדת הערר אינה מהווה חותמת גומי להמלצת המשטרה ופקיד הרישוי. לאור כל אלה טוען העותר, כי ההליך שקדם לקבלת ההחלטה המנהלית אינו תקין ואף מטעם זה בלבד יש לבטל את החלטת ועדת הערר. טענות המשיבים המשיבים עומדים על דחיית העתירה. לטענתם, לא נפל כל דופי בהחלטות פקיד הרישוי וועדת הערר, אשר בחרו לאמץ את המלצת המשטרה לשלול את רישיונו של העותר. העותר הגיש את עתירתו לבית המשפט בניגוד להוראות הדין הקובעות, כי על החלטת פקיד הרישוי יש להגיש ערר. חרף זאת ולפנים משורת הדין הסכים ב"כ המשיבים, כי העותר יגיש עתירה מתוקנת אולם רק לאחר שיגיש ערר ולאחר שתתקבל החלטה בערר. החלטת ועדת הערר לדחות את עררו של העותר נסמכת על שני טעמים חלופיים; האחד, אי עמידת העותר בתבחיני המשרד לביטחון פנים והשני, התנגדות המשטרה. בניגוד לטענת העותר לפיה, מדובר בויכוח חד פעמי שפרץ בינו לבין אשתו, טוען ב"כ המשיבים, כי העותר מסר בהודעתו במשטרה מיום 23.01.11, כי בינו ובין אשתו נתגלעו ויכוחים וכי במהלך שנות הנישואין תקף את אשתו ואיים עליה בנשק, כפי שציינה אשתו בפני השוטרים שנכחו בדירתם; בהמשך הודעתו מסר העותר, כי סיפר לשוטר שהגיע לדירתם, כי אשתו בעטה בבטנו ואף התלונן על כך, שבעבר אשתו תקפה אותו והוא נזקק לטיפול רפואי. מרישומי המשטרה עולה, כי בעבר אשתו של העותר התקשרה אף היא למשטרה ומסרה פרטים המצביעים על חשד לכאורה לאלימות במשפחה, אולם סירבה להגיש בקשה לצו הגנה נגד העותר. במהלך חודש אוגוסט 2008 נמסרו למשטרה פרטים המצביעים על ויכוח שנתגלע בין בני הזוג אולם, הם סירבו להגיש תלונה פורמאלית. לחובת העותר רישומים פליליים בגין עבירה של יריה מנשק חם באזור מגורים (התיק נסגר מחוסר ראיות הגם שהעותר הודה בביצוע הירי פ"א 3015627/03 תחנת נצרת והעמקים), החזקת נשק שלא כדין והחזקת נכס חשוד כגנוב (התיק נסגר אולם העותר אישר בהודעתו במשטרה, כי מצא כדורים במטווח והשאירם אצלו), וכן תיקים בגין איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, שנסגרו אף הם. בנסיבות העניין, יש להעדיף את דבריהם האותנטיים של העותר ואשתו בתחנת המשטרה על פני חקירתם האחרונה במשטרה במהלכה טענו, כי דבריהם בנוגע לאלימות ולאיומים הינם דברי שקר. לאזרח אין זכות קנויה לקבל רישיון להחזקת נשק אישי ו/או נשק ארגוני. הזכות להחזיק נשק מותנית בקבלת רישיון לכך; על העותר מוטל הנטל להוכיח, כי הוא נכנס לגדר אחד התבחינים שפרסם משרד הפנים בהתאם להוראות חוק כלי הירייה. העותר אינו עומד בתבחיניו של משרד הפנים. מבדיקה שבוצעה ע"י המשרד לביטחון פנים-אגף כלי ירייה עולה, כי רישיון הנשק ניתן לעותר במסגרת תבחין של "שירות כוחות הביטחון", קרי לעותר אושר להחזיק נשק לצורך הגנה עצמית בלבד. הנשק בו החזיק העותר אינו יכול לשמש את העותר לצורכי עבודתו; משסיים העותר את שירותו הצבאי הוא אינו זכאי להחזיק עוד ברישיון הנשק שהיה ברשותו וזאת ללא כל קשר להמלצת המשטרה בעניין. די בחומר הראיות המנהלי המעיד על דפוס התנהגותו של העותר בעבירות בנושאי איומים ותקיפה המעלה חשש למסוכנות ולשימוש אפשרי בנשק על ידי העותר נגד אשתו. שיקול נוסף המכריע את הכף במסגרת שיקולי הרשות המנהלית הוא רישומו הפלילי של העותר בעבירות אלימות ומעורבותו במריבות ותקיפה. חרף העובדה, כי התיקים הפליליים שנפתחו נגד העותר נסגרו על בסיס שיקולים הקשורים לחקירה הפלילית ולמידת ההוכחה הגבוהה הדרושה בהליך הפלילי, אין משמעות הדבר, כי העותר לא ביצע את המיוחס לו או, כי אין חשש סביר לאלימותו. הלכה היא, כי פקיד הרישוי יכול להסתפק בעיון בחומר חקירה המצוי בתיקי חקירה פתוחים או סגורים, והוא רשאי אף לעיין במידע מודיעיני חסוי. מאחר והעותר אינו טוען, כי הוא עומד בתבחיניו של המשרד לבטחון פנים, הרי שלפנינו בקשה חדשה לקבלת רישיון לכלי ירייה, שהוגשה שנה אחרי שרישיונו הקודם בוטל. לעותר אין זכות מוקנית להופיע בפני ועדת הערר וזכות הטיעון שלו מתבטאת באפשרות שניתנה לו להגיש, עובר לדיון בעניינו, מסמכים שיתמכו בטענותיו. זכות השימוע אין משמעותה שימוע בעל-פה דווקא, והרשות יכולה למלא חובתה זו גם על דרך שימוע בכתב. רישיון להחזקת כלי ירייה- כללי על-פי הדין הישראלי, אין לו לאזרח זכות קנויה להחזיק ולשאת כלי ירייה, ועל מבקש הרישיון לעמוד בתנאים ובקריטריונים שנקבעו לצורך כך (ראו: בג"צ 423/84 עבדל רחמן נ' שר הפנים ואח'). ככלל, המדיניות הנוהגת היא מדיניות של צמצום בהיקף הענקת רישיונות לכלי ירי, בשל הסיכונים הכרוכים בהחזקת כלי ירי ובשל הצורך לשמור על שלום הציבור. בבג"צ 1958/90 בן שטח נ' שר הפנים, נאמר כדלקמן: "המדיניות הכללית בעניין זה הנקוטה על-ידי המשיבים היא, שראוי לצמצם את מספר כלי הירייה אשר בידי הציבור, בשל הסיכונים הרבים הכרוכים בהחזקה פרטית של כלי ירייה. בהתחשב במדיניות זו נקבעו כללים, בהם מפורט באילו מקרים, ועל יסוד אילו נימוקים, ראוי להעניק רישיון להחזקת כלי נשק למבקשים זאת. כללים אלה משתנים מדי פעם, בהתחשב בצרכים המשתנים, והכללים דהיום שונים מאלה שהיו קיימים בעבר, בעת שהעותר קיבל לראשונה רישיון להחזקת כלי ירייה". "סעיפים 4 ו-5 לחוק קובעים כי נשיאה והחזקה של כלי ירייה מותנית בקבלת רישיון. סעיף 12 לחוק מורה כי המוסמך ליתן רישיונות לפי החוק, רשאי, לפי שיקול דעתו, ליתן את הרישיון או לסרב לתיתו, לתת רישיון בתנאים ובהגבלות או להטיל הגבלות על רישיון שכבר ניתן, ולבטל רישיון בתוך תקופת תוקפו. כן קובע סעיף 11 לחוק, כי הרשות המוסמכת לעניין מתן או ביטול הרישיונות לפי סעיף 12, הינה, בין היתר, "פקיד רישוי, על פי המלצת קצין משטרה בכיר" (ראו: עת"מ (י-ם) 2719-05-12 איתן כהן נ' השר לביטחון פנים, ניתן ביום 11.07.2012). משמעותו של סעיף 12 לחוק כלי הירייה היא, כי לגוף המוסמך נתון שיקול דעת ליתן רישיון, לסרב לתתו, לתתו בתנאים ובהגבלות ולבטלו. על כן, עניין לנו כאן בביקורת על החלטת הגוף המוסמך, שהיא החלטה מנהלית ככל ההחלטות המנהליות, ועלינו לבחנה בכלים הידועים לנו מתחום זה. "חוק כלי היריה אינו מפרט מהם השיקולים המנחים שצריכים לעמוד בבסיס שיקול דעת הרשות המוסמכת בבואה להחליט על מתן רישיון לנשיאת נשק או ביטולו. אך ברי, כי שיקולים אלה נגזרים מהמטרה שלשמה נדרש הרישיון, מזה, ומהצורך להגן על שלום הציבור, מזה" (ראו: עת"מ (נצ') 25896-09-10 יעקב מועלם נ' פקיד רישוי לכלי יריה, ניתן ביום 06.03.2011 ע"י כב' הנשיא ד' חשין (להלן: "עניין מועלם"). הלכה פסוקה היא, כי הביקורת השיפוטית מתמצה בבדיקה האם החלטת הרשות נתקבלה ללא משוא פנים, בלא הפלייה, כשהיא מושתתת על טעמים ענייניים וללא שיקולים זרים ואם מצויה היא בתחום הסבירות (ראו: עת"מ (ת"א) 1705/05 יאני לאון נ' ועדת ערר לפי סעיף 12 לחוק כלי הירייה התש"ט- 1949 (להלן: "עניין לאון"). בית המשפט בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות המנהלית המוסמכת, הנהנית פעמים רבות מניסיון וממומחיות, בשיקול דעתו, ויימנע ברגיל מלהתערב בהחלטותיה לגופן, אלא אם מצא כי היא הפעילה את שיקול דעתה שלא בתום-לב, על יסוד שיקולים שאינם ענייניים, בחוסר שוויון, בחוסר סבירות או באופן בלתי מידתי (ראו: בג"צ 8371/09 חמי דורון נ' שר המשפטים, ניתן ביום 10.05.10). דיון ביטול רישיונו של העותר רישיונו של העותר בוטל בעקבות חקירה משטרתית אשר נפתחה נגדו במסגרת תיק אלימות במשפחה מיום 23.01.11 (פ"א 32670/11). מושכלת יסוד היא, כי הרשות המנהלית אינה מחויבת לפעול על-פי דיני הראיות הנהוגים במסגרת הליך משפטי אזרחי או פלילי. הרשות המנהלית קובעת בדרך כלל עובדות על יסוד "ראיות מנהליות" קרי, אותו צֶבֶר ראיות אשר אדם סביר היה רואה אותן כבעלות ערך הוכחתי והיה סומך עליהן לצורך קבלת החלטה בעניין שלפניו, תוך איזון ראוי ומתן משקל לקבילות הראיה. התייחס לכך כב' השופט פוגלמן, בעע"ם 1758/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שלום שגיא (ניתן ביום, 15.8.11), בציינו: "כך, אין הרשות רשאית לבסס החלטה הפוגעת בזכויות אדם על ראיות שהן בגדר שמועה בלבד, הנעדרות כל ביסוס..אך ראיות אחרות אשר רשות סבירה הייתה מסתמכת עליהן, יכולות, ולעתים אף צריכות להילקח בחשבון בטרם קבלת ההחלטה. כל ראיה לפי משקלה. המשקל הנדרש מן הראיה על מנת שניתן יהיה לבסס עליה את ההחלטה, משתנה בהתאם למהות ההחלטה ועוצמת פגיעתה בזכויות אדם מוגנות...." . בספרו "הסמכות המנהלית" כרך ב' (התשמ"ו-1996) עמד פרופ' י' זמיר, על מבחן הראיה המנהלית, בעמ' 753 כדלקמן: "בעיקרו אין הוא אלא מבחן של סבירות: הוא אומר כי הרשות המינהלית רשאית להסתמך לצורך קבלת החלטה מסויימת על כל ראיה שאדם סביר היה מסתמך עליה לצורך קבלת אותה החלטה. ראיה שאדם סביר לא היה מייחס לה שום משקל - לשון אחרת, ראיה שמשקלה אפס - אף הרשות המינהלית חייבת להתעלם ממנה. לצורך זה עליה לסנן את הנתונים העניינים, כדי לסלק מעל פניה את אלה שאין להם ערך של ראיה. שאר הראיות - הרשות צריכה לשקול אותן ולייחס להן את המשקל הראוי לצורך קביעת העובדות". סבורני, כי בענייננו פקיד הרישוי אשר אימץ את עמדת המשטרה היה רשאי להתבסס על הראיות המנהליות, שהוצגו בפניו לצורך ביטול רישיונו של העותר. מהודעת העותר במשטרה מיום 23.01.11 עולה, כי בין בני הזוג התגלעו ויכוחים רבים, וביום האירוע שבר העותר כסא פלסטיק בביתם. עוד העיד העותר, כי לפני מספר חודשים הזמין שוטרים לביתו בעקבות ויכוח שפרץ בינו ובין אשתו אולם בחר שלא להגיש תלונה; גם אשת העותר אמרה דברים דומים בהודעתה מיום 23.01.11. עצם העובדה, כי העותר ואשתו חזרו בהם מהודעותיהם במשטרה אין בה כשלעצמה כדי לאיין את החשד הסביר, בדבר מסוכנותו של העותר. דו"ח הפעולה שערך השוטר אשר ביקר בביתם של העותר ואשתו מחזק ומאשש חשד סביר זה ומלמדינו, כי מערכת היחסים בין בני הזוג עכורה היא, וכי משטרת ישראל פקדה לא אחת את ביתם. מהדו"ח עולה, כי עובר לזימון המשטרה, ביקש העותר מאשתו לעזוב את ביתם ומשסירבה, קרא העותר לשכניו וביקש מהם לסייע לו להוציא את אשתו מהבית. העותר אף ציין בפני השוטר שביקר בביתם, כי אשתו בעטה בבטנו ותקפה אותו לפני מספר חודשים וברשותו תיעוד רפואי המעיד על כך. עוד עולה מהדו"ח, כי אשתו של העותר מסרה לשוטר, כי בעבר העותר תקף אותה ולפני מספר שנים הצמיד אקדח לראשה ואיים להרוג אותה. השוטר שערך את דו"ח הפעולה הוסיף, כי אנשים נוספים מסרו לו, כי בעבר הגיעו שוטרים לביתם של בני הזוג. נוסף על כך, לעותר תיקי חקירה סגורים בגין עבירות אלימות שונות, אשר נסגרו מחמת חוסר ראיות. איני מוצא כל פסול בכך, שפקיד הרישוי והועדה הסתמכו על עמדת המשטרה לפיה, נוכח תיקי החקירה שנסגרו בעניינו, יש להורות על ביטול רישיונו של העותר. המשטרה רשאית לצורך הערכת סיכון להסתמך בין היתר על הליכים פליליים שטרם נסתיימו, על חומר חקירה המצוי בתיקי חקירה פתוחים או סגורים וכיוצא באלה (ראו: עת"מ (י-ם) 476/06 סטי נ' משרד הפנים- פקיד רישוי כלי יריה, ניתן ביום 20.11.06) . לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בעת"מ 765/04 דנציגר נ' ועדת הערר לפי סעיף 12 לחוק כלי היריה- משרד הפנים, ניתן ביום 13.04.05, לפיהם: "התייחסות המשטרה (כגוף הממליץ) ופקיד הרישוי או ועדת הערר (כגורם המחליט) למידע שלא הבשיל להרשעה, העולה למשל מתיק תלוי ועומד, צריכה להעשות בהקפדה יתירה, ובזהירות כפולה ומכופלת כל אימת שמדובר בשלילת רשיון שכבר הונפק". וכן ראו הדברים שנאמרו בעת"מ (חי') 1707-06-11 פאיז שופאני נ' משרד הפנים: "העובדה שהתיקים שנפתחו נגד העותר נסגרו מחוסר ראיות מספיקות, אינה שוללת הסתמכות על תיקים אלה. הכלל שנקבע בפסיקה הוא כי אין מניעה להביא בחשבון במסגרת בחינת השיקולים למתן רישיון נשק על ידי המשטרה, גם ראיות שלא הובילו להגשת כתב אישום, כמו מידע מודיעיני, ועוד. ראו עוד ההלכה מימים ימימה : אם נמסרה ההכרעה בעניין עברו של אדם בידי רשות מנהלית שאינה מוסמכת להשביע עדים ולגבות ראיות כדרך שראיות נגבות בבית המשפט, די לה לרשות המנהלית אם הכרעתה מבוססת על ראיות שיש בהן כדי לשכנע אדם סביר בעברו של המבקש, אפילו לא היו הראיות קבילות בבית המשפט ואפילו היה משקלן חסר בהליך שיפוטי" (בג"צ 94/62 גולד נ' שר הפנים, עמ' 1856-1857)". כאשר מדובר בזכויות קיימות, אשר אותן מבקשת הרשות לשלול הרי למרות שאין הרשות חייבת לסמוך החלטתה על פסיקתה הקודמת של ערכאה שיפוטית דוקא, דרושה בכל זאת הוכחה משכנעת, שאינה מותירה מקום לספקות סבירים כדי לבטל רישיון קיים (בג"צ 56/76 ברמן נ' שר המשטרה) . בבג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי נאמר ע"י כב' השופט ברק (כתוארו אז) כי : "רק אירוע היוצר סיכון מיוחד מצדיק ביטול הרישיון, וזאת רק כאשר התרחשותו של ארוע זה מוכחת באופן משכנע, בלא להותיר ספקות סבירים". בענייננו, סבורני, כי חומר הראיות שבתיק החקירה מצביע בבירור על התרחשותו של האירוע מיום 23.01.11 ועל מערכת היחסים העכורה שבין העותר ובת זוגו, שהגיעה לעיתים לכדי אלימות הדדית ואיומים. זימונו של העותר לשירות מילואים מיום 05.08.12 עד 16.08.12 (כפי שצויין בהודעת ב"כ העותר מיום 19.07.12) אין בו כדי לאיין את מסוכנותו של העותר הנלמדת מדפוס התנהגותו בעבר. אי עמידה בתבחינים מכתב התשובה עולה, כי לעותר ניתן רישיון לנשק במסגרת תבחין (קריטריון) של "בשירות כוחות הביטחון". העותר השתחרר מצה"ל ביום 05.01.11. מאחר והעותר מבקש לעשות שימוש בנשקו לצורכי עבודות אבטחה נראה, כי העותר אינו יכול להשתמש ברישיון שניתן לו לצרכים אלה. על העותר היה לתמוך את עתירתו במסמכים המלמדים, כי הוא עומד באחד התבחינים שנקבעו למתן רישיון לכלי ירייה, אשר על-פיו רשאי העותר לעשות שימוש בנשקו לצורך ביצוע עבודות אבטחה. סבורני, כי אין צורך להכריע בשאלה האם עתירתו של העותר הינה ניסיון לקבל רישיון חדש לכלי ירייה היות ורישיונו פג לפני שנה. הועדה ביטלה את רישיונו של העותר ועל כך אין חולק. בהקשר זה, מקובלת עלי טענתו של ב"כ העותר, לפיה לא הרי ביטול רישיון, שכבר ניתן, כהרי מתן רישיון חדש. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בעניין לאון, כדלקמן: "לא הרי ביטול רשיון, שכבר ניתן, כהרי מתן רשיון חדש. רשיון חדש, הרי הלכה פסוקה היא שגם חשד מבוסס יכול - בדרך כלל - לשמש סיבה מספקת לסרוב רשיון; אולם באשר לביטול רשיון שכבר ניתן, סבורים אנו כי אחרי מתן הרשיון, אין לבטלו ע"ס חשד גרידא ללא חקירה, שהנוגע בדבר מוזמן להשתתף בה ולהשמיע את טענותיו" (בג"צ 113/52 זקס נ' שר התעשיה והמסחר, פ"ד ו 696, 700 (1952); וראו גם בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, תש"ט-1949, פ"ד לו(1) 317, 327-328 (1981); זמיר, שם, בעמ' 756)". מי שכבר קיבל רישיון רשאי להניח, כי נעשו לגביו בדיקות מוקדמות ביסודיות הדרושה, ועל כן, הוא רשאי להסתמך על בדיקות אלה. על כן, יש לנהוג במשנה זהירות עת דנים אנו בביטול רישיון. אולם חרף זאת, לרשות שיקול דעת לשלול רישיון קיים בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת. "יכול לקרות, כי בתקופה, מאז ניתן הרישיון המקורי או מאז שחודש לאחרונה, עד ליום, שבו דנה הרשות בחידושו, אירעו דברים, אשר בכוחם להאיר את הנסיבות, הצריכות שיקול באור אחר, ובעקבותם על הרשות להימנע מלחדש את הרישיון" (ראו: בג"צ 799/80 שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה). בענייננו, לעותר נפתח תיק אלימות במשפחה (פ"א 32670/11) ובנוסף נפתחו ונסגרו נגדו תיקי חקירה בגין עבירות שונות; בנוסף, עת ניתן לו רישיון הוא היה "בשירות כוחות הביטחון"; החל מיום 05.01.11, העותר אינו משרת יותר בכוחות הביטחון. כל אלה מהווים נסיבות חדשות שלא היו קיימות בעת שהוענק לו רישיונו. נסיבות חדשות אלה בהחלט מצדיקות את ביטול רישיונו. ההליכים שקדמו לביטול רישיונו של העותר חובת הפירוט וההנמקה -זכות השימוע ביטול רישיונו של העותר תחילה ביום 26.01.11, והתלייתו לאחר מכן ביום 28.03.11 אכן מהווים מחדל, אך יחד עם זאת סבורני, כי אין לבטל מכוח מחדל זה את החלטת המשיבים. הלכה ידועה היא, כי סבירותה של החלטה מנהלית נבחנת על רקע סבירותו של ההליך שקדם לקבלתה. דרישת תקינותו וסבירותו של ההליך אשר קדם לקבלת ההחלטה המנהלית מתבטא לא אחת בצורך להגן על זכויותיו של נפגע החלטת הרשות. זכויותיו של העותר במקרה דנן לא נפגעו באופן ממשי. העותר השיג על החלטת המשטרה באמצעות מכתבו והשיג על החלטת פקיד הרישוי ואף הגיש ערר לועדת הערר. טוען ב"כ העותר, כי בטרם הותלה רישיונו של העותר לא נאמרו לו מהם החשדות אשר בגינם עומדים לבטל את רישיונו פרט לכך, כי קיים חשד למעורבותו בתיק אלימות במשפחה. ההודעה לא הוגשה לעיוני על-ידי מי מהצדדים; יחד עם זאת סבורני, כי עצם העובדה שנמסר לעותר, כי רישיונו הותלה לאור המלצת המשטרה בגין תיק פ"א 315/11 , בכך מילאה הרשות את חובת ההנמקה החלה עליה. החוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות), התשי"ט- 1958 (להלן: "חוק ההנמקות") מעגן את חובת ההנמקה אשר חלה על הרשות המנהלית. סעיף 9(א) לחוק ההנמקות מעניק פטור מהנמקות על החלטות לפי חוק כלי הירייה, כאשר גילוי הנימוקים עלול להביא לפגיעה בשלומו של אדם או בדרכי פעולה של המשטרה. "אין מדובר בפטור מוחלט, המחיל עצמו מיניה וביה על כל החלטה לפי חוק כלי הירייה, אלא בפטור מוגבל, שתחולתו מותנית בכך שההנמקה עלולה לפגוע באחד משני האינטרסים המנויים בו - שלומו של אדם או דרכי פעולה של המשטרה" (ראו: עניין מועלם). אשר על כן, איני מוצא כל פסול במכתב ההתליה שנשלח לעותר. טענת העותר, כי פקיד הרישוי אימץ את המלצת המשטרה ולא הפעיל שיקול דעת עצמאי דינה להידחות. בענייננו, הסתמכותם של פקיד הרישוי והועדה על המלצת המשטרה הינה הכרחית, היות והמשטרה היא הגוף בעל הכלים והאמצעים לבחון את התאמתו של מבקש הרישיון לשאת כלי ירייה. לפיכך, מחויבים פקיד הרישוי והועדה לתת לעמדת המשטרה והמלצתה משקל משמעותי ביותר ומקום שלא הייתה נשקלת המלצת המשטרה, דווקא אז החלטה זו הייתה נגועה בחוסר סבירות (לעניין זה ראו: ת"מ 681/08 אבו כליב נ' ראש עיריית חיפה, מיום 10.12.08, וערעור על פסק דין זה עע"מ 10692/08 אבו כליב נ' עיריית חיפה, מיום 01.07.09). לעניין זכות השימוע, אין לעותר זכות קנויה להופיע בפני ועדת הערר. העותר שטח טענותיו בפני הועדה באמצעות מכתבו. ביישום זכות השימוע לרשות נתון מתחם של סבירות, וכאשר יש מספר דרכים לאפשר לאדם להשמיע טענותיו והשגותיו בצורה הוגנת לפני הרשות, זו יכולה לבחור על-פי שיקול דעתה באחת מדרכים אלו (בג"צ 161/84 חברת ווינדמיל הוטל בע"מ נ' שר הפנים). במקרה דנן, די אף בהליך ההשגה שהגיש העותר כדי ליתן ביטוי לזכותו של העותר. באשר לטענת העותר לפיה, לא התקבלה עד היום החלטה בהשגה שהגיש לפקיד הרישוי, יצויין כי בכתב התשובה נטען, כי ביום 11.10.11 נדחתה השגתו של העותר. לאור המקובץ לעיל, לא מצאתי בהחלטת פקיד הרישוי או בהחלטת ועדת הערר משום סטייה מהותית ממתחם הסבירות ולא מצאתי עילה אחרת המצדיקה התערבותו של בית משפט זה. אשר על כן, אני מורה על דחיית העתירה. העותר ישא בהוצאות המשיבים בסכום של 5,000 ₪; סכום זה ישולם בתוך 60 יום מיום קבלת פסק-דין זה. ניתן היום, ד' אב תשע"ב, 23 יולי 2012, בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לצדדים. נשקרישיון נשק