עתירה כנגד חיוב בהיטלי ביוב

1. עתירה לביטול דרישה לתשלום היטלי פיתוח שונים שהוציאה עיריית חדרה לעותר בשל היותו הבעלים של מקרקעין המצויים בתחומי העיר. הדרישה שנשלחה ביום 9/2/2010 התייחסה לתשלום היטל ביוב, היטל אספקת מים, היטל תיעול והיטל סלילת רחובות בסך כולל של 1,776,858.50 ₪. הצדדים חלוקים ביניהם בסוגיות רבות שחלקן עוסקות בכלל ההיטלים וחלקן מתייחסות להיטלים ספציפיים. לפיכך אפרט את הרקע, את הטענות ואבחן את הטענות הכלליות והטענות הפרטניות כסדרן. רקע 2. העותר היה בעל המניות בחברת קורנל בע"מ, אשר נמחקה מרישומי רשם החברות. החברה הינה הבעלים הרשום של מקרקעין הידועים כגוש 10054 חלקה 6 (להלן "החלקה"). בשים לב למחיקת החברה, הרי שהעותר הינו הבעלים בפועל של החלקה. מדובר בחלקה בשטח של כ-13 דונם. יעוד החלקה הינו חקלאות. על החלקה מצויים מבנים שבעבר שימשו, כך לגרסת העותר, לאורוות סוסים, בית מלאכה ומחסנים. 3. ביום 1/7/08 השכיר העותר חלק מהחלקה למשיבה 3 (להלן "בטונית") (הסכם השכירות צורף כנספח 3 לעתירה). בטונית שכרה את המקרקעין לשימוש לאחסנה והרכבה של מוצרי בטון. 4. לאחר שכירת החלקה החלה בטונית לבצע בו עבודות בניה שונות וביום 20/8/08 ניתן כנגדה וכנגד העותר כבעל החלקה צו הפסקה. בחודש 2/09 הוגש כנגד העותר ובטונית (וכן כנגד אחרים) כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בגין ביצוע עבודות בניה ללא היתר בחלקה, בגין הפרת צו ההפסקה האמור ובגין ביצוע עבודות של שימוש חורג בחלקה (תיק 17926-02-09). 5. בחודש 4/10 הגישה בטונית לוועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה בקשה לקבלת היתר לשימוש חורג בחלקה (נספח 4 לעתירה). בבקשה ביקשה היתר לשימוש בחלקה לצרכי עסקה, דהיינו לאחסנה והרכבה של מוצרי בטון וכן ביקשה היתר בדיעבד למבנים שהוקמו בחלקה. 6. לאחר הגשת הבקשה לשימוש חורג שלחה העירייה לעותר דרישה לתשלום היטלי פיתוח (להלן "הדרישה") (נספח 1 לעתירה). בדרישה נאמר: "בעקבות עבודות פיתוח נרחבות אשר מבצעת העירייה, ומבדיקה שנערכה נמצא כי במתחם הנכס מצויים מקרקעין ומבנים אשר לא שולמו בגינם עד כה כלל אגרות והיטלי פיתוח כמתחייב על פי דין, הן בגין שטח המגרש והן בגין המבנים הקיימים בנכס". כן נרשם כי העבודות המבוצעות הינם על פי הכרזת מועצת העירייה בישיבתה מס' 2-09/13. 7. ההיטלים שנדרשו מהעותר היו כדלקמן: (א) היטל ביוב על פי חוק העזר לחדרה (ביוב), התשל"ה-1975 - 254,429.55 ₪. (ב) היטל אספקת מים לפי חוק העזר לחדרה (אספקת מים), התשכ"ז-1967 - 217,336.13 ₪. (ג) היטל תיעול - על פי חוק העזר לחדרה (תיעול), התשנ"ב-1992 - 81,757.22 ₪. (ד) היטל סלילה - על פי חוק העזר לחדרה (סלילת רחובות), התשנ"ה-1994 - 1,223,335.80 ₪. סה"כ עמדה הדרישה על סך 1,776,858.70 ₪. כל ההיטלים חושבו לפי שטח מגרש של 13,074 מ"ר ושטח מבנים של 947 מ"ר. 8. העותר פנה לעירייה בבקשות שונות לביטול הדרישה. בפניה הראשונה מיום 24/5/10 טען, באמצעות באי כוחו, כי כלל אינו בעל זכויות בנכס. בפניות מאוחרות יותר נדרשה העירייה למסור פרטים לדרישת התשלום ואלו נשלחו אליו כבר ביום 1/6/10. לאחר שפניות נוספות לא הואילו הגיש העותר את עתירתו זו לבית המשפט. הטענות בעתירה 9. בעתירתו מעלה העותר טענות שונות ומרובות. לטענתו לא קיימת כל "זיקת הנאה" בין עבודות התשתית המבוצעות על ידי העירייה לבין הנכס, שכן העבודות שמבוצעות אינן גובלות בנכס. העותר טוען עוד כי בעבר, בשנות ה-60 של המאה ה-20, שילם היטלי פיתוח ועל כן אין מקום לחייבו שוב בתשלום היטלים. העותר טוען גם כי חלף זמן רב מאז בוצעו העבודות בקרבת הנכס וגם מטעם זה אין לחייבו בתשלום היטלי פיתוח. העותר מבהיר כי לא ניתן היתר לשימוש חורג למבנים אשר הוקמו על ידי בטונית ועל כן אין להטיל חיוב בגין שימוש זה במבנים שנבנו ללא היתר אלא על הרשות לפעול להפסקת השימוש. בנוגע להיטלי התיעול והסלילה נטען כי הואיל ושטח החלקה מיועד לחקלאות, הרי שעומד לו פטור מתשלום. בנוגע להיטל הביוב והיטל המים נטען כי לאחר חקיקת חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, ניטלו מהעירייה הסמכויות לגביית ההיטלים. 10. במהלך הדיון בעתירה בתיק זה התברר עוד כי העירייה סומכת את דרישתה לתשלום היטל הסלילה על עבודות שבוצעו על פי הכרזת מועצת העיר מיום 28/1/09 (נספח טו' לתשובה). ההחלטה כוללת בחובה התייחסות לביצוע עבודות על פי תוכנית המתאר חד/1276 - מעבר מעל למסילת הרכבת. ההכרזה כוללת גם פירוט של הגושים והחלקות שבהם צפויות להתבצע עבודות. חלקת העותר אינה כלולה ברשימה זו ועל כן טען העותר כי אין בהכרזה הנ"ל די כדי להטיל עליו חובת תשלום היטל סלילה. 11. בעקבות הדיון שלחה העירייה הודעת הבהרה בה הסבירה כי ההכרזה מתייחסת גם לחלקה הידועה כגוש 10050 חלקה 3, הגובלת פיזית בעורף חלקת העותר. חלקה זו צפויה להיסלל והיא מיועדת לכביש. כן ציינה כי לאחר פרסום תוכנית חד/1276 פורסמה גם תוכנית חד/1300, המהווה תכנית מפורטת ל-חד/1276 ובה צוינה גם חלקת העותר. בעקבות טענות אלו הוסיף העותר וטען כי חד/1300 הינה תוכנית מתאר עצמאית ועל כן אין בהכרזה על ביצוע עבודות לפי תכנית חד/1276 כדי לבסס הטלת חיוב בהיטל סלילה לעבודות שכלולות רק בתוכנית המאוחרת יותר. 12. העירייה מצידה העלתה מספר טענות סף ובהן טענת שיהוי וחוסר תום לב. כן טענה כי לבית משפט זה אין סמכות לדון בטענות כנגד דרישת היטל הביוב וכי הסמכות לתקוף את הדרישה נתונה אך ורק לוועדת הערר הפועלת על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962. לגופם של דברים נטען כי הדרישה נשלחה בעקבות הבקשה למתן היתר לשימוש חורג. העירייה מבהירה כי בוצעו ומבוצעות על ידה עבודות תשתית בקרבת החלקה, לרבות בנכסים גובלים ועל כן ביקשה לדחות את העתירה. 13. העותר צירף לעתירה גם את חברת בטונית בטענה כי ככל שיוטל עליו לשאת בתשלומי ההיטלים הרי שבטונית היא החייבת בתשלום. בטונית הצטרפה לטענות העותר בעניין תקיפת הדרישה, אולם טענה כי בכל מקרה אין מקום להשית עליה את החיוב בתשלומי ההיטל. דיון והכרעה 14. כפי שניתן לראות ההכרעה בעתירה מחייבת התייחסות לעניינים שונים ולטענות שונות. אפתח תחילה במספר הערות כלליות על המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית לעניין היטלי פיתוח ולאחר מכן אבחן את הטענות ביחס לכל אחד מההיטלים. היטלי פיתוח - כללי 15. קיומם של חיים מודרנים בקהילה מחייב את הרשויות המקומיות להקמת והחזקת תשתיות בתחום המוניציפאלי. תשתיות אלו כוללות דרכי גישה, ניקוז, אספקת מים, מערכות ביוב וכדומה. הקמת התשתיות השונות הינה בסמכות העירייה ואין חולק כי מימוש הסמכות הנ"ל הינו בין התפקידים המרכזיים של הרשות המקומית. לצורך הקמת התשתיות זקוקה הרשות המקומית למימון. מימון זה עשוי להתקבל מגביית מיסים עירוניים (ארנונה), הקצבות ממשלתיות, מכירת שירותים ונכסים או מהטלת תשלומי חובה נפרדים על התושבים. סעיפים 250, 251 לפקודת העיריות מסמיכים את העירייה להתקין חוקי עזר ולהורות על הטלת היטלים, אגרות ודמי השתתפות על כל אדם לצורך ביצוע "[...] הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשות על פי הפקודה או על פי דין אחר או לעזור לה בביצועם [ ...]". 16. במסגרת סמכויות אלו התקינו הרשויות המקומיות בכל רחבי הארץ חוקי עזר הקובעים הוראות בדבר ביצוע תשתיות והטלת חובת תשלום על בעלי נכסים לשם מימון העבודות. התשלומים לביצוע העבודות הוטלו על התושבים בדרכים שונות. בעבר מקובל היה להטיל תשלומים בשיטת "דמי השתתפות" - שיטה שהייתה מבוססת על החזר ההוצאות שהוציאה הרשות בגין ביצוע תשתיות ששירתו את הנכסים השונים שברחבי הרשות. בשיטה זו נדרשו בעלי הנכסים לשאת רק בהחזר ההוצאות לביצוע תשתיות ששירתו את נכסיהם באופן ישיר, כלומר נדרשה זיקת מימון ישירה בין הוצאות הרשות לבין התשתיות ששירתו כל נכס. שיטה זו נזנחה במשך השנים וכיום מקובל במרבית הרשויות המקומיות להטיל על התושבים חובת תשלום ב"שיטת ההיטל". החיוב בשיטת ההיטל מבוסס על תעריף קבוע שנקבע בשים לב להוצאות הצפויות לביצוע התשתיות בכל שטחי הרשות וללא קשר לעלויות ביצוע התשתיות המשרתות כל נכס (ראה ע"א 4435/92 עיריית ראשון לציון נ' חב' מאיר סדי בע"מ, פ"ד נב(3) 321, 327 (1998); עע"מ 11646/05 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' צרפתי (ניתן ביום 5/9/07); עע"מ 2314/10 עיריית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ (ניתן ביום 24/6/12)). בשיטת ההיטל אין צורך בקיומה של זיקת מימון ישירה בין ההוצאות שהוציאה הרשות להקמת התשתיות לבין הנכסים שבעליהם מחויבים בתשלום. 17. ניתוק הזיקה המימונית הישירה העלה את שאלת חוקיות הטלת ההיטלים. סוגיה זו עלתה לדיון בע"א 889/01 עיריית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקעות ובניה בע"מ, פ"ד נז(1) 340, 361 (2002), שם סבר השופט אנגלרד כי הטלת חיוב בשיטת ההיטל מקרבת את הדרישה להטלת חובת תשלום מס שאינה בסמכות העירייה. למרות הקושי הטמון בדרישת תשלומי חובה על פי שיטת ההיטל קבעו בתי המשפט כי די בקיומה של זיקת הנאה רופפת כדי להביא את החיוב בדלת אמות סמכותה של הרשות המקומית (עע"מ 11646/05 הנ"ל). עם זאת בתי המשפט קבעו כי על הרשות להקפיד על קיום שני תנאים מצטברים בטרם יוטלו תשלומי חובה על בעלי הנכסים; האחד, הקמת תשתית בפועל בנכס גובל שמקים זיקת הנאה מינימאלית; השני, הסכומים שיגבו ישמשו רק לתכלית לשמה נגבו ולא יהוו מכשיר להעשרת הקופה הציבורית (ראה עע"מ 11646/05 ועע"מ 2314/10 הנ"ל פסקה 13). 18. שיטת דמי ההיטל שונה משיטת דמי ההשתתפות לא רק בשאלת קיומה של הזיקה בין ההוצאות בפועל לנכס, אלא גם בשאלת מועד החיוב. בעוד שבשיטת דמי ההשתתפות מחויב בעל הנכס לשלם עבור כל הוצאה שהוצאה בסמוך למועד הוצאתה, הרי שבשיטת ההיטל מוטל על כל בעל נכס חיוב חד פעמי. חיוב זה מבוסס על התעריף שמחושב גם מתוך ציפייה להוצאות עתידיות של הרשות (עע"מ 2314/10 הנ"ל פסקה 28). בעע"מ 2314/10 הבהיר בית המשפט כי על מנת להקל על בעלי הנכסים ניתנה לרשות המקומית האפשרות לפצל את אותו חיוב כולל לשלבים. בשלב ראשון יחויב בעל הנכס לשלם את ההיטל עם היווצרה של זיקת הנאה ראשונית בין הנכס לתשתיות שבוצעו בנכס גובל. בשלב זה יחויב בעל הנכס רק בהיטל המחושב על פי התעריף הכללי ועל פי הבניה הקיימת בפועל בנכס (ככל שהיא קיימת). בשלב שני יחויב בעל הנכס בתשלום בגין כל תוספת בניה, כשהחישוב ייעשה על פי התעריף הכללי ועל פי היקף הבניה הנוספת (שם פסקה 19). 19. בשים לב לפיצול החיוב נקבע כי אין צורך בהוכחת זיקת הנאה חדשה לנכס כאשר מבוצעת בו תוספת בניה. החיוב הנוסף אינו אלא חיוב משני המבוסס על קיומה של זיקת ההנאה הראשונית וכך נאמר: "נוכח מאפייניה של שיטת ההיטל, החיוב בתשלום בגין תוספת בניה הוא חיוב משלים במהותו. בתור שכזה, אין הוא נדרש לקיים זיקת הנאה "חדשה" לנכס, מאחר שהזיקה המתחייבת כבר קיימת: היא נוצרה בעבר, עם ביצוען של עבודות התשתית שהקימו את עילת החיוב הראשונית בגין השטח הבנוי, והיא נותרת בעינה גם ביחס לחיוב המשלים, מאחר שהנכס ממשיך כל העת להשתמש בתשתית הקיימת וליהנות ממנה. זיקת ההנאה אינה מותנית אפוא בהקמת תשתיות נוספות, והחיוב המשני בהיטל אינו אלא המשכו והשלמתו של החיוב הראשוני. במילים אחרות: החיוב המשני הוא חלק בלתי-נפרד מהיטל אחד שמועד החיוב בו אך פוצל לחיוב ראשוני ולחיובים עתידיים-נדחים". בשים לב לאמור קבע בית המשפט כי בשל כל תוספת בניה יחויב בעל הנכס בתשלום היטל. כן קבע בית המשפט כי גם מקום בו הבניה הנוספת בוצעה שלא כדין וללא היתר, יחויב בעל הנכס בתשלום ההיטל בגין עבודות בניה נוספות אלו (פסקה 29 לפסק דינו של השופט פוגלמן ופסקה 3 לפסק דינו של השופט מלצר). משפרשנו את עקרונות שיטת ההיטל נפנה לבחון את הטענות בענייננו. את הטענות נבחן בשים לב להיטלים השונים. אתחיל בהיטל הסלילה. היטל הסלילה 20. היטל הסלילה הוטל על העותר מכוחו של חוק עזר לחדרה (סלילת רחובות), התשנ"ה-1994 (להלן "חוק הסלילה"). סעיף 4 לחוק הסלילה קובע: "(א) בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב) חייב אדם שהוא בעל נכס גובל ביום התחלת הסלילה או אחריו למעט בעל נכס שהוא שטח חקלאי, בתשלום היטל בעד סלילת כביש ובעד סלילת מדרכה, ובלבד שלא ישולם היטל יותר מפעם אחת בעד אותו נכס; תעודת המהנדס בדבר יום התחלת סלילה תהא ראיה לדבר. (ב) הוקם בנין, הוספה בניה לבנין או נהרס בנין והוקם במקומו בנין חדש, אחרי התחלת סלילה, יחול ההיטל, לפי הענין, על אדם שהוא בעל נכס גובל ביום מתן היתר בניה או אחריו. (ג) (1) בעל נכס שהוא שטח חקלאי לא ישלם היטל עד לשינוי ייעודו של הנכס לפי הוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965; (2) שונה ייעודו של נכס שהוא שטח חקלאי, ישלם בעלו היטל לפי הוראות חוק עזר זה. (ד) ראש העיריה רשאי לדרוש את תשלום ההיטל מבעל נכס גובל במועד כאמור בסעיף קטן (א) או (ב) או (ג), לפי הענין; היו לנכס יותר מבעל אחד בעת ובעונה אחת, רשאי ראש העיריה לדרוש את תשלום ההיטל מכולם יחד אם מכל אחד מהם לחוד". ראינו כי על פי הוראה זו החייב בהיטל הינו בעל הנכס. "בעל" מוגדר בסעיף 1 לחוק הסלילה והגדרה זו כוללת בחובה את הבעלים הרשום, לרבות חוכר לדורות, או חוכר וכן על שוכר המחזיק בנכס לתקופה של 3 שנים לפחות (בכפוף לתנאים שקבועים בסעיף). אין חולק כי העותר הינו בעל החלקה (אף כי החלקה רשומה על שם חברה שנמחקה) ועל כן הוא חייב בתשלום ההיטל. מערכת היחסים שבין העותר לבטונית אינה רלבנטית להליך זה, שהוא הליך מינהלי כנגד הרשות, וגם אם ניתן להטיל חיוב גם על בטונית אין הדבר פוטר את העותר מחובתו בתשלום ההיטל. פטור לשטח חקלאי 21. טענתו הראשונית של העותר הינה כי החלקה הינה שטח חקלאי הפטור מתשלום היטל. לטענתו הגשת בקשה לשימוש חורג אינה משנה את הפטור, שכן כל עוד לא שונה היעוד לאחר קבלת כל האישורים כנדרש על פי חוקי התכנון והבניה, יש להתייחס לחלקה "כשטח חקלאי". 22. טענה זו אין לקבל. ראשית נזכיר כי בסעיף 1 לחוק הסלילה נקבע כי על מנת ששטח יוגדר כשטח חקלאי לא די שייעודו לחקלאות אלא צריך להוכיח כי "[...] אינו משמש בפועל לעניין שאינו חקלאי, כגון מגורים, מסחר, תעשיה, מלאכה, החסנה, וכיוצא בהם". הואיל ואין חולק כי בטונית עושה בחלקה שימוש שאינו חקלאי (ולטענתה כך היה גם בעבר), הרי שהשטח אינו "שטח חקלאי" במובן הוראות חוק הסלילה ואין לפטור את בעליו מתשלום ההיטל. שנית, ראינו כי בעע"מ 2314/10 נקבע מפורשות כי גם מקום שבו בוצעה בנייה שלא כדין יש אפשרות לחייב את בעל הנכס בתשלום היטל. הדבר מובן, שהרי אם לא כן יהנה מי שפעל שלא כדין מפטור על אף שהוא נהנה מהתשתיות העירוניות וברי כי זוהי תוצאה בלתי צודקת ובלתי סבירה. כבר נאמר "אין לקבל פרשנות שמצבו של בעל נכס הפועל שלא כחוק יהיה טוב מזה של בעל נכס שפועל כחוק" (עע"מ 2314/10 הנ"ל פסקה 29 לפסק דינו של השופט פוגלמן). על כן אין בסיס לטענה כי כל עוד לא ישונה הייעוד פטור העותר מתשלום ההיטל וברי כי מרגע שהתגלה השימוש החורג, לא כל שכן מרגע שהתבקש אישור לשימוש שכבר נעשה ולבניה שבוצעה, ניתן וצריך לדרוש מהעותר לשאת גם בתשלום היטלי הפיתוח. נכס גובל 23. מרבית הדיון בתיק זה התנהל סביב השאלה האם עבודות הסלילה שבוצעו ומבוצעות על ידי העירייה הינן גובלות בחלקה.    חוק הסלילה מגדיר:   ""נכס גובל " - נכס הגובל רחוב או קטע מרחוב, בין שיש מאותו רחוב או קטע מרחוב גישה לנכס ובין אם לאו, לרבות -   (1)  נכס שיש גישה אליו מאותו רחוב גובל או קטע מרחוב גובל דרך נכס אחר, דרך מדרכה, דרך סמטה, דרך מדרגות או כיוצא באלה; (2)  נכס שבינו לבין רחוב גובל או קטע מרחוב גובל יש תעלה, ביב, חפירה, רצועת ירק, נטיעות, שדרה או כיוצא באלה, כולם או מקצתם;"              רואים אנו כי הגדרת "נכס גובל" הינה רחבה וכי אין הכרח לקשר ישיר של צמידות בין הנכס נשוא החיוב לרחוב שבו מבוצעות עבודות התשתית. עם זאת נדרשת זיקה מינימאלית (השווה עע"מ 1004/04 בן אברהם נ' עיריית חדרה, פ"ד נט(4) 166 (2005); עע"מ 4778/06 ויזר נ' עיריית חדרה (ניתן ביום 25/2/08)).             הגדרת אותה זיקה מינימאלית שבין הנכס נשוא החיוב לעבודות המבוצעות אינה פשוטה וההכרעה בדבר קיומה או העדרה של זיקה מבוססת בהכרח על ניסיון החיים והחוש המשפטי של הפוסק בדין. על כן הקביעה בדבר קיומה של הזיקה הנדרשת מחייבת הקפדה יתירה (ראה עע"מ 11646/05 הנ"ל). העדרה של זיקה מספקת תקרב את ההיטל אל עבר הגדרת "המס" הטהור ותעלה מחדש את שאלת סמכותן של הרשויות המקומיות לחוקק חוקי עזר המטילים חובת תשלום היטל (עע"מ 11646/05 הנ"ל). 24. העירייה ציינה בדרישה את הכרזת העירייה מיום 28/1/09 (החלטה בישיבה מיום 2-09/13), שבה הוכרז על ביצוע עבודות לפי תוכנית חד/1276. הכרזה זו לא כוללת את חלקת העותר. עם זאת ההכרזה אינה מתייחסת לרשימת הנכסים הגובלים לעבודות אלא לרשימת הנכסים והחלקות שבהם יבוצעו העבודות. בין החלקות הנ"ל מצויה חלקה 3 בגוש 10050 שהיא חלקה גובלת בעורף הנכס. בהודעת ההבהרה של העירייה נטען כי העבודות בעורף הנכס, ברחוב גן שמואל, מבוצעות על פי תוכנית חד/1300, המהווה תוכנית מפורטת ל-חד/1276. 25. עיון בתוכניות שהוצגו מלמד כי בתשריט תוכנית המתאר חד/1276 אין התייחסות לחלקה והכביש ברחוב גן שמואל מסומן בחלקה 3 בגוש 10050 באופן כוללני, ללא פירוט החלקות הסמוכות. עם זאת בתוכנית חד/1300 מסומנות החלקות ומסומן הכביש בהמשך לכביש המסומן ב-חד/1276. יתירה מזו, בתוכנית חד/1300 המוכתרת כ"תוכנית שינוי מתאר מקומית" מפורטות כל החלקות לגביהן חלה התוכנית ובהן גם חלקת העותר. הכביש מסומן בעורף החלקה באופן שהוא נוגס בחלקה עצמה (ראה גם התרשים הכלול בהודעת ההבהרה של העירייה). 26. אין ספק כי עבודות הסלילה על פי תוכנית חד/1300 צפויות להתבצע בעורף הנכס ובשטח הגובל בנכס. עם זאת אין להתעלם מכך כי דרישת העירייה לא הייתה ברורה עד לקבלת ההבהרה. גם תשובת העירייה לעתירה כללה התייחסות לעבודות סלילה במתחם הרכבת בכללותו וברחובות הסמוכים למחלף שמעל המסילה, אף שעבודות אלו אינן עבודות גובלות בחלקה. למרות זאת ואף כי רצוי היה כי העירייה תציין את התוכנית באופן ברור, ותפרט את המיקום המדויק של העבודות הגובלות כבר בשלב משלוח הדרישה, דומה שלאחר שהובהרו הטענות ניתן לקבוע כי העירייה מבצעת עבודות סלילה שחלקן גובלות עם חלקת העותר. עם זאת אעיר כי טענת העירייה כאילו תוכנית חד/1300 מהווה תוכנית מפורטת ל-חד/1276 אינה לגמרי מדויקת. תוכנית חד/1300 הינה תוכנית שתכליתה העיקרית הינה איחוד וחלוקה שלא על פי הסכמת הבעלים - הכל כקבוע בכותרת התוכנית עצמה. התוכנית מתייחסת לאיחוד וחלוקה של חלקות סמוכות לחלקת העותר ושמרביתן אינן כלולות בשטח תוכנית חד/1276. עם זאת חלק מהשטחים הרלבנטים המצויים בתחומי התכנית חד/1276 מופיעים גם בכותרת חד/1300 ובהם שטחים הגובלים בנכס ובמיוחד חלקה 3 בגוש 10050. ניתן לסכם ולקבוע כי מרבית העבודות נשוא ההכרזה וצווי התחלת העבודה שצרפה העירייה עוסקות במתחם רחב היקף, שאינן בגדר עבודות הגובלות בנכס. לעומת זאת העבודות בעורף הנכס, בחלקה 3 בגוש 10050, הינן גובלות. צווי התחלת העבודה גם הם כוללניים, אולם יש בהם די כדי למלא את הדרישה לצו התחלת עבודה לגבי המתחם כולו, לרבות סלילת רחוב גן שמואל בעורף הנכס. אין ספק שבנסיבות אלו קיימת זיקת הנאה מספקת, כנדרש על פי הפסיקה, בין העבודות שבעורף הנכס (סלילת המשך רחוב גן שמואל) לבין החלקה ועל כן על העותר לשלם את היטל הסלילה כנדרש. בהערת אגב אזכיר כי טענות דומות לאלו המועלות בתיק זה נשמעו גם מבעלי חלקות סמוכות וכי בעת"מ 32431-08-10 קבעתי כי גם בעלי חלקה סמוכה חייבים בתשלום היטל הפיתוח, שכן עבודות הסלילה בחלקה 3 בגוש 10050 הינן עבודות בנכס גובל. 27. עוד אציין כי גם אם העבודות נשוא ההכרזה לא היו מתבצעות בנכס גובל עדיין רשאית הייתה העירייה לבסס את דרישת התשלום על עבודות שבוצעו בעבר ברחובות סמוכים, כמו רחוב פרנק. ראינו לעיל כי מקום שבו מבוצעות תוספות בנייה רשאית הרשות המקומית לדרוש תשלום היטל בשל העבודות הנוספות. כך גם אם העבודות הנוספות בוצעו ללא היתר. כך גם מקום שבו נכס הופטר מתשלום בהיותו שטח חקלאי אולם השימוש בו שונה. כמובן שבמקרה שכזה ניתן לחייב רק בשל העבודות הנוספות או השימוש החדש. במקרה הנוכחי העירייה ציינה בהודעת הדרישה כי היא מתבססת על ההכרזה החדשה ולא ביססה את הדרישה על אותן עבודות שבוצעו בעבר ועל כן אין צורך להרחיב את הדיון ולבדוק את הטענות הנוגעות לעבודות שבוצעו בעבר. תשלומי העבר 28. העותר טוען גם כי בעבר שולמו על ידו תשלומים בגין היטלי פיתוח וכי קיבל אישור שאינו חייב בהיטלים נוספים. לפיכך, ועל פי העקרון של תשלום חד פעמי, טוען הוא כי אין מקום להטלת חיוב נוסף כיום. 29. גם טענה זו דינה להידחות. ראשית נזכיר כי עם הגשת הבקשה לשימוש חורג התגלה כי החלקה אינה משמשת עוד "כשטח חקלאי" פטור ועל כן ברי שמרגע ובו התבררו העובדות קמה חובת תשלום ההיטלים. שנית, העותר מפנה לאישורים משנת 1970 (נספח 14 לעתירה). אישורים אלו אינם מהווים אישור לתשלום היטל סלילה אלא רק אישור על העדר חובות בגין סלילה. כזכור בשנת 1970 היה העותר פטור מתשלום היטל סלילה שכן השימוש בנכס היה חקלאי. זאת ועוד, בשנת 1970 החיוב היה על פי שיטת דמי ההשתתפות ולא בשיטת ההיטל ועל כן ברי שאין בתשלום דמי השתתפות ששולמו, אם בכלל, כהחזר הוצאות שהוצאו בפועל, כדי לשלול חיוב בהיטל סלילה על פי שיטת ההיטל, שהוא חיוב המנותק מזיקה ישירה. 30. ניתן לסכם ולקבוע כי טענות העותר כנגד דרישת העירייה לתשלום היטל סלילת רחובות דינן להידחות ועל העותר לשלם את ההיטל כנדרש. היטל תיעול 31. חוק העזר לחדרה (תיעול), התשנ"ב-1992 (להלן "חוק התיעול"), קובע חובת תשלום היטל על בעלי נכסים המצויים ב"אזור איסוף"; (סעיף 3(א) לחוק התיעול). "אזור איסוף" מוגדר בסעיף 1 לחוק התיעול: "שטח הנמצא במרחב תכנון מקומי חדרה שקבע המהנדס כאזור לאיסוף מי גשמים או מים עליונים, למובילי הניקוז או לתעלות הניקוז הציבוריות; לא קבע המהנדס שטח או שטחים כאמור, יהא אזור האיסוף כל שטח מרחב התכנון המקומי חדרה;" העירייה צרפה תעודת עובד ציבור מיום 30/11/11 ולפיה מהנדס העיר הכריז כי כל "שטח מרחב התכנון המקומי חדרה" הינו אזור איסוף אחד. 32. בע"א 13/09 א.ר.י. מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ נ' עיריית בת-ים (ניתן ביום 18/7/2011) אומר בית המשפט: "לאור מאפיינים אלו של היטל התיעול יכולה להתעורר בעיה כאשר הרשות המקומית מגדירה את כלל שטח שיפוטה כ"אזור איסוף" ומרחיבה למעשה את האזור הפיזי של מושא ההנאה. במצב שבו אין הצדקה עניינית להגדרה זו, וקיימים הבדלים ניכרים בין מערכות הניקוז, והנתונים הטופוגרפיים באותה רשות, אזי זיקת ההנאה של פעולות התיעול עלולה ל"התרחק" עד כדי ניתוק הזיקה. כלומר במקרים בהם בשטח הרשות יש מספר מאגרי היקוות, אזי ייתכן ואין הצדקה עניינית להטיל היטל או אגרה בגין פעולה העוזרת הלכה למעשה לאזור ניקוז אחד ואינה תורמת דבר לאזור ניקוז אחר באותה רשות. במצב דברים זה תתקשה הרשות להצדיק גביית היטל או אגרה מבעל נכס שלמעשה כלל אינו נהנה מביצוע עבודות התיעול. ניתוק זיקת ההנאה, אשר מלכתחילה הינה ייחודית בנושא התיעול, עלולה לשמוט את הקרקע מתחת לסמכותה של הרשות לגבות את ההיטל (ראו ע"א 889/01 עיריית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקעות ובניה בע"מ, פ"ד נז(1) 340 (2002), וכן שפיר, עמ' 762-763). עם זאת, כאשר קיימת הצדקה עניינית להכרזה על כלל אזור השיפוט של העיר או הרשות כאזור איסוף, לדוגמא לאור הנתונים הטופוגרפיים ומקומם של מאגרי ההיקוות באזור, אזי אין כל מניעה לעשות כן, כפי שנקבע בבג"ץ 667/87 גולן נ' ראש עיריית נתניה, פ"ד מב(4) 12, 14-15 (1988). כאשר רשות מקומית, בהתאם לחוות דעת מקצועית, מוכרזת כאזור איסוף אחד, ניתן לקבוע, ללא חשש, כי כל עבודת תיעול בתחומי הרשות יש לה זיקה לכלל הנכסים בתוך אותה הרשות, ולא מתעורר כל קושי במצב דברים זה. אך כאמור הכרזה שכזו צריכה להיעשות תוך בחינה זהירה ובדיקה מקצועית". בפסק דיני בעת"מ 32431-08-10 התייחסתי להכרזה שכזו וקבעתי: "הסתמכותה של העירייה על הסיפא להגדרת אזור איסוף אינה מספקת. הוראות חוק העזר נועדו לאפשר את פיצול העיר לאזורי איסוף נפרדים, שיחולקו על פי שיקולים מקצועיים ובשים לב למבנה הטופוגרפי של העיר. בדרך זאת נשמרת זיקת הנאה כלשהי, אף אם רופפת, בין דרישת תשלום ההיטל לבין השימוש במקרקעין נשוא החיוב. הכרזת כל העיר כאזור איסוף אחד הופכת את תשלום היטל התיעול למס, שהרי יש בכך ניתוק מוחלט של הצורך בזיקת הנאה (ראה ע' שפיר לעיל, עמ' 761 - 763). דומה שהכרזת כל העיר כאזור איסוף מנוגדת לתכלית הוראת החוק לתיעול. אמנם בבג"צ 667/87 גולן נ' ראש עיריית נתניה, פ"ד מב(4) 12 (1988) אישר בית המשפט העליון הכרזה שכזו, אולם שם סמך בית המשפט על חוות דעת שקבעה כי כל העיר הינה אזור היקוות אחד וכי יש בסיס מקצועי להגדרתה כאזור איסוף אחד". באותו מקרה לא צורפה תעודת עובד הציבור בדבר ההכרזה אלא העירייה הסתמכה רק על האמור בסיפא להגדרת אזור איסוף. כדי לתקן את החסר במקרה הנוכחי הוגשה, אף כי באיחור, תעודת עובד הציבור מיום 30/11/11, אלא שתעודת עובד ציבור זו אינה מספקת. קביעת אזור איסוף צריכה להיעשות על פי קריטריונים מקצועיים ותכנוניים. לא יתכן שמהנדס העיר קובע כי כל העיר הינה אזור איסוף אחד, מבלי לבחון כל קריטריון אלא רק על מנת להכשיר את דרישת התיעול בדיעבד. סדר הדברים צריך להיות הפוך; תחילה על המהנדס להגדיר, על פי פרמטרים וקריטריונים מקצועיים, את אזורי האיסוף בעיר. רק לאחר מכן ניתן להטיל היטל על בעלי נכסים באזורי האיסוף שהוגדרו ואשר בהם בוצעו עבודות תיעול. 33. די באמור כדי להביא לביטול דרישת תשלום היטל התיעול. אוסיף גם כי העירייה לא צירפה את החלטת מועצת העיר בדבר הטלת החיוב בתשלום היטל התיעול, כנדרש לפי סעיף 2(ג) לחוק התיעול וגם בכך יש פגם. על כן אני מורה על ביטול הדרישה שנשלחה לעותר לתשלום היטל התיעול. היטלי מים וביוב - כללי 34. בטרם נדון בטענות בנוגע להיטלים לגופם מתחייבת התייחסות לשתי שאלות; סמכות העירייה לדרוש את תשלום ההיטלים; והסמכות העניינית של בית משפט זה לדון בטענות כנגד דרישת היטל הביוב. 35. העותר טוען כי עם חקיקת חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 (להלן "חוק תאגידי מים"), ניטלה מהעירייה הסמכות להטיל חיובים בגין היטלי אספקת מים וביוב וזו הועברה לתאגיד המים שהוקם בתחומה, הוא תאגיד מי חדרה בע"מ. העותר מפנה להוראת סעיף 139 לחוק תאגידי המים. העירייה טוענת לעומתו כי הסמכות לגבות היטלי מים בגין העבודות נשוא הדרישה שנשלחה לעותר נותרה, על פי ההסכמה בינה לבין התאגיד, שלה. העירייה מדגישה כי חבותו של העותר התגבשה טרם חקיקת חוק תאגידי המים וטרם העברת הסמכויות לתאגיד מי חדרה ועל כן העירייה עומדת על סמכותה לדרוש תשלום ההיטל. 36. סעיף 139 לחוק תאגידי מים קובע: "(א) החל ביום תחילת פעילות החברה תהיה כל אחת מן הרשויות המקומיות שבתחום החברה (להלן - הרשות המקומית) משוחררת מחובותיה לאספקת שירותי מים ושירותי ביוב וכן מחובותיה לביצוע פעילות נוספת שהיא העבירה לחברה, ויינטלו ממנה סמכויותיה על פי כל דין בכל הנוגע לאספקתם ולהטלה ולגביה של תשלומי חובה בקשר אליהם; ואולם אין בכך כדי לגרוע מחובות הרשות המקומית כבעלת מניות בחברה. (ב) בלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א), הרשות המקומית לא תפעל, לענין אספקת שירותי מים ושירותי ביוב ולענין שהיא העבירה לחברה, כאמור בהוראות החוקים האלה ובתקנות ובחוקי העזר שהותקנו מכוחם, לפי הענין: (1) סעיפים 235(2), 237 ו-238 לפקודת העיריות; (2) סעיף 147 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950, ולצו המועצות המקומיות (ב), תשי"ג-1953, וסעיף 63(א) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958; (3) פקודת העיריות (אספקת מים); (4) חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962". הוראה זו משקפת את מטרת החוק, להעביר לגורם נפרד ועצמאי את כל הטיפול בהקמת תשתיות מים וביוב, אחזקתן, השגת המימון וגביית ההיטלים הנדרשים לשם כך, ולנתק את הטיפול בתשתיות המים והביוב משאר פעולות הרשות המקומית. סעיף 139 אינו קובע מועד אחיד וחד משמעי להעברת הסמכויות והחובות מהעירייה לתאגיד המים. העברת הסמכויות על פי הסעיף הינה במועד "תחילת פעילות החברה". ודוק, לא מועד הקמתה אלא מועד תחילת הפעילות. בכך ביקש המחוקק ליצור רצף ולא להותיר חלל בין פקיעת סמכויות העירייה ועד תחילת הפעילות בפועל של התאגיד. זאת ועוד, החוק אינו קובע כי תחילת פעילות התאגיד תיעשה במועד אחיד ביחס לכל הסמכויות שיעברו אליו והעברת התפקידים והסמכות עשויה להעשות בשלבים . 37. התניית העברת הסמכויות בתחילת הפעילות יוצרת קושי, שהרי קשה לדעתי ולהגדיר מתי החלה פעילות התאגיד, במיוחד כאשר יתכן וזו החלה בשלבים. לקושי האמור מתווסף קושי נוסף. חוק תאגידי מים ביקש גם לשנות את דרך מימון התשתיות וקבע כי התשלום יבוצע על פי כללים שתקבע מועצת הרשות (סעיפים 103-101 לחוק תאגידי מים). בין היתר מצווה הרשות לקבוע כללים לעניין תשלומים חד פעמיים או שוטפים למימון הקמת מערכת מים או ביוב, הכל תוך התחשבות בהיטלים ששולמו בעבר (סעיף 103). בעקבות הוראות אלו הותקנו כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), התש"ע - 2009 (להלן "כללי תאגידי מים"). עם זאת כללים אלו טרם נכנסו לתקפם. על פי הוראת המעבר שפורטה בכלל 36 רשאי תאגיד המים לגבות היטלי ביוב והיטלי הנחת צינורות על פי חוקי העזר של הרשויות. משמע, עם העברת הסמכות לתאגיד עברו לו גם הסמכויות לגבות היטלים וזאת עד לכניסת הכללים לתוקף. 38. מכל האמור ברי כי יש לכאורה צורך לנסות ולאתר תחילה את מועד תחילת פעילותו של התאגיד ומועד העברת הסמכויות לגביית ההיטלים מהעירייה לתאגיד. למעשה, רק לאחר איתור המועד ניתן לבחון האם העירייה הייתה מוסמכת לדרוש את תשלום ההיטלים מהעותר אם לאו. מלאכת איתור כזו מחייבת בירור עובדתי, אולם בירור זה נחסך בענייננו. העתירה המקורית הוגשה הן כנגד העירייה והן כנגד התאגיד. בבקשה מס' 2 הודיע התאגיד כי החל פעילותו ביום 1/11/08. כן הודיע כי דרישות ההיטל שנשלחו לעותר מתייחסות לעבודות תשתית שבוצעו טרם תחילת פעילותו ועל כן התאגיד אינו מבקש לגבות את ההיטלים בגין עבודות אלו. התאגיד הבהיר כי על פי המוסכם בינו לעירייה, העירייה היא שזכאית לקבלת תשלומי ההיטלים. בשים לב להודעה זו הוסכם על מחיקת העתירה כנגד התאגיד. משמע, בנסיבות מקרה זה אין צורך להכריע בשאלה למי הסמכות לדרוש את ההיטלים, לעירייה או לתאגיד, שכן מוסכם כי הסמכויות לגביית ההיטלים בגין העבודות נשוא הדרישה לא הועברו לתאגיד ואף מוסכם בין העותר לתאגיד (בקשה 3) כי התאגיד לא יוכל לדרוש מהעותר תשלומים בגין עבודות שבוצעו עד 2/1/11. לפיכך טענת העותר בעניין סמכות העירייה להוצאת הדרישה דינה להידחות. הסמכות לדון בהשגות על היטלי ביוב 39. טוענת העירייה כי על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (להלן "חוק הביוב") עומדת לבעל נכס החולק על דרישת היטל ביוב שנשלחה לו, זכות ערר לוועדת הערר על פי החוק (סעיף 30 לחוק הביוב). על החלטת ועדת הערר רשאי כל אחד מהצדדים להגיש ערעור מינהלי לבית משפט זה, לפיכך טוענת העירייה כי דין טענות העותר לעניין היטל הביוב להידחות על הסף. 40. העותר טוען מנגד כי בחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009 (להלן "חוק ההתייעלות") בוטלו ההוראות בדבר דרכי תקיפת ההיטל שהיו קבועות בחוק הביוב ועל כן פקעה סמכותה של ועדת הערר לדון בעררים על הטלת היטל ביוב. העותר מפנה לשורת פסקי דין של ערכאות דיוניות ובמיוחד לעת"מ (ת"א) 326/07 מיתב-מים, תיעול נ' קרן פייר שותפות (ניתן ביום 26/7/10), שם נקבע כי עם חקיקת חוק ההתייעלות פקעו סמכויות ועדת הערר. 41. חוק ההתייעלות קובע בסעיף 75(2) כי הפרק השלישי לחוק הביוב, כלומר הפרק הדן בהליכי ערר וערעור - בטל. עם זאת קובע סעיף 76 לחוק ההתייעלות הוראות מעבר. לענייננו רלבנטית הוראת סעיף 76(ג) המורה: "הוראות פרק שלישי לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), כנוסחו לפני ביטולו כאמור בסעיף 75(2) לחוק זה, ימשיכו לחול לאחר תחילתו של חוק זה על רשות מקומית, למעט ההוראות לעניין קביעת אגרות והיטלים בחוקי עזר, וזאת עד שיתקיים לגביה המפורט להלן, לפי העניין: [...] (3) לגבי רשות מקומית אחרת - חלות לגביה הוראות סעיף 139(ב) לחוק תאגידי מים וביוב". משמע, ההוראות בדבר קיום הליכי הערר והערעור לפי חוק הביוב ימשיכו לחול עד העברת הסמכויות מהעירייה לתאגיד המים כאמור בסעיף 139(ב) לחוק תאגידי מים. 42. המצב שנוצר עם חקיקת חוק ההתייעלות יצר ויוצר מבוכה רבה בקרב העוסקים בתחום. למעשה יש להבחין בין מספר מצבים; האחד, ברשויות מקומיות ללא תאגיד, עד לקביעת התעריפים על פי הכללים שתקבע רשות המים, ימשיך לחול הדין הקודם (סעיף 76(ג)(1)). השני, לגבי רשויות שבהן יש תאגיד, ימשיך לחול הדין הקודם לעניין ערר וערעור עד להעברת הסמכויות מהעירייה לתאגיד לפי חוק תאגידי מים. המצב השלישי, אשר נדון במרבית המקרים שאוזכרו על ידי העותר, הינו זה שנוצר בכל סוגי הרשויות לאחר הקמת התאגיד, או לאחר קביעת התעריפים על ידי רשות המים בהתאם לאמור לעיל. במצב זה לא יחול הדין הקודם לעניין ערר וערעור. עם זאת אין בהוראות שבחוק ההתייעלות הסדר חדש ביחס לערר וערעור. במצבים אלו נפסק לא אחת כי לא ניתן להמשיך ולפנות לוועדת הערר על פי חוק הביוב. ודוק, כאמור לעיל על פי הוראת השעה שנקבעה בכללים, עברו הסמכויות להטלת היטלים לתאגידי מים ונוצר מצב ביניים בו התאגיד מוסמך להטיל היטלים, אולם אינו כפוף להליכי ערר וערעור (ראה בעניין זה הדיון בבש"א 2902/07, עת"מ (י-ם) 1083/07 יניב דרומי פיתוח והשקעות בע"מ נ' מי אריאל בע"מ - תאגיד מים (ניתן ביום 27/1/08); עת"מ (חי') 21625-08-10 מסעדת הקדרים בע"מ נ' עיריית חיפה (ניתן ביום 18/5/11) (ערעור על פסק דין זה עומד כעת לדיון בבית המשפט העליון)). 43. המקרה שבפנינו אינו נכלל במצב השלישי האמור, אלא במצב השני, דהיינו בנסיבות שבהן הוטל היטל הביוב על ידי העירייה לפני העברת מלוא הסמכויות לתאגיד. לפיכך ברי כי במצב זה ימשיך לחול הדין הקודם, כלומר ימשיכו לחול הליכי הערר והערעור לפי הפרק השלישי לחוק הביוב. 44. המסקנה מן האמור הינה כי טענות העותר בעניין היטל הביוב צריכות להתברר בפני ועדת הערר ועל כן יש לדחות את עתירתו בעניין זה. עם זאת דומני כי על מנת לחסוך התדיינות מאוחרת יותר בשל אי הבהירות בעניין הסמכות יש להאריך לעותר את המועד להגשת ערר ובלבד שזה יוגש תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. היטל אספקת מים 45. הטענה היחידה שמעלה העותר כנגד חיובו בתשלום היטל מכוח חוק עזר לחדרה (אספקת מים), התשכ"ז-1967 (להלן "חוק אספקת מים"), פרט לטענת הסמכות, הינה כי כבר שולמו בעבר דמי השתתפות בגין הנחת הצנרת. העותר מפנה לאישורים משנת 1970 בדבר תשלום אגרת צינורות (נספח 14 לעתירה). 46. העירייה טוענת מצידה כי לא הוכח תשלום היטל הנחת צנרת. עם זאת העירייה אינה נותנת הסבר מניח את הדעת לאישור התשלום מיום 6/7/70. צריך גם לשים לב כי באישור נרשם מפורשות כי שולמה אגרת צנרת לפי סעיפים 4(א) ו-4(ג), ככל הנראה הכוונה לסעיפים 4(א) ו-4(ג) לחוק אספקת מים. כלומר שולמה אגרה בגין הנחת צנרת מים של בעל נכס שבו קיימת כבר רשת פרטית וכן אגרה בגין תוספת בניה. 47. בנסיבות אלו דומה כי העותר אינו חייב לשלם שוב בגין אגרת חיבור הנכס לצנרת המים לפי סעיף 4(א) לחוק אספקת מים או בגין המבנים שנבנו עובר לשנת 1970. העותר אינו חייב בתשלום היטל בגין צנרת שכבר שולם עליה. עם זאת, ככל שבוצעו עבודות בניה נוספות לאחר מועד האישור הנ"ל ברי שהבנייה זו מקימה לעירייה עילה להשית על העותר חיוב נוסף שיחושב רק על הבנייה הנוספת וזאת בהתאם להוראות סעיף 4(ג) לחוק אספקת המים. סוף דבר 48. בשים לב לכל האמור, הנני דוחה את העתירה בכל הנוגע לחיובו של העותר בתשלום היטל סלילת רחובות. כמו כן אני מורה כי החוב שהושת על העותר בגין אגרת תיעול יבוטל. החיוב שהושת על העותר בגין היטל אספקת מים יבוטל והעירייה תוכל להוציא לעותר, תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה, חיוב מתוקן אך ורק לגבי עבודות בניה שבוצעו לאחר 6/7/70. טענות העותר בנוגע להיטל הביוב נדחות והעותר יוכל להגיש ערר לוועדת הערר על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. בנסיבות העניין ובשים לב לתוצאה איני מחייב את העותר לשאת בהוצאות העירייה או את העירייה לשאת בהוצאות העותר. איני מוצא גם מקום לחייב את העותר בהוצאותיה של בטונית, שכן בטונית הייתה צד מעוניין בהליך. ניתן היום, כ"ח תמוז תשע"ב, 18 יולי 2012, בהעדר הצדדים. אגרות והיטלי פיתוחהיטל ביובביוב