עניינו של פסק דין זה בשאלת ההוצאות בלבד. רקע   ביום 8.5.2011 עתרה העותרת (עמותה הפועלת לקידום מינהל ציבורי תקין) לקבל לידה את המידע הכלול בסעיפים א'-ט' לעתירה. ביום 16.6.2011 הוגש כתב תשובה לעתירה בגדרו התייחסו המשיבים בפירוט למידע המבוקש ולפעולות שביצעו לגביו. בכך למעשה מוצתה העתירה. בו ביום הודיעה העותרת כי אין עוד מקום לדון בעתירה וביקשה כי יינתן צו המורה את הצדדים לסכם טענותיהם בשאלת הוצאות העתירה.   תמצית טענות הצדדים   העותרת טענה כי המשיבים נמנעו ממתן מענה לפניותיה, ובכך אילצוה להגיש העתירה. רק לאחר הגשת העתירה הסתבר, כי רוב המידע שהתבקש אינו מצוי כלל בידי המשיבים - דבר שהיה ידוע למשיבים במועדים הרלוונטיים ונתן בידם את הכוח לחסוך את הגשת העתירה. מוסיפה העותרת וטוענת, כי המשיבים פעלו בניגוד לחובת הסבירות וההגינות החלות עליהם, עצמו עיניהם מפניותיה, תוך ידיעה ברורה שהדבר יוביל להגשת העתירה, ורק משזו הוגשה מיהרו להשיב כי אין בידיהם את המסמכים המבוקשים. המדובר הוא, כך העותרת, בהתנהלות בלתי ראויה ובלתי נאותה, אשר הסבה לעותרת הוצאות וגרמה לבזבוז זמנו של בית המשפט. העותרת הפנתה לפסיקה ענפה, לפיה בעת האחרונה ננקטת מגמה של החמרה במקרים בהם נחשפת התנהלות מזלזלת ובלתי חוקית של הרשויות המינהליות לעניין יישומו של חוק חופש המידע. מנגד טענו המשיבים, כי אין אפשרית יריבות בין העותרת לבין המשיב 1 (ראש המועצה האזורית בוסתן אל-מרג') ולא היה כל מקום לנסות ולהלך עליו אימים בהכללתו בעתירה באופן אישי. משכך, טוענים המשיבים, יש לחייב את העותרת בהוצאות. עוד נטען כי המשיבה 3 נקלעה לקשיים רבים ותפקודה משובש. בהיותה חייבת כספים לגורמים רבים וביניהם לעובדים, קרנות פנסיה וקרנות השתלמות, נתונה היא תחת לחץ הליכים משפטיים רבים ולגל חקירות ומעצרים (חלקם במועדים הרלוונטיים לפניית העותרת). בשל נסיבות חריגות אלה, פניית העותרת לא טופלה. משהוגשה העתירה ומשבא העניין לידי ב"כ המשיבים נשלחו מסמכים והובהרו הבהרות ביחס למידע שנתבקש. בנוסףף נטען כי קיים יותר מרמז המצביע על כך שהעתירה הוגשה שלא בתום לב וכי בנסיבות אלה קיים ספק אם העותרת פעלה לשם תיקון עולם או לשם סיוע לעניינו של אדם פרטי. המשיבים אף מפקפקים במעמדה של העותרת לקיים מערך של בקרה חקרנית ומפורטת בענייניה של רשות מקומית, אם בכלל ואם לאור קיומם של גופי ביקורת המופקדים, מכוח חוק, על ביקורת התנהלותן של רשויות מקומיות. דיון והכרעה   אבני הבוחן בשאלת פסיקת הוצאותיו של עותר שחזר בו מעתירתו, נדונו בהחלטה שניתנה במסגרת בג"ץ 842/93 אל נסארסה נ' שר הבינוי והשיכון (ניתן ביום 25.5.1994), והן מתמצות בשאלות הבאות: כלום היה צידוק בהגשת העתירה? האם לא הזדרז העותר בפנייתו לבית המשפט טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות לפניו? האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה ? האם עצם הגשת העתירה הוא שהניע את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה. במקרה שבפניי, אין חולק כי היה צידוק בהגשת העתירה. בית משפט זה פסק בעבר כי: "תכליתו של חוק חופש המידע הינה ליתן מידע לאזרחי המדינה ותושביה כחלק מהגשמת מהותה של דמוקרטיה בריאה ובכללה קידום האמת, אפשרות הגשמתו העצמית של הפרט ובקרה על אורחותיה של הרשות הציבורית. המדובר בזכות רחבה לקבל מידע מרשויות ציבוריות אף בנושאים שאינם נוגעים במישרין לאזרח או לתושב המבקש לקבלו. בספרות המשפטית נמנו שני טעמים עיקריים ביסוד הזכות לקבלת מידע: "הטעם הדמוקרטי" ו"טעם הבעלות". על הטעם הדמוקרטי עמדנו לעיל, ואילו טעם הבעלות מבוסס על התפיסה לפיה הציבור הוא בעליו של המידע המצוי בידי רשויות ציבוריות, המשמשות כנאמן הציבור לעניין זה" (עתמ (נצ') 36017-05-10 יורם ביטון נ' החברה הכלכלית קריית שמונה בע"מ, ניתן ביום 27.7.2010 ורשימת האסמכתאות שם) לגבי שאלת מיצוי אפשרויותיה של העותרת ושאלת השיהוי, הרי שלא נטען דבר נגד העותרת, ומהחומר שהונח בפניי עולה כי זו פעלה בהתאם למתווה הפעולה הקבוע בחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן - החוק), ורק משנדחתה פנתה לבית המשפט. אשר לשאלה האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיבים להיענות לדרישת העותרת, התשובה לכך מצויה בסיכומי המשיבים בכתבם: "משהוגשה העתירה ומשבא העניין לידי הח"מ [ב"כ המשיבים ד' ח'] נשלחו מסמכים והובהרו הבהרות...". כעת, משמצאנו כי קיים בסיס לפסיקת הוצאות במקרה זה, נפנה לבחון את שיעורן. לטענת המשיבים, לא היה מקום לצרף את המשיב 1 באופן אישי לעתירה; העותרת פעלה כדי לקדם את עניינו של אדם פרטי ולבסוף לא ברור האם מעמדה של העותרת מאפשר לה לערוך ביקורת מסוג זה ברשויות מקומיות. סעיף 2 לחוק קובע בין היתר: "'ראש רשות ציבורית'...; ברשות מקומית - ראש הרשות המקומית". סעיף 3 לחוק קובע: "ראש רשות ציבורית ימנה, מקרב עובדי הרשות, ממונה על העמדת מידע לרשות הציבור, על טיפול בבקשות לקבלת מידע ועל יישום הוראות חוק זה". בהמשך קובע החוק (סעיף 7), כי הארכת מועדים למענה הרשות, תיעשה על ידי ראש הרשות הציבורית. מכאן שראש הרשות המקומית נושא באחריות ליישומו של החוק ברשות שבראשה הוא עומד. לפיכך, רשאית היתה העותרת לצרף את המשיב 1 כצד לעתירה ואיני מוצא כל פסול בכך. סעיף 7(א) לחוק קובע כי: "בקשה לקבלת מידע תוגש בכתב לממונה, או למי שהוסמך לכך על ידו; אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו". בדברי ההסבר לחוק נכתב לצד סעיף זה, בין היתר, כי הגישה השוללת את הצורך לפרט את הטעם לבקשה: "נובעת מן ההכרה, שכיוון שהמידע הוא למעשה נכס מנכסי הציבור, אין חשיבות לשאלה מדוע נחוץ המידע לבעליו". משכך, אין כל משמעות לשאלה אם עניינו של אדם פרטי הוא שהוביל את העותרת לפנות בבקשת המידע, כשם שאין משמעות למעמדה של העותרת, שכן כל אזרח או תושב ישראלי רשאי לפנות מכוח החוק בבקשת מידע. כפי שטענה העותרת, בעת האחרונה ניכרת מגמה לחייב בהוצאות גבוהות, רשויות מינהליות, שאינן מגשימות את החוק. הכוח המניע מגמה זו טמון בחשיבות הרבה שבשקיפות ונגישות למידע, כמו גם באיזון שבין יחסי הכוחות בין מבקש המידע לרשות. פרופ' סומר כתב בהקשר זה: "במספר מקרים שהגיעו לבית המשפט עולה תמונה לפיה הרשות הזדרזה ליתן תשובה שלילית ללא כל בסיס לכך... במקרים אחרים, מסכימים נציגי הרשות למסור את המידע (אותו סרבו למסור קודם לכן) עם הגיען לדיון בבתי המשפט בעתירה למסירת המידע, לפני או אחרי רמזים של בית המשפט בדבר הצורך לעשות כן. גישה כזו מעידה כי לא היה מקום לאי-מסירתו של המידע מלכתחילה, וכי תקוותה של הרשות היתה שהמבקש יתייאש מן הקשיים המוערמים עליו ולא ישקיע את משאבי הזמן והכסף הניכרים הכרוכים בפנייה לבית המשפט לצורך אכיפת זכויותיו על פי דין... אכן, במקרים אלו מן הראוי שבתי המשפט יחייבו את הרשות בתשלום הוצאות בסכום משמעותי, שאם לא כן, יהא לרשות תמריץ שלא למסור מידע שאין היא חפצה בפרסומו עד הדיון בבית המשפט..." (ה' סומר, "חוק חופש המידע, הדין והמציאות", המשפט ח' 435 (2003)). גישה זו יושמה במספר מקרים שהצדיקו זאת (ראו למשל: עתמ (ת"א) 2380/08 התנועה לחופש המידע נ' משטרת ישראל, ניתן ביום 13.9.2009; וכן בעת"מ (י-ם) 1040/04 המועצה הישראלית לצרכנות נ' משרד הבריאות, ניתן ביום 14.3.05). במקרה שבפניי, המשיבים התעלמו כליל מפניות העותרת, בשונה מדחייה מנומקת של הבקשה. מצב דברים זה מתיישב עם טענת המשיבים כי האנדרלמוסיה השוררת במשיבה 3, כפי שתואר לעיל, היא שמנעה מלהתייחס לבקשה. עם זאת, גם בשעת דוחק - ואולי דווקא בשעת דוחק - מצופה הרשות להעמיד לרשות הציבור את נכסיו, קרי המידע המבוקש ובכך להגשים את מטרת החוק. סופו של דבר, אני מורה על מחיקת העתירה ומחייב את המשיבה 3 בהוצאות העותרת, על הצד הנמוך הפעם, בסך 7,500 ₪. הוצאות משפטמחיקת עתירהחופש המידע