החלטה בפניי בקשת רשות להתגונן בפני תביעת פינוי המבקש מדירת המשיב. התביעה הוגשה על בסיס הסכם שכירות הנושא תאריך ראשון לחודש אפריל שנה 2004. החוזה הינו לתקופה של 36 חודשים מיום 1.4.04 ועד 31.3.07, ודמי השכירות שנקבעו הם בסך 250 דולר לחודש, בהפקדה לבנק מדי חודש בחודשו. המשיב טען בכתב התביעה, שהוגש ביום 5/6/07, כי המבקש לא שילם דבר מאז תחילת תקופת השכירות ועד לתשלום בסך 1,000 ₪ מיום 2/4/07, שבא לאחר מכתב התובע מיום 22/3/07. יצויין כי מאז הגשת התביעה ועד היום שילם המבקש בהפקדות לחשבון המשיב 1,000 ₪ בחודש בתאריכים: 2/4/07, 7/5/07, 11/6/07, 10/7/07, 15/8/07, 17/9/07, 18/10/07 ו-23/11/07. המבקש אינו חולק על הטענה כי לא שילם דמי שכירות למשיב בהפקדת כספים, וטוען כי ההסכם הנושא תאריך 1/4/07 לא נחתם במועד זה אלא כשנתיים אחרי, כי הוסכם בין הצדדים, על פי קביעת רב, כי העלויות שהשקיע המבקש בדירה יקוזזו במלואן כנגד דמי השכירות למשך 3 שנות החוזה. נטען כי המשיב הסכים לכך. עוד טוען המבקש כי בסמוך לתום החוזה הוסכם עם התובע, בסיוע ידיד משותף, על הארכת השכירות בשנה כנגד תשלום חודשי של 1,000 ₪, בו עומד המבקש. לאחר הדיון שהתקיים בפניי ומעיון בחומר שבתיק, עולה כי הגנת המבקש ראוייה לבירור. 1. חוזה השכירות מיום 1/4/04. לא נסתרה טענת המבקש כי החוזה נחתם שנתיים מאוחר יותר, היה רטרואקטיבי, וגיבש את חוב העבר ועד תום תקופת השכירות. אמנם מדובר בטענה בעל פה נגד מסמך בכתב, אך ניתן למצוא חיזוק לטענת המבקש דווקא בהתנהגות המשיב. ראשית, לא נטען בכתב התביעה כי החוזה נחתם ביום 1/4/07, ויש עמימות בעניין. לא זו אף זו, תובע שבידו חוזה משנת 2004, שהופר מראשיתו, לא יעלה על הדעת כי יטען ויתבע בפעם הראשונה בשנת 2007. המשיב לא טען כי פנה אל המבקש לפני כן (ראה סעיף 7 לכתב התביעה) והעובדה שב"כ המשיב טען זאת בחקירה נגדית, לא מספיקה. עצם העובדה שהמשיב לא פנה בעניין ההפרה הבוטה של ההסכם מראשיתו, מעידה כי יש ממש בטענת המבקש כי הוסכם כי המבקש לא ישלם בפועל על 3 שנות שכירות, כנגד ההשקעות שלו במושכר. בנסיבות אלה אין עילה לדחות את טענת הקיזוז בשל העדר פירוט, שכן הטענה היא כי ההסכם מגבש את ההסכמה והויתור. 2. ההסכם בעל פה לשכירות השנה האחרונה. שגוייה טענת המשיב כי חוזה שכירות חייב להיות במסמך בכתב. שכירות של פחות מ-10 שנים הוחרגה מחובת הרישום בחוק הגנת הדייר (הוראות שונות), התשכ"ח-1968, ובמשתמע אין הכוונה להקניית זכות במקרקעין, הדורשת כתב. טענת המבקש אודות ההסכמה ביחס לשנה שמיום 1/4/07 ועד 31/3/08 לא נסתרה לחלוטין בחקירתו. המבקש השיב בחקירה על נסיבות ההסכמה והאופן בו נוצרה. אמנם עצם משלוח מכתב המשיב מיום 22/3/07, והגשת התביעה מלמדים כי המשיב לא הסכים, אך לא ניתן להכריע בין הגרסאות. כבר אומר כי איני מקבלת את הטענה כי קבלת התשלומים בסך 1,000 ₪ מידי חודש מאז 2/4/07 מהווה הסכמה של המשיב להסכם, באשר ראשית המדובר בצעד חד צדדי של המבקש, שאינו דורש שיתוף פעולה של המשיב, שנית עצם הגשת התביעה לאחר ביצוע התשלום הראשון, מעידה כי המשיב לא הסכים להסדר, ושלישית אין ספק כי כל עוד המבקש יושב במושכר, בהסכמה או בלעדיה עליו לשלם, ואין לצפות מהמשיב להחזיר את התשלומים. 3. הפינוי. לאור הנסיבות, והעובדה שבין הגשת התביעה לדיון חלפו כבר מספר חודשים, יוצא כי לאור הודאת המבקש כי גם לפי טענתו החוזה יסתיים ביום 31/3/08, מועד הפינוי קרוב. בהתחשב בכך שהמבקש שילם דמי שכירות של 1,000 ₪ בחודש, ובהתחשב שמדובר בדירת מגורים בה התגוררו המבקש ומשפחתו לפחות 3 שנים בהסכמה, יש לתת את הדעת כי פסק דין פינוי הינו סעד חמור, שיש לתת רק במידה והשתכנע בית המשפט כי אין למבקש כל הגנה. בכל מקרה אחר אסור לבית המשפט בשלב בקשת הרשות להתגונן להעמיד את עצמו במקום השופט שידון בתיק, ולהכריע בו על בסיס ראיות חלקיות. על כן אני מקבלת את בקשת הרשות להתגונן, בתנאי שהמבקש ימשיך וישלם דמי שכירות בסך 1,000 ₪ בחודש, ויפנה את המושכר מרצונו לא יאוחר מיום 31/3/08. הוצאות הבקשה ייפסקו בפסק הדין הסופי, ולפי תוצאותיו. בקשת רשות להתגונןפינוי מושכרשכירותפינוי