סחרחורות וצפצופים באוזניים - ביטוח לאומי

סחרחורות וצפצופים באוזניים - ביטוח לאומי: פתח דבר המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי בירושלים, בה השיג על החלטת פקיד התביעות לדחות את תביעתו לקבלת דרגת נכות מעבודה. בית הדין האזורי (השופט דניאל גולדברג ונציג הציבור מר שמואל ריבלין; בל' 37413-05-10) דחה את תביעת המערער, ומכאן הערעור שלפנינו. התשתית העובדתית אלו עיקרי העובדות כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי: ביום 30.7.02 הגיש המערער תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) להכיר בירידה בשמיעה, בטנטון ובסחרחורת כפגיעה בעבודה. ביום 5.11.02 הכירה פקידת התביעות בפגיעה מיום 17.9.1982 לגבי ירידה בשמיעה, אך לא לגבי טנטון וסחרחורות. המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי, בה השיג על החלטת פקידת התביעות, שלא להכיר בטנטון ובסחרחורות כפגיעה בעבודה. בסיום ההליכים המשפטיים ניתן פסק דין על ידי בית דין זה (בתיק עבל 183/08), בו נקבע כי הוועדה הרפואית היא הגורם המוסמך לקבוע, האם סיבת הופעת הטנטון והסחרחורות מקורה בעבודת המערער, והיא זו שתכריע בשאלה זו. ביום 3.3.09 הגיש המערער תביעה לגמלת נכות, וביום 7.4.10 קבעה למערער ועדה רפואית לעררים, דרגת נכות של 10% בגין ירידה בשמיעה ו-10% בגין טנטון. בחישוב משוקלל 19% נכות החל מיום 25.11.84. בהחלטת פקיד התביעות מיום 8.2.2010 נאמר, שהואיל ותביעת המערער לגמלת נכות הוגשה ביום 3.3.2009, וזאת לאחר שחלפו 70 חודשים מתום 12 החודשים ממועד הנכות שהתהוותה ביום 25.11.84, הופחת סכום המענק כולו, ואין המערער זכאי למענק. כנגד החלטתו זו של המוסד הגיש המערער את תביעתו מושא ערעור זה לבית הדין האזורי. ההליך בפני בית הדין האזורי ופסק הדין המערער טען, כי אין בסיס לטענות המוסד בדבר שיהוי, מאחר שגילה שהפגיעה באוזניו היא תוצאה של תאונה בעבודה רק ביום 22.5.02, מועד בו גילה מסמך רפואי של בית חולים ביקור חולים מיום 17.9.1982 המעיד לדבריו על תאונה בעבודה. כמו כן טען המערער, כי קביעת המוסד במכתב הדחייה, לפיה מועד הגשת התביעה היה בחודש 3/09, היא שגויה, שכן תאריך זה מתייחס למועד הגשת בקשתו לקביעת דרגת נכות, בעוד שתביעתו הוגשה עוד בחודש 7/02. עוד ביקש המערער להקיש מהוראת סעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה -1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי או החוק), לפיו מוסמך המוסד ליתן את הגמלה גם אם נתבעה לאחר המועד, מסיבה שמנעה מהמבוטח את הגשתה במועד. המוסד טען, כי בדין נדחתה התביעה למענק על יסוד הוראות סעיפים 104(ג) ו-107 לחוק הביטוח הלאומי. המוסד הוסיף וטען שגם לפי מועד הגשת תביעתו של המערער להכיר בפגימות להן טען כפגיעה בעבודה, דהיינו בתאריך 30.7.02, דין התביעה להידחות מחמת שיהוי. בית הדין האזורי קיבל את עמדת המוסד, לפיה על פי הוראת סעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי, כנוסחו בעת הגשת התביעה, מענק נכות מעבודה, למי שדרגת נכותו היא עד 19%, הוא בגובה 70 קצבאות חודשיות, אך אם התביעה למענק מוגשת לאחר שחלפו 12 חודשים "מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק", ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב) לחוק, ובלבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקצבה החודשית כפול במספר החודשים שמתום 12 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה. בית הדין ציין, כי בעבל 93/03 דוד פרג' - המוסד לביטוח לאומי, נקבע באופן מפורש כי "החודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק", לעניין סעיף 107 לחוק, הינו החודש בו קבעה ועדה רפואית את מועד תחילת הנכות. על פי פסיקה זו, בענייננו "החודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק" הינו חודש 11/84. משכך, יש להפחית מן המענק של המערער סכום השווה לקצבה החודשית כפול מספר החודשים שחלפו מתום 12 חודשים מ-11/84 ועד למועד הגשת התביעה. עוד צוין, כי גם לפי שיטת המערער הטוען שמועד הגשת התביעה הינו 30.7.02, הרי חלפו מחודש 11/85 ועד 7/02 - 200 חודשים, ועל כן צדק המוסד משדחה את התביעה. בהתייחס להוראות סעיף 157 לחוק, קבע בית הדין האזורי כי הוראות הסעיף חלות על תביעה לדמי תאונה, ולא על תביעה לפגיעה בעבודה. כמו כן, המערער לא הניח תשתית עובדתית להוכחת התנאים לתחולתו של סעיף 157, וקשה להעלות על הדעת, כיצד ניתן לטעון שבמשך כ-20 שנה הייתה מניעה להגשת תביעה להכרה בפגיעה בעבודה. לאור כל האמור דחה בית הדין האזורי את התביעה. תמצית טענות הצדדים בערעור הטענה העיקרית של המערער היא, כי רק בתאריך 22.5.2000 לאחר שהתוודע לחומר הרפואי המתייחס לאשפוזו בבית החולים ביקור חולים בחודש ספטמבר 1982 (להלן- גיליון המחלה), הבין כי קיים קשר סיבתי בין מחלתו לתנאי עבודתו. לטענת המערער, במשך כ- 20 שנה הסתיר ממנו המוסד את המידע בדבר פגיעתו בתאונת עבודה בשנת 1982. מידע זה היה בידי המוסד, מאחר ועודכן על ידי מעסיקו של המערער בזמן אמת, וזאת בהתאם לתקנה 22(א-ג) ותקנה 13א לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954. בנסיבות אלה, כאשר קיימת סיבה שמנעה מהמובטח להגיש את תביעתו במועד, היה מקום להחיל את הוראת סעיף 157 לחוק, המקנה למוסד שיקול דעת ליתן את הגמלה, גם אם התביעה לא הוגשה במועד עקב סיבה שמנעה מן המבוטח להגישה במועד. על פי טיעון זה התביעה שהוגשה על ידי המערער בתאריך 30.7.2000 הוגשה במועד (מאחר שחלפו 67 יום בלבד מיום 22.5.2000, הוא המועד בו נודע לו על הקשר הסיבתי בין הפגיעה לעבודה). המוסד לביטוח לאומי טען, כי מניין 70 החודשים הנמנים בהתאם להוראות סעיף 107 לחוק כנוסחן בעת הגשת התביעה, מתחיל מתום 12 חודשים, מהמועד בו נוצרו התנאים המזכים במענק נכות מעבודה, ובענייננו החל מחודש נובמבר 1985. מאחר והכרה בנכות הייתה בחודש נובמבר 1984 ברור שעד להגשת התביעה חלף זמן רב שהפקיע את הזכות למענק; סעיף 157 לחוק אינו רלוונטי לענייננו, היות ועניינו ביטוח נפגעי תאונות, אשר כלל אינו מתייחס לנפגעי תאונות עבודה; השיהוי בהגשת התביעה לא נגרם בשום צורה ואופן על ידי המוסד; קבלת דמי פגיעה מכוח תקנה 22 אין בה כדי לשכלל כל זכאות לעניין נכות מעבודה. דיון והכרעה אנו סבורים כי דין הערעור להידחות כמפורט להלן. אין מחלוקת, כי המועד המוקדם ביותר, אותו ניתן לראות כמועד הגשת התביעה למוסד הוא 30.7.2002. אין מחלוקת שבמועד זה חלפה זכות המערער למענק, לאור קביעת הוועדה הרפואית, כי מועד תחילת הנכות הוא נובמבר 1984. ברם, המערער טען כאמור, כי רק מגיליון המחלה שהתגלה לו במאי 2000 נודע לו, שיש קשר סיבתי בין ליקויי השמיעה והטנטון שלו, ובין תנאי עבודתו במפעל מנועי בית שמש, וכי נתון זה הועלם ממנו על ידי המוסד. הישענותו של המערער על גיליון המחלה, שהתגלה לו בשנת 2000, כבסיס לטענתו למידע ישן על פגיעה בעבודה שהוסתר ממנו, אין לה על מה לסמוך. אין בגיליון מחלה זה עדות לכך כי התלונות עליהם התלונן דהיינו, אטימות באוזניים, צפצופים, סחרחורות ובחילות הם תוצאה של פגיעה בעבודה. המערער טען אומנם כי "הסתימה" באוזניים מתרחשת לו לעיתים בנסיעה לעבודתו במפעל מנועי בית שמש ובחזרה, אך גם טען כי סתימות אלה נפתחו פרט למקרה הנוכחי בו אושפז. כמו כן, צוין בגליון הרפואי כי בסמוך לפני אותו אשפוז חלה בשפעת. בנוסף לכך צוין, כי באותו אשפוז הומלץ שיערכו לו בדיקות שמיעה. הנתונים האלה נכתבו מיד לאחרי ראשי התיבות "תע" הנזכרים בגליון הרפואי. הטעות הבסיסית של המערער הייתה, שסבר שראשי התיבות "תע" פירושם תאונת עבודה, אך פירושם במילון ראשי תיבות של מונחים רפואיים תולדות עבר (העבר הרפואי), כפי שעולה בבירור גם מפירוט הנתונים הרפואיים שבא מיד בהמשך לאחר ראשי תיבות אלה. המערער לאחר אותו אשפוז קיבל תעודות מחלה ולא תעודות אי כושר של נפגע בעבודה. הניסיון ללמוד ממסמכים אלה על מידע של המוסד על קשר בין אותן תלונות לדרגת נכותו שנקבעה שנים רבות לאחר מכן, אין לו בסיס עובדתי. לא למותר לציין, כי יש להניח שמסמכים אלה כמו סיכום המחלה היו בידי המערער מיד עם צאתו מבית החולים, ואילו רצה היה עושה בהם שימוש במועד. עוד יש לציין כי במסמכים רפואיים מצוינת ירידה בשמיעה אצל המערער כבר בשנים 1983-1984, אבל המערער לא הגיש באותה עת תביעה להכיר בליקוי זה כפגיעה בעבודה. עינינו הרואות, כי במסמך משנת 1982 אין קביעה שלמערער ארעה תאונה בעבודה באותה עת, כך שלא המערער, ולא המוסד יכלו ללמוד ממסמך זה כי למערער הייתה תאונת עבודה באותה עת. בהקשר זה יצוין, כי תנאי להכרה בליקוי רפואי כפגיעה בעבודה היא הגשת תביעה למוסד. בלא הגשת תביעה למוסד לא מתגבשת הזכות לגמלה. בנסיבות אלה איננו רואים סיבה היכולה להסביר את האיחור שבהגשת התביעה של המערער למוסד. אין מקום להחיל במקרה זה את הוראות סעיף 157 לחוק, שעוסק בנפגעי תאונות שאינן תאונות עבודה. גם לו היה חל סעיף זה, לא יכול היה המערער ליהנות מהוראותיו, משום שלא מצאנו סיבה מוצדקת שמנעה מן המערער להגיש את תביעתו במועד. 12 . סוף דבר הערעור נדחה ללא צו להוצאות. אוזנייםשמיעהביטוח לאומי