פסק דין בפני ערעור על החלטת כב' הרשמת עפרון מיום 20.06.05 לפיה נדחתה בקשת המערערת לביטול עיקול זמני שהוטל על דירת המגורים שלה. ביום ה 7.3.05 הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערת והמשיב הפורמאלי (שאינו צד לערעור), על סך של 405,108.75 ₪. הסכום הינו יתרת חובה בחשבונו של המשיב הפורמאלי אצל הבנק. המבקשת נתבעה מכוח ערבותה לחובות המשיב הפורמאלי כלפי הבנק. ביום 22.3.05 ניתן צו עיקול במעמד צד אחד ע"י כב' הרשמת עפרון, כנגד המשיב הפורמאלי עד לסך של 405,108 ₪ וכנגד המערערת עד לסך של 218,380 ₪. ביום 18.4.05 הגישה המערערת בקשה לביטול העיקול הזמני שהוטל על הדירה. ביום 6.6.05 התקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים וביום 20.6.05 ניתנה החלטתה של הרשמת לדחיית הבקשה וצו העיקול נותר בעינו, ועל כך נסוב הערעור. טענות הצדדים: טענות המערערת: 4. המערערת טוענת כי כב' הרשמת הסתמכה על עובדות בלתי נכונות בעליל לצורך מתן החלטתה ויש בכך כדי לחייב את ביטול ההחלטה. 5. המערערת טוענת כי כב' הרשמת התעלמה מהלכת אהרונוב הקובעת את דבר קיומה של זכות שביושר תוצרת הארץ באופן שבמקרה שבפנינו עת הוטל העיקול לטובת המשיב, כבר לא היו למערערת כל זכויות בדירה שכן אלו הועברו זה מכבר לבנותיה. 6. המערערת טוענת כי כב' הרשמת הסתמכה על טעות עובדתית קשה ביותר, לפיה כנגד בנה של המערערת מתנהלים 4 תיקי הוצאה לפועל וכנגד המערערת מתנהל תיק הוצאה לפועל אחד, דבר אשר השפיע באופן מהותי על החלטתה שלא לבטל את העיקול מחמת הכבדה על ביצועו של פסק דין אם יינתן כזה. 7. המערערת טוענת כי כב' הרשמת התעלמה מהעובדות שהובאו בפניה בנוגע למצבה הבריאותי וגילה המבוגר של המערערת וכי היא אינה יודעת קרוא וכתוב בעברית ובמצב דברים זה הוחתמה על כתב ערבות מבלי שעובדי הבנק טרחו להסביר לה על מה היא חותמת. טענות המשיב: 8. המשיב מאמץ את החלטתה של הרשמת ומבקש לדחות את הערעור. דיון והכרעה: 9. הטענה לפיה כב' הרשמת הסתמכה על עובדות בלתי נכונות, מתייחסת לקביעת הרשמת כי הערת האזהרה נרשמה ב 23.12.04 וזאת לפני רישום העיקול. מהלך הדברים האמיתי היה כי ב 23.12.04 הועברו הזכויות בדירה לבנותיה של המערערת באמצעות חתימה על יפוי כוח בפני עורכת דין וכי ביום 22.03.05 הוטל העיקול וביום 6.4.05 נרשמה הערת אזהרה. תיקון מהלך הדברים אין בו כדי להקל במשהו במצבה של המערערת,נהפוך הוא, על כן אין בו כדי לשנות את ההחלטה גופה. 10. המערערת סומכת את עיקר טענותיה בבקשה על הלכת אהרונוב. ברם, הדיון בהלכת אהרונוב, אם מתקיימת או לאו במקרה שבפנינו, הנה דיון לגופו של עניין, ואין מקומה בהחלטת ערעור זו לעניין העיקול הזמני. מסגרת הדיון בבקשה שבפנינו הינה על פי תקנה 362 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- ,1984 ותקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. 11. תקנה 374 קובעת כי על המבקש הטלת עיקול, להראות בראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש שאי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין. לאור העובדה שהמערערת מבקשת להעביר את זכויותיה בנכס לבנותיה, ויתר על כן מבקשת למכור את הנכס המדובר על מנת לממן מעבר לדיור מוגן, תוך ששתי הגרסאות אינן מתיישבות האחת עם השנייה, נוגדות את ההיגיון ואת מהלכם הטבעי של פעולות מן הסוג הזה, אין לשלול הטענה כי המטרה האמיתית היא הברחת נכסים באופן שישאיר את הבנק מול שוקת שבורה. אומנם כב' הרשמת מסתמכת על עדותו של מר אורנבך, מנהל סניף הבנק לפיה נגד המשיב הפורמאלי מתנהלים ארבעה תיקים נוספים ונגד המבקשת תיק נוסף וזאת עפ"י אינפורמציה שקיבל מעו"ד הבנק, טענה זו לא הופרכה ע"י המערערת ויתר על כן, המערערת לא הביאה בפני ביהמ"ש חלופות להסרת העיקול שיבטיחו את החוב לבנק. כמו כן, לא צלח בידי המערערת ליתן לביהמ"ש הסברים מניחים את הדעת בדבר העברת הזכויות בדירה לבנותיה במתנה כאשר ממילא היא מתכוונת להעמיד את הדירה למכירה, כשבמצב דברים זה עליה לשלם מס על שתי העסקאות, שוב בניגוד לכל הגיון כלכלי, לבד זה המבקש להבריח נכס. גם פעולת רישום הערת האזהרה לטובת בנותיה, זאת לאחר הטלת העיקול, נראה כניסיון אחרון בו מבקשת המערערת להביא ליצירת עסקה הגוברת על העיקול בחוסר תום לב. נראה כי אי מתן הצו, יאפשר למערערת לממש את כוונותיה להתחמק מחובה לבנק כערבה, ועל כן מתקיים יסוד ההכבדה כנדרש. כמו כן אין רלוונטיות לטענה כי כב' הרשמת לא ייחסה חשיבות לחלק בעדותו של מנהל הסניף בו הודה כי המשיב הנו אדם אמין וכי כל כספים שנתקבלו אצלו ממכירת נכסיו הועברו על ידו לבנק שכן אנו דנים פה בערבותה של המערערת ולא בבנה. 12. לעניין טענותיה של המערערת כי היא אינה יודעת קרוא וכתוב בעברית ולכן הבנק הפר את חובת הגילוי, מתצהירה של המערערת עולה כי היא באה לבנק, כשהיא מלווה בבנה, וחתמה על מסמכי הערבות ולא ביקשה לדעת את תנאי הערבות, הגם שידעה כי חותמת על ערבות. לעניין המשמעות הנודעת לחתימת בעל דין על מסמך קובעת ההלכה בע"א 779/87 נח בליט ואח' נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד מ"ד(3), 304, בעמ' 311 כדלקמן: "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא." כן ראה בע"א 121/70 גלעדי נ' אוריון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כה(1)648, 661: "... אם נשמעת הטענה מפי החותם על מסמך שהוא חתם בלי לקראו תחילה ומבלי לדעת את תוכנו, אם לא ניתנה לו הזדמנות לקראו תחילה, צריך היה להימנע מלחתום, ואם לא קראו מסיבה אחרת או ללא כל סיבה, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד, ורואים אותו כאילו לקח על עצמו מרצון את הסיכון הכרוך בחתימתו על המסמך." כן, הנני מפנה לע"א 325/88 יוסף טוויל נ' בית מנוחה לזקנים, פ"ד מ"ד(1), 341, בעמ' 348, שם נאמר כדלקמן: "אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים." עוד ראה בע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ' ברוך וין, פ"ד מט(2), 77, בעמ' 85, כדלקמן: "אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך, שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך, נושא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל כן הוא זה הנושא בתוצאות אי קיומה של החובה". חזקה על המערערת כי ידעה על מה היא חותמת, ואם לא ידעה, הייתה צריכה להימנע מלחתום . אם חתמה- אין לה להלין אלא על עצמה. יש בכך לטעמי להכשיר את החתימה על הערבות. 13. שתי התקנות הדנות בעיקול הזמני עניינן "ראיות מהימנות לכאורה", כאשר הדגש הינו על המילה "לכאורה" דהיינו בשלב הבירור של הזכות להטלת עיקול זמני, בהבדל מבירור מקיף ומעמיק עת תתברר ההגנה כנגד התביעה לגופא. דומני כי המשיב הראה קיומה של עילת התביעה ברמת הראיה הנדרשת הן לעניין חובו של המשיב הפורמאלי, בעל החשבון והן לגבי המערערת מכוח ערבותה לחלק מהחוב. עיינתי בחשבונותיה של המערערת במסגרת החקירה הנגדית ואין בחקירה כדי לגרוע מגרסתו של המשיב. המערערת מרבה להשיב "לא יודעת לא זוכרת שום דבר" והגדילה לעשות כאשר טענה כי איננה יודעת או זוכרת אם חתמה על התצהיר וכן שאף אחד לא הסביר לה על תוכן התצהיר. אם אין המערערת זוכרת אירועים מהזמן הקרוב כיצד מעידה לגבי נסיבות חתימתה על כתב ערבות בשנת 2001? 14. לא רק שעילת התובענה "הוכחה" כנדרש בשלב זה לצורך הטלת עיקול זמני אלא שגם יסוד ההכבדה הוכח. גם אם נכונה פרשנותה של המערערת לגבי הלכת אהרונוב, אין ללמוד ממנה לגבי עסקה שיש יסוד לסברה כי נעשתה רק לצורך הברחת רכוש מהנושים ולא עסקה כשרה עם צד שלישי. העובדה כי לשיטתה של המערערת מיועדת הדירה לממן את כניסתה לבית אבות ושהייתה בו ולכן מבקשת למכור את הדירה, איננה מתיישבת, מניה וביה, עם טענתה כי מבקשת להעביר את הזכויות בדירה לבנותיה, ולא לבנה המשיב הפורמאלי, אף אין להתעלם מסמיכות המועדים בין ההליכים המשפטיים לרישום הערת האזהרה. 15. אף אם אצא מהנחה שאין מדובר בהברחת רכוש הרי יסוד ההכבדה נלמד מכלל נסיבות המקרה הקונקרטי ואין צורך להראות כי ביצועו של פסה"ד יסוכל ודי כי יכביד על ביצועו, באם לא יינתן צו העיקול הזמני. בעניינינו הוכח יסוד ההכבדה גם עפ"י הפרשנות המרחיבה עד כי מתבקשת הטלת העיקול הזמני להבטחת זכויותיו של המשיב. גם חישוביו של המומחה המגיע ליתרה של כ- 52,000 ₪ ולא לסכום התביעה כולו איננו עניין להתברר בשלב זה ובמסגרת זו. סיכום 16. מכל הטעמים דלעיל אני דוחה את הערעור. המערערת תשלם למשיב את הוצאות הערעור בסך של 3,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. עיקול זמנימקרקעיןעיקול