התביעה עניינה בטענות התובע לגבייה פסולה של קנסות חניה. רקע ועובדות שאינן במחלוקת 1. ביום 23.11.04, התייצב גובה שנשלח מטעם הנתבעת בבית אמו של התובע, בית המשמש גם למגורי התובע, לגביית 3 קנסות בשל דוחות חניה מהתאריכים: 8.8.99, 16.12.99, 16.12.99. אמו של התובע, מסרה לגובה המס 3 שיקים לכיסוי הקנסות. בהליך אחר בבית משפט זה, ת"א 5191/06 עיריית באר שבע נ' רינה אבגי דחתה ביום 19.6.08 כב' השופטת סבין כהן את התנגדות אמו של התובע לשיקים שניתנו לעירייה, התנגדות בטענה ולפיה השיקים הוצאו שלא כדין מאמו של התובע. בעקבות פסק הדין בת"א 5191/06, הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף (בש"א 3313/09). בהחלטה מיום 16.9.09 קבעתי כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, באופן שהתובע לא יוכל לטעון טענות הנוגעות להתיישנות העבירות או לביטול ההרשעות בעבירות חנייה, (בין היתר לאור סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים ולאור הלכת ע"א 8080/99 נפתלי זקס נ' עיריית תל אביב (5.12.05)). לפיכך המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה האם חלה התיישנות העונש בעבירות החניה שלעיל, שכן לטענת התובע, אם הייתה התיישנות, פעולת הגבייה של הנתבעת הייתה פסולה ושלא כדין. סוגית התיישנות עונשים פליליים קבועה בסע' 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נ"מ] התשמ"ב - 1982. בית המשפט העליון הרחיב בנושא זה בהלכת בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב פ"ד נב(2) 542. תקופת התיישנות העונש בעבירת חניה הינה בת 3 שנים. ביהמ"ש העליון דן בנושא זה בהלכת ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל פ"ד נג(5)715, 719, שם נקבע לגבי התיישנות העונש, כי המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות הינו תום המועד לתשלום, בענייננו ובהתאם לרשומה המוסדית שהוגשה, מדובר ביום 7.8.00. ככול שלא נעשו פעולות גבייה ממועד זה, התיישן העונש בתוך 3 שנים. תמצית טענות התובע 2. טוען התובע כי אין הוכחה לשלוח הודעות העירייה, בהתאם לתהליך העבודה שתואר על ידי נציגת העירייה ואין וודאות של 100% כי דרישת העירייה שנטען כי נשלחה בדואר רשום, נשלחה או הגיעה ליעדה. טוען התובע כי לא קיבל כל הודעות מהעירייה וכאדם נורמטיבי, לא הייתה לו כל סיבה שלא לטפל בקנסות החניה ולשלמם. לפיכך טען התובע כי העירייה אינה עומדת בנטל המוטל עליה להוכחת משלוח דרישות התשלום, כלומר העירייה לא הוכיחה כי פעלה במשך 3 השנים מאז תחילת מרוץ התיישנות העונש. מכאן לשיטת התובע, העירייה לא הוכיחה כי בעת ביקור הגובה מטעמה בבית אימו, פעלה היא כדין. לפיכך טען שעל העירייה להשיב את ששילם ולפצותו על נזקיו, איבוד ימי עבודה עוגמת נפש והוצאות. תמצית טענות הנתבעת 3. טוענת הנתבעת כי פעלה בהתאם לתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי התשל"ד - 1974, לפיהן רואים הודעה על תשלום קנס בדואר רשום כאילו הומצאה כדין, גם בלא אישור מסירה, אלא אם הנמען יוכיח שלא קיבל ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו. טוענת העירייה כי הציגה רשומה מוסדית, כהגדרתה בסע 35 לפקודת הראיות [נ"ח] התשל"א - 1971, רשומה ולפיה נשלחו הודעות הקנס כדין בדואר רשום. כן טוענת הנתבעת כי תהליכי הבטחת משלוח ההודעות הינם מהימנים כפי שתיארה נציגת העירייה בתצהירה, מנהלת מחלקת החניה, הגב' חנה בנימין. דיון 4. אקדים את המאוחר, לאחר שנחקרו התובע ומנהלת מחלקת החניה בעירייה, ובמיוחד לאחר שהגב' בנימין הרחיבה הסבריה והפנתה לפלט מחשב כרשומה מוסדית ולמסמך שכותרתו "היסטורית מצבים", מסמך בו הראתה העירייה את רשומות משלוחי ההודעות לתובע, מצאתי כי דין התביעה להידחות. מסמך "רשימת מצבים", הינו רשומה מוסדית שהינו קביל בהתאם לסע' 35 לפקודת הראיות שלעיל, כמסמך שנערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה. ניקח לדוגמא את המסמך המתייחס לדו"ח מס' 29922036. מסמך זה מתאר המצאות בדואר רשום של הודעת תשלום הקנס, בתאריכים: 23.12.01, 11.8.02, 12.5.04, 14.6.04. 5. טוען התובע כי המיכון באמצעותו פועלת העירייה אינו יכול להבטיח משלוח דברי הדואר הרשומים וככול שהנתבעת שולחת עשרות אלפי או מאות אלפי מסמכים בשנה לחייבי קנסות, יתכן שהמכתב שהופנה אליו הוא החריג של תקלה במערכת. תקנה 44א לתקנות שלעיל קובעת חזקה ולפיה בתוך 15 יום ממשלוח, מכתב רשום מגיע ליעדו. הגב' בנימין העידה על כי ככול שמכתב שנשלח בדואר רשום חוזר, ישנו רישום על חזרתו ומכאן שאם המכתב לא חזר, חזקה שהגיע ליעדו. אין לשלול אפשרות ולפיה מסמך לא הופק או לא הגיע ליעדו בשל תקלה טכנית אולם בנסיבות תיק זה, לא מצאתי כי הונחה התשתית הנדרשת לקיום הספק בפעולות הנתבעת. בענייננו, בין המועד בו החל מרוץ התיישנות העונש על עבירות החנייה, 7.8.00, למועד גביית הקנס, ביום 23.11.04, חלפו 4 שנים ושלושה חודשים. ככול שלא היו נשלחות הודעות על תשלום הקנס מטעם הנתבעת, ברי כי ביום 23.11.04 העונש התיישן. בהתאם לרשומה המוסדית שצורפה, "רשימת המצבים", נשלחו לתובע 4 הודעות בתאריכים כדלקמן: 23.12.01, 11.8.02, 12.5.04, 14.6.04. אניח כי יתכן מצב בו למרות אמינות המיכון, מכתב רשום אחד מהארבעה לא הגיע ליעדו, המכתבים האחרים אשר חזקה כי הגיעו, שומטים את טענת ההתיישנות. גם אם נניח כי שני מכתבים לא הגיעו (למעט הצירוף של שתי ההודעות הראשונות), גם אז שני המכתבים האחרים שומטים את טענת ההתיישנות ואדגיש כי התובע לא הניח תשתית לביסוס התקלות האפשריות במיכון בו מבוצע המשלוח אלא טוען טענת סברה בלבד. 6. לפיכך, ככול שעסקינן בחזקה ולפיה המסמכים שנשלחו בדואר רשום בהתאם למסמכי העירייה הגיעו ליעדם, גם אם מסמך אחד או שניים לא הגיע ליעדו בשל תקלה בתהליכי העבודה בדרך זו או אחרת, (ואדגיש כי לא קבעתי ולא הסקתי כי ישנן תקלות), לא מצאתי כי התובע סתר את חזקת המסירה בדואר רשום, ואת החזקה ולפיה הרשומה המוסדית משקפת את פעולות הנתבעת, בטענה הכללית והתיאורטית ולפיה תקלות יכולות להתרחש. במצב דברים זה בו התובע לא עמד בנטל המוטל עליו לסתור את החזקה הקבועה בסע' 44א לתקנות שלעיל, התוצאה הינה שהתובע כשל בהוכחת טענתו לגבייה פסולה, ומכאן שאינו עומד בנטל השכנוע להוכחת תביעתו. סיכום 7. עניינה של התביעה בטענת התובע לגבייה פסולה של העירייה בשל התיישנות עבירות חניה. התובע לא עמד בנטל הפרכת החזקה ולפיה הודעות העירייה שנשלחו בדואר רשום הגיעו ליעדם, ובכל אופן גם אם ישנה הסתברות רחוקה לתקלות במשלוח דואר, וגם אם נניח כי אירעה תקלה בהודעת קנס אחת או שתיים (לא הראשונות), נשלחו הודעות נוספות המביאות להארכת תקופת התיישנות העונש. לא שוכנעתי בנסיבות תיק זה כי היו בתהליכי המיכון פגמים, המביאים לביסוס טענות התובע לסתירת חזקת מסירת המכתבים שנשלחו בדואר רשום. לפיכך מצאתי כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו ואני מורה על דחייתה. בנסיבות התיק איני עושה צו להוצאות. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. ניתן היום, ו' שבט תשע"א, 11 ינואר 2011, בהעדר הצדדים. מסמכיםדואר רשוםדואר