עניינה של החלטה זו - בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות ולחלופין בקשה למחיקת עילות התביעה שהתיישנו וחיוב התובע להגיש כתב תביעה מתוקן. 1. הנתבעת היא חברה עירונית, המנהלת רשת של מתנ"סים בעיר אשדוד ומצויה בבעלות עיריית אשדוד. 2. התובע עבד אצל הנתבעת כמדריך וכמנהל חדר כושר במתנ"ס "בית לברון" (להלן - "המתנ"ס") החל מיום 1.3.99 ועד ליום 25.1.03. בנוסף, סיפק התובע למתנ"ס ציוד כושר המצוי בבעלותו הפרטית (להלן - "הציוד הפרטי"; רשימה של הציוד הפרטי, שעליה חתמו, בין היתר, התובע ומנהל המתנ"ס צורפה כנספח ג' לכתב התביעה). במהלך תקופת עבודתו במתנ"ס שהה התובע בשתי חופשות מחלה ממושכות למדי, האחת עקב תאונת עבודה (מיום 18.11.99 למשך כחצי שנה), והאחרת עקב תאונת דרכים (מיום 23.6.00 ועד ליום 14.6.01). ביום 25.12.02 נמסר לתובע מכתב פיטורים (נספח ח' לכתב התביעה), שבו נמסר לו כי החל מיום 25.1.03 יסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, וכך היה. כתב התביעה 3. ביום 7.4.09 הגיש התובע תביעה כנגד הנתבעת לתשלומים שונים שהוא זכאי להם, לטענתו, בשיעור כולל של 362,430 ₪. לדבריו, סיכם מראש עם מנהל המתנ"ס, כי בבוא העת יפוצה בגין השימוש בציוד הפרטי, אלא שהדבר לא נעשה. עוד טוען התובע כי בתקופה שבה שהה בחופשת מחלה ממושכת נגנב חלק מהציוד הפרטי והמתנ"ס לא עמד בהתחייבותו לפצותו על כך. טענה נוספת בפי התובע היא כי לבקשת המתנ"ס ביצע עבודות שיפוץ נרחבות בחדר ההתעמלות (להלן - "עבודות השיפוץ"), ועל אף שמנהל המתנ"ס התחייב לשלם לו על כך, לא נעשה כן. בהקשר זה טוען התובע, כי בסמוך ליום 15.8.01, זמן רב לאחר ביצוע עבודות השיפוץ ובסמוך לאחר שובו לעבודה מחופשת המחלה ששהה בה בעקבות תאונת הדרכים שעבר, ערך מנהל המתנ"ס "סיכום דברים" שנוסח על ידו בדיעבד ובאופן חד צדדי (נספח ו' לכתב התביעה), ובמסגרתו ניסה לשנות את הסכמות הצדדים בעניין עבודות השיפוץ בחוסר תום לב מוחלט. התובע ורעייתו סירבו לחתום על מסמך זה. התובע מוסיף וטוען כי החל מחודש 11/02 ניהל עם מנהל המתנ"ס "התחשבנות כספית כוללת להסדרת כלל ההיבטים הכספיים הנ"ל שבין הצדדים", ועקב חילוקי דעות ביחס לגובה הפיצוי סוכם כי התובע ימציא הערכת שווי של צד ג' שהיה מוסכם על הנתבעת. ביום 5.2.03 קיבל התובע מהמתנ"ס שיק כ"פיצוי בגין פחת מכשירי חדר כושר וחוסרים בציוד" (נספח ט' לכתב התביעה), אלא שסך התשלום עמד על 12,000 ₪ בלבד, ולדברי התובע היה אך מקדמה על החשבון, כך אף רשום על ספח השיק (נספח ט' הנ"ל). כן טוען התובע כי על אף שהמציא במועד מאוחר יותר את הערכת השווי שסוכם שימציאה, חזרה בה הנתבעת מכל התחייבויותיה כלפיו, סירבה לשלם לו את יתר הכספים המגיעים לו ממנה, ובכלל זה כספים שהיה זכאי להם כתוצאה מיחסי העבודה ששררו בין הצדדים. התובע טוען כי הנתבעת דחתה אותו ב"לך ושוב" וגרמה לו להבין כי הכספים המגיעים לו ישלומו לו ממש בקרוב, אולם לא כך היה. לדבריו, רק ביום 20.12.05 שילמה לו על משכורת חודש 3/03 (נספח י' לכתב התביעה); ביום 13.2.06 העבירה לו תשלום נוסף כמשכורת חודש 3/03 כ"מקדמות" (נספח י"א לכתב התביעה); ורק ביום 19.3.06, למעלה מ-3 שנים מאז פוטר, מסרה לו טופס 161 (נספח י"ב לכתב התביעה). ביום 10.12.08, לאחר שדרישותיו נדחו על ידי הנתבעת, פנה אליה בא כוחו אולם אף פנייתו נדחתה ועל כן הוגשה התביעה - כאמור, ביום 7.4.09. כתב ההגנה 4. הנתבעת הגישה כתב הגנה שבו טענה, בין היתר, כי הבאת הציוד הפרטי למתנ"ס נעשתה על ידי התובע בהתנדבות; כי התובע השאיר את הציוד הפרטי במתנ"ס משום שלא היה מוכן לפנותו, לא היה לו מקום לאחסנו ומתוך אדישות לגורלו; כי התובע הוא שביקש לשפץ את חדר ההתעמלות של המתנ"ס על מנת שישמש באופן בלעדי את רעייתו להעברת שיעורי התעלמות, ומנהל המתנ"ס לא התחייב לשלם לו על כך; כי אם נעלם חלק מהציוד הפרטי הרי שהתובע הוא זה שלקח אותו מבלי להודיע על כך לנתבעת; כי הנתבעת שילמה לתובע סכום מסוים לפנים משורת הדין בגין ציוד שנגנב או הושחת; כי העיכוב בהעברת כספים לתובע נבע מהתנהלותו בעניין פירעון הלוואה שנטל מבנק לאומי ושהנתבעת ערבה לה. 5. לכתחילה הוגשה התביעה בבית משפט השלום באשדוד. הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ומחמת התיישנות. בהחלטה מיום 12.5.10 (כב' הש' חדש) הועבר התיק בהסכמת הצדדים לבית הדין, מבלי שהוכרעה סוגיית ההתיישנות. הבקשה דנן 6. ביום 8.3.11, לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים, הגישה הנתבעת את הבקשה דנן. הנתבעת טוענת שכיוון שהתביעה הוגשה ביום 7.4.09, כל עילת תביעה שנוצרה לפני יום 6.4.02 - התיישנה. וזוהי התייחסות הנתבעת לעילות התביעה השונות: א. פיצוי בגין ציוד שנגנב - התובע טוען כי חלק מהציוד הפרטי נגנב בזמן שהיה בחופשת מחלה; כי כאשר שב מחופשת המחלה ביום 14.6.01 הבחין בכך; כי הובטח לו פיצוי בשל כך; וכי אף שולם לו חלק מסכום הפיצוי. לאור זאת, טוענת הנתבעת, עילת תביעה זו נוצרה ביום 14.6.01 ועל כן היא התיישנה עוד ביום 14.6.08. ב. פיצוי בגין עבודות השיפוץ - הנתבעת טוענת כי התובע במכוון נמנע מלציין את מועד ביצוע עבודות השיפוץ, אולם מדבריו-הוא עולה כי התחייבותו הנטענת של מנהל המתנ"ס לשלם לו עבור עבודות השיפוץ היתה לפני יום 23.6.00, וכי ביום 15.8.01 ניסה מנהל המתנ"ס לחזור בו מהתחייבותו ולהחתים את התובע ואת רעייתו על סיכום דברים. לטענת הנתבעת, אף אם נתייחס למועד המאוחר יותר, הרי שעילת תביעה זו התיישנה לכל המאוחר ביום 15.8.08. ג. פיצוי בגין דמי שימוש ראויים בציוד הפרטי - התובע טוען כי היה על הנתבעת לשלם לו דמי שימוש ראויים בציוד הפרטי עבור התקופה שבה השתמשה בציוד זה, היינו עבור תקופת עבודתו, שנסתיימה ביום 25.1.03. לטענת הנתבעת, כיוון שתביעת התובע הוגשה ביום 7.4.09, הרי שעילות תביעה שנוצרו ברכיב זה לפני יום 7.4.02 התיישנו. לאור כל האמור לעיל נתבעת הנתבעת להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות ולחלופין על מחיקת עילות התביעה שהתיישנו ולחייב את התובע להגיש כתב תביעה מתוקן. תגובת התובע 7. התובע טוען, ראשית לכל, כי היה על הנתבעת לתמוך את בקשתה בתצהיר בהיותה נסמכת על עובדות רבות, ומשלא כך נעשה, די בכך לדחות את הבקשה. שנית, טוען התובע כי ישנה הודאת בעל דין שנערכה על ידי מנהל המתנ"ס דאז, מר בועז גדסי, המודה בחלק ניכר מטענותיו (של התובע), אם לא בכולן. לגופו של עניין טוען התובע כי תקופת ההתיישנות לא חלפה לגבי אף לא אחת מעילות התביעה. לדבריו, על פי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - "חוק ההתיישנות") ועל פי פרשנות הפסיקה, מועד היווצרות עילת התביעה הוא המועד שבו קם "כוח תביעה" לתובע, היינו, אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד. בענייננו, כך טוען התובע, הוסכם כי הנתבעת תשלם לו עבור עבודות השיפוץ, עבור השימוש בציוד הפרטי והפחת שלו ועבור הציוד שנגנב, והוא לא חשש שהנתבעת, כרשות ציבורית, תימנע מלכבד את התחייבותה. בנסיבות אלה, לדבריו, כל עוד לא הובהר לו כי הנתבעת מבקשת להימנע מלשלם לו את שהתחייבה, לא קמה עילת התביעה. ועוד טוען התובע בהקשר זה, כי כל עוד הועסק על ידי הנתבעת לא ניתן לומר כי קם לו "כוח תביעה" אמיתי, משום שאין לצפות שעובד יתבע את מעסיקו בעודו עובד אצלו, שכן משמעות הדבר הוא איבוד מקום העבודה לאלתר. לדידו, כיוון שהתובע עבד אצל הנתבעת עד ליום 25.1.03, הרי שהתביעה לא התיישנה. כן מציין התובע כי בחודש 11/02 שֶבו ניהלו הצדדים הידברות חוזרת, שָבה הנתבעת וחזרה על התחייבויותיה כלפיו, והדבר עולה ממסמך הנושא את התאריך 15.12.02 (צורף כנספח א' לתגובת התובע לבקשה; להלן - "נספח א'"), וכי ביום 5.2.03 העבירה לפקודתו תשלום עבור "פחת מכשירי חדר כושר וחוסרים בציוד" כמקדמה על החשבון, ועל כן החל מירוץ ההתיישנות אך ורק מיום 5.2.03. לדברי התובע, אף אם ייקבע כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום 15.12.02, התביעה לא התיישנה. התובע מציין כי יש להחיל בעניינו את סעיף 9 לחוק ההתיישנות - בהיות נספח א' ו/או התשלום מיום 5.2.03 הודאת בעל דין - ולחלופין את סעיף 8 לחוק זה, משלא היה מודע לכוונת הנתבעת שלא לשלם לו את שהתחייבה לשלם. תשובת הנתבעת לתגובת התובע 8. הנתבעת בתגובתה מציינת כי לא היתה צריכה לתמוך את בקשתה בתצהיר; כי נספח א' אינו מהווה הודאה מטעמה בחוב כלשהו כלפי התובע; כי לא התחייבה לשלם לתובע פיצוי בגין עבודות השיפוץ; כי נספח א' אך מחזק את טענתה שלפיה עילת התביעה שעניינה עבודות השיפוץ התיישנה; כי טענתה בעניין דמי השימוש בציוד הפרטי בעינה עומדת; כי נספח א' והתשלום מיום 5.2.03 אינם מהווים התחייבות חדשה שלה כלפי התובע ועל כן מירוץ ההתיישנות אינו מתחיל מחדש; וכי אין להחיל בענייננו את סעיפים 8 או 9 לחוק ההתיישנות. המסגרת הנורמטיבית 9. להלן יובאו כלשונם סעיפי חוק ההתיישנות, הרלוונטיים לענייננו. סעיף 8 קובע כדלקמן - "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." וסעיף 9 קובע - "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה..." הכרעה 10. לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה, בתשובה לתגובה ובמסמכים נוספים, מצאתי כי יש להיעתר לבקשת הנתבעת בחלקה, כפי שיפורט להלן. 11. לעניין עבודות השיפוץ - לשיטת התובע עצמו, בוצעו עבודות השיפוץ "עוד קודם לתאונת הדרכים שארעה לו" (סעיף 8(א) לכתב התביעה), היינו עוד לפני יום 23.6.00. כך שלכתחילה היתה אמורה תקופת ההתיישנות ברכיב זה להסתיים ביום 23.6.07. אף אם היה מקום לסבור, כי סיכום הדברים מיום 15.8.01 מעיד על התחייבות קודמת כלשהי של הנתבעת בעניין זה, הרי שלכל המאוחר הסתיימה תקופת ההתיישנות ביום 15.8.08. שעה שהתביעה הוגשה ביום 7.4.09, הרי שראש תביעה זה התיישן. התובע טוען כי נספח א' מהווה הודאת בעל דין בעניין זה, ומשהתאריך בכותרתו הוא 15.12.02, ולאור הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הרי שהתביעה טרם התיישנה. אין לקבל טענה זו. בנספח א' נרשם כי "פליקס דורש לקבל פיצוי עבור ביצוע עבודה בשיפוץ חדר המראות בא. הספורט מלפני כשנה הכולל עבודות גבס, קרניזים וכו..." (סעיף 5 לנספח א' לתגובת התובע). מתוכן הדברים, כמו גם מצורתו של נספח א' ניתן ללמוד כי מדובר אך בהעלאה על הכתב של דרישות התובע כפי שעלו בפגישה עמו, וכי אין בדברים אלה כדי להוות כל הסכמה מצד הנתבעת לדרישה זו של התובע. גם התשלום שהעבירה הנתבעת לתובע ביום 5.2.03 אינו כולל בכל צורה שהיא התייחסות לעבודות השיפוץ, כך שגם בו לא ניתן לראות הודאת בעל דין לעניין זה. 12. יש לדחות אף את טענת התובע שלפיה יש להחיל בעניינו את סעיף 8 לחוק ההתיישנות. טענתו כי לא ידע שהנתבעת מתכוונת לא לשלם לו אינה יכולה לסייע לו. על מנת להקים עילת התביעה, צריך תובע להיות מודע אך לאותם יסודות המקימים לו עילת תביעה. בענייננו, די היה בכך שהתובע היה מודע לכך שביצע עבודות שיפוץ ולכך שהנתבעת התחייבה, לטענתו, לשלם לו עבורן. כוונת הנתבעת להימנע מתשלום, ללא קשר לשאלת היותה גוף ציבורי שכללי המשפט המינהלי חלים עליו, אינה נכללת ביסודות המקימים את העילה. 13. גם טענתו של התובע כאילו לא קם לו "כוח תביעה אמיתי" כל עוד שררו יחסי עבודה בין הצדדים, יש לדחותה מכל וכל. בית דין זה, כיתר בתי הדין לעבודה, דן כעניין של יום ביומו בתביעות עובדים כלפי מעסיקיהם בעוד חלים יחסי עבודה ביניהם, ועל אף שמטבע הדברים אין מדובר בסיטואציה נוחה, הרי שאין בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות של תביעות עובדים כלפי מעסיקיהם עד לתום יחסי העבודה ביניהם. קביעות אלה באשר לאי תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בענייננו ובאשר למועד שבו קמה לתובע עילת התביעה (כוח תביעה אמיתי) - עומדות גם לגבי יתר רכיבי התביעה. 14. לאור האמור - תביעתו של התובע בגין עבודות השיפוץ נדחית על הסף מחמת התיישנות. 15. שונים הם פני הדברים באשר לציוד הפרטי שנגנב. בנספח א' נכתב כי "המתנ"ס ישלם לידי מר פליקס שפרינצס את מחיר הציוד החסר של מר פליקס בחדר הכושר עד לתאריך 25.12.02 - מסמך מפורט יוכן לעיונו של פליקס בהתאם ע"פ בדיקות מחירים של הציוד הנ"ל." בדברים אלה יש התחייבות של המתנ"ס לשלם לתובע עבור הציוד הפרטי שנגנב. משנכתבה הודאה זו ביום 15.12.02 והתביעה דנן הוגשה ביום 7.4.09 ובהתאם להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות - טרם חלפה תקופת ההתיישנות בגין רכיב זה, ולפיכך דין בקשת הנתבעת בענין זה - להידחות. 16. בכל הנוגע לדמי השימוש בציוד הפרטי - ראשית, יש לתהות מה נכלל במונח פיצוי בגין השימוש (בציוד הפרטי). התובע טוען, כאמור, כי מנהל המתנ"ס התחייב לשלם לו בבוא העת פיצוי בגין השימוש בציוד הפרטי, "על כל המשתמע מכך" (סעיפים 6(א) ו-22(א) לכתב התביעה). מסעיפים 22 ו-23 לכתב התביעה עולה כי התובע מתייחס בהקשר זה לשני סוגי תשלום גם יחד: האחד, פחת והאחר, דמי שימוש ראויים, ומשתמש בהם בערבוביה. בסעיפים 13(א), 22(א) ו-23(ג) מתייחס התובע לתמורת השימוש ככלל, בסעיפים 13(ג) ו-23(א) מתייחס התובע לפחת ואילו בסעיפים 24(ב) ו-25(ג) הוא מתייחס לדמי שימוש ראויים. יחד עם זאת, בסעיף 30 לכתב התביעה, שבו מכמת התובע את רכיבי התביעה, הוא מפרט "דמי שכירות ראויים" בלבד ואינו מתייחס לפחת ולדמי השימוש כל אחד בנפרד. 17. לטעמי, יש להבחין בין פיצוי בגין פחת, לבין דמי שימוש ראויים - היינו דמי שכירות עבור הציוד. באשר לפחת, ביום 5.2.03 קיבל התובע מהמתנ"ס שיק כ"פיצוי בגין פחת מכשירי חדר כושר וחוסרים בציוד" (נספח ט' לכתב התביעה). תשלום זה יש לראותו כ"מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות" ועל כן, כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, "דינו כהודאה" של המתנ"ס בזכותו של התובע לקבל ממנו, נוסף על פיצוי בגין הציוד הפרטי שנגנב, פיצוי בגין פחת. הודאה זו הנושאת את התאריך 5.2.03 מעמידה את תום תקופת ההתיישנות על יום 5.2.10, ומשהתובענה הוגשה עוד לפני כן - יש לקבוע כי תביעת התובע בגין פחת בלבד - לא התיישנה. 18. באשר לדמי שימוש ראויים - אין כל ראייה להודאת הנתבעת בזכותו של התובע - לא בנספח א' מיום 15.12.02 ולא באיזה מהתשלומים שהעבירה הנתבעת לתובע מאוחר יותר. עילת תביעה זו קמה כל עוד עשה המתנ"ס שימוש בציוד הפרטי של התובע, היינו עד ליום שבו פוטר. מכאן שהתקופה שבגינה לא התיישנה זכותו של התובע היא מיום 7.4.02 (שבע שנים לפני יום הגשת התביעה) ועד ליום 25.1.03 (היום שבו פוטר). סוף דבר 19. הבקשה מתקבלת בחלקה כמפורט להלן: א. התביעה בגין עבודות השיפוץ נדחית על הסף מחמת התיישנות. ב. התביעות בגין הציוד שנגנב והפחת בגין הציוד לא התיישנו, על כן הבקשה בעניינים אלה - נדחית. ג. התביעה בגין דמי שימוש ראויים - התקופה שבגינה רשאי התובע לתבוע היא מיום 7.4.02 ועד ליום 25.1.03 בלבד, ולא מוקדם מכך. 20. התובע יגיש כתב תביעה מתוקן בהתאם לאמור בסעיף שלעיל, וזאת עד ליום 12.6.11. 21. הנתבעת תהא רשאית להגיש כתב הגנה מתוקן מטעמה וזאת עד ליום 12.7.11. 22. דיון מוקדם נוסף יתקיים ביום 14.7.11, שעה 12:30. 23. בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו. ניתנה היום, ח' באייר תשע"א, 12 במאי 2011, בהעדר הצדדים. דמי שימוש