הכרעת דין התביעה מיחסת לנאשם עבירה של תקיפה חבלנית לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"). התביעה טוענת כי ביום 9/1/04 הגיע המתלונן (להלן: "המתלונן") לחניון גרירת רכבים ברח' הירקון 5 בת"א על מנת לשחרר את רכבו. המתלונן נכנס למשרדו של הנאשם שעבד במקום, הנאשם דרש מהמתלונן לעזוב את המשרד, בעקבות הויכוח שפרץ תקף הנאשם את המתלונן, בכך שנתן לו אגרוף לצלעות ושרט אותו בידיו וליד המפשעה. כתוצאה מאותה תקיפה נגרמו למתלונן שריטות ליד פטמתו השמאלית ושריטה ליד המפשעה, חבורה בכתף שמאל, שריטות לאורך הגב, שריטה ביד שמאל ושפשוף במרפק שמאל. הנאשם כפר בעבירה המיוחסת לו וטען כי הוא הגן על עצמו. מעדותה של רס"ר בתיה דוד שחקרה את המתלונן ביום האירוע, עולה כי היא הבחינה על המתלונן בסימני הפגיעה שפורטו בכתב האישום. המתלונן מסר בעדותו כי ביום 9/1/04 גררו את רכבו. העד ציין כי עד לאותו יום רכבו נגרר כבר מספר פעמים ועל כן הכיר את הגוררים ואף היה בקשר עם אדם בשם הלל שעבד במקום. המתלונן אישר כי נכנס למשרד בחניון והוסיף "בדרך כלל לא נכנסים מהדלת...". הנאשם דרש ממנו לצאת, המתלונן ביקש ממנו להירגע ואמר לו שזה מקום ציבורי, אז לדברי העד הנאשם קפץ עליו והחל להרביץ לו. המתלונן ציין כי הפקידה בחדר הייתה עדה למתרחש ואף ניסה להרגיע את הנאשם. בהמשך ציין העד: "...הוא הרביץ לי באגרופים היו לי סימנים חבל על הזמן. לא החזרתי לו הייתי בשוק שהוא הרים ידיים..." נכנס מישהו שאין לי מושג מי זה והפריד הוא אמר לי לעזוב ולצאת אמרתי OK ...". המתלונן מסר כי גם לאחר שיצא הנאשם המשיך לומר: "אני אזיין אותך... אני אתפוס אותך, אכסח אותך...". במהלך חקירתו הנגדית, הסנגור הגיש את הודעת המתלונן (ס/1). גרסת המתלונן במשטרה זהה לדבריו בפניי, באותה הודעה מציין המתלונן כי הזעיק משטרה בטלפון. הנאשם נחקר תחת הזהרה ביום 13/1/04 (ת/2) ומסר כי המתלונן נכנס לביתן ועמד סמוך לכסף, המחשבים ומכשירים יקרים שיש במקום. המתלונן אמר לו כי הוא דיבר עם הלל, הוא דרש ממנו לעזוב את הביתן ולבוא דרך האשנב. הנאשם ציין כי המתלונן סירב לצאת למשך 10 דקות: "...בסוף דחפתי אותו דחיפה קלה ואז נתן מכה לפנים ואני באתי לקום אני התגוננתי, בא נהג שהיה שם והפריד בינינו, הבחור יצא הזמין משטרה הייתי בלחץ הגיעה ניידת ולקחו פרטים שלי בינתיים הבחור סיפר לו מה קרה וביקש שאני אתנצל בפניו וביקש שישחררו לו את הרכב ללא תשלום...". הנאשם נשאל אם נתן למתלונן מכות אגרוף בבטן ובצלעות והשיב: "יכול להיות שהוא נפל על הבמה וזה קרה לו, לא נתתי לו אגרופים בבטן ובצלעות...". בעדותו בבית המשפט ציין הנאשם כי אמר למתלונן בעדינות לצאת החוצה יחד עמו לבירור טענותיו, בהמשך מסר הנאשם: "...ואז הוא התנפל עלי ודחף אותי לבמה הוא פתח את המגירות של הכספת. הוא נתן לי את האגרופים התעקמה לי האצבע, עשה לי שריטה בגרון ואני התגוננתי והוא המשיך עד שהגיע הנהג והרים אותו מעליי...". בחקירתו הנגדית לא הצליח הנאשם להסביר מדוע לא מסר במשטרה על ניסיונו של המתלונן לפתוח את הכספת, על פרטי התקיפה שלו וכן מדוע לא הראה לשוטר את סימני הפגיעה על גופו. מטעם הנאשם העידו עדים שמסרו דברים שלא היו שנויים במחלוקת בין הצדדים כגון בעניין סדרי שחרור כלי רכב במגרש והאיסור להיכנס לתוך הביתן. הנהג שהפריד בין הצדדים מר סורזיון מסר כי לא היה עד לחילופי מהלומות בין הצדדים וכי היו צעקות וויכוח. המתלונן עשה עלי רושם אמין, הוא לא הכחיש כי נכנס למקום שלקהל הרחב אין כניסה, גם לא הסתיר שלא יצא כשנדרש לעשות כן. תלונתו המידית למשטרה, סימני הפגיעה על גופו ודרישתו באמצעות השוטר מהנאשם להתנצל מחזקים את דבריו. הנאשם עשה עלי רושם בלתי אמין. גרסתו במשטרה הינה שונה בתכלית מהדברים שמסר בפניי. אין כל הסבר הגיוני להימנעותו מלמסור בהזדמנות הראשונה כי המתלונן פתח את מגירת הכספת וכן אין הסבר של ממש להימנעותו מהזמנת משטרה למקום. לסיכום, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות ונתתי דעתי כי מדובר בעדות יחידה , הגעתי לידי מסקנה כי התביעה הוכיחה במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי את העבירה המיוחסת לנאשם. הנאשם מורשע בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. משפט פליליאלימותתקיפהחניון