בקשה להישפט התחזות א. פתח דבר: 1. ערעור זה מופנה כנגד החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחדרה, (להלן: "בית משפט קמא"), אשר ניתנה ביום 17.11.11 על ידי השופט , ס. נ. אביהו גופמן בתיק 8317-06-11. 2. על פי החלטת בימ"ש קמא נדחתה בקשת המערער לביטול פסק דין שניתן בהיעדרו. 3. על ההחלטה דנא מופנה הערעור שבפני. ב. ההליך בבימ"ש קמא: 1. לחובת המערער נרשמו ביום 22.6.10 שני דו"חות ברירת משפט. האחד בשעה 02:08 בגין עבירה לפי תקנה 36 (1) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, (להלן: "התקנות"), עבירה שבצידה נקבע קנס של 500 ₪ ובו ביום, אך בשעה 02:10 נרשם לחובתו דו"ח שני לפי תקנה 22 (א) לתקנות ושבצידה נקבע קנס כספי של 1000 ₪. 2. המערער סרב לחתום על הדו"ח, אך הדו"ח נמסר לו בו במקום, כך עולה מהדו"ח עצמו. 3. המערער הגיש בחודש יוני 2011 או בסמוך לכך בקשה להארכת מועד להישפט, (להלן: "הבקשה"). לבקשה צורף תצהיר ובו נטען כי המערער מעולם לא עוכב על ידי שוטר ולא נרשם לחובתו דו"חות עבירה. המערער טען עוד כי ביום 17.9.09 הגיש תלונה במשטרה על אובדן לוחית זיהוי רכבו. על יסוד הנטען לעיל המערער כופר באמור בדו"חות העבירה. 4. בימ"ש קמא דחה את הבקשה, תוך שהוא קובע כי המערער זוהה כמי שנהג ברכב באמצעות רישיון נהיגה עם תמונה. בדו"חות נרשם מספר רישיון הנהיגה ומספר תעודת הזהות. מה גם, המערער לא התלונן על אובדן תעודת זהותו או רישיונו. 5. עוד ציין בימ"ש קמא כי בעבר המערער פנה למרכז לגביית קנסות ואגרות מבלי לטעון דבר ביחס לזהות הנהג שלחובתו נרשמו הדו"חות ולא כפר בעובדה שנהג ברכב. 6. בימ"ש קמא נתן משקל לעובדה שהבקשה הוגשה לאחר שחלפה שנה מיום ביצוע העבירות. 7. כמו כן לא נמצאת כל זיקה בין אובדן לוחית הזיהוי לבין הבקשה להארכת מועד ולכן בימ"ש קמא דחה את הבקשה. 8. כאמור על החלטה זו מופנה הערעור שבפני. ג. טענות הצדדים: טענות המערער: 1. מטיעוני בא כוח המערער עולה כי הטענה העיקרית של המערער היא: "לא הייתי במקום ביצוע העבירות", משמע לא אני נהגתי ברכב. 2. עוד נטען כי למערער מספר מכשירים ניידים שבשימושו ולכן הוא זקוק לצו של בימ"ש לשם הוכחת טענתו שהוא לא היה במקום ביצוע העבירות. 3. לחילופין ביקש המערער לאחד את הדיון בשני הדו"חות ולשלם את הקנסות תוך 30 יום ובדרך זו לצמצם את מספר הנקודות שנזקפו לחובתו על פי שיטת הניקוד. 4. לשיטת המערער מאן דהוא התחזה בשמו ובפועל הוא לא ביצע כל עבירה. טענות המשיבה: 1. המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור. 2. המערער זוהה על ידי השוטר בדרך הנכונה והמקובלת ושעל פיה לא ניתן לומר כי מתעורר ספק סביר ואפילו חשש או ספק ספקא שאחר נהג ברכב. 3. ראוי לציין כי קיימתי בערעור שתי ישיבות בהן טענו הצדדים. לאחר הדיון הראשון מיום 30.1.12 קבעתי מועד חדש כדי לאפשר למערער לנסות ולמצוא ראיות נוספות שיסייעו בידו להוכיח את טענתו, אך בפועל לא הוגשה בקשה ובוודאי לא כל ראיה. 4. גם בדיון שנדחה ליום 28.2.12 לא הובאו מטעם המערער ראיות שיש בהן כדי לבסס את טענתו. 5. בנסיבות העניין וכעולה מהפרוטוקול, היה על המערער לשקול את עמדתו ביחס לצורך בהמשך שמיעת הערעור. חרף הצהרתו המערער הגיש בקשה שבה הסתום רב על הנגלה ובמסגרתה ביקש לקבוע מועד נוסף לדיון בערעור. 6. המערער לא נימק את בקשתו ולא ציין כי עלה בידו להשיג ראיות שיתמכו בטענתו. בנסיבות העניין לא מצאתי מקום להיעתר לבקשתו משום שלא שוכנעתי כי יש בידו כדי להציג ראיות המבססות את טענותיו. 7. יוער עוד כי ביום 18.3.12 אפשרתי למערער לפרט את נימוקיו לצורך קביעת מועד שלישי להמשך שמיעת הערעור, ולמרות זאת, לא באה מטעמו כל הודעה. ד. דיון והכרעה: 1. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בהחלטת בימ"ש קמא ושמעתי את טענות הצדדים, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא ומכאן שיש לדחות את הערעור. 2. סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב -1982 (להלן: "החסד"פ", עוסק בשיקולים שעל בית המשפט להפעיל בבואו לבחון בקשה להארכת מועד להישפט ושבעצם הם אותם שיקולים שבית המשפט שוקל בבקשות לפי סעיף 130 לחסד"פ, שדן בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר לפי סעיף 240 לחסד"פ, דהיינו בימ"ש ייעתר לבקשה רק אם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את אי ההתייצבות לדיון ובענייננו, את האיחור בהגשת הבקשה להישפט או אם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין - רע"פ 9142/01 סוריא איטליא נ' מ. י. פד נז (6) 793. 3. השופט ג'ובראן ברע"פ 1260/09 שלבי עאטף נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 2.6.09), חזר וכתב על הסוגיה דנן: "לפי סעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי, משלא שילם המבקש את הודעת תשלום הקנס בתקופה הקבועה לכך, ולא הגיש בקשה להישפט במשך אותה תקופה, הרי רואים אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת הקנס.  ואילו סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי קובע שבית המשפט יהיה רשאי לקיים משפט לאדם שהגיש בקשה להישפט בגין הודעת קנס שהוגשה לאחר תקופת תשלום הקנס, מנימוקים שיירשמו (ראו רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2007))". (ראו רע"פ 1260/09 שלבי עאטף סעיד נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 2.6.09)). 4. המערער פנה למרכז לגביית קנסות ולא העלה כל טענה מאלו שטען להן בפני. מה גם, שהוא מעלה טענות סתמיות מבלי שהניח להן כל תשתית עובדתית, על כן ובנסיבות אלו לא מצאתי כי נפלה שגגה מלפני בימ"ש קמא. 5. על כן ומשלא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא, החלטתי לדחות את הערעור. 6. הערעור נדחה. התחזותבקשה להישפט