החלטה בפני ערר על החלטתו של בית משפט השלום בעכו, (כב' השופט אלטר), מיום 15.9.05 שניתנה בתיק מ 3722/05 ולפיה דחה את בקשת העוררת להאריך את מעצרו של המשיב עד ליום 19.9.05 לשם הגשת כתב אישום בהתאם לס' 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996, להלן: "חוק המעצרים". לטענת ב"כ העוררת, טעה בית המשפט קמא כשלא נעתר לבקשה מאחר ונגד המשיב יש ראיות לכאורה המצביעות על מעורבותו במעשה השוד, לרבות שוד שבוצע באמצעות סכין, בניגוד להחלטתו של בית המשפט קמא, שקבע בהחלטתו "שאין כל ראיה לכך". לטענתה, בנסיבות אלה, ולאור חומר הראיות שהצביעה עליו בטיעוניה בפני, וכעולה מתיק החקירה שהציגה, מדובר באדם שהיה לו חלק עיקרי בתכנון השוד, אם כי לא השתתף בו באופן פעיל. עיינתי בחומר הראיות אליו הפנתה ב"כ העוררת, ואכן יש ראיות הקושרות, לכאורה, בצורה זו או אחרת, את המשיב לחשד המיוחס לו, והשאלה היא אם בית המשפט קמא טעה עת דחה את הבקשה של העוררת להאריך את מעצרו של המשיב לפי ס' 17(ד) לחוק המעצרים. ס' 17(ד) לחוק המעצרים קובע: "נעצר אדם וחקירתו הסתיימה, ישוחרר מהמעצר, ואולם אם הציג תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו ושוכנע בית המשפט כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי השופט להאריך את המעצר מעטם זה לתקופה שלא תעלה על 5 ימים". עלי לבחון כעת אם יש עילה "לכאורה" לבקש את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. לאחר שעיינתי בחומר החקירה שהציגה בפני ב"כ העוררת, שוכנעתי כי קיימת עילה לכאורה לבקש את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ולכן, לדעתי, יש הצדקה להאריך את המעצר ל-5 כדי לאפשר לב"כ העוררת להגיש את כתב האישום. כפי שנקבע בפסיקה, הוראות ס' 17(ד) כפופה להוראות ס' 13 לחוק המעצרים. ס' 13(ב) לחוק המעצרים קובע "שופט לא יצווה על מעצר לפי סעיף קטן א' אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה". אעיר כאן, עם כל הכבוד, ובכל הענווה כי אני חולק על דעתו של עמיתי, כב' השופט אלטר בעניין הצדק בקיומה של עילת מעצר לצורך הארכת המעצר לפי ס' 13(ב) לחוק המעצרים. בית המשפט קמא הורה על שחרורו של המשיב מאחר והגיע למסקנה כי אין העבירות בהן הוא חשוד, אינן יוצרות חזקת מסוכנות. עוד קבע בית המשפט קמא שמדובר בעבירות רכוש, ולחשוד אין הרשעות קודמות בעבירות רכוש, ולכן לא נמצאת עילת מעצר עד תום ההליכים והורה על שחרורו בתנאים מגבילים. אינני יכול להסכים עם המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא. לדעתי, הראיות לכאורה קושרות את המשיב למעשה השוד, בנסיבות שפירטה ב"כ העוררת בפני ולאור חומר הראיות שעיינתי בו, מצביעות על קיומה של עילה לכאורה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. שאלה נוספת היא אם ובאיזה מידה ניתן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בהתאם לס' 13(ב) לחוק המעצרים. דעתי היא שכן, אך בית המשפט חייב לשקול ולבחון את החלופה ובאיזה מידה השחרור לחלופת מעצר, גם לצורך מעצר על פי הצהרת תובע, וזאת על מנת לנטרל את מסוכנותו של החשוד. מהחלטת בית המשפט עולה, עם כל הכבוד, כי לא נשקלה אפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. בית המשפט יצא מתוך הנחה כי לא קיימת עילת מעצר, והמסקנה המתבקשת היא שחרור מבלי לבחון חלופת מעצר. לאור המסקנה אליה הגעתי לא ניתן להסתפק בתנאים שלפיהם שחרר בית המשפט קמא את המשיב, ובהעדר חלופה מתאימה, לא אוכל להסתפק בתנאים שקבע בית המשפט קמא. לא אוכל לסיים את החלטתי בלי להתייחס לפגם שלטענת הסניגורית המלומדת עולה מהצהרת התובע, ואשר יש בו לשחרר את המשיב בהעדר הצהרת תובע לאחר שהסתיימה החקירה. אינני מקבל את הטענה. מדובר, לדעתי בפגם טכני ולא מהותי. בס' 3 מדובר על חשוד בלשון יחיד, כשבהצהרה עצמה ברור שישנם שני חשודים. איני סבור שפגם זה הוא פגם מהותי. אכן נכון הוא שעל התובע המבקש הארכת מעצר לפי ס' 17(ד) לדייק בלשונו, אך מעיון בנוסח של הצהרת התובע שהובאה בפני, ברור הוא כי הכוונה לשני החשודים שבית משפט קמא דן בבקשה להארכת מעצרם, כך למשל בס' 1 מדובר על שניהם, בס' 3 מדובר על "המשך מעצרו של החשוד", לדעתי נפל כאן שיבוש וברור שלא היתה כוונה לעצור רק אחד משניהם, אלא הכוונה היא לשניהם. על כן, אני מקבל את הערר, ומורה לעצור את המשיב עד ליום 19.9.05 עד שעה 13.00 כדי לאפשר לעוררת להגיש כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. תיק החקירה מוחזר לפרקליטות. משפט פליליסדר דין פלילי