ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב - יפו מיום 11.5.11 (בל 5157/09; השופטת נטע רות ונציגי הציבור מר דוד נס ומר אלעזר פרידמן), אשר דחה את תביעתו של המערער להכיר באירוע המוחי בו לקה כפגיעה בעבודה. בהתאם למוסכם על הצדדים, פסק הדין ניתן על יסוד כלל החומר שבתיק, הטענות שנרשמו בפרוטוקול במסגרת דיון קדם ערעור וסיכומי טענות הצדדים בכתב. הרקע לערעור: המוסד לביטוח לאומי דחה בהחלטה מיום 18.9.08 את תביעתו של המערער לתשלום דמי פגיעה בגין אירוע מוחי בו לקה מיום 23.3.07. בהמשך לכך, הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי. בתביעה שהוגשה (בל 6134/08) נקבעו פלוגתאות והתיק נקבע להוכחות, אלא שבשל אי התייצבות המערער התביעה נמחקה (להלן - התביעה הראשונה). המערער הגיש תביעה נוספת לבית הדין האזורי על החלטת המוסד לביטוח לאומי (בל 5157/09), ונקבע בדיון ביום 2.2.2010 כי היא תידון על יסוד הפלוגתאות שנקבעו בתביעה הראשונה. בכתב התביעה ובתצהיר טען המערער כי ביום 23.3.07 התרחש אירוע חריג - ויכוח עם לקוח אשר סירב לשלם והתנהג בצורה אלימה. כן ציין כי היה מוטרד חודשים רבים קודם לכן עקב מצבו הכלכלי. בית הדין האזורי דחה את התביעה בקובעו כי לא שוכנע שביום 23.3.07 התקיים האירוע החריג הנטען על ידי המערער. בית הדין האזורי ציין כי בניגוד לגרסה המאוחרת שהוצגה בבית הדין, לפיה האירוע החריג הוא התרגזות בשל ויכוח עם לקוח אשר סירב לשלם והתנהג בצורה אלימה, הרי שבהודעתו לחוקר המוסד ואף בדיון ההוכחות מיום 26.5.10 העיד המערער כי ביום 23.3.07 היה לו ויכוח עם לקוח כיון שלא הספיק לסיים את העבודה והלקוח התרגז והלך מבלי לשלם. זאת, תוך שהוא מציין כי אין זה מקרה מיוחד וכי הדבר קורה עם קליינטים. בית הדין דחה את התביעה מנימוקים אלה: מקור הלחץ בו היה נתון המערער אינו באירוע מיוחד, אלא בחודשים רבים טרם האשפוז, וזאת לדבריו, לאור בעיית החובות שבה היה נתון עסקו. מתח הנמשך חודשים רבים אינו מהווה ארוע חריג בעבודה; המערער מסר בהודעתו לחוקר המוסד לביטוח לאומי כי ויכוח עם לקוחות אינו אירוע חריג וכי קורה הרבה שלקוחות אינם משלמים; המערער טען בתחילה כי היה לו יום עבודה רגיל ורק בשלב מאוחר יותר שינה גרסתו וסיפר על קרות הויכוח וטען כי הוא היווה גורם לאירוע שקרה לו; המערער השתהה משך 4 חודשים בהגשת התביעה ולא המציא ולו מסמך רפואי אחד המתעד את הויכוח. (נבהיר, כי המערער הגיש את תביעתו שנה וארבעה חודשים לאחר האירוע הנטען, ופרק הזמן בן 4 חודשים אותו ציין בית הדין האזורי הוא מעבר לפרק הזמן בן שנים עשר חודשים, המועד להגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי על פי סעיף 296(א) לחוק). פסק דינו של בית הדין האזורי הוא מושא ערעור זה. טענות הצדדים בערעור: המערער טען כי לאור מצבו הבריאותי, בהיותו נכה, ולאור מצבו הכלכלי הקשה לא היה באפשרותו לממן חוות דעת רפואית, ולכן הוא פנה לבית הדין בבקשה למנות מומחה רפואי מטעם בית הדין לקביעת הקשר הסיבתי, שהיא השאלה העיקרית בתיק; בדיון מיום 2.2.10 קבע בית הדין האזורי כי התיק יועבר להוכחות כאשר הפלוגתאות שנקבעו בתיק הקודם (בל 6134/08) יישארו בעינן. לכן, ולאור הפלוגתאות שנקבעו, שאלת הקשר הסיבתי היא השאלה המכרעת; בדיון מיום 17.11.10 הסכים המשיב לבקשת המערער למנות מומחה רפואי, אולם חזר בו ממנה. שגה בית הדין שסטה מההסכמה הדיונית בין הצדדים למנות מומחה רפואי מטעם בית הדין; קביעת קשר סיבתי יכולה להיעשות רק על ידי מומחה רפואי. בית הדין אינו מומחה ואינו יכול לקבוע אם מבחינה רפואית אירע למערער אירוע מוחי בזמן עבודתו, ולכן ללא חוות דעת רפואית אשר תקבע את הקשר הסיבתי בין האירוע לבין מחלתו של המערער לא ניתן לקבוע ממצאים כלשהם; שגה בית הדין האזורי שהסתמך על הנאמר על ידי המערער בדיון מיום 26.5.10. מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי המשיב הוא שביקש להזמין את החוקר של המוסד לביטוח לאומי כדי להפריך את עדות המערער בבית הדין לפיה לא נשאל על האירוע. המשיב טען כי על פי ההלכה בית הדין הארצי לא יתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, אלא במקרים חריגים; בית הדין האזורי קבע מפורשות כי לא מדובר באירוע מיוחד, אלא במתח מתמשך; בבית הדין האזורי לא התרחשה אף טעות דיונית, ולא ברור כיצד הגיע המערער למסקנה לפיה המשיב הסכים למינוי מומחה רפואי וכי על בית הדין למנות מומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי, לנוכח העובדה שהמשיב הכחיש בכתב ההגנה כי למערער אירעה תאונה כלשהי; המערער לא עמד בנטל להוכיח כי התקיים אירוע חריג ביום 23.3.07, ולכן בית הדין לא הגיע לשלב בו נדרש להחליט על מינוי מומחה רפואי; בהתאם להלכה, בית הדין האזורי העדיף את הגרסה הראשונה של המערער, שנמסרה למוסד לביטוח לאומי ולפיה ביום האירוע קליינט התעצבן, אך אירועים מסוג זה קורים עם קליינטים, וכן כי באותו יום עבד באופן רגיל, על פני גרסתו המאוחרת שהועלתה לראשונה בכתב התביעה לפיה הוא סבל ממתח ולחץ נפשי מתמשך בשל מצב כלכלי קשה וכן התרחש ויכוח חריג עם קליינט ביום האירוע; בשום מסמך רפואי אין אזכור לויכוח הנטען על ידי המערער; המערער אינו טוען בערעורו כנגד הקביעות העובדתיות של בית הדין, אלא טוען כנגד אי מינוי מומחה רפואי, וזאת בניגוד להלכה לפיה יש צורך להוכיח קודם למינוי מומחה רפואי התרחשות אירוע חריג. דיון והכרעה: לאחר בחינת טענות המבקש וכלל החומר שבתיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, כמפורט להלן. בהתאם לפסיקה - הדרך היחידה להכיר באירוע מוחי כבתאונת עבודה היא לפי תורת ה"טריגר", היינו האירוע החריג הגורם להופעת האירוע המוחי. אירוע מוחי אינו בבחינת "תאונה" במשמעה הרגיל בתחום הפגיעות בעבודה. האירוע המוחי עצמו הוא "התאונה", וניתן לקשרו לעבודת המבוטח רק אם הוכחה התרחשות של "טריגר" בעבודה שגרם להופעת האירוע המוחי (ההדגשה הוספה - ל.ג). ויכוח סוער יכול שיעלה כדי "טריגר" כאמור.... אשר לחלופת המיקרוטראומה ..."באשר לפגיעה מסוג מיקרוטראומה, אכן ההלכה היא כי מתח מתמשך אינו מהווה פגיעה מסוג מיקרוטראומה" (דב"ע נו/260 - 0 משה מלכה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 625). (ההדגשה במקור). עב"ל 211/06 חגית חן - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם; 12.2.2007). ועוד נפסק לגבי התנאי להכרה באירוע מוחי כפגיעה בעבודה: על מנת שאירוע מוחי יוכר כפגיעה בעבודה מן ההכרח להוכיח קרות אירוע חריג בחיי התובע בסמוך לפני קרות האירוע המוחי. סמיכות זמנים זו נדרשת לאור ההלכה שגובשה על ידי בית הדין בהסתמך על חוות דעת רפואיות שקיבל לפיהן - רק אם האירוע המוחי מתרחש בסמוך לאחר האירוע החריג בעבודה, בטווח של פחות משבוע ימים ביניהם, אפשר שיתקיים קשר סיבתי בין השניים. עב"ל (ארצי) 148/03 מאיר ארג'ואן - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם; 18.3.2004). (ההדגשה הוספה) מהאמור נובע כי תנאי מקדמי לקביעה כי אירוע מוחי היווה פגיעה בעבודה הוא התרחשות אירוע חריג בעבודה בסמוך לקרות האירוע המוחי. בהתאם לפסיקה, משלא הובאה ראשית ראייה להתרחשות אירוע חריג, דין התביעה להידחות אף מבלי להיזקק למומחה הרפואי. לפיכך, בנסיבות המקרה הנדון, משקבע בית הדין האזורי כי לא הוכחה התרחשות אירוע חריג בסמוך לפני קרות האירוע המוחי, לא היה מקום למינוי מומחה רפואי. נבהיר, כי המערער לא ערער על קביעתו של בית הדין האזורי לפיה לא התרחש אירוע חריג, אלא טענתו היא כי השאלה שבית הדין היה צריך להכריע בה היא שאלת הקשר הסיבתי ולשם כך היה עליו למנות מומחה רפואי. כאמור, טענה זו דינה להידחות משלא הוכח שהתרחש אירוע חריג שהוא תנאי ראשוני להכרה באירוע מוחי כפגיעה בעבודה. מעבר לנדרש נוסיף, כי לאחר בחינת חומר הראיות שהיה בפני בית הדין האזורי, אנו סבורים כי מסקנתו של בית הדין האזורי לפיה לא הוכח כי התרחש אירוע חריג מבוססת היטב בראיות ובעדויות שהיו בפניו, והמקרה הנדון אינו מצדיק חריגה מהכלל, לפיו ערכאת הערעור לא תתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, המבוססות על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות והראיות שבפניו, ולא תתערב בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי בנוגע למהימנות העדים [דב"ע (ארצי) מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי - הירשהורן, פד"ע כ 349, 352 (1989)]. נוסיף, כי צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי יש להעדיף את גרסתו הראשונה של המערער על פני גרסתו המאוחרת בבית הדין [עב"ל 462/02 נחום אברהם - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם; 4.2.2007)]. בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי המערער אפילו לא הזכיר את הויכוח עם הלקוח וציין כי "ישבתי ותפרתי. עבודה רגילה". בהודעה לחוקר אזכר אמנם שהיה ויכוח עם קליינט, אבל הבהיר כי הויכוח היה "לא משהו מיוחד זה קורה עם קליינטים". רק בתביעתו ובתצהירו התעצם הויכוח עם הלקוח ל"אירוע חריג". לא מצאנו בסיס בתיק בית הדין האזורי לטענת המערער לפיה המשיב הסכים למינוי מומחה רפואי במהלך הדיון ביום 17.11.2010. אכן, במהלך הדיון הודיעה גב' אלבז, מתמחה שהתייצבה מטעם המערער, כי יש צורך למנות מומחה רפואי שיחווה את דעתו בעניין הקשר הסיבתי. אולם, לא ניתנה לכך הסכמה של המוסד לביטוח לאומי ובית הדין לא נתן כל החלטה בעניין. ההחלטה היחידה שהתקבלה בדיון היא כי ייקבע מועד לשמיעת סיכומים בעל פה, ובמהלך הסיכומים יהיו הצדדים רשאים להגיש אסמכתאות "ככל שימצאו לנכון", ולא רק ביחס לשאלת מינוי מומחה רפואי, כפי שטען המערער. זאת ועוד. בא כוח המערער ציטט בסיכומיו את הפלוגתאות שנקבעו בדיון ביום 5.5.09 בתביעה הראשונה, שהן הפלוגתאות בהליך זה. עיון בפלוגתאות מעלה כי הפלוגתא הראשונה היא "האם אירע לתובע אירוע חריג במשלח ידו ביום 23.3.07 או סמוך לכך, ואם כן נסיבותיו", וכי שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין קרות האירוע המוחי תיבחן רק "ככל שהיה" אירוע חריג. בנוסף, עיון בכלל החומר שבתיק בית הדין האזורי, מעלה כי לאורך כל הדרך המוסד לביטוח לאומי טען כי למערער לא אירע אירוע חריג, ולא נתן הסכמתו למינוי מומחה רפואי. יתר על כן. גם בדיון ביום 11.5.11 בו סיכם המוסד לביטוח לאומי טענותיו בעל פה, המערער לא טען כי המוסד חזר בו מהסכמה קודמת למנות מומחה רפואי. סוף דבר - משלא הוכיח המערער קיומו של אירוע חריג, דין הערעור להידחות. כמקובל בהליכים בין מבוטח לבין המוסד לביטוח לאומי - אין צו להוצאות. אירוע מוחיהכרה בתאונת עבודההכרה באירוע מוחי כתאונת עבודהאירוע חריגתאונת עבודה