הטלת אחריות בנזיקין על חולה נפש במשפט העברי

הביטוי המקראי לחולה הרוח הוא "משוגע" וזכורה לנו שאלתו הריטורית של אכיש מלך גת נוכח התנהגותו המוזרה של דוד "חסר משגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי הזה יבוא אל ביתי" (שמואל כא, ט"ז). בדין העברי אנו מוצאים התייחסות ל"שוטה", שהוא המקבילה לחולה נפש, ולצידו "פתי" או "טיפש" שהם המקבילה למי שסובל מלקוי שכלי. עניינו של השוטה בדין העברי, נדון במרבית הפעמים בכפיפה אחת עם הקטין והחרש, והביטוי "חרש שוטה וקטן" רווח בספרות ההלכה. ההלכות הנוגעות לשוטה משתרעות על תחומי ההלכה השונים, החל מקידושין וגירושין, דרך דיני המשא ומתן המסחרי והקניין וכלה בדיני העונשין והנזיקין. אין הגדרה אחת למונח "שוטה", וההגדרה או ההכרה בפלוני כשוטה, עשויה להשתנות על פי התחום הרלוונטי. כך, בדיני אישות, על מנת שלא לעגן אשה לבעל החשוד במחלת נפש, המגמה תהיה לצמצם את המושג "שוטה" כדי שלא לעגן את האשה. וכך נאמר בתוספתא תרומות פרק א' הלכה ג': "איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה והלך בבית הקברות והמקרע את כסותו והמאבד את מה שנותנין לו. פעמים שוטה ופעמים חלים (בריא - י.ע.) - כל זמן שהוא שוטה הריהו כשוטה לכל דבר, חלים הריהו כפיקח לכל דבר" בהלכה לא נתגבשה דעה אחידה אם לפנינו הגדרה של המושג "שוטה" או הדגמה בלבד, ואם הסימפטומים דלעיל הם מצטברים או חלופיים - א. בן שלמה "התייחסות שיפוטית של הדת היהודית לחולי נפש" - רפואה ומשפט 27 (2002) 139, 142. חילוקי דעות נתגלעו גם לגבי ההגדרה של הרמב"ם (הלכות עדות פרק ט, הלכה ט') ולפיה "כל אדם שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אעפ"י שהוא מדבר ושואל כעניין בשאר דברים, הרי זה פסול ובכלל השוטים ייחשב". יש הגורסים כי הגדרה זו חלה רק להלכות עדות בלבד, ויש הגורסים כי היא חלה גם בתחומים אחרים - י. בזק "אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו" (מהד. שלישית, 1985) עמ' 267-304. 44. ככלל, מעשיו של השוטה משוללים תוקף משפטי והוא איננו בר עונשין:"חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין" - משנה בבא קמא ח, ד. והטעם לכך הוא "חרש שוטה וקטן..... לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין בהם דעת" - משנה ערכין א' משנה א'. בהתאם לכך פוסק הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק, פרק ד, הלכה כ: "החובל בחרש, שוטה וקטן, חייב. והם שחבלו באחרים, פטורים. אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבים לשלם, שבשעה שחבלו בהם לא היו בני דעת". ובקיצור, השוטה פטור מאחריות בנזיקין. מנגד, הדין העברי רואה את מי שפעל מתוך שינה, כמו סהרורי, כבעל כשרות משפטית. וכך, בעוד השוטה שהזיק פטור מתשלום הנזק, הרי מי שהזיק מתוך שינה חייב בנזיקין - משנה בבא קמא כז ע"א. וכך סיכם את עמדת המשפט העברי ר' משה פיינשטיין "דישן אינו פטור ממצוות ומאיסורים ורק מדין אנוס לא מתחייב בעונשין על מה שעשה איסור כשהיה ישן" - שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן רל ענף ד [לקחתי דברים אלו מתוך מחקרו של אילן סלע "הכוונה הפלילית והעדר שליטה בעבירה פלילית" באתר האינטרנט "חוק לישראל - עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי כיסוד לחקיקה ולפסיקה על פי סדר חוקי מדינת ישראל בעריכת נ. רקובר" - www5.domaindlx.com/mishpativri. עוד על השוואת מצבו של הישן למצבו של השיכור, אשר אף הוא חייב בנזיקין, אלא אם מדובר באונס גמור, כמו שהושקה המזיק בעל כורחו, ראה א. שיינפלד "חוק לישראל - נזיקין" (עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי כיסוד לחקיקה ולפסיקה על פי סדר חוקי מדינת ישראל בעריכת נ. רקובר, ירושלים, תשנ"ב - 1991) בעמ' 42-45. עמדתו של המשפט העברי בסוגיה שלפנינו עומדת לכאורה בניגוד גמור למסקנה אליה הגענו - העדר שליטה (ישן) לא פוטרת מאחריות בנזיקין, בעוד שהעדר רצייה (שוטה) שוללת אחריות בנזיקין. 45. אלא שמסקנה זו אינה חד משמעית. תיתכן עמדה אחרת, לפיה יש להתחשב בדרגת אי השפיות של המזיק, ורק אם נמצא כי דרגה זו מקבילה לאונס גמור, נפטור את השוטה מאחריות בנזיקין, שהרי באונס גמור התורה פטרה מאחריות. בעוד שאם אין מדובר באונס גמור, תחול גם על השוטה אחריות נזיקית רגילה על פי הכלל לפיו "אדם מועד לעולם וחייב לשלם נזק שלם בין שהוא שוגג ובין מזיד בין ער ובין ישן בין באונס בין ברצון.... " (סנהדרין עב ע"א). ולא רק זאת, אלא שיש הגורסים כי אפילו במקרה של אונס גמור, יהא המזיק חייב "ויש אומרים שאפילו אונס גמור חייב". כך סבור הרמב"ן ואחרים, וראה הערותיו של הרב זלמן נחמיה גולדברג בנספח א' לספרו של שטיינברג לעיל, בעמ' 350 וכן המקורות באנציקלופדיה תלמודית כרך א' "אדם המזיק". ואילו לגבי מי שהזיק בשל תגובה רפלקטורית במצב של שינה, ניתן למצוא דעה אחרת, ולפיה תגובה רפלקסית כמוה כאונס, ולדעתם של אלו הגורסים כי אנוס פטור מלשלם את ההיזק, אין להטיל עליו אחריות - הרב זלמן גולדברג בספרו של שטיינברג לעיל בעמ' 351. מכאן, שניתן להצביע על גישה אחרת במשפט העברי, גישה התואמת את המסקנה אליה הגענו. אי שפיות בהקשר של אשם תורם וניתוק קשר סיבתי יש להבחין בין אחריותו בנזיקין של חולה נפש בכלל, ובעוולת התקיפה בפרט, לבין הסוגיה של אשם תורם, קרי, עד כמה ניתן להטיל אשם תורם על חולה נפש. השיקולים להטלת רשלנות תורמת, שונים מהשיקולים עליהם עמדנו לעיל ואין בהכרח סימטריה בין סוגית האחריות הנזיקית לאשם התורם. כך, לדוגמה, חולה נפש, שהמיט על עצמו נזק בשל התאבדות או נסיון התאבדות, יכול ולא נייחס לו אשם תורם מלא או חלקי, ולא יהא בכך כדי לגרוע מחובת הפיקוח וההשגחה של המזיק. כגון, אסיר שהתאבד בתאו בשל מצבו הנפשי - ע"א 807/95 עזבון המנוח יעקב זינו ז"ל נ. מדינת ישראל, דינים מחוזי כו(6) 552; או חולה שהתאבד בבית חולים - ע"א 6649/96 הסתדרות הדסה מדיצינית נ. עופרה גלעד, פ"ד נג(3) 529. בדומה, אין להקיש מהסוגיה של אחריות חולה נפש בעוולת התקיפה, לסוגיה של ניתוק הקשר הסיבתי. הטלת אחריות בעוולת התקיפה על חולה הנפש, אין משמעה כי מעשהו של חולה הנפש מנתק את הקשר הסיבתי לצורך הטלת אחריות על אחרים. כך לדוגמה, בית חולים לחולי נפש שהתרשל בשמירה ובפיקוח על חולה נפש - כמו המקרה שנדון במדינת ג'ורג'יה בפרשת Bradley Center Inc. V. Wessner 296 S.E 2d 693 (1982). או ועדה פסיכיאטרית שהורתה על שחרורו של חולה נפש למרות היותו מסוכן לציבור, יכול ותיחשב כאחראית ברשלנות לנזק שגרם. זאת, אם יוכח כי הועדה לא נהגה במקצועיות סבירה והייתה יכולה לאבחן נכונה את מצבו של חולה הנפש ולצפות את הסכנה הכרוכה בשחרורו מבית החולים של חולה הנפש - וראה המקרה שנדון בע"פ 7528/95 פנחס הלל נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 89. התחום הנפשירפואההמשפט העבריחולי נפשנזיקין