פסק דין 1. מונח בפני ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה בקרית גת (כב' השופטת ר. בן יששכר-שוורץ) בבש 7429/06, שניתנה ביום 24.9.07, לפיה נדחתה בקשתו של המערער להארכת מועד להישפט. בית משפט קמא נימק את דחיית הבקשה בטעם כי לא מצא כל הצדקה לשיהוי בהגשת הבקשה וראה בבקשה כנועדה לעקוף את הודעת המחוקק למערער בדבר ביצוע אמצעים מתקנים. 2. ב"כ המערער טען כי שגה בית משפט קמא כאשר לא מצא לנכון לקבל את בקשתו של המערער לנוכח הנסיבות המצדיקות מתן אפשרות למערער לקבל את יומו בבית המשפט. טען ב"כ המערער כי מדובר בשלושה דוחות תנועה שהוצאו בעקבות תיעוד ביצוע עבירות תנועה על ידי מצלמה וכי בפועל לא ידע המערער אודות הדוחות הנ"ל, אלא רק לאחר שנדרש לחדש את רשיון הנהיגה לפני כשנתים וגילה כי הוא מסורב חידוש בשל הצורך בביצוע אמצעים מתקנים. לטענתו, הוא לא עשה שימוש ברכב במועדים בהן בוצעו העבירות נשוא הדוחות הנ"ל כי אם אדם אחר אשר חתם על תצהיר ואישר כי הוא זה שעשה שימוש ברכב בזמן ביצוע העבירות נשוא הדוחות. לטענתו המדובר בכלי רכב המשמש את עסקו וכי עושים בו שימוש אחרים. 3. מנגד טען ב"כ המדינה כי האיחור הניכר בהגשת הבקשה אינו מצדיק את קבלת הערעור. לטענתו שלושת הדו"חות הנדונים הינם משנת 2004 ובגין שניים מהדוחות שולמה ברירת הקנס, באופן המלמד על לקיחת אחריות מלאה של המערער לביצוע העבירות. עוד טען ב"כ המדינה כי אין בתצהירו של האדם הנוסף כדי ללמד שהוא זה אשר עשה שימוש ברכב בשלושת המועדים השונים נשוא הדוחות וכי בפועל לקח הוא אחריות אך בגין דו"ח המסתיים בספרות 6068 שהינו מחודש דצמבר 2004, אך זאת גם בספק. לאור דברים אלו ביקש הוא לדחות את הערעור. 4. סעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי מסדיר את סדרי הדין בעבירות קנס, לפיו מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס ישלמו תוך 90 יום אלא אם כן הגיש תוך 30 ימים מיום ההמצאה בקשה לביטול או הודיע תוך 90 ימים שיש ברצונו להישפט על העבירה. נאשם שלא עשה אחת מאלה, יראו אותו בתום המועדים הקבועים בס"ק (א) כאילו הורשע בבית משפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. סעיף 230 לחוק סדר דין הפלילי קובע כי: "בית משפט רשאי מנימוקים שירשמו לקיים את המשפט גם אם ההודעה האמורה ניתנה באיחור". בית המשפט הנדרש לבקשה מסוג בקשה זו, דהיינו להארכת מועד להישפט שוקל את אותם שיקולים הדומים לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר נאשם, לפי סעיפים 240 ו-130 לחוק סדר הדין הפלילי (ראה רע"פ 9142/01 סוריא איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 793). לאמור, על המערער להראות טעם טוב וראוי מדוע נמנע מהגשת הבקשה להישפט במועד שנקבע לכך בחוק וכן נדרש בית משפט לשקול האם באי ביטול פסק הדין עלול להיגרם עיוות דין לנאשם עד כי צודק יהיה הדבר להיעתר לבקשתו. 5. במקרה דנן, סבורתני כי לא נפלה כל שגגה בפי בית משפט קמא כאשר דחה את טעמיו של המערער ככל שהם נוגעים לנימוקיו והסבריו בדבר האיחור בהגשת הבקשה להישפט. המערער קיבל לידיו את שלושת הדוחות הנדונים, לגביהם ביקש להישפט, כבר בשנת 2004 ושניים מהדוחות אף שילם באופן המלמד כי הודה ולקח אחריות על ביצוע העבירות הנ"ל. טענתו כי לא ידע על הדוחות הנדונים על פניו נמצאת בלתי מהימנה שכן עצם תשלום הדוחות מלמד על דבר ידיעתו ואם ביקש להישפט בגין דו"חות אלה היה עליו לפעול מיד לאחר קבלתם לידיו ועוד בטרם שילמם. 6. לעניין סיכויי הצלחתו בבקשה - הרי שאלה לא הוכחו כדבעי. טענתו כי לא הוא זה אשר ביצע את העבירות הנדונות נטענה כטענה כללית ובלתי מפורטת אשר יש בה כדי אך כדי לקדם אינטרס אישי ומגמתי והוא ביטול אמצעי תיקון שהושתו עליו על ידי משרד הרישוי. תצהירו של האדם הנוסף המבקש לקחת על עצמו אחריות בגין אחד הדוחות הינו סתמי ובלתי מפורט ואין בו כדי להסביר הכיצד יכול אדם, החותם על תצהיר משנת 2006 לזכור כי בשנת 2004 ביצע עבירה בנסיבות של שימוש בכלי רכב של אדם אחר. תצהירים סתמיים ובלתי מפורטים אשר אין בהם כדי להסביר את פשר הדבר לא יתקבלו. 7. מכל הטעמים לעיל, האיחור בהגשת הבקשה כמו גם העדר סיכויי הצלחתו בבקשה אך נכון עשה בית משפט קמא שדחה את בקשתו ולא נותר לי אלא לדחות את הערעור. הארכת מועד