תיקון פסק בוררות לאחר אישור ע"י בית משפט

מונחות לפניי בקשה לאישור פסק בורר שהגיש המבקש (הפ"ב 50061-03-11); ובקשה לביטולו שהגישו המשיבים (הפ"ב 14346-04-11). פסק הבורר ניתן ביום יא' באדר ב' תשע"א, 17.3.11, על ידי בית דין צדק נתיבות שלום, כמובא להלן: תיק מס. 494 (תש"ע): בדו"ד שבין הר"ר דניאל X הי"ו, הר"ר אריה X הי"ו והרב מרדכי גולדברג הי"ו (התובע) לבין הר"ר מאיר קרליבך הי"ו (הנתבע) בענין תביעה כספית בגין צ'קים וביטול ערכאות. פסק דין לאחר שקיבלו הצדדים את סמכות ביה"ד בקנין וחתמו על שטר בוררות כדין, ולאחר שמיעת טענות הצדדים ולאחר העיון במכתבו של הרב אריה X שהתקבל ביום ה' אדר ב תשע"א, הוחלט כדלהלן: מכח שטרי ההרשאה החתומים ע"י הרב אריה X והרב מרדכי גולדברג המייפים את כחו של הרב דניאל X לייצג אותם בבית הדין (מצ"ב ומסומנים א' ב' ג') ולאור העובדה כי הדיון עסק, בין היתר, בשיקים שהתובעים בהם הם הנ"ל, ביה"ד קובע בזאת כי ההכרעות שבפסה"ד שניתן ע"י ביה"ד ביום א' תמוז תש"ע יחולו ויחייבו גם כלפי הרב אריה X והרב מרדכי גולדברג. נוסח פסה"ד הנ"ל הוא כדלהלן (לאור האמור צ"ל "תובעים" במקום "תובע"): על הנתבע לשלם עבור הצ'קים החתומים כראוי עם חותמת העמותה שהועברו לידי התובע ולא כובדו ע"י הבנק והוצגו לפני ביה"ד (מס. 11339, 11340, 11341) בסך של שמונה עשרה אלף ש"ח (18,000 ₪). התשלום יתבצע כנגד קבלת הצ'קים המקוריים. יש להסדיר את התשלום בתוך שלושים יום. על התובע להקפיא באופן מיידי את ההליכים בכל הערכאות. עם קבלת התשלום על התובע לסגור את כל התיקים כנגד הנתבע. הצ'קים שאינם חתומים בחותמת העמותה אינם מחייבים תשלום (מס. 11427, 11428, 11429, 11430, 11431, 11432, 11433). במקרה שהתובע ימצא הצ'קים הנוספים שקיבל לדבריו, רשאי הוא להגישם לברור לביה"ד. שאר התביעות נדחו. טענות המשיבים המשיבים, דניאל X ואריה X (להלן: "דניאל" ו-"אריה"), עותרים לביטול פסק הבורר, ממספר טעמים: ראשית, טוענים המשיבים כי אריה אינו חתום על שטר הבוררות, ולכן בית הדין לא קנה סמכות לפסוק לגביו (סעיף 19 לסיכומי המשיבים). המשיבים חושפים בבקשה לביטול פסק בורר כי פסק הבורר הנוכחי איננו הפסק הראשון שניתן בסוגיה זו, וכי ביום א' תמוז תש"ע 13.6.10 ניתן פסק בורר קודם (להלן: "הפסק הראשון"), כשלמעשה הוראותיו הן אותן הוראות כשל פסק הבורר הנוכחי, אלא ששם מוגדר התיק "בדו"ד שבין הר"ר דניאל X הי"ו (התובע) לבין הר"ר מאיר קרליבך הי"ו (הנתבע) בענין תביעה כספית בגין צ'קים וביטול ערכאות", כך שאריה ומרדכי גולדברג לא היו צד לתיק, ועל פניו ההוראות בפסק המופנות לתובע הן לדניאל בלבד. בפסק הבורר השני (הנוכחי) לא השתנה דבר מבחינת מהות ההכרעה שבו, אלא שהבוררים הוסיפו את אריה X ומרדכי גולדברג כתובעים, ע"ב ייפוי כוח שנתנו לדניאל, והבהירו שהוראות הפסק הראשון חלות אף עליהם, וכי יש לשנות את האמור בו כך שבמקום "תובע" (דהיינו דניאל) יופיע "תובעים" - דהיינו, דניאל, אריה ומרדכי גולדברג. המשיבים מוסיפים כי המבקש הגיש בקשה לאישור הפסק הראשון (הפ"ב 39217-11-10), כנגד דניאל ואף נגד אחיו אריה, אלא שבהחלטה מיום 8.2.11, אישר בית המשפט (כב' השופט ד' מינץ) את הפסק כנגד דניאל בלבד, בעוד שסרב לאשרו כנגד אריה, מאחר שלפי הכתוב בפסק אריה לא היה צד לו. לטענת המשיבים, המבקש מנסה, ללא הצלחה, לבטל הליכי הוצל"פ שמנהל אריה כנגדו בגין הצ'קים נשוא הבוררות (הליך המתאפשר לאריה מאחר שהוא אינו כבול להוראות פסק הבורר); ולכן פנה המבקש לבוררים (ביום א' אדר ב' תשע"א, 7.3.11) בהליך סרק לתיקון פסק בורר באופן שיכלול גם את אריה. הפנייה הועברה לתגובת המשיבים, ואריה הגיב וטען כי לא הופיע בביה"ד, וכי שטר הבוררות נחתם על ידו ובשמו של דניאל בלבד, וכי שטר ההרשאה "שנחתם על ידי (אם נחתם)" הינו מ-ו' ניסן, מספר ימים לאחר חתימת שטר הבוררות, כך שבכל מקרה אין לו תוקף כלפיו. שנית, טוענים המשיבים כי ביה"ד סיים את תפקידו לאחר מתן הפסק הראשון, כך שלא הייתה לו כל סמכות ליתן פסק דין נוסף ללא זימון הצדדים לדיון בסמכותו או לחלופין, לחתימה על שטר בוררות חדש. התיקון בפסק השני איננו תיקון טעות סופר, אלא החלטה מהותית ודרמטית אשר משנה את משמעות הפסק, ומרחיבה את תחולת הפסק כנגד צד שכפר בסמכות (סעיף 6 לבקשה לביטול פסק בורר, סעיף 22 לסיכומי המשיבים). שלישית, המשיבים מוסיפים וטוענים בסיכומיהם שהמבקש הוא זה שעתר לבית המשפט לאישור הפסק הראשון, ולכן הינו מנוע מלטעון כעת כי הפסק הראשון איננו תקף או לבקש לערוך בו מקצה שיפורים, כפי שמבוקש למעשה מעצם הבקשה לאישור הפסק השני. רביעית, המשיבים טוענים שאישור פסק הבורר יגרום לביטול פסק דין חלוט של בית משפט שלום, בניגוד לכל פרוצדורה מקובלת (סעיף 18 לסיכומי המשיבים). כוונתם היא לת.א. 158153/09 שהגיש אריה נגד המבקש; נגד אחיו של המבקש אברהם ישעיהו קרליבך; ונגד עמותת הכנסת אורחים ר' שמעון בר יוחאי זיע"א (שממנה ניתנו השיקים נשוא הסכסוך, כאשר על פי הנטען, המבקש ואחיו הינם מנהלי העמותה וחתומים על השיקים). בתיק זה ניתן ביום 6.1.10 פסק דין בהיעדר הגנה, לפיו חויבו הנתבעים לשלם חוב של 48,797₪, ואריה פתח בהליכי גבייה נגד הנתבעים בהוצל"פ למימוש פסק הדין הנ"ל. המשיבים טוענים כי באם יאושר פסק הבורר, יבוטל פסק הדין שנתן בית משפט שלום (לפחות בכל הנוגע למבקש), ובכל מקרה תיק ההוצל"פ ימשיך להתנהל כנגד אחיו של המבקש והעמותה, כך שהסכסוך לא ייפתר. טענות המבקש למבקש מספר טענות שמעלה בתמיכה לבקשתו לאישורו של הפסק השני: אריה הוא איש קש של דניאל, ודניאל העביר אליו צ'קים על מנת לתבוע את המבקש ונתבעים אחרים. אריה אף הודה בכך, והעביר לבית הדין ייפוי כוח לדניאל בו הודה כי "נשוא התביעה והתובע העיקרי הוא אחי דניאל", וביקש כי דניאל ייצגו בתביעה. המבקש לא התגונן מפני התביעה בבית משפט שלום משום שסבר כי הצדדים, שהינם חרדים, יסיימו את הפרשה במסגרת דין תורה; וסברה זו התגלתה כלא נכונה לאחר שהמשיבים המשיכו בהליכים נגדו בבית המשפט במקביל להליך הבוררות. אריה אכן היה צד להליך, וזאת הסיבה לכך שהבוררים דרשו ייפוי כוח ממנו וחתימה על כתב הרשאה. בסיכומיו מוסיף המבקש כי מכיוון שהמשיבים מנסים לממש שיקים אשר על פי קביעת הבוררים אסור להם להגיש לביצוע, והיות ורק שמו של דניאל הופיע על פסק הבורר, פנה המבקש אל ביה"ד כדי שיתנו פסק דין המתייחס באופן מפורש גם לאריה, וזאת על מנת למנוע עוול משפטי (סעיפים 12-16 לסיכומי המבקש). שני פסקי הבורר משלימים זה את זה, וכי גם לאחר מתן הפסק הראשון לא הסתיימה הבוררות, ככל שמדובר בתיק שבין המבקש לאריה. ביטול פסק הבורר יסכל את כל הליך הבוררות, בעוד שאישור פסק הבורר הוא התוצאה הנכונה מבחינה משפטית, והצודקת לפי דיני היושר, לאחר שהצד השני מנצל לרעה את ההליכים המשפטיים. המבקש מציין כי סעיף 26(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות") מסמיך את בית המשפט לדחות בקשה לביטול, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין, ובענייננו, הדרך למנוע את עיוות הדין היא באישור הפסק השני כמבוקש. דיון והכרעה למעשה השינוי היחיד בפסק הבורר נשוא הבקשה שלפניי, בהשוואה לפסק הראשון, אינו אלא צירופם של אריה ושל מרדכי גולדברג כתובעים, כך שפסק הבורר יחול גם עליהם. קביעות הבוררים הנוגעות לסכסוך, לא השתנו. ניתן לומר שהשינוי בהוספת אריה וגולדברג כתובעים עולה בקנה אחד עם הגדרת טעות "בתיאור אדם" לפי סעיף 22(א) לחוק הבוררות, אותה רשאי הבורר לתקן, וכפי הנראה, טעות זו מקורה בעובדה שעל שטר הבוררות מופיעים רק דניאל והמבקש, ושמות אלה בלבד הם אשר הועתקו לפסק הדין, למרות כתב ההרשאה וייפוי הכוח שנתן אריה לדניאל כמייצגו, כפי שיפורט להלן. (ראה עניין דומה, בהמ' (חי') 636/93 גרינברג נ' מרוה בע"מ (לא פורסם) מפי השופט מ' נאמן, וראה תיאור פסק הדין באוטולנגי, כרך ב' עמוד 875-876, שם צורף מנהל חברה ובעל השליטה בה כחייב, למרות ששמו נשמט מפסק הבורר). אם כן, אין המדובר בשני פסקי דין משלימים כטענת המבקש; הפסק הראשון הוא פסק בורר סופי אשר כלל הוראות אופרטיביות המתיימרות לסיים את הסכסוך, ועסקינן בתיקון טעות בפסק הראשון לפי סעיף 22 לחוק הבוררות. דא עקא, לאחר שאושר הפסק הראשון, אין בית הדין רשאי לתקן את פסקו, ואף תיקוני טעויות במשמע; שהרי פסק הבורר הופך לפסק דין של ממש. ראו, רע"א 9765/11 י.א. גלבוע חברה לבנין בע"מ נ' פרופ' דן ביין, פורסם במאגרים המשפטיים (2012), שם קובע כב' הש' דנציגר כדלהלן: אף אם תאמר כי רשאי הבורר לתקן את פסק הבוררות ולהוסיף את רכיב המע"מ שכן עסקינן לכאורה בתיקון טכני, הרי שבנסיבות העניין ניצב בפני המבקשת מחסום שלא ניתן להתגבר עליו - פסק הבוררות אושר ביוזמתה של המבקשת ובקשת התיקון הוגשה לאחר שפסק הבוררות אושר וקוים ככתבו וכלשונו. אכן, להבדיל מתיקון הליקויים המנויים בסעיפים 22(א)(3)-(4) לחוק הבוררות, בהם מוגבל הבורר ב-30 ימים לצורך ביצוע התיקון, הבורר אינו מוגבל בזמן, לכאורה, לשם ביצוע התיקון לפי סעיפים 22(א)(1)-(2) לחוק הבוררות. ודוק, חרף העדר מגבלת זמנים סטטוטורית כאמור אין הבורר רשאי לתקן את הפסק לאחר שזה אושר בידי בית משפט מוסמך [ראו למשל: החלטתה של השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"א 3224/99 מיארה נ' אליאב ...26.9.1999]. הטעם לכך, הוא שלאחר שפסק הבוררות אושר בידי בית המשפט המוסמך פסק הבוררות משנה מטיבו והופך לפסק דין לכל דבר ועניין (ראו: סעיף 23 לחוק הבוררות), קרי - ל"יציר פסיקה שיפוטית", וכיוון שכך אין בידי הבורר פררוגטיבה לשנות מתוכנו. לא זאת אף זאת, אף בית המשפט עצמו אינו מוסמך לתקן פסק דין המאשר פסק בוררות [ראו למשל: רע"א 8913/10 סופר אכונומיק 1999 בע"מ נ' עיריית באקה ג'ת (...16.1.2011), פסקה 8] ... ברי כי אם בית המשפט אינו מוסמך להביא לתיקונו של פסק דין המאשר פסק בוררות, הרי שמכוח קל וחומר הבורר עצמו אינו מוסמך לשנות פסק דין שאישר את פסק הבוררות. משכך, צדק בית המשפט המחוזי משקבע בפסק דינו כי הבורר אינו מוסמך לתקן את פסק הבוררות בנסיבות העניין. בפרשת סופר אכונומויק הנ"ל קבע כב' הש דנציגר כדלקמן (שם, פיסקה 8 - 9): אכן, גם פסק דין ניתן לתיקון על ידי בית המשפט שנתן אותו, וזאת בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (ראו סקירה באשר להוראת סעיף זה בע"א 9357/09 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עמיר (...10.3.2010). ואולם, אין זהות בין תיקון פסק דין שניתן על ידי בית משפט לבין תיקון פסק בוררות שאושר על פי פסק דין של בית משפט. על תיקונו של פסק בוררות חולשות הוראות חוק הבוררות, על תכליתו הייחודית, ואלה אינן מקנות לבית המשפט סמכות לתקן פסק בוררות לאחר שאושר. הדבר קבוע במפורש בסעיף 22(ד) לחוק הבוררות אשר לפיו בית המשפט רשאי לתקן ליקויים שונים בפסק הבוררות (המפורטים בסעיפים 22(א)(1) ו-22(א)(2) לחוק) "תוך כדי דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו". על סמכותו של בית המשפט בהתאם לסעיף 22(ד) לחוק ועל הגישה שביסודו עמדה השופטת א' חיות ברע"א 2237/03 אפרים שועלי בניין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט(4) 529 (2005): "הסמכות שניתנה לבית-המשפט, על-פי סעיף 22(ד), לתקן ליקויים כמשמעותם בסעיפים 22(א)(1) ו-22(א)(2) מסורה לו רק אגב דיון בבקשה לאישור או לביטול הפסק. נראה כי ביסוד הסמכתו זו של בית-המשפט מונחת הגישה שלפיה ראוי לדון בחדא מחתא גם בעניין ליקויים אלה מקום שבית-המשפט נדרש ממילא לבחון את פסק הבוררות בהליך של אישור או בהליך של ביטול, לפיכך אף הוסיף המחוקק וקבע כי סמכותו של בית-המשפט לדון בתיקונם של אותם ליקויים קנויה לו אפילו בטרם פנה הצד המעוניין בבקשה לתיקון אל הבורר או שכבר פנה אך טרם נענה" [שם, בעמ' 530; ההדגשה במקור - י.ד.]. הוראת סעיף 22(ד) לחוק הבוררות עולה בקנה אחד עם הוראות אחרות בחוק דוגמת זו המצויה בסעיף 27(ג) לחוק הקובעת כי בית המשפט לא יידרש לבקשה לביטול פסק הבוררות לאחר שזה אושר [למעט כאשר המדובר בעילת ביטול לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות (סעיף 27(ד) לחוק)]. הוראות אלה, כמו גם הקביעה המפורשת בסעיף 23(א) לחוק הבוררות כי דינו של פסק בוררות שאושר כדין פסק דין של בית המשפט, מלמדות על סופיות פסק דין המאשר פסק בוררות ועל העדר סמכותו של בית המשפט לדון בבקשה לתיקון פסק בוררות שאושר [וראו גם החלטתי בבע"מ 8124/09 פלוני נ' פלונית (...14.1.2010), בפסקה 9]. כפי שציינתי לעיל, הדבר עולה בקנה אחד עם עקרון סופיות הדין וגמר המלאכה עם מתן פסק דין. לפיכך, צודקים לכאורה המשיבים בטענתם כי לבורר לא הייתה כל סמכות לתקן את הפסק לאחר אישורו בידי בית המשפט, וכי על כן, דין הפסק המתקן - להיבטל. אלא, שכאן מתעוררת השאלה אם יש להחיל את החריג שבסעיף 26(א) לחוק, לפיו רשאי בית המשפט לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 24, "...אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". במקרה דנן, סבורני כי השארת פסק הבורר על כנו על אף החריגה מסמכות, לא תגרום לעיוות דין, וההיפך הגמור הוא הנכון: ביטול פסק הבורר הוא אשר יגרום לעיוות דין ולתוצאה בלתי צודקת, כפי שאפרט בקצרה כדלקמן: אמנם, אריה אינו חתום אישית על שטר הבוררות, אולם ממסמכים ששלח לבית הדין ניכר כי ייפה את כוחו של דניאל לייצגו בהליך הבוררות. כך, לדוגמא, במסמך בכתב יד הנושא כותרת "יפוי כח", מיום ט' אדר תש"ע (להלן: "יפוי הכוח"), כותב אריה כי הוא מייפה את כוחו של דניאל "לייצגני בתביעה הממונית נגד הנהלת "הכנסת אורחים מירון" ה"ה פרלמוטר והאחים קרליבך, מכיוון שנשוא התביעה והתובע העיקרי הוא אחי דניאל הנ"ל, על כן אבקש מכבוד דייני בית הדין לכבד יפוי כח זה"; ועל יפוי הכוח מופיעה חותמת "נתקבל" של בית הדין מיום ג' ניסן תש"ע. שטר הבוררות נחתם אור ליום ג' ניסן תש"ע בעניין שהוגדר "תביעה כספית בין צ'קים וביטול ערכאות". שלושה ימים לאחר מכן, חותם אריה על גבי טופס של בית הדין הנושא כותרת "כתב ההרשאה" מיום ו' ניסן תש"ע, כדלקמן: אני הח"מ ממנה את ר' חיים דניאל X מ.ז. X להיות מורשה במקומי ולטעון בבית דין צדק נתיבות חיים בעניין תביעה כספית בגין צ'קים וביטול ערכאות וכל המסתעף מענין זה. ומעתה יהא ידו כידי ופיו כפי ועשייתו כעשייתי. ויכול לחתום על שטר בוררות במקומי, בין לדין ובין לפשר ויושר. תוקף הרשאה זו נעשה בקאג"ס באופן המועיל ביותר כתקנת חז"ל, וכתוקף יפוי כח ע"פ חוק, דלא כאסמכתא ודלא כתופסי דשטרי. בהחלטתי מיום 11.8.11, קבעתי כי מאחר שאחת הסוגיות המרכזיות בתיק נוגעות לשטר ההרשאה מיום א' ניסן, בו מינה אריה את דניאל להיות מורשה במקומו ולטעון בשמו בפני ביה"ד בעניין התביעה הכספית שהוגשה בסוגיית השיקים, הוריתי למשיבים להגיש תצהירים בהם יפורטו נסיבות החתימה על כתב ההרשאה. מן התצהירים שהגישו המשיבים עול כי לגרסתם, דניאל היה בבית הדין, פנה לאריה וביקש ממנו שיחתום על יפוי כוח שהכתיב לו. אריה הצהיר כי: "במהלך השיחה בינינו, הובהר לי שחתימתי על המסמך נחוצה רק מסיבות פורמאליות לאור הדרישה של בית הדין ורצונם שהכל יישאר "בתוך המשפחה" ולא יופעלו הליכים באמצעות ערכאות (מערכת בתי המשפט והוצל"פ), וכי איני צד להתדיינות זו". אריה הוסיף כי בית הדין לא הסתפק בנוסח יפוי כוח זה ודרש כי יחתום על טופס כתב הרשאה, ובטופס זה הוא אכן מינה את דניאל להיות מורשה שלו בהתדיינות. ד. יחד עם זאת, מוסיף אריה כי מדובר בסכסוך בין דניאל למבקש בלבד; ברם, טענה זו אינה יכולה לעמוד בכפיפה אחת עם כתב ההרשאה ויפוי הכוח. באם היה מדובר בסכסוך בין דניאל למבקש בלבד, לא היה כל צורך בקבלת ייפוי כוח וכתב הרשאה לייצוגו של אריה בבית הדין. היות שהם נדרשו על ידי בית הדין, ואריה חתם על המסמכים, יש ללמוד כי אין המדובר בסיבות "פורמאליות" בלבד, והיה נהיר - הן לבית הדין והן לאריה - כי לאריה יש עניין בסכסוך כצד, וכי לא ניתן היה להתחיל את הליך הבוררות ללא כתב ההרשאה הנ"ל. יתירה מזאת, הנימוק שמעלה אריה בתצהירו כי רצונו של בית הדין היה שלא יינקטו בהליכים באמצעות "הערכאות", כאשר ציינו במפורש "בתי משפט והוצל"פ", מגלה כי גם לו היה ברור שהליך הבוררות היה אמור לפתור את הסכסוך על כל היבטיו ללא מעורבות של בתי המשפט או של לשכת ההוצל"פ. אולם, למרות זאת, ככל הנראה ניצלו אריה ודניאל את העובדה שרק אריה הגיש את התביעה בבית משפט שלום, ובהתאמה פתח את תיק ההוצל"פ (לאחר פתיחת הליך הבוררות), ולכן רק דניאל מופיע כצד בשטר הבוררות, ובהתאמה רק הוא מופיע כתובע בפסק הבוררות. זאת למרות שהליך הבוררות נועד לסיים את הסכסוך נשוא פסק דינו של בית משפט השלום, וכל זאת כאשר אריה עצמו הודה במסגרת ייפוי הכוח כי הסכסוך שבפני בית הדין הוא נגד העמותה והנהלתה (פרלמוטר, המבקש ואחיו). באשר לאי-החתימה על שטר הבוררות עצמו, אציין כי אין חובה שהסכם הבוררות ייערך במסמך אחד בפני עצמו, והצדדים יכולים להביע את הסכמתם להתדיין בבוררות באמצעות מספר מסמכים אשר מהם עולה הסכמה כזו (אוטולונגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית (2005) (להלן: "אוטולנגי"), כרך א' עמודים 34-35; המ' (חי') 207/65 נ. פלדמן ובנו בע"מ נ' שדות, חברה חקלאית שותפות רשומה, פ"מ מו 392, 396). לאור הנ"ל, די בכתב ההרשאה וביפוי הכוח בכדי לקבוע כי גם אריה, כצד לסכסוך, הסמיך את בית הדין להכריע בו, כאשר דניאל מייצגו. לפיכך, נראה כי פסק הבורר השני מתקן טעות אשר אכן היה צריך לתקן, ולא תיגרם כל עיוות דין אם יאושר, למרות החריגה הפורמאלית מסמכות התיקון של הבורר לאור אישור הפסק הראשון על ידי בית המשפט ללא התיקון. אמנם, הושמעה הדיעה כי אין בכוחו של סעיף 26(א) לחוק לרפות פגם בפסק הבורר הנכנס תחת עילות הביטול שבסעיפים 24(1) (העדר הסכם בוררות), 24(2) (פסק הניתן ע"י בורר אשר לא נתמנה כדין) ו- 24(3) (פעולה בחוסר סמכות או חריגה מסמכות), מאחר שפסק בוררות הפגום באחד מן הפגמים האמורים הינו void מעצם טיבו, ועל כן הוא אינו ניתן ל"ריפוי", על אף הוראת המחוקק שבסעיף 26(א) לחוק. פרופ' אוטולנגי אכן נוטה לדיעה זו (ראו, אוטולנגי, עמ' 1170 - 1175), אם כי היא מכירה בעובדה שההלכה הפסוקה לא אימצה פרשנות זו של החוק. כך, יש לפנות לפסק הדין המנחה בסוגיה זו, ע"א 79/76 מרציאנו נ' בן שושן, פ"ד ל(3) 729, בו קבע הש' ברנזון בצורה ברורה וחד-משמעית כדלהלן: נמצא, שהבורר לא היה מוסמך לדון ולפסוק בחיובים הנובעים מענינים שלא נכללו בחשבונות שהיה עליו לברר ולהתייחס אליהם, ונשאלת איפוא השאלה אם אף-על-פי-כן מוסמך בית-המשפט לאשר את פסק-הבורר על כל חלקיו, מכוח סעיף 26(א) לחוק הבוררות, סעיף זה קובע לאמור: "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24 אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין." לכאורה, על פני הדברים אין כאן כל שאלה, אחת העילות לביטול פסק-בוררות, בשלמותו או בחלקו, להשלמתו, לתיקונו או להחזרתו לבורר על-פי סעיף 24 לחוק היא כאשר - "(3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות;" בכל זאת, לפי האמור בסעיף 26(א) לחוק, רשאי בית-המשפט לא להיזקק לבקשת ביטול, על-אף קיומה של עילה לכך לפי סעיף 24, אם הוא מוצא שלא נגרם מבקש עיוות-דין. אלא שהמחברת המלומדת ד"ר אוטולנגי, הן במאמרה בעיוני משפט, כרך ב, ע' 71, על העילות לביטול פסק-בורר, והן בספרה בוררות דין ונוהל, ע' 264-266, מהרהרת בסוגיה זו ומעלה השערות אם אמנם כן הוא הדבר, האם, על-אף האמור בסעיף 26(א), לא ניתן בכל אחת משלוש העילות הראשונות המנויות בסעיף 24: "לא היה הסכם בוררות בר-תוקף", "הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין", ו"הבורר פעל ללא סמכות או מתוך חריגה מסמכות", שאז הפסק בטל מעיקרו, האם לא ניתן בכל אחד מהמקרים הללו לבקש פסק-דין הצהרתי בדבר בטלות הפסק גם לאחר שעבר הזמן הקבוע בחוק לבקש את ביטולו? שאלות אלו טרם נדונו ישירות בבית-משפט זה.... אכן, לפי מושכלות ראשונים, בדרך-כלל פעולה שנעשתה בחוסר סמכות או מתוך חריגה מסמכות אינה תופסת והיא בטלה מעיקרה, והצהרה על ביטולה או על בטלותה אינה אלא הצהרה על אי-קיומה מראשיתה. אבל המחוקק, אם רצונו בכך, יכול להפוך סדרי בראשית משפטיים, ולקבוע כי דבר שכרגיל נחשב לבטל מעיקרו, יהא מעתה ואילך כשר ותקף אלא אם בוטל כדין. בולט הדבר לעין, כי זו היתה כוונת המחוקק במקרה דנן, וסימנים רבים מעידים על כך, בראש ובראשונה, סעיף 26(א) עצמו, לפי לשונו, חל בפירוש על כל אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 24. ולענין זה אין אף רמז לכך, לא בסעיף 24 ולא בסעיף 26, שדין שונה יחול על 3 העילות הראשונות, להבדילן מעילות הביטול האחרות. מאז פס"ד מרציאנו, אושררה הלכה זו במספר פסקי דין של בית משפט העליון; ראו, רע"א 3802/11 שלומי גפן נ' "יהודה אמיתי שלהבת" סוכנות לביטוח (1991) בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים (20.6.11): יכול בית המשפט לאשר את פסק הבוררות אם מצא הוא שחריגת הבורר מסמכותו בהנמקת פסק הבוררות לא גרמה לעיוות דין, וזאת על יסוד הוראת סעיף 26(א) לחוק הבוררות [ראו למשל: עניין כוכבי, בעמ' 281; ע"א 816/88 המועצה האזורית מעלה-יוסף נ' תישרא בע"מ, פ"ד מה(3) 124, 132 (1991)]. בהקשר זה אעיר כי גם כאשר קמה עילה לביטול פסק בוררות מחמת חוסר סמכות או חריגה מסמכות, יש לבחון את קיומו של התנאי המצטבר בדבר עיוות דין שנגרם (ראו: ע"א 79/76 מרציאנו נ' בן שושן, פ"ד ל(3) 729, 735 (1976); רע"א 4710/00 גושן נ' סמינריון גבעת חביבה, פ"ד נה(2) 426, 432-431 (2001); ע"א 275/83 עיריית נתניה נ' "סחף" חברה ישראלית לעבודות פתוח בע"מ, פ"ד מ(3) 235, 247-246 (1986) וכן ראו: אוטולנגי, כרך ב' 1171-1170). אמנם, פרופ' אוטולנגי המשיכה לדגול בשיטה כי יש מקום למתן "יחס מיוחד" לעוצמתן של שלושת העילות הראשונות של סעיף 24 לחוק, כולל עילת חוסר סמכות, ויש לבחון כל מקרה לגופו באשר לאופייה של העילה בנסיבותיה הספציפיות; ובפס"ד גפן הנ"ל הביע בית משפט העליון את נכונותו לאמץ אף גישה זו: ער אני לכך כי לשיטתה של פרופ' אוטולנגי ז"ל ככל שהדברים נוגעים להחלת התנאי המצטבר על פי סעיף 26(א) לחוק הבוררות במקרים בהם עולה כי פסק הבוררות ניתן בחוסר סמכות יש מקום ל"יחס מיוחד" (ראו: אוטולנגי כרך ב' 1176-1174). ואולם, סבור אני אף אם אאמץ את עמדתה השמה את הדגש על אותם המקרים בהם לא היה כלל הסכם בוררות בר תוקף, מקרים בהם שיקולים שבדרך כלל שוללים קיומו של עיוות דין אינם יכולים לרפא את הפגם לשיטתה - מקרה זה, בו אין חולק בדבר קיומו של הסכם בוררות בר תוקף, נמנה על אותם המקרים בהם ניתן לרפא את פגם חוסר הסמכות באמצעות אמצעים מידתיים יותר... במקרה דנן, אין המדובר בחריגה מסמכות בפן החמור והאבסולוטי, כדוגמת הכרעת בורר בסוגיות אשר כלל לא הופקדו בידיו; אלא, מדובר בתיקון לפסק שניתן היה לבצע בסמכות מלאה אילולא ניתן כבר אישור של בית המשפט לפסק המקורי. מדובר, איפוא, בחריגה "טכנית" גרידא, ובמקרה כגון דא סבירה גישתו של פסק דין מרציאנו, לפיו ניתן לאשר את פסק הבורר על אף הפגם - ועל אף שהפגם הינו באחת העילות החמורות של סעיפים 24(1) - (3) לחוק - אם לא תיגרם עיוות דין מהשארת הפסק על כנו. אי לכך, ולאור מסקנותיי דלעיל באשר לצדקת התוצאה של פסק הבורר המתקן, דין בקשת המשיבים לביטול פסק הבורר (הפ"ב 50061-03-11) להידחות, והיא נדחית בזה. כתוצאה מן האמור, ובהתאם להוראות סעיף 28 לחוק, אני מאשר בזה את פסק הבורר כמבוקש (בהפ"ב 14346-04-11). אני מחייב בזה את המשיבים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת המבקש בסך 15,000 ₪. ניתן היום, כ"ט תשרי תשע"ג, 15 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים. יישוב סכסוכיםבוררות