1. התובע יליד 13.2.1952, הינו פועל ייצור במקצועו, ועובר לאירועים נשוא התביעה, עבד בשירותה של חב' תפודי וול דן-אילת בע"מ (להלן "הנתבעת"), העוסקת בין היתר בייצור תכשירי ניקוי כימיקלים. 2. עבודתו של התובע התנהלה בחדר שנקרא חדר הכנות וייצור חומרים, ובמסגרת עבודתו היה עליו לערבב את החומרים השונים הדרושים לייצור תכשירי ניקוי. החדר הכיל את חומרי הגלם הכימיים שנשמרו בחביות ושקיות, וכן ציוד שכלל מספר דודים-מיקסרים תעשייתיים גדולים שבהם עורבבו החומרים ובושלו, וכן משאבות תעשייתיות גדולות. 3. התובע הגיש את תביעתו דנן בגין ארבעה "אירועים" המזכים אותו לטענתו בפיצוי מאת הנתבעת. האירוע הראשון הינו אירוע של נפילה ממדרגות שאירע ביום 15.7.99 על פי הנטען. האירוע השני הינו אירוע של שפיכת חומר מזיק על רגלו וידו של התובע, שאירע ביום 2.7.00 על פי הנטען. "האירוע" השלישי הינו נזקי שמיעה שנגרמו לתובע כתוצאה מחשיפה ממושכת לרעשים, על פי הנטען. "האירוע" הרביעי הינו נזקים בדרכי הנשימה כתוצאה מחשיפה ממושכת לחומרים כימיים רעילים, על פי הנטען. 4. כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן "כלל") ביטחה את הנתבעת בביטוח חבות מעבידים עד ליום 31.3.00. אי לכך, היא נטלה את הייצוג של הנתבעת בגין האירוע הראשון שאירע ביום 15.7.99 על פי הנטען, ובגין "מחלות המקצוע" ככל שהן מתייחסות לתקופת הביטוח שלה. 5. מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן "מגדל") ביטחה את הנתבעת בביטוח חבות מעבידים החל מיום 1.4.00. אי לכך, היא נטלה את הייצוג של הנתבעת בגין האירוע השני ובגין "מחלות המקצוע" ככל שהן מתייחסות לתקופת הביטוח שלה. 6. בנוסף, כלל ומגדל הגישו הודעות צדדי ג' בשם הנתבעת אחת כלפי רעותה, בגין עילת התביעה הנוגעת למחלות המקצוע, אם כי במהלך המשפט, הן הגיעו לידי הסכמה בדבר חלוקת האחריות ביניהן, באופן שכלל תישא ב-87% מהנזק שיוכח בגין מחלות המקצוע, ומגדל תישא ב-13% בגין הנזק הנ"ל. 7. עדויות מטעם התובע העיד התובע בלבד. מטעם הנתבעת וצדדי ג' העידו הכימאי מר צבי ענבל, והמנהל המשותף של הנתבעת ואחד ממקימי המפעל, מר יהודה בר שישת. בנוסף, נחקר המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט בתחום האורטופדי, ד"ר דוד אנג'ל. 8. להלן אדון בכל אחד מהאירועים שפורטו לעיל בנפרד כדלקמן: האירוע הראשון מיום 15.7.99 לטענת התובע, ביום 15.7.99 בשעה 9:30 ו/או בסמוך לכך, הוא החליק על המדרגות בחדר העבודה שלו, שהיו "שחוקות ורטובות ממים, שמנים, וחומרי גלם" כדבריו. הוא קיבל טיפול רפואי בקופת חולים ואובחן כסובל מנקיעה בקרסול שמאל ומפגיעה בכתף ימין. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן "המל"ל), ובגינה נקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 10% מיום 1.9.99 ועד ליום 31.12.00, ואושרה לו תקופת אי כושר עד ליום 31.8.99. לטענת התובע, הוא היה באי כושר מלא למשך 47 יום (עד ליום 31.8.99), וכן למשך 122 יום נוספים (מיום 1.12.00 ועד ליום 31.3.01) על פי אישורים רפואיים שצורפו לתצהירו ת/1), כאשר בתקופה זו היה מעורב באירוע נוסף שהוא האירוע השני (ראה סעיף 15 להלן). 9. הנתבעת וצדדי ג' הכחישו את קרות האירוע, ולחילופין את אחריותה של הנתבעת להתרחשותו, ולחילופי חילופין את הנזק הנטען והקשר הסיבתי בינו לבין האירוע. 10. דיון אקדים ואומר כי למרות שגרסת התובע לגבי עצם התרחשות האירוע, היינו הנפילה ממדרגות, היתה אמינה בעיני, וחיזוק לה ניתן היה למצוא באישור הנתבעת על גבי טופס בל/250 (נספח ד' לתצהירו ת/1), ואישורה על גבי טופס ההודעה על פגיעה בעבודה (ת/9) וכן בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה (נ/12), אלא שלא שוכנעתי כי התובע הרים את נטל הוכחת קיומו של מפגע שבגינו אירעה הנפילה והנופל תחת אחריותה של הנתבעת. במה דברים אמורים? 11. עדותו של התובע לגבי מהות המפגע וסיבת הנפילה היתה עדות יחידה שלא זכתה לשום סיוע, הגם שהיא התאפיינה בתיאור כללי כדלקמן "החלקתי על המדרגות במפעל הנתבעת, שהיו שחוקות ורטובות ממים, שמנים וחומרי גלם..." (ראה סעיף 15 לתצהירו ת/1). בחקירתו הנגדית אף הוסיף "שהיו כמה ברגים על הרצפה" (עמ' 20 ש' 22-21). למרות התיאור הכללי הנ"ל, התובע לא דאג להביא ראיות ו/או עדים שיתמכו במצב המדרגות הנטען על ידו בעת האירוע. הדבר מקבל משנה תוקף לאור העובדה שבסמוך לאחר האירוע היו שלושה עדים כפי שצוין בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה (ת/9), שיכלו לשפוך אור על מצב המדרגות בעת האירוע הנטען (ראה גם עדותו של התובע בעמ' 20 ש' 29-28). כשנשאל התובע מדוע לא זומנו מי מהעדים הנ"ל למתן עדות, לרבות מר סעיד דיראווי "הבחור מדיר אלאסד" ששמו הופיע בהודעה (עמ' 19 ש' 14), לא ניתנה על ידו תשובה מניחה את הדעת. 12. שקלתי אם ניתן לראות בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה (נ/12) ובהודעה על פגיעה בעבודה (ת/9) כראיות מסייעות לגבי סיבת הנפילה ו/או מהות המפגע הנטען, אולם הדבר לא עלה בידי שכן בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה (נ/12) לא צוין קיומו של מפגע כלשהו במדרגות (עד כמה שניתן היה לפענח את הכתב בתעודה), ובטופס ההודעה על פגיעה בעבודה (ת/9) ניתן לראות כי נעשה "תיקון" בפרק תיאור הפגיעה, והמילים "היו רטובות ממים שמנים וחומרי גלם וברגים ברצפה", הוספו בכתב ובעט אחר, מעל התיאור המקורי שמופיע בהודעה, כאשר לא הוברר מתי נעשה התיקון הנ"ל ומה היו נסיבות עריכתו, וזאת לאור העובדה שהתביעה הוגשה בשיהוי רב (כחודש לפני תום תקופת ההתיישנות), וכאשר מר ניסים ויס ז"ל, השותף השני ומנכ"ל המפעל, שחתימתו מופיעה על טופס ההודעה, הלך לעולמו לפני שמיעת העדויות. בנסיבות אלה, לא יכולתי לייחס לטופס הנ"ל משקל ראייתי לעניין סיבת הנפילה ו/או מהות המפגע. 13. אי לכך הנני קובעת כי התובע לא הניח תשתית ראייתית מספקת לביסוס אחריותה הנזיקית של הנתבעת בגין האירוע הראשון, ומשכך דין תביעתו בגין אירוע זה להדחות. 14. למעלה מן הצורך אציין כי התובע שימש כמנהל העבודה ומנהל הייצור במפעל, ושהה רוב הזמן בחדר ההכנות על פי עדותו (עמ' 13 ש' 16), והיה אחראי על סביבת העבודה, אי לכך, לא ניתן להתעלם מטענת הנתבעת כי למקרה והיתה מוכחת אחריותה לאירוע, היה מקום להטיל על התובע אשם תורם משמעותי להתרחשותו. 15. האירוע השני מיום 2.7.00 לטענת התובע, ביום 2.7.00 הוא ביקש לפתוח חבית שהכילה חומצה מסוג MONOETHANOLAMINE, על מנת להעביר חלק מתכולתה למיקסר תעשייתי, לצורך ערבוב החומרים והכנת חומר מסיר שומנים. חומר ה- MONOETHANOLAMINEהינו חומר רעיל על פי "רשימת רעלים" החתומה על ידי הנתבעת (נספח ח' לתצהירו ת/1). באותה עת, התובע היה לבדו בחדר העבודה. בעת פתיחת החבית, החומר "בעבע" כדברי התובע, ונשפך החוצה על רגלו הימנית וידו הימנית, וכתוצאה מכך, הוא נכווה בכף רגל וביד ימין. הוא ניגש לחדר ההלבשה והוריד את הנעליים והגרביים ושטף את הרגליים והידיים, והבחין כי הנעל שלו "נאכלה". לאחר השטיפה, הוא חזר לעבודה, ובסוף היום הוא פנה לקופת חולים וטופל במשחה וקיבל תעודה ראשונה לנפגע בעבודה, אך לא קיבל אישור מחלה מאחר ולא היה מעוניין להיעדר מהעבודה. עם הזמן, מצבו הלך והחמיר והוא פנה שוב לקופת חולים ושם ניתנו לו תעודות מחלה מיום 17.8.00 ועד ליום 21.8.00 (נספח י2 לתצהיר התובע ת/1). מצב הרגל לא השתפר, וביום 11.11.01 הוא התאשפז במחלקה הפלסטית בבית חולים רמב"ם עד ליום 15.11.01, ורגלו הושמה בגבס למשך תקופה של כחודש וחצי ימים (התמונות המראות את הפגיעה בכף הרגל צורפו כנספחי יג/1 ו- יג/2 לתצהיר התובע ת/1). 16. מומחה רפואי מטעם התובע, ד"ר דניאל משה, קבע כי לתובע נותרה נכות אורטופדית צמיתה בעקבות האירוע הנ"ל בשיעור של 44%. ד"ר דוד אנג'ל שמונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי קבע כי לתובע נותרה צלקת בכף הרגל כתוצאה מהאירוע, המקנה לו נכות בשיעור של 10%, לפי סעיף 75 (1)ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן "תקנות המל"ל"). גם המל"ל אשר הכיר באירוע השני כתאונת עבודה, קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בגין אירוע זה בשיעור של 10%. 17. הנתבעת וצדדי ג' הכחישו את התרחשות האירוע הנ"ל, וטענו כי פגיעתו של התובע נגרמה בנסיבות אחרות מאלו שנטענו על ידי התובע. לשיטתן, התובע לא הוכיח את עצם קרות האירוע, ולחילופין את הקשר הסיבתי בין החומר שנשפך עליו על פי הנטען לבין הפגיעה ברגלו. לחיזוק עמדתן, הגישו הנתבעת וצדדי ג' חוות דעת של יועץ כימי מר צבי ענבל (נ/21) שלפיה נקבע כי החומר המדובר (MONOETHANOLAMINE) לא יכול לגרום לפגיעה הנטענת. עוד טענו כי חומר זה אינו מסוכן, ואינו מגיע לדרגת מסוכנות ברמה שמופיעה במסמכי הבטיחות של הנתבעת. 18. דיון לאחר ששמעתי את עדותו של התובע לגבי האירוע השני ובחנתי אותה על רקע חומר הראיות שהוגש, הנני מקבלת את גרסתו לגבי נסיבות התרחשות האירוע הנ"ל כפי שנטענו על ידו, מהנימוקים שיפורטו להלן: 19. עדותו של התובע בדבר נסיבות התרחשות האירוע, זכתה לתיאור עקבי ומשכנע והיתה אמינה בעיניי. חיזוק לה ניתן למצוא בטופס בל/250 (ת/7), ובטופס ההודעה על פגיעה בעבודה (ת/8), וכן בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, כאשר בשלושת המסמכים הנ"ל קיים תיאור עקבי של נסיבות התרחשות האירוע, התואם את התיאור שנמסר על ידי התובע בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית שלו (ת/1). 20. מגדל, שהאירוע השני נופל בתקופת הביטוח שלה, טענה כי המסמכים שהוזכרו בסעיף 19 לעיל, הונפקו על פי חובה שבדין, ואין ביכולתם לשמש סיוע לעדותו היחידה של התובע, בהיותם נסמכים על דברי התובע עצמו. אין בידי לקבל טענה זו, שכן בפני הנתבעת עמדה האפשרות לרשום את הסתייגותה בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה, במקום המיועד לכך בפרק הצהרת המעביד, וזאת בדומה להסתייגות שנרשמה על ידה, באמצעות מר ויס ז"ל ביום 1.2.01, על גבי טופס ההודעה על פגיעה בעבודה בגין מחלת מקצוע (ראה ת/5). משלא עשתה כן, מוחזקת היא כמי שאישרה את העובדות שתוארו על ידי התובע בטופס ההודעה הנ"ל כנכונות. 21. מגדל הפנתה לעובדה שהתובע המשיך לעבוד ביום האירוע עד סוף יום העבודה וגם מספר חודשים לאחר מכן עד ליום 21.11.00, וכי הוא נזקק לטיפול מהותי רק בחלוף כשנה וארבעה חודשים מיום האירוע הנטען. לשיטתה, מצב דברים זה מחזק את המסקנה כי הפגיעה הנטענת התרחשה בנסיבות אחרות מאלו שנטענו על ידי התובע. לחיזוק עמדתה הנ"ל, הפנתה מגדל לאי התאמות שהופיעו במסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי התובע בהתייחס למועד קרות האירוע, וביניהם לתעודה רפואית ראשונה (נספח י1 לתצהיר התובע ת/1) ולתעודה רפואית ראשונה שסומנה כמוצג נ/20, וכן לתיקון שנערך על גבי טופס ההודעה על פגיעה בעבודה (ת/8). אמנם מעיון במסמכים הנ"ל עולה אי התאמה לגבי מועד קרות האירוע (2.7.00 לעומת 27.7.00), אולם לא שוכנעתי כי אי ההתאמה הנ"ל פגעה במהימנות גרסתו של התובע לגבי עצם התרחשות האירוע, שכן בשתי התעודות הרפואיות הראשונות הנ"ל, מופיע תיאור עקבי של נסיבות קרות האירוע מפיו של התובע. בנוסף, לא הוברר מדוע הונפקו שתי תעודות רפואיות ראשונות לתובע, ומגדל נמנעה מלחקור את התובע בעניין זה. אוסיף על כך כי ב"מכתב רפואי" אשר צורף כנספח ט' לתצהירו, מאשר הרופא המטפל כי התובע היה בטיפולו לעניין הכוויה מיום 2.7.00, וכן היה בטיפולם של רופא תעסוקתי ואורטופד. עוד מאשר כי התובע לא ביקש חופשות מחלה בהתחלה אך מצבו הלך והתדרדר. תוכן מכתב זה מחזק את גרסת התובע לגבי מועד קרות האירוע (2.7.00) ונסיבותיו. 22. טענה נוספת שהועלתה על ידי מגדל היא שלא הוכח קשר סיבתי בין האירוע הנטען לבין הפגיעה שממנה סבל התובע, תוך שהיא סומכת את ידה, בין היתר, על חוות דעתו של היועץ הכימי מר ענבל (נ/21) שהוגשה מטעמה כמצוין לעיל. שקלתי בכובד ראש את טענתה של מגדל בהקשר זה, ולאחר בחינה מדוקדקת, לא יכולתי לקבלה, מהנימוקים הבאים: א. מר ענבל ציין כי חומר ה- MONOETHANOLAMINEמוגדר על פי האגודה האמריקאית לכימיה כחומר קורוזיבי (מְאַכֵל) וחומר מזיק. לדבריו, המגע עם חומר זה אינו אמור להותיר נזק במידה והאדם הנגוע נקט באמצעים סבירים להסרת החומר, כגון הורדת הבגדים ושטיפה מיידית של האזור הנגוע. עוד ציין בחוות דעתו כי "על מנת לאַכֵל נעל או לגרום לכוויה חמורה נדרש מגע טוב במשך זמן ארוך, ובוודאי לא במשך הזמן המתואר בתצהיר המתלונן". להמחשת דבריו ציין מר ענבל כי הוא ערך ניסוי אישי, בנוכחות כימאית נוספת במפעל, שבמסגרתו הוא טבל ארבע אצבעות יד ימין בכוס המכילה את חומר ה- MONOETHANOLAMINE, למשך דקה שלמה, ולאחר מכן הוא שטף מיד את היד ולא נותרו אצלו כל סימנים ו/או תופעות לוואי אחרות. בהסתמך על כך הוא קבע כי הפעולות שנקט בהן התובע, הסרת הביגוד ושטיפת הגוף, היו מספיקות על מנת למנוע נזק מהסוג שנגרם לתובע. לטענת מגדל, דבריו הנ"ל של מר ענבל מחזקים את טענתה כי פגיעתו של התובע נגרמה בנסיבות אחרות מאלו שנטענו על ידו. אא. אין בידי לקבל את עמדתה הנ"ל של מגדל. ראשית, דבריו הנ"ל של מר ענבל מחזקים את העובדה שחומר ה- MONOETHANOLAMINE הינו חומר מזיק שעלול לגרום נזק מהסוג שנגרם לתובע. שנית, מר ענבל אינו מומחה רפואי, ולא הוכח כי הניסוי שבוצע על ידו עומד בקריטריונים מדעיים מקובלים, ומשכך, לא ניתן להסתמך עליו לביסוס מסקנות שברפואה. שלישית, הוכח כי למר ענבל עסקים משותפים עם הנתבעת ועם מר בר שישית, דבר שחייב התייחסות זהירה לעדותו. רביעית, על פי עדותו של התובע אשר לא נסתרה הוכח כי החומר נשפך על ידו ועל כף רגלו הימנית, וכי מיד לאחר מכן הוא הלך ושטף את האזורים הנגועים במים, ולאחר מכן הוא חזר לעבודתו, תוך שהוא נועל, מן הסתם, ומשלא הוכח אחרת, את הנעל שעליה נשפך החומר קודם לכן. התנהגות זו מסבירה את אי הופעת סימני כוויה על יד ימין להבדיל מכף הרגל שהיתה במגע מתמשך עם החומר שנספג בתוך הנעל, דבר שהחמיר את הפגיעה, אף על פי התיאוריה שהוצגה על ידי מר ענבל. ב. בניסיון נוסף לבסס את טענתה בדבר אי קיום קשר סיבתי בין האירוע לבין הפגיעה, טענה מגדל כי הפגיעה הנטענת ברגל מקורה במחלת הסוכרת שממנה סובל התובע. אולם טענה זו הופרכה על ידי ד"ר אנג'ל, המומחה האורטופדי שמונה על בית המשפט, עת השיב בחקירתו כדלקמן: "מחלת הסוכרת בהחלט גורמת כיבים, ובחלקם כיבים שלא נרפאים בכפות הרגליים. האזור שבו אירע הכיב הנדון אינו אופייני למחלת הסוכרת. אני מניח, שמחלת הסוכרת יכולה הייתה לגרום לזה שהכיב לא נרפא, אבל לא הייתה לי סיבה לחשוב שהכיב הזה נגרם שלא מהכוויה הכימית שאירעה לתובע" (עמ' 34 ש' 19-16) (ההדגשות אינן במקור). ג. מהמסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי התובע לרבות סיכום האשפוז מחודש 11/01 (נספח י"ב לתצהיר התובע ת/1) ודו"ח ועדה הרפואית של המל"ל (נ/7) עולה כי גרסת התובע לגבי נסיבות התרחשות האירוע, לרבות הופעת הכיב בכף הרגל כתוצאה מהמגע עם החומר המזיק, לא הוטלה בספק על ידי מי מהמומחים הרפואיים שטיפלו בו, ואף אחד מהמומחים הנ"ל לא ייחס את הפגיעה הנ"ל למחלת הסוכרת שממנה סבל התובע למרות שהיו מודעים לקיומה. הדבר אך מחזק את קיומו של קשר סיבתי בין החומר המזיק שנשפך לבין הפגיעה שנגרמה לתובע. 23. טענה נוספת שהועלתה על ידי מגדל היא שהימנעות התובע מלזמן את שתי גיסותיו שעובדות בשירות הנתבעת למתן עדות בעניין סביבת העבודה, פועלת לחובתו. לא שוכנעתי בטענה זו, שכן שתי הגיסות הנ"ל לא היו עדות להתרחשות האירוע, וספק אם ניתן היה לייחס לעדותן משקל משמעותי לאור הקרבה המשפחתית הקיימת בינן לבין התובע. 24 . בניסיון נוסף לערער את גרסתו של התובע, העלתה מגדל גרסה חלופית שלפיה התובע נפצע במהלך עבודתו כשומר לילה במפעל לייצור בטון, בהסתמכה על עדותו של מר שישת שלפיה התובע נהג ללכת לעבודתו הנ"ל עם כפכפים פתוחים. אולם טענה זו לא הוכחה והיא הועלתה על ידה בעלמא. 25. לאור מכלול הדברים שפורטו לעיל, שוכנעתי כי התובע הוכיח את נסיבות התרחשות האירוע השני כפי שנטענו על ידו, לרבות קיומו של קשר סיבתי בין האירוע הנ"ל לבין הפגיעה המדוברת. 26. האירוע השלישי - החשיפה לרעשים התובע טען כי במהלך עבודתו הוא נחשף לרעש תעשייתי חזק שבקע מהמיקסרים, המשאבות והמלגזה שהיו בסביבת עבודתו, ולחיזוק טענתו הנ"ל, הוא הפנה לדו"ח מדידת רמת הרעש שבוצעה במקום העבודה ביום 29.9.03 על ידי המוסד לבטיחות וגיהות (נספח טז' לתצהיר התובע ת/1). עוד טען כי למרות הרעשים בסביבת עבודתו, לא סופקו לו על ידי הנתבעת כלי עבודה מתאימים לעבודה בסביבה רועשת לרבות אטמי אוזניים נאותים. 27. לאחר ניהול הליך משפטי בבית הדין האזורי לעבודה, הכיר המוסד לביטוח לאומי בנזקי השמיעה של התובע כמחלת מקצוע, וקבע לו נכות צמיתה בשיעור של 10% החל מיום 9.8.00. 28. הנתבעת וצדדי ג' כפרו בטענות התובע בגין מחלת המקצוע הנ"ל ובקיום קשר סיבתי בין ליקויי השמיעה הנטענים לבין עבודתו של התובע בשירות הנתבעת. עוד טענו כי טענותיו של התובע בסוגיה זו התיישנו. 29. המומחה בתחום אף אוזן גרון מטעם התובע ד"ר גרינברג בהליך זה קבע כי התובע סובל מנכות בשיעור של 10% בגין טנטון, לפי תקנה 72(4)(ד)(2) לתקנות המל"ל. ממצא דומה נקבע על ידי המומחה שמונה על ידי בית המשפט ד"ר יוסי רקובר. 30. דיון תחילה אציין כי למרות שטענת ההתיישנות הועלתה בכתבי ההגנה מטעם הנתבעת הן של מגדל והן של כלל, התובע התעלם ממנה לחלוטין לאורך כל ההליך לרבות בסיכומיו. גם כאשר טענה זו זכתה להתייחסות נרחבת בסיכומי כלל ומגדל, התובע לא ראה לנכון להגיב עליה באמצעות הגשת סיכומי תשובה מטעמו, וניתן היה לראות בהתנהגות זו משום "ויתור", או לחילופין, "הסכמה מכללא" מטעמו לטענה הנ"ל. עם זאת, אבחן להלן את הטענה הנ"ל כאשר כל מה שמונח בפניי הוא החומר הרפואי החלקי שהוגש לתיק בית המשפט, וטענות הנתבעת וצדדי ג' שהועלו בהקשר זה. 31. המסגרת הנורמטיבית התביעה שבפנינו מושתתת על עוולת הרשלנות והפרת חובות חקוקות, אי לכך, טענת ההתיישנות המתעוררת בה, תיבחן על פי שתי מערכות של הוראות חוק, הראשונה מצויה בהוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, והשנייה מצויה בסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בעוד שעל התיישנות מרכיב הנזק חל ההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, על שאר יסודות עוולת הרשלנות חלות הוראות חוק ההתיישנות, ובענייננו הוראת סעיף 8 לחוק (ראה ע"א 1254/99 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד (2), 535). להלן הציטוט של שני הסעיפים הרלוונטיים: סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין: "לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) ....... (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק." סעיף 8 לחוק ההתיישנות: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." לגבי יחסי הגומלין בין שני הסדרים אלה, כבר נפסק כי "גם אם עילת התביעה התיישנה לגבי יסוד הנזק, די בכך שאחד היסודות האחרים (ולענייננו הקשר הסיבתי) נתגלה באיחור על ידי התובע בכדי לדחות את מועד תחילת ההתיישנות" (ראה ע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית). 32. יוצא אפוא שעל מנת להכריע בשאלה אם תביעתו של התובע בנוגע לנזקי השמיעה התיישנה, יש ללכת בשני מישורים. הראשון מתייחס למרכיב הנזק, ובמסגרתו עלינו לבחון מתי אירע ו/או התגלה הנזק לתובע. למקרה והנזק התגלה במועד מאוחר להתרחשותו, תתיישן תביעתו של התובע, לכל המאוחר, לאחר חלוף עשר שנים מיום התרחשות הנזק (סעיף 89(2)). אולם בכך לא סגי, שכן גם למקרה והוכח שהתביעה התיישנה מבחינת מרכיב הנזק, הרי יש צורך לבחון אם היא התיישנה מבחינת שאר יסודות העוולה, ובכללם, יסוד הקשר סיבתי בין האשם לנזק. למקרה ויוכח גילוי מאוחר של קשר סיבתי כאמור, מסיבות שלא היו תלויות בתובע, ושאף בזהירות סבירה הוא לא יכול היה למנען, תתחיל תקופת ההתיישנות מהמועד שבו נודע לתובע על קיומו של קשר סיבתי כאמור. 33. לענייננו, התביעה הוגשה ביום 4.6.06, אולם התובע לא ראה לנכון לציין את מועד אירוע ו/או גילוי נזקי השמיעה על ידו, והסתפק בהצהרות כלליות בתצהירו (ראה סעיפים 39 ו-40 לתצהירו). לעומתו, הנתבעת וצדדי ג' הפנו למוצגים שהוגשו לתיק בית המשפט ושמהם ניתן היה להסיק על המועד שבו החל התובע לסבול מליקויי שמיעה/טנטון, כדלקמן: א. בחוות דעתו של ד"ר רקובר, המומחה מטעם בית המשפט, מיום 24.4.08, נכתב בפרק התלונות "רעש וצפצופים באוזניים מעל 10 שנים עם החמרה בשנים האחרונות". ב. בחוות דעתו של ד"ר גרינברג מיום 7.2.06, שהוא המומחה הרפואי מטעם התובע, נכתב בפרק התלונות "סובל מצפצופים באוזניים אשר החלו לפני יותר מ- 10 שנים. היו לסירוגין תקופה ארוכה אך בשנים האחרונות לעבודתו נעשו תמידיים". אמנם התובע העיד בחקירתו הנגדית כי הוא לא מסר זמנים ו/או תאריכים לד"ר גרינברג (עמ' 8 ש' 1), אולם לא היה בכך בכדי לפגוע במידת האותנטיות שייחסתי לכתוב בחוות הדעת, הן לאור העובדה שמדובר במומחה מטעמו של התובע, והן לאור ההנחה הסבירה שמידע זה מקורו בדברי התובע או לחלופין ממידע שדלה המומחה מתיקו הרפואי של התובע. ג. בדו"ח הועדה הרפואית של המל"ל (נ/6) מיום 26.9.05 נכתב "הצפצופים נמצאים כ 7 עד 8 שנים". ד. בתעודה ראשונה לנפגע בעבודה מיום 27.8.00 (נ/16) נכתב "5 שנים לאחר חדירת חומר מסיר שומנים לאוזן שמאל. מאז ליקויי שמיעה וצפצופים. חשוף לרעש בעבודתו" (ההדגשה אינה במקור). 34. מהמסמכים הרפואיים שצוטטו לעיל עולה כי התובע החל לסבול מצפצופים באוזן החל משנת 1995 לכל הפחות (ראה סעיף 33 (ד) הנ"ל), שזהו מועד אירוע הנזק לענייננו, וידע ו/או היה צריך לדעת על הקשר בינם לבין העבודה, באותה תקופה, בדומה לכל אדם סביר שהיה שוהה בסביבה רועשת כדוגמת הסביבה שבה שהה התובע לטענתו (שזהו מועד גילוי הקשר הסיבתי לענייננו). יובהר כי התובע עבד במפעל הנתבעת במשך מספר שנים ולא הוכח כי היה חשוף לגורמי רעש אחרים מלבד אלה שהיו במקום עבודתו כמתואר לעיל, משכך, אך טבעי הדבר כי תלונותיו בגין ליקויי שמיעה "יקושרו" על ידו, כמו כל אדם סביר, לסביבת העבודה הרועשת שבה היה נתון במשך שעות ממושכות מדי יום ביומו. אי לכך, לא שוכנעתי כי נמנע מהתובע מלגלות את הקשר בין נזקי השמיעה שמהם החל לסבול עוד בשנת 1995 לכל הפחות, לבין סביבת עבודתו, במידה והיה נוקט בזהירות סבירה, ומשכך, אין תחולה להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לעניין דחיית מועד תחילת ההתיישנות בנוגע ליסוד זה של עוולת הרשלנות. כאן המקום להזכיר כי התובע לא התמודד עם הטענות הנ"ל, ואף נמנע מלהגיש העתק מתיקו הרפואי שממנו ניתן היה ללמוד על מועד גילוי הנזק האמור אצלו, והדבר אך מחזק את טענות הנתבעת וצדדי ג' בעניין זה. 35. המסקנה היא אפוא שהנזק בגין צפצופים וטנטון באוזן, הופיע אצל התובע עוד בשנת 1995 לכל המאוחר, וכי התובע ידע ו/או היה צריך לדעת על הקשר הסיבתי בינו לבין תנאי עבודתו עוד באותה תקופה. אי לכך, התביעה אשר הוגשה כאמור ביום 4.6.06, היינו לאחר חלוף למעלה מ-10 שנים ממועד אירוע/גילוי הנזק, ולמעלה משבע שנים ממועד גילוי הקשר הסיבתי בין הנזק לבין סביבת העבודה, התיישנה. 36. בתצהירו של התובע צוין באופן סתמי כי הנזק אצלו התפתח הדרגתית וכי חלה החמרה במצבו, וכל זאת ללא ציון נקודות זמן מוגדרות (ראה סעיף 39 לתצהיר). אולם כבר נפסק כי "נתגלה אין פירושו נתגבש - אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק-הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר. יש להבדיל בין אירוע הנזק לבין היקפו" (ראה ע"א 831/80 יצחק זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז (3), 122). 37. לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי דין התביעה בנוגע לנזקי שמיעה להדחות מחמת התיישנות. 38. האירוע הרביעי - החשיפה לחומרים מזיקים התובע טען כי הוא היה חשוף במקום עבודתו לחומרים רעילים, באופן אינטנסיבי וממושך, ולביסוס טענתו הנ"ל הוא הפנה לרשימת החומרים הרעילים שבהם השתמשה הנתבעת ואשר צורפה כנספח ח' לתצהירו ת/1. עוד טען כי הדודים/המיקסרים שבהם השתמשו "לבישול" החומרים, היו פתוחים ללא מכסה בזמן העבודה והוציאו אדים, וכי מקום העבודה לא היה מאוורר היטב. לטענתו, כתוצאה מסביבת העבודה הנ"ל, הוא החל לסבול מסימפטומים שונים, בעיקר, בדרכי הנשימה, וכך תיאר את המצב בסעיפים 37 ו-38 לתצהירו ת/1: "בשל חשיפתי לחומרים התחלתי לסבול מסימפטומים שונים, בעיקר, בדרכי הנשימה. כך התחלתי לסבול לסירוגין, מקשיי וקוצר נשימה ..... הסימפטומים החלו להחמיר עם הזמן, ובשנים 2000-2001 הם החמירו עד כדי יצירת מגבלה ממשית על תנועתי, והתחלתי להתעייף במהרה לאחר כל מאמץ, קל ככבד". 39. הנתבעת וצדדי ג' הכחישו קיומו של קשר סיבתי בין תלונותיו של התובע בדרכי הנשימה לבין עבודתו בשירות הנתבעת, וטענו כי תלונותיו הנ"ל הופיעו עוד בשנת 1996, אי לכך, תביעתו בהתייחס לנזק זה , התיישנה. 40. ד"ר גרינברג, המומחה מטעם התובע, קבע כי התובע סובל מנכות בשיעור של 20% בגין דום נשימה לפי תקנה 3(ג) מותאם לתקנות המל"ל, אשר מחציתה שייך למחלת מקצוע, ונכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הפרעה ניכרת במעבר אויר דרך האף, לפי תקנה 69(2)(ב). ד"ר רקובר המומחה מטעם בית המשפט קבע כי התובע סובל מנכות בשיעור של 10% בגין הפרעה ניכרת בנשימה דרך האף, והוסיף וציין בחוות דעתו כי התפיחות של הקונכות התחתונות באף נובעת, בדרגת סבירות גבוהה, מהחשיפה הממושכת לאדי החומצות להן היה חשוף התובע במהלך עבודתו. עוד קבע כי לא קיים קשר סיבתי בין עבודתו של התובע לבין דום הנשימה בשינה שממנו סבל. 41. יובהר כי להבדיל מנזקי השמיעה, לא הוגשה על ידי התובע תביעה למל"ל לשם הכרה בנזק זה כמחלת מקצוע. 42. דיון גם לעניין נזק זה, התעלם התובע כליל מטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעת וצדדי ג', והסתפק בהצהרות כלליות לעניין מועד הופעת ו/או גילוי הנזק על ידו כמצוטט בסעיף 38 לעיל. לעומתו, הפנו הנתבעת וצדדי ג' לחוות דעתו של ד"ר גרינברג, המומחה מטעם התובע, מיום 7.2.06, שבה נכתב כי התובע "מזה כ-10 שנים סובל מקשיי נשימה דרך האף עם נזלת ונטיה לכאבי ראש..". עוד צוין בחוות הדעת כי התובע "עובד עם מסיכות דקות רוב השנים, אך עם הזמן סופקו לו והשתמש במסיכות יותר משוכללות". 43. מהרישום הנ"ל ניתן להסיק כי תלונותיו של התובע על קשיי נשימה החלו עוד בשנת 1996 לכל הפחות. האם ידע ו/או יכול היה התובע לדעת על קיום קשר סיבתי בין קשיים אלה לבין תנאי עבודתו? מחקרים מדעיים רבים הכירו בקיום קשר סיבתי בין חשיפה לחומרים מסוכנים ו/או רעילים לבין בעיות בדרכי נשימה. בעניין צורף שצוטט לעיל נקבע כי לעניין הקשר הסיבתי מספיק "קצה חוט" הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק, ואף מספיקה ידיעה בכוח ולא חייבת ידיעה בפועל. בענייננו, ניתן לקבוע, בדרגת סבירות גבוהה, כי כל בר דעת העובד בסביבה של חומרים כימיים רעילים מהסוג שבהם עבד התובע, והריח אותם ושאף את אדיהם מדי יום ביומו, ואף השתמש במסכה להגנה מפניהם כדבריו, יכול היה, בזהירות סבירה, לדעת על קיום קשר סיבתי בין בעיות הנשימה שמהן הוא סובל לבין סביבת עבודתו. 44. כאמור, התובע נמנע מלהתייחס לטענות הנתבעת וצדדי ג' בהקשר זה, אף לא בסיכומיו, בו בעת שהרישום בחוות דעתו של ד"ר גרינברג, היה בו כדי לבסס את טענת הנתבעת וצדדי ג' בסוגיית ההתיישנות. ההימנעות מלהתייחס לטענה זו וההימנעות מהגשת התיק הרפואי של התובע כמצוין לעיל, מחזקים את המסקנה כי אין בידי התובע טענות הגנה טובות בשאלת ההתיישנות בקשר לנזק זה, ומשכך, ולאור האמור לעיל, הנני קובעת כי דין התביעה ככל שהיא מתייחסת לנזקים בדרכי הנשימה, אף היא להדחות. 45. סיכום ביניים התביעה הוגשה כאמור בגין ארבעה אירועים. התביעה בגין האירוע הראשון, השלישי והרביעי, נדחית בזאת, והיא מתקבלת בנוגע לאירוע השני מיום 2.7.00, שעניינו שפיכת החומר המזיק על כף רגלו של התובע. 46. האחריות בגין האירוע השני כזכור, בעת פתיחת חבית שהכילה חומר ה- MONOETHANOLAMINE לצורך ערבוב חומרים, נשפך חלק מהחומר הנ"ל על רגלו וידו הימנית של התובע וגרם לכוויה בכף רגלו הימנית. הוכח כי חומר ה- MONOETHANOLAMINEהינו חומר רעיל על פי רשימת הרעלים החתומה על ידי הנתבעת (נספח ח' לתצהיר התובע), קורוזיבי (מאכל) ומזיק על פי חוות דעתו של מר ענבל (נ/21), ומסוכן בדרגה גבוהה על פי עדותו של מר ענבל (עמ' 41 ש' 26-12). אי לכך, מתקיימים לדידי התנאים המעבירים את נטל הראיה להוכחת העדר התרשלות לכתפי הנתבעת, מכח סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה" ראה ע"א 5850/10, ע"א 6981/10 חברת דפרון בע"מ ואח' נ' עזבון המנוח יבגני גולובין ואח' שבו אושרה קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה מיכלי "המתנול" עונים להגדרת "דבר מסוכן" לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין. 47. הנתבעת לא הרימה נטל זה. היא לא הוכיחה כי סיפקה לתובע אמצעי מיגון כגון בגדי עבודה אטומים, נעלי עבודה מתאימים, מגפי עבודה וכפפות, כמתחייב מגיליון הבטיחות של OUCC (ORIENTAL UNION CHEMICAL CORPORATION) שסומן כמוצג ת/3. אמנם התובע העיד כי הנתבעת סיפקה לו, מדי פעם, נעלי עבודה, אך המדובר בנעלי עבודה רגילים שאינם מספקים הגנה מפני חומרים כימיים. בנוסף לא הוכח כי הנתבעת הנהיגה שיטת עבודה בטוחה, שכן החומרים המסוכנים נשמרו בחביות, כאשר מדי פעם, התובע היה צריך לפתוח את החביות, ולשפוך מהן את הכמות הדרושה לו ליצור, מאחר ולא היו בהן ברזים המאפשרים הוצאה מבוקרת של החומר. אמנם מנהל הנתבעת מר בר שישת העיד כי בכל חבית קיים ברז מוברג שממנו נשפך החומר החוצה, ואשר לא צולם לטענתו על ידי התובע, אולם טענה זו לא הוכחה על ידו, הואיל והתברר כי התמונות שאליהן הפנה בעדותו (מוצגים נ/23) מתעדות את החביות במפעל החדש ולא במפעל הישן שבו עבד התובע, להבדיל מהתמונות שהוגשו על ידי התובע (נספחי ב' ו-ג' לתצהירו ת/1) המתעדות את החביות במפעל הישן שבו התרחש האירוע. בנוסף, לא הוכח כי הנתבעת סיפקה הדרכה ו/או הכשרה מתאימה לתובע לעניין שיטת העבודה ואמצעי הבטיחות שעליו לנקוט בהם מפני הסכנות הטמונות בעבודה מסוג זה (חומרים רעילים), וטענתה כי הוא למד את שיטת העבודה בשנה הראשונה לעבודתו מכימאי שהיה במפעל, אין בה כדי להוציא ידי חובתה בעניין זה. בנוסף לא הוכח כי הנתבעת העסיקה ממונה בטיחות ו/או כי הנהיגה שיטת פיקוח, וטענתו של מר בר שישת שלפיה הוא היה אחראי על נושא הבטיחות במפעל, אין בה כדי להעלות ו/או להוריד בעניין זה משהוכח כי הוא היה נעדר כל הכשרה ו/או השכלה בתחום הבטיחות (ראה עדותו בעמ' 53 ש' 5-3). 48. אחריותה של הנתבעת כלפי התובעת נובעת גם מהפרת הוראות חוק חקוקות, ובין היתר, תקנה 3 (א) לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997, המדברת על אספקת ציוד מגן אישי כמפורט בתוספת לתקנות (ראה סעיף 7 לתוספת, וסעיף 7.23 המדבר על אספקת "נעלי או מגפי בטיחות עמידות מפני חדירת תמיסות כימיות מסוכנות"). 49. לאור האמור לעיל, ומשלא הרימה הנתבעת את נטל הראיה בדבר העדר התרשלות מטעמה לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהאירוע השני, הנני קובעת כי הינה נושאת באחריות בגין אירוע זה, ועליה לשאת במלוא הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות האירוע הנ"ל. 50. אשם תורם בנסיבות המקרה, לא שוכנעתי כי האירוע השני התרחש בשל "אשם" שדבק בתובע בביצוע עבודתו, אלא בשל הפרת חובות זהירות שהיו מוטלות על הנתבעת כמצוין לעיל, ומשכך, לא שוכנעתי כי יש להטיל על התובע אשם תורם להתרחשות האירוע, והנני מפנה בהקשר זה למגמת הפסיקה לדקדק עם המעביד ולהטיל אחריות על העובד אך במקרים נדירים ( ראה פסק הדין בעניין חברת דפרון המוזכר לעיל והפסיקה המצוטטת בו). 51. הנכות הרפואית והתפקודית ד"ר אנג'ל, המומחה הרפואי מטעם בית המשפט אשר בדק את התובע בחלוף כשמונה שנים ממועד האירוע השני, קבע בין היתר כי לתובע נותרה צלקת בגודל 4X6 ס"מ בגב כף רגל ימין, וכי העור בצלקת עדין מאוד ובחלקו יש פצע שטחי עם מעט הפרשה, וכי הנכות המגיעה לו בגין מצב זה הינה בשיעור של 10% לפי סעיף 75(1)ב' לתקנות המל"ל (ראה סעיף 16 לעיל). עם זאת, שלל ד"ר אנג'ל קיומה של הגבלה בתנועות הקרסול ומפרקי כף הרגל. ממצאיו הנ"ל של ד"ר אנג'ל לא נסתרו, ומשכך הנכות שנקבעה על ידו היא הקובעת לענייננו. לעניין הנכות התפקודית - התובע הינו אדם חסר השכלה שאינו יודע קרוא וכתוב, ומפרנס יחידי של משפחה המונה שש נפשות. ביום האירוע היה בן כ- 49 שנה, וכיום הינו בן 60. עובר לאירוע הוא סבל ממחלת סכרת, יתר לחץ דם, עודף משקל וקצרת. לאחר האירוע, הוא החל לסבול מבעיות קרדיולוגיות. 52. בעקבות האירוע השני שהיה ביום 2.7.00, הוא חדל מלעבוד ביום 22.11.00, ופוטר בשל מצבו הבריאותי ביום 6.6.01 (נספח כ' לתצהירו ת/1). לטענתו, כתוצאה מהפגיעה, הוא מתהלך בצליעה ולעיתים נעזר במקל הליכה, ומוגבל בעמידה ובהליכה למרחקים גדולים. בנוסף הוא מוגבל בביצוע פעולות יומיומיות לרבות עבודות אחזקה ביתיות ומשק בית. עוד טען כי הטיפולים השונים שניתנו לו לא הועילו, וכי עד היום הוא סובל מפצע בכף הרגל המלווה בכאבים ורגישות, והמונע ממנו לנעול נעליים. טענתו בדבר קיומה של תסמונת CRPS / RSD קשה בכף הרגל, נשללה על ידי ד"ר אנג'ל בחוות דעתו ת/2 (ראה פרק סיכום ומסקנות), ובעדותו בבית המשפט (עמ' 32 ש' 5). 53. לא יכול להיות ספק, אף לדידו של ד"ר אנג'ל (ראה עדותו בעמ' 32 ש' 29 עד עמ' 32 ש' 2), כי לפגיעה שנותרה אצל התובע בכף הרגל קיימת השלכה תפקודית, הן לאור מיקומה והן לאור מהותה (ראה התמונות שסומנו יג'1 ויג' 2). עם זאת, לא שוכנעתי כי השלכתה התפקודית של הפגיעה הנ"ל עולה בשיעורה על הנכות הרפואית שנקבעה לתובע בשיעור של 10%. אמנם הוכח כי התובע חדל מלעבוד אצל הנתבעת לאחר כארבעה חודשים ממועד קרות האירוע השני, אולם לא שוכנעתי כי מצב זה נוצר אך ורק בעקבות הפגיעה בכף הרגל, אלא ממכלול הבעיות והתחלואים שמהם סבל התובע עובר לאירוע הנ"ל (ראה עדותו בעמ' 23 ש' 28-12). יצוין כי המכתב של הרופא התעסוקתי המוזכר במכתב הפיטורין (נספח כ' לתצהירו של התובע), כמו גם המכתבים הרפואיים הנוספים המוזכרים בו, לא הוגשו כראיה על ידי התובע, ומשכך, לא ניתן לקבוע כי הפגיעה ברגל היתה הסיבה הבלעדית לפיטוריו של התובע. אי לכך, הנני קובעת כי נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מהאירוע השני הינה בשיעור של 10%. 54. הנזק כאב וסבל לאור מהות הפגיעה, מיקומה, והשלכתה על התובע על פי עדותו, ראיתי לנכון להעמיד את הפיצוי המגיע לו תחת ראש נזק זה על סך של 50,000 ₪, השווה בקירוב לכפל הפיצוי שהיה מגיע לו על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. 55. הפסד השתכרות לעבר לאחר האירוע השני שהיה ביום 2.7.00 כאמור, התובע חזר לעבודתו עד ליום 22.11.00, למעט בימים 17.8.00 עד 21.8.00, ומאז חדל מלעבוד עד שפוטר ביום 6.6.01. בסיכומיו, התובע חישב את הפסד השתכרותו לעבר החל מיום 22.11.00, אולם לגבי התקופה מיום 22.11.00 ועד לפיטוריו ביום 6.6.01, הוכח על פי עדות התובע, כי הוא קיבל שכר מלא (ראה עדותו בעמ' 18 ש' 26-24). על כן, הנני קובעת כי לא הוכח הפסד השתכרות בגין תקופה זו. 56. התובע הציג אישורי המחלה מהם עולה כי הוא היה באי כושר מלא לסירוגין למשך תקופה של כתשעה חודשים מאז הפסקת העבודה אצל הנתבעת (מיום 22.11.00 עד ליום 30.6.01, ומיום 1.9.01 ועד ליום 31.10.01). אולם מעיון במסמכים שהוגשו על ידו עולה כי תקופת אי הכושר הנ"ל נבעה גם מהפגיעה בקרסול שנגרמה לו בעקבות האירוע הראשון (הנפילה ממדרגות) (ראה דברי התובע בהודעה על פגיעה בעבודה לעניין מחלות עור (מוצג ת/5) בה כותב התובע "יצויין שלא הפסקתי מייד את עבודתי, המשכתי לעבוד עד 21.11.00 מאז אינני עובד בין היתר בשל פגיעה בעבר בקרסול שמאל מ- 15.7.99 ופגיעה נוספת ברגל ימין מ-2.7.00"). במצב דברים זה, ראיתי לנכון לחשב את הפסד השתכרותו לתקופת העבר, היינו החל מיום 7.6.01 ועד היום, בהתאם לנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המל"ל בגין האירוע השני, כדלקמן: 20% מיום 1.1.01 עד ליום 31.10.01 20% מיום 1.11.01 עד ליום 10.11.01 100% מיום 11.11.01 עד ליום 15.11.01 50% מיום 16.11.01 עד ליום 30.11.01 20% מיום 1.12.01 עד ליום 31.7.02 10% מיום 1.8.02 עד ליום 30.9.04 10% מיום 1.10.04 ולצמיתות (נספח יד' לתצהיר התובע) 57. מגדל טענה כי אין הצדקה לחשב לתובע הפסד השתכרות לעבר בגין התקופה המתחילה מיום 12.1.03 ועד היום, שכן במועד זה עבר התובע צינתור קרדיולוגי, ומשכך, הוא הפך לבלתי כשיר לעבודה לחלוטין. אין בידי לקבל טענה זו, שכן לא הוכח כי "האירוע" הקרדיולוגי הנ"ל הוציא אותו כליל ממעגל העבודה. 58. לעניין קביעת בסיס השכר, ראיתי לנכון להסתמך על השכר הרבע שנתי שנקבע במל"ל בגין האירוע השני (נ/10), ולפיו הסתכם שכרו הממוצע החודשי של התובע בסך של 8,390 ₪, ובתוספת הצמדה להיום, סך של 10,890 ₪. 59. אי לכך הפסד השתכרותו של התובע לעבר, לפי הפרמטרים שנקבעו לעיל, עומד על סך של 195,070 ₪, לפי חישוב מחזורי ובתוספת ריבית כחוק. 60. הפסד השתכרות לעתיד הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסד השתכרות לעתיד עד גיל 67 שנה, לפי נכות בשיעור של 10%, הינו כדלקמן: 10,890 ₪ (בסיס השכר בתוספת מדד)X 10% נכות X 72.4259517 (מקדם היוון מחזורי) = 78,872 ₪ . 61. הוצאות רפואיות ואחרות התובע לא הציג ראיות בגין הוצאות רפואיות ואחרות (כמו נסיעות) שנטענו על ידו. עם זאת, לאור הטיפולים הרפואיים, והנסיעות השונות שלהן נזקק עקב מוגבלותו בניידות למשך תקופה ממושכת, ובשים לב לטענת מגדל כי חלק גדול מההוצאות הנטענות אמורות להיות מכוסות על ידי קופת חולים ו/או המל"ל, הנני מעמדה את הפיצוי המשוערך המגיע לתובע בגין הוצאות רפואיות ואחרות לעבר ולעתיד, על סכום גלובלי בסך של 10,000 ₪. 62. עזרת צד ג' התובע לא הציג ראיות בגין הוצאות עבור עזרה, אם כי לא ניתן לשלול את הטענה שלפיה הוא נזקק לעזרת צד ג' בתקופת אי הכושר שבה שהה, לאור המוגבלות שממנה הוא סבל כמתואר לעיל. על כן, ובשים לב לטענת מגדל כי בפני התובע עומדת האפשרות לפנות למל"ל לכיסוי הוצאותיו הנ"ל, בהיות התאונה תאונת עבודה, הנני מעמידה את הפיצוי המגיע לו בגין ראש נזק זה, לתקופת העבר והעתיד, על סך של 10,000 ₪. 63. לאור כל האמור לעיל, נזקיו של התובע כתוצאה מהאירוע השני הינם כדלקמן: כאב וסבל 50,000 ₪ הפסד השתכרות לעבר 195,070 ₪ הפסד השתכרות לעתיד 78,872 ₪ עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 10,000 ₪ הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד 10,000 ₪ סה"כ 343,942 ₪ 64. ניכויים מהמסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט עולה כי התקבולים ששולמו לתובע על ידי המל"ל בגין האירוע השני מסתכמים בסך של 108,622 ₪ (נומינלי) (ראה נ/10). התובע לא הסתייג ממסמכים אלה ולא העלה כל טענה בסיכומיו לגביהם. אי לכך, סכום הניכוי המשוערך (הצמדה וריבית) של תקבולי המל"ל עומד על סך של 177,728 ₪. 65. מגדל טענה כי יש לנכות את גמלת האבטלה ששולמה לתובע על ידי המל"ל ואשר הסתכמה בסך של 34,600 ₪ (ראה נ/9). אולם אין בידי לקבל טענה זו, שכן היא לא הוכיחה "שמתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה שבגינה משתלמים הפיצויים לבין הגמלה" (ראה ע"א (ירושלים) 6136/05 רב בריח טכנולוגיות בע"מ ואח' נ' פופל ליאוניד). 66. סוף דבר הנני מקבלת את התביעה באופן חלקי, ככל שהיא מתייחסת לאירוע השני מיום 2.7.00 בלבד, ומחייבת את הנתבעת, באמצעות מגדל חברה לביטוח בע"מ, לשלם לתובע את הסך של 166,214 ₪, וכן אגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כחוק. 67. התביעה בגין האירועים הראשון, השלישי והרביעי נדחית בזאת. התובע ישלם לנתבעת באמצעות מגדל וכלל, שכ"ט עו"ד בגין דחיית חלקים אלה של התביעה, סך של 12,000 ₪ לכל צד. בנוסף ישלם התובע לנתבעת, את השכר ששולם לד"ר אנג'ל על ידי הנתבעת על פי החלטה מיום 16.9.07, בשערוך ליום התשלום בפועל. 68. ההודעות ההדדיות לצדדי ג' של מגדל וכלל נדחות בזאת. כל צד יישא בהוצאותיו בקשר להודעות הנ"ל. ניתן היום, 13 יוני 2012, בהעדר הצדדים. חשיפה לרעש