תאונה בסלון בבית - פיצוי מביטוח לאומי ? התובע (להלן: "התובע"), יליד 1960, פנה לבית הדין בתביעתו הנוכחית בעקבות דחיית תביעתו לתשלום דמי תאונה (ר' החלטת הנתבע מיום 20.5.2009). לטענת התובע, ביום 10.3.09, במהלך חג פורים, אירח בביתו כ-20 אורחים ל"סעודת חג" (סעיף 4 לתצהירו). לטענתו, בתום הסעודה, הוא וכ- 6-7 גברים נוספים החלו לרקוד בסלון הבית (סעיף 5 לתצהירו). לדברי התובע: "תוך כדי הריקוד בעודי רוקד במעגל, כנראה דרך ו/או דחף אחד הרוקדים על כף רגלי השמאלית. נכנסתי לרקוד במעגל הפנימי ותוך כדי כניסתי הרגשתי כי רגל שמאל מתקפלת וקורסת" (סעיף 6 לתצהירו). התובע ממשיך ומתאר כי חש בכאב עז מיידי, ולאחר מספר דקות החלה רגלו השמאלית להתנפח. למחרת, ה- 11.3.09, פנה לטיפול רפואי אצל אורטופד, אשר איבחן בכף רגלו שבר אלכסוני עם תזוזה MT5 אשר גיבס את רגלו למשך כחודשיים (סעיפים 7-8 לתצהיר התובע). כאמור, הנתבע סירב להכיר באירוע כ"תאונה" מכוח סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי מהטעם כי: "...הפגיעה שאובחנה כחבלה ברגל שמאל, לא נגרמה ע"י גורם חיצוני אלא כתוצאה תנועה לא טובה שביצעת במהלך הריקודים". הכרעה: סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי קובע כדלקמן: ""מבוטח" - תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים, וטרם הגיע לגיל הפרישה; "תאונה" - אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני מביא לחבלה פיסית וכתוצאה ממנה לאבדן כושר התפקוד; "אבדן כושר התפקוד" - לפי כללים ומבחנים שיקבע השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, לכל המבוטחים או לסוגים מהם". תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות), התשמ"א- 1981 (להלן: "התקנות") קובעת כדלקמן: "(1) לגבי מבוטח שהוא עובד או עובד עצמאי - שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת; (2) לגבי מבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי - שהוא מאושפז בבית חולים או מרותק לביתו; (3) לגבי מבוטחת שהיא עקרת בית - שאינה מסוגלת לעבודות משק-בית". ארבעה יסודות מצטברים נדרשים לצורך הוכחת "תאונה" ואלו הם: קיומו של "אירוע פתאומי", כפי שנדרש גם לעניין "תאונת עבודה". באירוע הפתאומי קיים "גורם חיצוני" כלשהו. האירוע האמור מביא ל"חבלה פיסית". כתוצאה מהחבלה הפיסית נגרם "אבדן כושר התפקוד", כמפורט בתקנה 1 לתקנות. יסודות ההגדרה של "תאונה", הם בעיקרם יסודות עובדתיים הדורשים הוכחה וראיות בדבר קיומם, והכרעה של הערכאה הדיונית הדנה בתביעה של מבוטח (דב"ע נו/0-262 דב ברון נ' המוסד, תק-אר 97(1), 89,עמ'91). נראה כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שמדובר באירוע פתאומי, כאשר סיבוב הקרסול עונה להגדרה של "אירוע פתאומי". כמו כן, כפי העולה מהמסמכים הרפואיים אשר צורפו לתצהיר התובע (אשר לא נסתרו על ידי הנתבע), נראה כי אין מחלוקת שלתובע נגרמה חבלה פיסית, שהתבטאה בשבר בכף הרגל, אשר כתוצאה ממנו נגרם לתובע אבדן כושר תפקוד, כאשר רגלו של התובע היתה נתונה בגבס, וזאת בהתאם לתקנות (ר' תעודה רפואית ראשונה לנפגע בתאונה, צורף כנספח לתצהיר התובע). אולם, על מנת שהאירוע יענה על הגדרת "תאונה", יש צורך להצביע על "גורם חיצוני" שגרם לשבר בכף רגלו של התובע. בעב"ל 212/06 ולדימיר קגנוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי (תק-אר 2007(1), 503) נקבע כי: "גורם חיצוני הוא האידך גיסא של גורם פנימי. כאשר מדובר בסעיף 150 לחוק העוסק בגורם חיצוני, הכוונה היא לגורם חיצוני לגוף האדם עצמו שבו אירעה הפגיעה. מאמץ יתר הוא בדרך כלל גורם פנימי של פעולת הגוף עצמו ואיננו גורם חיצוני. מבחינה זו, אילו היינו משוכנעים שהקרע נגרם אך ורק כתוצאה ממאמץ יתר ללא נתונים נוספים, אפשר שהיינו דוחים את הערעור." בטופס התביעה שהגיש התובע לנתבע (נ/1), תיאר התובע את האירוע כך: "מעגל ריקודים בשמחת פורים רגל שמאל החליקה, עיקום קרסול ושבר בכף הרגל, כאבים עצומים, א"א לדרוך על רגל שמאל מגובס". במכתב פנייה של התובע לנתבע (נ/3) ציין התובע כי החבלה נגרמה "...עקב החלקה... מתוך עיקום הקרסול כנראה..". בהודעת התובע בפני חוקר הנתבע (נ/2) מסר התובע כי ביום האירוע, ביום 10.3.09, אירח בביתו את בני המשפחה וכי לאחר הארוחה "... קמנו 6-7 גברים והתחלנו לרקוד בסלון הבית, עשינו מעגל ריקוד ושמחנו את שמחת החג. תוך כדי הריקוד במעגל, אני לא ממש זוכר את הפרטים ומה בדיוק קרה, יתכן שמישהו דרך לי על הרגל או דחיפה קלה, אני לא יכול לזכור מה היה, בתחילה היה מעגל ריקוד אחד אחרי זה עשינו מעגל פנימי של 3 מהרוקדים. בשלב הזה שאני רקדתי במרכז המעגל לבד, לא היה איתי במעגל הפנימי איש הרגשתי לפתע שהרגל השמאלית שלי מתקפלת חשתי כאב עז בכף רגל שמאל, לא נפלתי אבל היתה מאין תנועה של כריעה התקפלות משהו כזה" (הדגשה הוספה). התובע נשאל כיצד טוען לאפשרות שמישהו אחר דרך/דחף על כף רגלו והשיב: "יתכן שזה היה קודם לכניסה שלי למעגל הפנימי וזה השפיע בהמשך. אני כאמור לא זוכר מה היה בדיוק". בבית הדין נחקר התובע ונשאל מדוע לא ציין את העובדה שאדם אחר דרך ו/או דחף אותו, והשיב כי מדובר בטופס תביעה ראשוני, אשר ציין בו פרטים כלליים בלבד (עמ' 2 שורה 30). התובע נשאל מדוע רק בפני החוקר העלה את ההשערה כי אדם אחר דרך עליו, והשיב: "לא השערה. הסברתי שאם הרגל קרסה או החליקה, ונגרם השבר, זכור לי שזה היה כתוצאה- כמה שזכור לי, אמרתי- שזה היה כתוצאה ממישהו שדרך לי על הרגל או דחף." (עמ' 3 שורות 2-3). בהמשך עדותו ממשיך התובע ומוסר כי אכן אינו ממש זוכר באופן ברור את האירוע, אך כי למיטב זכרונו סיבוב הקרסול היה "..סימפטום של חבלה או דחיפה או משהו כזה" (עמ' 3 שורות 38-48). מטעם התובע העיד מר יצחק גברא, גיסו של התובע, אשר הצהיר כי ביום 10.3.09, במהלך ריקוד בסלון ביתו של התובע בסעודת פורים, הבחין כי "... אחד המשתתפים בריקוד דרך על רגלו של גיסי". בבית הדין נחקר מר גברא על תצהירו וציין כי: "רקדנו, אני לא זוכר מי היה פה ומי דרך. ראיתי את הדריכה, ראיתי שמישהו דרך עליו עם העקב, ואז הוא המשיך, ואחרי זה ראינו שהוא נפל." השאלה היא, האם העובדות והעדויות שלעיל מצדיקות לראות את האירוע מיום 10.3.09 כ"תאונה" שנגרמה עקב "גורם חיצוני" כלשהו. אנו מודעים לקשיים המתעוררים בגרסתו של התובע כשעפ"י הצהרותיו השונות, הרקע לחבלה בכף רגלו אינו ברור. בתחילה, רק ציין כי החליק ועיקם את הקרסול ובהמשך, הוסיף וטען כי החבלה נגרמה בשל העובדה כי אדם אחר כנראה דרך על רגלו ו/או דחף אותו. אנו מודעים גם לכך שעדותו של מר גברא, אשר תמך בגרסת התובע, הוא קרוב משפחה שניסה גם לקרב את עדותו. ואולם, אנו נוטים לקבל את גירסת התובע, ולו מחמת הספק, לפיה החבלה ברגלו נגרמה לו בשל "גורם חיצוני" שהוא, במקרה הנוכחי, העובדה כי אדם אחר דרך ו/או דחף אותו במהלך אותו אירוע מיום 10.3.09. שהרי ידועה ההלכה שלעתים ישקול ביה"ד "עוול מול עוול", שעה שקיים "ספק ראייתי" (עבל 62/96 המוסד לביטוח לאומי - נפתלי אדרי, פד"ע ל"ב 185, בעמ' 191). סוף דבר: התביעה מתקבלת באופן שהאירוע מיום 10.3.09 יוכר כ"תאונה", לעניין סעיף 150 לחוק. מאחר וכאמור התביעה התקבלה לאחר אימוץ הכלל של שקילת "עוול מול עוול", לא מצאנו מקום לזכות את התובע בהוצאות ההליך, חרף זכייתו. 3זכות ערעור: תוך 30 יום. אירועים (תביעות)פיצוייםביטוח לאומי