שינוי מטרת השכירות ללא הסכמת הבעלים התובע הינו הבעלים של מספר יחידות בבנין שברח' ברזילי 3 ת"א, הידוע כגוש 6940 חלקה 71 (להלן - הבנין). בבנין יחידה בת שלושה וחצי חדרים, בקומה ב', שהושכרה עוד ביום 3.7.50 לנתבעים, בהתאם לחוזה שכירות מאותו יום, הוא נספח ג' לתצהיר התובע, ת/1 (להלן - חוזה השכירות). עם סיום תקופת השכירות החוזית ( 1.9.80 - 31.8.81) הפכו השוכרים לדיירים על פי חוק, חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב -1972, (להלן - החוק). מטרת השכירות, כאמור במבוא לחוזה השכירות, הינה "למשרד ביטוח". הנתבע 1 (להלן - הנתבע), ניהל בפועל משרד ביטוח במושכר הנ"ל (להלן - המושכר), עד שנת 1999. התביעה שבפני הינה תביעת התובע, בעל הבית, לפינוי הנתבעים מהמושכר, במספר עילות פינוי. ראשית, אי תשלום דמי שכירות, שנית, שינוי מטרת השכירות ללא הסכמת הבעלים ושלישית, נטישה. כאמור, מטרת השכירות הינה לעסק, משרד לביטוח. בפועל ניהל הנתבע את עסקי הביטוח, הם עיסוקו היחיד, מהמושכר, לאורך שנים רבות. היות ועסק שכזה נכנס לרשימת העסקים שבתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים והמירביים והפחתות) תשמ"ג-1983, הוסכם בין התובע והנתבע כי דמי השכירות עבור המושכר יהיו בשיעור השווה ל - 400 דולר לחודש, בצירוף 80 ₪ עבור ניקיון. אין חולק כי הנתבע שילם דמי שכירות אלו, לפחות עד שנת 1997. ממועד זה, לטענת התובע, החל הנתבע לאחר בתשלומים ואף להמנע מכל תשלום, כשיתרת חובותיו מפורטים בטבלה נספח ב' לת/1. יתרת החוב הנטען, ליום הגשת כתב התביעה המתוקן, ינואר 2003, הינה בסך של 82,261 ₪. הנתבע טוען כי מאז נובמבר 1999 הפך המושכר מבית עסק למושכר למגורים, וזאת בידיעת והסכמת התובע, לאחר שהשימוש המותר בבנין, בהתאם לדיני התכנון והבניה והתב"ע, דהיינו, התוכנית החוקית לגבי השימוש בבנין, והאמור בהייתר המקורי לבנין, הינו למגורים בלבד, ואין כל אפשרות לקבל הייתר לשימוש חורג מהועדה המקומית לתכנון ובניה לשימוש במושכר למשרד ובית עסק, הרי במצב זה, ממשיך הנתבע להשתמש במושכר למגוריו, ודמי השכירות, על פי השיעורים המירביים "המוגנים" למושכר למגורים בסביבה, הינם כ - 100 ₪ לחודש, אותם משלם הנתבע, ולטענתו אין עליו כל חובה להמשיך ולשלם את דמי שכירות חופשיים לבית עסק, כמוסכם קודם לכן, בסכום השווה ל - 400 דולר לחודש. על פי חישוב יתרת חוב דמי השכירות, בהתאם לדמי השכירות של 100 ₪ לחודש, ובניכוי חובותיו של התובע לנתבע בגין נזקים והוצאות שונות, עומד חשבון הנתבע אצל התובע ביתרת זכות. טענות אלו אינן מקובלות עלי, ואפרט את טעמי. 3. בהתאם לאמור במכתבו של מר דניאל לס, מנהל מחלקת שירותי בנין ערים בעיריית ת"א (ת/5), השימוש המותר בבנין, על פי תוכניות בנין העיר, הינו למסחר, הן בקומת הקרקע והן בקומות העליונות. על פי דבריו בעדותו, הרי אם הייתר הבניה המקורי קובע כי השימוש בקומות שמעל קומת הקרקע הינה למגורים, הרי כדי להשתמש במושכר למשרד יש צורך לבקש ולקבל הייתר שימוש חורג. העד לא אמר כי אין כל אפשרות לקבלת הייתר לשימוש חורג בבנין זה, לאחר שעל פי התוכניות, האזור הינו אזור מסחרי. בשנת 1993 אכן הוגשה בקשת מחזיק אחר בבנין להייתר שימוש חורג לעסק, וניתן לו הייתר שכזה למשך שלוש שנים, עד סוף שנת 1995 (ראה נ/2). התוכניות על פי חוק תכנון ובניה, מאשרות שימוש גם בקומות העליונות למשרדים (ראה נ/1). נציגי העירייה מעולם לא פנו לנתבע בדרישה להפסיק את עיסוקו במושכר כבית עסק. הפניה לעירייה, בדצמבר 2000, לשנות את יעוד המושכר למגורים, היתה של הנתבע, לצורכי תשלום ארנונה בשיעור נמוך יותר, והדבר אושר לאחר ביקורות במקום, בנובמבר 2001, שם נמצא כי המושכר אכן משמש למגורים. השינוי נעשה רטרואקטיבית, מנובמבר 1999, לאור האמור במכתב ב"כ הנתבע לעירייה כי בקשתו הראשונה בענין זה נשלחה לעירייה כבר אז (ראה תע"צ מעיריית ת"א, ת/2). ברור כי היוזמה לשינוי מטרת השכירות היתה של הנתבע, תוך שהוא מתעלם מהאפשרות הקיימת להגשת בקשה לקבל הייתר לשימוש חורג. הנתבע אמנם טוען כי רצה להמנע משימוש הנוגד את הייתר הבניה ואת התוכניות, אולם קשה לבית המשפט לקבל גירסה זו. הנתבע פעל לשינוי מטרת השכירות לנוחיותו, כאשר העביר את עיסקו ומשרד הביטוח לשוהם. ישיבתו במושכר שנים רבות תוך ניהול עסקי הביטוח שם בניגוד לשימוש המותר בתוכניות, לא הפריעה לו מעולם. הוא אף לא טרח לבדוק את השימושים המותרים, טרם חתם על חוזה השכירות למטרת ניהול בית עסק במקום, ובמיוחד שבבנין ניהלו עסקים נוספים, אף באותה קומה בו יושב הנתבע. בית המשפט אף מעדיף את עדות התובע על פני גירסת הנתבע בנושא אי הסכמת התובע לשינוי מטרת השכירות. התובע מעולם לא הסכים לכך והדברים מוצאים את ביטויים ברורות במכתבו מיום 20.1.03 לעובד העירייה, העד דניאל לס. לא היתה לתובע כל סיבה לוותר על דמי שכירות של 400 דולר לחודש ולהסכים להסתפק בדמי שכירות של 100 ₪ בלבד, כאשר אין לתובע כל טובת הנאה או מניע אחר לויתור שכזה. ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו כי התובע הסכים לשינוי על מנת - "לשרת את עתיד הנכס", שכולו יהיה למגורים, כאשר אין ביקוש למשרדים באזור ובמיוחד לא בדמי מפתח. טענה זו אינה מקובלת עלי באשר כל עוד יושב הנתבע במושכר כדייר על פי חוק, ממילא אין לתובע כל יתרון מהשינוי, ובאם יתחלף הדייר או שהנתבע ישיב את החזקה במושכר לתובע, יוכל התובע להחליט על השימוש שיעשה לעתיד במקום. 4. גם אם היתה מתקבלת אצל בעלי הדין דרישה מעיריית ת"א לחזור לשימוש במושכר למגורים, עדיין מנוע הנתבע, הדייר, מלשנות את מטרת השימוש ללא הסכמת התובע, הבעלים. הדייר אינו רשאי להפר את תנאי חוזה השכירות, כשמטרת השימוש הינה מעיקרי ההתקשרות. היה על הנתבע לפנות לתובע ולבקש את השינוי ויתכן והתובע היה נעתר לכך, בכפוף לתשלום בתמורה להסכמה. אולם בית המשפט מקבל כי פניה כזו לא נעשתה מעולם. גם במצב זה , פתוחה בפני הדייר האפשרות לפנות לבית הדין לשכירות בבקשה לשינוי המטרה, כאמור בסע' 37 לחוק. הנתבע לא נקט אף בצעד שכזה. במצב זה, הנתבע אף לא היה רשאי, על דעת עצמו ובאופן חד צדדי, לשנות את שיעור דמי השכירות. כששינוי מטרת השכירות אינה מותרת, אף הקטנת דמי השכירות מדמי השכירות המוסכמים קודם לכן, אינה מותרת על פי החוק. גם בענין זה, אם לא התקבלה הסכמה התובע, והנתבע סבור כי שיעור דמי השכירות מן הדין כי ישתנה, על הנתבע לפנות לבית הדין לשכירות, כאמור בסע' 51 לחוק. העדר כל פניה לבית הדין לשכירות ואף העדר כל פניה בכתב מהנתבע לתובע על רצונו לחזור ולשלם דמי שכירות "מוגנים", בתחום התקנות לענין דמי שכירות על פי החוק, מלמדת על העדר תום ליבו של הנתבע בכל הקשור למחלוקת זו שבין בעלי הדין. 5. בנסיבות אלו, הטענה על הסכמה לשינוי מטרת השכירות והטענה לחישוב חוב דמי השכירות לפי דמי שכירות של 100 ₪ לחודש, אין בהם כל ממש. מכאן שהוכח בפני כדרוש כי הנתבע הפר את חוזה השכירות ואת תנאי השכירות המוסכמים, הן בשינוי חד צדדי של מטרת השימוש במושכר והן את חובתו לשלם את דמי השכירות כמוסכם. הפרות אלו מקימות לתובע את עילת הפינוי הנזכרת בסע' 131(2) לחוק, כאשר בסע' 10 לחוזה השכירות נקבע כי הפרות שכאלה מקנות למשכיר את הזכות לבטל את החוזה ולתבוע מיד את פינוי המושכר. 6. אף עילת הפינוי הנוספת, נטישת המושכר, הוכחה כנדרש. אכן נטל ההוכחה מוטל, כידוע, על כתפי התובע. על התובע להוכיח הן את עצם העזיבה והן את העדר הכוונה לחזור ולהחזיק במושכר. גירסת הנתבע הינה כי הוא שכר דירה בשוהם, שם הוא מתגורר עם אשתו ובתו, והוא ממשיך את השימוש במושכר למגורים, מפעם לפעם, כאשר רוב עסקיו הן בת"א והוא זקוק לדירה למנוחה או לשינה, לו ולבניו, מדי פעם. ואכן, שימוש חלקי שכזה, אם יוכח, אינו מהווה "נטישה" מהמושכר. אדם אף יכול שיתגורר בשתי דירות (ראה ע"א 705/70 שמעוני נ' גרשון, פד"י ב"ה (2) 717, 723). יחד עם זאת, טענתו הנוספת של הנתבע, כי הוא שוקל לחזור ולהתגורר יחד עם אשתו, באופן מלא, במושכר, אינה נשמעת אמינה. מכל מקום, אין לשכוח כי כאשר מטרת השכירות היחידה הינה לניהול משרד במקום, מאבד הנתבע את הגנת החוק כאשר השימוש בפועל הינו למגורים בניגוד למוסכם בחוזה. הוצג לבית המשפט אישור על ניתוק החשמל במושכר, בגין חוב כספי, מאז 25.11.01. החוב שולם מאוחר יותר, בדצמבר 02', לאחר הגשת התביעה. גם חשבונות הטלפון למושכר שולמו רק בדצמבר 2002. האם יתכן כי הנתבע ישתמש בדירה למגוריו, כאשר חשבון החשמל מנותק במשך כשנה שלמה ואף אין כל קו טלפון במקום? קווי הטלפון נותקו בשנת 99' ובשנת 2000. אם מתכוון להמשיך ולהתגורר בדירה, דרך קבע, מדוע שיקבל כי קווי הטלפון מנותקים? (ראה ת/4). מכל מקום, גם לגירסת הנתבע, הרי אשתו, הנתבעת 2, נטשה לחלוטין את המושכר, כשהיא מתגוררת רק בדירה השכורה בשוהם. לגבי הנתבע, הרי בנסיבות אלו, גם אם אקבל כי הוא משתמש בדירה למנוחה, בהפסקות עבודתו במהלך שעות היום, נראה לי כי יש לראותו כנוטש את המושכר כאשר ברור כי אין מדובר "במגורים" ממש. המושכר אינו אלא מקום לביקורים מזדמנים, כאשר הוא מצוי בת"א וכאשר יש לו זמן והפסקות בענייני עבודתו. אם מי מבניו נוהג לישון לעיתים במושכר, הרי מדובר במתן רשות לאחר, ללא הסכמת הבעלים, לעשות שימוש במושכר. המושכר אינו משמש לבית עסק ואף אינו משמש למגורים, במובנו של מושג זה בחוק ואין כל מקום להמשיך ולהעניק לדייר שכזה את הגנת החוק. מעבר לכל זאת, הנתבע לא השמיע כל עד נוסף לחיזוק גירסתו על ביקוריו במקום, ואמינות גירסתו, כעד יחיד, נתונה בספק, בית המשפט אינו מקבל כי את לילותיו הוא מבלה במושכר ולא בשוהם עם משפחתו. בנסיבות אלו, הכף נוטה בבירור לזכות התובע. גם העובדה כי בנו של הנתבע בחר לרשום במרשם התושבים את כתובתו במושכר, אינה משנה דבר, כאשר בן זה לא העיד ולא הבהיר את מטרותיו לכך, וממילא, אין הוא דייר במקום והוא חסר כל זכות במושכר. 7. בכתב ההגנה לא נטען לסעד מן הצדק ועל כן אין כל מקום לדיון בסעד שכזה, כאשר אף לגופו של ענין לא נראה לבית המשפט כי היה לו מקום. 8. לענין חוב דמי השכירות, טען הנתבע כי יש לקזז מול חובו לתובע את התשלומים ששילם ללא שקיבל קבלות, וכן את נזקיו מהצפה ומעבודות שיפוצים שבוצעו בבנין. עובדות אלו לא הוכלל כלל על ידו. בית המשפט לא יקבל טענה על תשלום ללא קבלה, כשהתובע מכחיש זאת. שיעור הנזק לא הוכח, כאשר השמאי שטיפל בענין לא הוזמן לעדות ואף אין בפני כל עדות על כך שהנזק לא כוסה ע"י חב' הביטוח. גם הטענה בהקשר לשיפוצים לא הוכחה ואינה ברורה והמצב נגע לכל דיירי הבנין ומחזיקיו. על כן, גם התביעה הכספית, כנגד הנתבע, מתקבלת. 9. לאור כל זאת, הנני קובע כדלקמן: א. הנני מצווה על הנתבעים, יחד ולחוד, לפנות את המושכר, דירה בת 3.5 חדרים בקומה ב' ברח' ברזילי 3 ת"א, ולהשיבה לתובע כשהיא נקיה מכל אדם או חפץ, תוך 45 יום מהיום. ב. הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 82,600 ₪, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית מיום הגשת כתב התביעה המתוקן ועד לתשלום בפועל. ג. הנתבעים ישלמו לתובע את הוצאות המשפט וכל צד ישא בשכ"ט עורך דינו, לאור סטית ב"כ התובע מהוראות בית המשפט לענין מועד והיקף הסיכומים. דן מור, שופט שכירות