גזר-דין השופטת נ. אחיטוב והשופט ח. פדר: 1. בתאריך 16.4.94 נפל דבר - תרתי משמע: שלוש מקורות גשר "שפירים" קרסו על תמוכותיהן, ומחצו - באירוע טראגי - שלושה אנשים תמימים אל מותם: שני נהגים שחלפו אותה עת לתומם, במכוניותיהם, מתחת לגשר, ופועל זר שעבד על הגשר, ונפל בקרוס הקורות, ונהרג. חמשת הנאשמים (5-1) בהכרעה פה אחד, והשישי - ברוב דעות, הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של גרימת מותם של שלושה אנשים ברשלנות - עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק). הנסיבות והרשלנויות, שיוחסו לכל אחד מן הנאשמים - עפ"י חלקו ותפקידו בהקמת תמוכות הגשר, ובאי מניעת האסון - פורטו בהרחבה בהכרעת הדין, ולא נחזור עליהן, אלא ככל שיידרש לגזר דין זה. בהכרעת הדין קבענו את פרטי הרשלנויות החמורות, שנקטו הנאשמים, ושילובן זה בזה, כדי כך, שלתמוכות גשר שפירים, שנבנה באוירה של רשלנות וזחיחות הדעת, לא היה כל סיכוי לעמוד במטלה, שלשמן נבנו. להלן, בקליפת אגוז, השתלשלות העובדות, במקרה דנן: ששת הנאשמים - כל אחד עפ"י תפקידו - היו אחראים להקמתו של גשר מחלף "שפירים", מעל לכביש תחבורה סואן - הוא כביש מס' 1 - בין ת"א לירושלים, באופן, שהמשך תנועת הרכבים תחת הגשר, לא הופסקה במהלך בניית התמוכות לגשר זה. כאמור, ביום 16/03/94 ארע האסון. שני מגדלי סמך, נושאי שלוש קורות הגשר הכבדות, התמוטטו. שני נהגים, שמואל מנשה ז"ל, ואבירם ברכה ז"ל, אשר איתרע גורלם לנסוע, אותה עת, תחת הגשר, ונקלעו למקום שלא בטובתם, וכן פועל רומני, פבל טנקו ז"ל, שעבד אותה שעה על הגשר, ועמד על אחת הקורות, קיפחו חייהם כתוצאה מקריסת הקורות. 2. עבירת הרשלנות טרם נבוא למידת עונשם של הנאשמים, ראוי להתייחס להוראות החוק של גרימת מוות ברשלנות, עבירה בה הורשעו הנאשמים. תכליתו החקיקתית של סע' 304 לחוק העונשין, הוא להגן על הערכים הנעלים והמוגנים של קדושת חיי אדם, והצבת סטנדרט מחמיר לשמירתם - הגם שאין בצידה כוונה או מחשבה פלילית. קריאה מאוחדת של סעיף 304, יחד עם סעיף 21 לחוק, מביאה למסקנה כי כוונת המחוקק הינה ליצור מודעות בכוח, לרכיב התוצאתי של העבירה, דהיינו: אפשרות גרימת המוות. המודעות מתקיימת, כאשר אדם סביר, או אדם מן הישוב - ולענייננו דכאן, חד הם - תחת הנאשם המסוים, יכול היה להיות מודע לתוצאה הרת האסון, באותן נסיבות בהן נמצא הנאשם. כאמור, אין המדובר בעבירה הנעברת תוך "מחשבה רעה", אלא דווקא בהעדר חשיבה מתאימה, אצל אנשים נורמטיביים בד"כ, ובכללם כאלה ללא עבר פלילי. לב ליבה של הרשלנות היא דווקא בחוסר המחשבה, שהייתה עוברת במוחו של האדם מן היישוב, באותן נסיבות - והוא היה צריך לצפות את קרות הנזק, בעקבות אותו מעשה ו/או מחדל, בו נקט הנאשם. כאמור, המחוקק בחר להטיל אחריות פלילית למעשה עבירה שכזה, המבטא עמדה נפשית של העדר מודעות, משום הערך הנעלה - העומד בתכלית החקיקה של עבירת הרשלנות - עליו הוא בא להגן, בכל הנוגע לקיפוח חיי אדם. יפה לכך קביעת ביהמ"ש בע"פ 119/93 גייסון לורנס נ' מדינת ישראל פ"ד מח (1) 11: "סעיף 304 לחוק העונשין בא להציב סטנדרט מחמיר בכל האמור לקפוח חיי אדם - היינו מגמת החקיקה, תכליתה היתה והינה, לבוא להסביר ולתריע מפני אדישות, חוסר אכפתיות וזלזול בחיי אדם... בתי המשפט ע"י פרשנות הסעיף ויישום מדיניות תחיקתית, מילאו תוכן את הסעיף, ולעיתים אף הציבו סטנדרטים מחמירים של התנהגות למען קידום מטרה זו של שמירת החיים." וכן כב' השופט זילברג בע"פ 35/52 שלום רוטנשטרייך נ' היועמ"ש, פ"ד ז' (1) 58, 75-76: "… ברור כי כאן ויתר המחוקק על "התכונה הפושעת" - MENS REA, במובנו הקלאסי של הביטוי... אזהרה מיוחדת ניתנה לאזרח, להזהר ולהזהיר בחיי הזולת, ושלא לעשות, אף בלא דעת, דבר המסכן את חיי חברו. לא נזהר, ונתקפחו חיי אדם, סופג האיש את עונשו, למען ישמעו וייראו ולא ישגון עוד. הטלת העונש היא כאן - אם ניתן לומר כך - 'אמצעי זהירות' שהמחוקק נקט בו כדי לשמור על חיי האזרח מפני אי זהירותו של האזרח האחר." (ההדגשה במקור). תפקידו של ביהמ"ש הוא לעצב ערכים הראויים בחברה, ע"י קביעת נורמות וסטנדרטים ראויים, לבל יקופחו חיי אדם. לפיכך, השיקול העיקרי העומד בתכלית הענישה דכאן, הינו שיקול הרתעתי, במגמה לצמצם בהיקף התופעה של זלזול בנוהלים, של אי הקפדה על הפרטים, של הטלת אחריות על האחר, של מצב נפשי של אדישות ואי אכפתיות לתוצאה. אין תימה, שהדגש בשיקולי הענישה, מושם על גורם ההרתעה לרבים - להבדיל מהרתעת הנאשמים דכאן - לפי שהדעת נותנת, כי הסיכוי שאדם, נורמטיבי בד"כ, אשר ממילא לא חפץ בהתרחשות התאונה, ואין ספק שמצר עליה, ישוב ויבצעה, הוא קלוש ביותר. ועל השאלה: מהם היקפם של אמצעי הזהירות שיש לנקטם ? - ענה כב' הנשיא ברק, בפס"ד בן שמעון נ' ברדה (ע"א 576/81, פד"י לח (3), 1): "היקפם של אמצעי הזהירות הוא תולדה של הסיכון הצפוי. ככל שהסיכון גדול יותר, כן יש להרבות באמצעי זהירות." ואם בסיכון ממשי לחיי אדם עסקינן - בגשר אדיר מימדים, כשפירים, המוקם מעל עורק תחבורה פעיל וסואן - חובה כפולה ומכופלת היא לשמור על בטיחות וזהירות, בבחינת שיקול עליון, שינחה את מקבלי ההחלטות - לשמירה על שלומם ובטחונם של חיי אדם. בשל כך, חייב העונש, לבטא מסר זה, המדגיש את קדושת החיים. 3. השיהוי בחקירה כאמור, האירוע הטראגי התרחש בשנת 94'. לאחר שבעה ימים, כבר הגישה ועדת דותן (היא הועדה הציבורית, אשר מונתה לבדיקת סיבות הכשל) את מסקנותיה. חקירת המשטרה בעניין, נמשכה ארבע שנים - עד לשלהי שנת 98', כאשר החלק הארי והממשי של הודעות הנאשמים דנן, נגבה אך בשנת 98' (!!). ראוי לציין, כי לא שמענו כל הסבר משכנע, מפי התביעה, וכן לא מצאנו בחומר הראיות הסבר לשיהוי הרב. אין ספק כי בשיהוי זה נגרם לנאשמים עינוי דין של ממש, כאשר האשמה בגרימת- מוות מרחפת מעל ראשם, במשך פרק זמן כה משמעותי. בייחוד, לפי שבאנשים נורמטיביים עסקינן, ובמדרג ההשפעה שיש בכך, לא הרי עינוי דין של עבריין מועד בפלילים, כעינוי דינו של רשלן - אשר כשל ומעד, הגם שמעידה זו קשה היא. ב"כ הנאשם 1, טען, ובצדק, כי "התמשכות המשפט (בשל גורמי החקירה) היא עינוי דין שרבץ על הנאשמים, אשר עתידם היה לוט בערפל…" (עמ' 19 לפרוטוקול הטיעונים לעונש, שורות 6-5). הוסיף, שאל ופירש, לעניין זה, גם ב"כ הנאשמים 4-2: "מהו עינוי דין? - זהו מצב נפשי שעובר על אדם: מאז קרות האסון, ועד לרגע שבו הוא צריך לידע, כיצד ייתן את דינו, חלפו 6 שנים תמימות ויותר, של סבל. לזה המחוקק קורא עינוי דין, לכך הפסיקה קוראת עינוי דין." (שם, עמ' 27, שורות 15-13). נאמר מיד: אין באמור לעיל, כדי למדוד או להעדיף מידת סבל אחת על פני רעותה. לא נעלם מעיננו גם סבלם של משפחות הנספים - שאין מזור לפצעם. עם זאת, בגזירת הדין עסקינן, ויש ליתן משקל לכל אחד מהגורמים, תוך איזון המשקולות אלו לאלו. על כן, לעינוי דינם של הנאשמים יש ליתן את המשקל המתאים, במלאכה קשה זו, של מדידת העונש ההולם. ודאי, שהדברים נכונים בענייננו, כאשר לא הייתה בהתנהגות הנאשמים דבר שגרם להתמשכות ההליכים. ההלכה בעניין זה ברורה למדי, והגם שהשיהוי הרב לא פגם בחקירתם של הנאשמים, ברי, שנגרם להם נזק נפשי רב, כשחרב הדין מתנופפת מעל ראשם, מזה 6 שנים ויותר, מיום האירוע ועד לשימוע גזה"ד. (ראה בעניין זה ע"פ 2848/90 יוסף אסא נ' מדינת ישראל, פד"י מד (4) 837, וע"פ 4009/92 אבי עמר נ' מדינת ישראל, דינים עליון כרך לח 347). על כן, גם נדרש ההרכב דנן, להאיץ את קצב שמיעת הדיונים - ע"מ לחסוך, ככל שניתן בעינוי דין זה, ולהביא את ההליך לידי גמר. עם זאת, וככל שיש להתחשב, בזמן העובר מאז ביצוע העבירה ועד תום ההליך המשפטי, לקולת העונש - אין בכך כדי לבטל עונש מאסר, שמבחינות אחרות ראוי לו לנאשם. (ר' ע"פ 568/72 כרמל עזרא נ' מדינת ישראל, פד"י כז (1) 806). מכל מקום, ברור, שיש ליתן לשיהוי זה, ביטוי ממשי כנסיבה מקילה, לגבי כל אחד מהנאשמים דנן. 4. חומרת הרשלנות - במעשי הנאשמים: כל אחד מן הנאשמים - עפ"י תחום אחריותו - הורשע, עקב צבר רב של ליקויים חמורים: בתכנון, בצוע ובקרה של בניית הטפסות (התמוכות) לגשר, כמו גם כשל חמור בשיטות העבודה, כאשר נראה, כי שיקולי זמן וכסף נמצאו דומיננטיים יותר מאשר שיקולי זהירות ובטיחות, לשמירה על חיי אנוש - שהוא המשאב היקר מכל. במאמר מוסגר נציין, כי גם עד האופי מטעמו של נאשם 1 - המהנדס, תא"ל גולן, שהיה מפקדו של חיל ההנדסה בצה"ל, וביטא את הצורך בתכנון חסכני, עמד על הקריטריונים ההנדסיים, הדורשים מקדמי ביטחון ושמירה על זהירות ובטיחות. הנאשמים זלזלו, באופן מרחיק לכת, בכל סטנדרט זהירות, שהתבקש בנסיבות המיוחדות של אתר שפירים, כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין. על כן, נתאר בקצרה בלבד, ולא באופן ממצה - כדי נוטריקון - את המעשים, שיוחסו לכל אחד מהנאשמים: נאשם 1: המדובר במהנדס רב מוניטין, אשר תכנן את התמוכות הזמניות לנשיאת קורות הגשר. הנאשם 1 תכנן באתר שפירים - כנסיון ראשון - מערכת תומכות עשויה מ"אקרו", שהועמסה ביעוד שונה מן המקובל. הנאשם 1 לא נתן דעתו להשלכותיה של שיטה רגישה ומורכבת זו, כמו גם להשפעת השינויים, על יכולת מערכת התמוכות לעמוד בעומסים שנדרשו הימנה, עפ"י תוכנית הגשר (תוכניתו של נאשם 6), תנאי השטח, המשך התנועה תחת הגשר, וכיוצ"ב. הנאשם 1 פעל בדרך של 'תוכנית מהלכת', שלא תועדה באופן כל שהוא, כדי כך שניתן לומר, שהייתה זו 'תוכנית מקרטעת' - אם בכלל תכנית ייקרא לה. נאשם זה לא ערך חישוב עומסים בכתב, במיוחד, כאשר מדובר בגשר מעל אחד הכבישים הסואנים ביותר במדינה, שתנועתו אינה פוסקת, וכאשר מבנה התמוכות כולו נמצא במצב של יציבות גבולית בלבד - מבלי שלקח בחשבון מקדמי בטיחות כלשהם. הנאשם 1 שרטט את תוכנית התמוכות (ת/14) באופן חסר, לא חד משמעי, ולא הסביר למבצעים את כוונותיו, כך שאלו יצקו לשרטוטיו ולדבריו, פרשנות עצמית, בין אם מדובר במנהל העבודה, או במהנדסי הביצוע, ובין אם מדובר בפועלים זרים (רומנים), שעימם התקשורת היתה בעייתית ולקויה ביותר. כאמור, הנאשם 1 היה בבחינת 'תוכנית מהלכת', כשהוא משנה מן התכנית המשורטטת, חדשות לבקרים: משנה, מוסיף וגורע מן האלמנטים הרגישים של ה"אקרו", עד כדי הסרת מגדל תמיכה שלם, ללא מתן פיצוי הנדסי תחתיו. הנאשם גם לא העמיק חקר בתכנון שיטת האקרו לקורות טרומיות - ניסיון חדשני, הן לגביו והן בארץ בכלל - ולא ערך חישובים שהיו מביאים אותו למסקנות אופרטיביות בדבר חלוקת העומסים ובדבר יציבותו הגבולית של המבנה. הנאשם שהוא מתכנן התמוכות, נושא במרבית האחריות לאסון גשר שפירים, בהיותו אחראי, הן לטעויות התכנון שלו עצמו והן לטעויות הביצוע, אותן היה עליו לאתר ולמנוע - זאת יכול היה לעשות בנקל, אלמלא כה התרשל. נאשם זה תכנן מבנה, חסר יציבות, בעל תסבולת גבולית בלבד, כדי קריסה "מנגיעת זרת או נחיתת ציפור". למבנה שנבנה לא היה זכות קיום כעדות ממומחי ועדת דותן. נאשם 1 נטל, איפוא, סיכון בלתי סביר, שאסור היה עליו להשלים עמו. באנדרלמוסיה שנוצרה, בעקבות הליקויים הרבים, בתכנון ובבצוע באתר, היה עליו לצפות, שהתמוכות יגיעו ליציבות גבולית בלבד, שתוצאתה - סכנה מוחשית וחמורה לעובדים באתר, כמו גם לנוסעים בנתיב התחבורה הסואן, אשר עברו תחת קורות הגשר הכבדות, שנתמכו בטפסות הלקויות. כאמור, יתדות רשלנותו של נאשם זה נעוצות, הן בתכנון הלקוי והן באופן שליווה את בצוע התכנון, ב'תוכנית המהלכת', שהפכה את תכניתו החסרה, לחסרת כל נפקות, כדי אות מתה. במובן זה, רשלנותו של נאשם 1 היא החמורה והמכבידה ביותר, שכן, הוא זה שליווה את הפרוייקט מראשיתו, הוא זה שיצר את התשתית המסוכנת והרעועה לבניית תמוכות הגשר, תשתית שעל מצעה נוצרו הרשלנויות של הנאשמים האחרים. הוא נטל, איפוא, סיכונים בלתי סבירים - שאינם ראויים למהנדס תמוכות סתם, ולמומחה בתחום זה בפרט. נאשמים 2-4: נאשמים אלה הינם אנשי הביצוע, שהיו צריכים להוציא לפועל את תוכניתו של נאשם 1. נאשם 2 היה מהנדס הביצוע של מחלף שפירים; נאשם 3 - מנהל העבודה; נאשם 4 היה מהנדס הפרוייקט, והממונה על צוות סו"ב (סולל בונה) באתר. נאשמים אלו נשאו בכשל הביצועי, לפי שהבניה על ידם בוצעה בשונה מהתכנון המקורי, ועפ"י פרשנות עצמית לשרטוטיו החסרים של מתכנן הטפסות. הלכה למעשה, הם ביצעו תוכנית שלא הובנה על ידם. תחילת העבודה אף התבצעה על ידם, טרם אישורו של נאשם 6, הוא מהנדס הגשר - כך שבהגיע האישור, כבר הושלמה מרבית העבודה, ולתוכנית המקורית לא הייתה עוד נפקות. גם נאשמים אלה היו חסרי ניסיון קודם, במערכות תמיכה מסוג "אקרו" לקורות טרומות. למרות זאת לא דאגו להקפיד, הקפדת יתר, בבצוע, ובנו את התמוכות חרף חוסר ניסיונם בשיטת האקרו, בלא תכנית מתאימה, שהיא נשמת אפו של כל מבנה בהקמה. חרף העדר תוכנית ברורה, השתמשו באביזרים חליפיים ומאולתרים, תוך מתן פרשנות משלהם לכמות ולמיקום הנחת האביזרים החיוניים ליציבות המערכת. לדוגמא: האלכסונים, מוטות החיזוק האופקיים, המחברים ועוד - הונחו ללא תוכנית, למרות שאלו נועדו לחזק את יציבות המבנה. האביזרים הוחלפו על ידם בדרך מאולתרת, ללא חישוב של עומסים, ללא אשור הנדסי, ומוקמו בדרך רשלנית. יתר על כן, נאשמים אלה, אם קיבלו הסברים כלשהם בע"פ, מנאשם 1 - לא טרחו לתעדם, ומה שבוצע בפועל באתר, לא דמה כלל ועיקר, לתכנון המקורי (החסר אף הוא). יודגש, כי הנאשמים היו ערים: לחוסר בחלקי האקרו, לאי ההתאמה שבין ביצוע התכנית לשרטוטה, ולרשימת הכמויות שצורפה לתוכנית - שאינה תואמת למציאות בפועל באתר. במקום חקירה ודרישה בדבר, הם בחרו לאלתר, תוך שימוש באביזרים נחותים מבחינת עמידותם ההנדסית, כגון: מחברי פין (במקום מחברים ברגיים), "בננות" ארוכות (במקום קצרות) ועוד. הנאשמים עבדו בכמויות פחותות מהנדרש, ללא התחשבות במיקום ההנדסי הדרוש לאביזרים. בכך פעלו - וכאמור, ללא כל ניסיון קודם ב"אקרו" - להתאים את ה"תוכנית" לשטח, ולא את הביצוע לתכנית, הכל, ללא תיעוד או דרישת תוכנית תמוכות חדשה, לאחר שיבוצעו חישובים מתאימים, וללא כל שיקול דעת ליציבות המבנה. יודגש, כי לא מצאנו כל טעם לאבחן בין נאשמים אלה - בינם לבין עצמם - לעניין העונש, חרף ההבדלים בתפקידים שהם מילאו, במישור הביצוע והפקוח, באתר שפירים. כל אחד מהם וכולם יחד שמשו כאנשי בצוע שהוציאו את התוכנית מהכח אל הפועל, ואין רשלנותו של האחד נופלת מהאחר. נאשם 5: נאשם זה הוא מהנדס, שמונה כמפקח על הבנייה באתר שפירים, מטעם מע"צ. תפקידו של נאשם זה, כאחראי על הפיקוח והבקרה, כלל את החובה לבדוק את התיאום שבין התכנית ליישומה בפועל, ובסמכותו היה להורות על הפסקת העבודה - בשל הליקויים שמצא, וצריך היה לגלות. אלא, שנאשם זה נכשל בתפקידו כמפקח, לפי שידע, כי חלק ניכר מעבודת הטפסות בוצעה ללא תוכנית, ודאי, שללא אישורה ע"י הנאשם 6, ולמרות זאת לא פעל להפסקת העבודה, כמתחייב מתפקידו. הוא ידע, על החוסר באביזרים והשימוש הרשלני שנעשה באביזרים מאולתרים, ידע על אופן הצבתם - ובכל זאת נקט בשיטה של "שב ואל תעשה". יתרה מזו, נאשם זה האציל את סמכות הפקוח לאחר, שלא היה מוסמך ומיומן לכך, והוא עצמו נעדר מהאתר מרבית הזמן. ברשלנותו זו נתן הנאשם 5, לנאשמים 2-4, להוציא לפועל את הקמת התמוכות, ככל העולה על רוחם, למרות הסיכון הרב - המשך התנועה הסואנת מתחת לגשר - ובכך איפשר את אווירת הרשלנות החמורה, שאפפה את הקמת מחלף שפירים. נאשם זה לא התריע משהוסר מגדל תמיכה שלם, שהיה בתוכנית הכתובה, ולא דרש מתן פיצוי הנדסי נאות תחתיו, הגם שהיה עליו - כמו על נאשמים 4-2 - לראות את ההבדל שבין התכנון (החסר), לביצוע. סוף דבר, שנאשם זה התרשל בתפקידו כמפקח, ולא הפעיל פקוח נאות עד כדי העדר כל משמעות מעשית, למינויו כמפקח. נאשם 6: נאשם זה הוא מהנדס הגשר, אשר עמד בראש המערכת, כך שהיה אחראי על הפיקוח העליון של הקמת הגשר כולו, לרבות אישור ופיקוח על תוכנית התמוכות. גם נאשם זה לא בדק את תכנית התמוכות ביסודיות הנדרשת, לא דרש לבדוק, או לראות את חשובי העומסים הנדרשים, והסתפק בכך שאת התכנון והבצוע עשו אנשי מקצוע מיומנים. הנאשם אישר את הקמת התומכות, מבלי בחינה ודרישה. הנאשם לא בדק, טרם אישורו, מדוע הוקמו התמוכות הזמניות לפני שאישרן, לא הקפיד לבדוק את ההתאמה שבין התכנית לבין מה שיושם בפועל, למרות שבעת שאישרן, כבר עמדו מרבית התמוכות על כנן. אישורו היה מעין גושפנקא להמשך העבודות ע"י המבצעים, חרף החסר הרב בתוכנית. מחדלו של הנאשם מקבל משנה חשיבות, לאור העובדה, כי היה לו ניסיון קודם - שכשל - עם תמוכות זמניות מסוג אקרו, בגשר "שער הגיא", הגם שהסיבות לכשל, שם, היו שונות. הנאשם 6 ידע וצריך היה לדעת, שתומכות מסוג אקרו מחייבות הקפדת-יתר. חרף זאת, לא יידע איש מהעוסקים במלאכת הקמת תומכות הגשר על הכשל בגשר שער-הגיא, כדי שיוכלו להפיק לקחים. הנאשם איפשר, למעשה, את ליקויי התכנון הביצוע, שכן, לולא נתן את אישורו לתוכנית ולהמשך העבודה - לא היו מניחים את הקורות הטרומות. כאמור, נאשם זה ידע שמדובר במערכת חדשנית, שהניסיון ביישומה הוא דל - למול מורכבותו של אתר שפירים. עם זאת, אנו ערים לכך כי אחריותו של נאשם זה נקבעה, עפ"י דעת רוב, ונראה, כי לו מן הטעם שזוכה (מחמת הספק) בדעת מיעוט, יש להתחשב בכך, במידת העונש. יחד עם זאת, נדגיש שגם דעת המעוט סברה, שנאשם 6 התרשל. כפי שצוין בהכרעת-הדין, נאשם זה היה אחראי על הגשר כולו ולא על התמוכות. מחדלו אינו ישיר כמו זה של יתר הנאשמים, שכן הוא לא היה אחראי על התכנון או על הבצוע. אחריותו מתבטאת ביכולת המניעה שלו, שאחרים ינהגו ברשלנות. לו היה ממלא את תפקידו כראוי, ומאשר את התוכניות רק לאחר שקילה ובחינה של פרטיה. יתכן שהמתכנן היה עורך תוכנית חדשה והמבצעים לא היו מבצעים בצוע כושל. 5. הנסיבות האישיות של הנאשמים באי-כח הנאשמים נתנו בטוי לאישיותם, נסיבותיהם האישיות, תרומתם לחברה, ומקצועיותם של כל אחד מהנאשמים. באי-כח הנאשמים הביאו לעדות עדי אופי, ששיבחו את אורח -חייהם הנורמטיבי של הנאשמים, העידו על תרומתם לחברה וכן על נסיונם ומיומנותם המקצועית. נציין כבר עתה, כי תמיהה כפולה ומכופלת בעיננו, כיצד נאשמים מוכשרים כאלה, נהגו כפי שנהגו, באתר שפירים. נאשם 1: המדובר במהנדס ותיק ועתיר זכויות, בן 80, ללא כל עבר פלילי, אשר בעברו היה לוחם בנאצים, (מ/1), ובריאותו לקויה (ר' מ/2, מ/3). נאשם זה, עובד שנים רבות לאחר גיל הפרישה, ועדיין ממשיך לעבוד בחברת סו"ב, במחלקת התכנון והביצוע - כמימים ימימה. אכן, יתכן, שכל ימיו של נאשם זה היו קודש לעבודת בנייה ויצירה, כפי שהעידו עדי האופי: המהנדסים אריה גולן, ומקס וסיליבר (אשר שימש גם כעד תביעה). אלה תיארוהו - לאחר היכרות רבת שנים - כאדם מנוסה, זהיר, קפדן, מקצועי ובקי בנושאים בהם עסק. המהנדס גולן אף העיד: "אני מכיר את עזריאל כאדם מאוד חרוץ ואחראי. בגילו, הרבה אנשים פרשו מכל עבודה... האירוע שבו דנים אירע במרץ 94'. הוא קיבל את זה קשה מאוד... דברנו במשך הזמן... הוא בחן את עצמו והתלבט איפה הוא טעה או שגה, זה מאוד הפריע לו, לא רק כאחראי על המפעל הזה וכמהנדס, אלא גם כאדם. לא התאים לו שיקרה לו דבר כזה, מעבר לבעייה המשפטית והאחריות." (עמ' 3 סיפא, 4 רישא) אין לנו ספק, כפי שהדגיש עו"ד גרין בפנינו, כי עוברים על נאשם 1 ייסורים, לא רק בשל אימת הדין, אלא גם בשל שמעשה טראגי שכזה השיגו בערוב ימיו, וגורם לו להענש מדי שמיים ומכח מצפונו, עוד בטרם יבוא על עונשו המשפטי. עם זאת, יש להציב מעל העבירה את דרגת החומרה היאה לה, בענישה של ממש. גילו המתקדם של הנאשם לא נעלם מעינינו, וגם נתנו לכך משקל לא מבוטל במידת העונש, אולם אין גילו של אדם לבדו, יכול לשמש תריס ומגן מפני ענישה הולמת - ומאסר של ממש בכלל זה, במיוחד, כאשר מדובר בנאשם זה, שהמשיך וממשיך גם עתה לעבוד כמהנדס, חרף גילו המתקדם. בעת תכנון הגשר היה הנאשם בן 74 שנה. ואם תאמר, שנסיבות הגיל מהוות חסינות מפני ענישה ראויה - ובכלל זה עונש מאסר - הרי תאמר בכך, שנאשם מבוגר הנוהג ברשלנות חסין מפני ענישה ממשית. נאשמים 2-4: נאשם 2 - מהנדס, בן 35, נשוי ואב לילד, ללא כל עבר פלילי. עלה לישראל בשנת 91' ונקלט בארץ - קליטה מוצלחת, אישית מקצועית - בסו"ב, שם הוא ממשיך לעבוד גם כיום. ביצע פרוייקטים שונים במסירות, אחריות ורצינות. מר יוליאן ברוך - מהנדס מרחב דרום בסו"ב - עד האופי מטעמו של נאשם 2, תיארו כמקצוען, שקדן ומשקיען, שביצע עבור סו"ב פרוייקטים מסובכים, גם לאחר אסון שפירים. לדברי העד, השפיע הארוע על הנאשם נפשית והפך אותו לאדם מסוגר ומכונס בעצמו. נאשם 3 - יליד 42', נשוי ואב ל-4 ילדים, נכה צה"ל - בשיעור של 30% - גם הוא, כיתר הנאשמים, ללא כל עבר פלילי. נאשם זה משמש כמנהל עבודה משנת 68'. המהנדס שולדנפריי גיל, עד האופי מטעמו, תיארו כאדם נוח לבריות, קפדן, ובקי בפרטים. נאשם 4 - יליד 52', שירת בחטיבת גולני, ומשמש כמהנדס בניין משנת 78'. מר עודד קפלן - מהנדס מרחב ירושלים בסו"ב - עד האופי מטעמו, תיארו כאדם מסור, אחראי, דייקן ואכפתי. הנאשם ממשיך, גם כיום, לעבוד בפרוייקטים בסו"ב. ב"כ הנאשמים 2-4, טען לאחריות פחותה של נאשמים אלה מיתר הנאשמים, והוסיף וטען, כעמיתיו, לשיהוי הרב של גורמי החקירה, מצב שגרם לנאשמים עינוי דין. מות המנוחים - כשלעצמו, וללא כל ענישה בצידו - הוא בנפשם, ויהיה עליהם לחיות עם תוצאה זו, שגרמו לה, את יתרת שנותיהם. אין לנו ספק שבטיעון זה - יש ממש. אכן, ככל שיש להמעיט קמעא באחריות נאשמים אלה, בהשוואה לזו של נאשם 1, אין להקל ראש בעבירה אותה עברו. גם אם אינה מתרחשת - למרבה המזל - באופן תדיר ואין היא חזון נפרץ במקומותינו, האינטרס הציבורי תובע להביא את המסר הערכי המתאים - באמצעות ביהמ"ש. נאשם 5: מהנדס בן 53. הנאשם העיד מטעמו 3 עדי אופי, המהנדסים: מר רמי חנדלי, מר ורבין מרון, ומר יוסי אסט, אשר דיברו בו כאדם קפדן, ישר, מסור, מבין את מקצועו, ומבצעו בד"כ בצורה יסודית. גם נאשם זה, לדברי העדים, ממשיך לקבל עבודות פיקוח לפרויקטים גדולים, וביניהם: כביש חוצה ישראל, ורשות הנמלים - אותם מבצע לשביעות רצונם. גם צערו של נאשם זה על תוצאות מעשיו בתיק זה הוא רב - כך עדות המהנדס חנדלי - ומצבו הבריאותי אינו טוב, כעולה מן התיעוד ת/4. אמנם, סנגורו של נאשם זה טען, כי אחריותו של הנאשם 5 פחותה, משום תפקידו כמפקח, שכן "האפשרות הלכאורית של יכולת המניעה של האסון הינה פחותה בהרבה ממעשיהם של נאשמים אחרים " (ע' 30, שורות 19-18), אלא, שאין בידינו לקבל אבחנה זו, דק מדק, לפי שדווקא משום היותו מפקח, הייתה האפשרות בידו -במסגרת חובתו ותפקידו - להפסיק את העבודה. משלא נהג כך - מעל בתפקידו. עם זאת, התחשבנו בעובדה שמאז הגשת כתב-האישום, הופסקה פעילותו של נאשם זה אצל מע"צ, ופרנסתו נתקפחה, בחלקה. נאשם 6: בן 60, אב לארבעה ילדים וסב לשישה נכדים. היה מהנדס בצרפת, עלה לארץ בשנת 69', ומאז עובד כמהנדס. שירת בצה"ל, ולחם בשתי מלחמות - מלחמת יום הכיפורים, וכן ב"מלחמת לבנון". הסניגור העיד 3 עדי אופי לנאשם: הרב פול רויטמן, חתן פרס ירושלים, אשר סיפר על פועלו ההתנדבותי של הנאשם לנוער, לרבות סיוע להעלות ארצה נוער יהודי, עם קום המדינה. עוד העיד מר יעקב דנה, מנהל מוסד המסייע לילדים בסיכון, בשכונות מצוקה בירושלים, על העזרה הרבה - לרבות הכספית - שנותן הנאשם למען נוער זה. כן הוגשו מכתבים (מ/5,מ/6,מ/7,מ/8), המעידים על פועלו של נאשם זה, ותרומתו לחברה. לעניין רמת האחריות שיש לייחס לנאשם זה, מסכימים אנו עם דברי הסנגור, שטען למדרג אחריות - בו נאשם זה הוא בעל האחריות הפחותה ביותר. וכך טען הסניגור בטעוניו לעונש: "עצם הספק שהיה לאחד השופטים, כבר היא שצריכה לדרג את מידת האחריות, בין אלה שלא היה להם ספק, לבין הספק שהיה לאחד. כשיש ספק, האחריות הרי נגזרת מכל מרכיבי האשמה, ולא רק ממרכיב הרשלנות". (ע' 38, שורות 3-1) כפי שציינו לעיל, דעת הרב וכן דעת המעוט, סברו שנאשם זה התרשל בבצוע תפקידו, וחרג מהתנהגות נדרשת ממהנדס אחראי ומקצועי. כפי שכבר ציינו, בידי נאשם זה, היה המפתח שבעזרתו יכול וצריך היה, למנוע את קרות האסון, גם אם רשלנותו לא היתה ישירה. 6. הענישה ועתה לעונש הראוי וההולם לנאשמים - בהתחשב בכך, שחייהם של שלושה בני אדם נקטלו. במאמר מוסגר נעיר: אכן, יתכן שהלקח המר מאירוע שפירים הוטמע אצל הנאשמים דנן, אלא שאין זו מטרתה היחידה של הענישה, אלא שקול במסגרת כלל שקולי הענישה. אין ספק, שהעובדה שהמדובר בקפוח חייהם של יותר מאדם אחד היא גורם לחומרא, הגם שבשל כך שמדובר במסכת אחת, שבעטיה נגרם האסון - יש לקצוב עונש אחד, שיבטא את חומרת התוצאה הקטלנית. בעת קציבת עונשם של הנאשמים דכאן, יש ליתן את הדעת למכלול שיקולי הענישה, כגון: התכלית החקיקתית של סעיף העבירה, חומרת התוצאה, דרגת הרשלנות שהוכחה, נפיצות העבירה וסכנתה, ההרתעה הציבורית, וכיוצ"ב שיקולים שבאינטרס הציבורי. יש לשקול שקולים הקשורים בנאשמים הספציפיים הללו: נסיבותיהם האישיות, עברם הנקי, עתידם, השיהוי ועינוי הדין שעברו נאשמים אלה - שלא באשמתם - ועוד. העונש ההולם, הוא האיזון הראוי בין אלה לאלה. ודאי, שהדברים נכונים בשיטת משפט, כשיטתינו, שבה הענישה הינה אינדיבידואלית, אינה מכאנית, ואינה מתעלמת מנסיבותיו הספציפיות של העבריין המסוים שבפני ביהמ"ש. עם זאת, לאור התכלית החקיקתית בעבירה בה הורשעו - ענישה מקילה מדי תפגע באחת ממטרות הענישה החשובות, והיא ההרתעה, שמטרתה לצמצם את מקרי הרשלנות ולגרום להקפדה על חיי אדם ושלמות גופם, קלה כחמורה. על כך נאמר: "ובערת הרע מקרבך, והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה" (דברים, כ', 19-18). נוסיף ונאמר: הרשלנות של בעלי מקצוע, כמו במקרה דנן, אינה רשלנות הקורית בשל רגע אחד של חוסר תשומת-לב, כמו לדוגמא בתאונת דרכים. מדובר ברשלנות מתמשכת שהחלה מראשיתו של הקמת המחלף, ועד קרות האסון - כאשר ציבור גדול של משתמשי דרך ופועלים שעובדים בהקמתו, שמים מבטחם בנאשמים כבעלי מקצוע מיומנים וזהירים, ולא מהססים לנסוע תחת הגשר או לעבוד עליו, מבלי שיידעו כמה התמוכות רעועות וחסרות יציבות - ומדובר בטונות של בטון הניצבות מעל כביש סואן, כשתחתם מתנהלת תנועה סדירה. על הנאשמים היה לנצל את מיומנותם, מקצועיותם, ומומחיותם - באופן המעמיק ביותר ובזהירות המירבית המתבקשת, ולהיות ערים להשלכות הפאטליות של עבודתם, באתר הבנייה הרגיש הזה. על כן, משבחרו, ברשלנותם, לנהוג בנורמות התנהגות לא סבירות בעליל, ברור שיש לשלב, בגזירת העונש, את מידת הדין, המחייבת ענישה מרתיעה, ולהסיג מפניה את מירב משקל הנסיבות האישיות. כב' השופט אלון ציין, בפסק דין יוסף ערוץ, את חומרת הענישה בה יש לנקוט במקרים של רשלנות בעבודה. הדברים יפים גם לעניננו, ולרמות הרשלנות, שחטאו בהן הנאשמים בגשר שפירים: "… קיים צורך רב 'לטלטל את המקצוע כולו טלטלה עזה'...כדי להרתיע אחרים העוסקים במקצוע זה, מלזלזל בחובת הזהירות המוטלת עליהם." (ע"פ 81/79 יוסף ערוץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (1) 679) אל לשכוח כי המדובר בסוג של עבירה תוצאתית, אשר העונש הצמוד לשוברה צריך להלום את סלידת המחוקק מתוצאותיה - קטל של חיי אדם. אין ספק, כי שומא על ביהמ"ש לשקול ענישה מחמירה ומרתיעה, ע"מ שהעוסקים בענף הבניה יבואו לכלל הקפדה על נורמות הבטיחות הראויות, וייזכרו דברי חז"ל, על אותם הבאים לידי שמירה על נפש אחת - כאילו הצילו עולם מלא. ולמען הרתע בדבר זה, יקויים המאמר: "ובערת הרע מישראל, וכל העם יישמעו ויראו, ולא יזידון עוד." (דברים, י"ג, 13-12) למרבה הצער, במקרה דנן, ננקטה שיטת עבודה רשלנית, החל מתחילתו של התכנון הלקוי, עובר לביצוע הכושל והמאולתר, וכלה בפיקוח חסר האחריות, כאשר כתוצאה מכך נגרם האסון - מותם של 3 אנשים תמימים. הנאשמים הפכו, ברשלנותם, את סדר העדיפויות הנכון, ונתנו משקל רב ליחסי עלות - תועלת, לקצור זמן הבנייה, לחיסכון הכספי, לשמירה על מקור הפרנסה ועוד, על פני שקולים הנוגעים לשמירה על חיי אדם. כאמור, המבנה דנא נבנה באופן לקוי ביותר, ובאווירה של תוהו ובוהו, שאפפה את אתר הבנייה כולו, וכל בעל תפקיד כישר בעיניו, יעשה. ככל שהנאשמים טוענים לנוהגי עבודה קיימים, יש לחזור ולומר, כי: "רשלנות אינה חדלה מלהיות רשלנות רק משום שמקורה בנוהג." (ר' לעניין זה ע"פ 192/53 זלמן בראשי נ' היועמ"ש, פ"ד ט' (1) 701, 711) נוהגים פסולים שכאלה, יש לשרש ולעקור - לבל יוסיפו להרחיב במקומותינו, ולהביא להתפשטות הנגע. על ביהמ"ש - בפסיקה מתריעה ומרתיעה - לעשות, להנחלת הנורמות הראויות והרצויות. עם זאת, ואל מול שיקולי הענישה הברורים לחומרא, יש למצוא את האיזון המקל, תוך מתן משקל מתאים לנסיבותיו האישיות ולספורי חייו של כל אחד מהנאשמים דנן - וכך נעשה, באופן, שמידת הדין נמהלה, במידה המותרת, גם במידת הרחמים. על עניין השיהוי הרב בחקירה, שהביא לעינוי דינם של כל הנאשמים - וממילא למיתון הענישה - כבר דובר לעיל, כנסיבה מקילה, ויש ממש בדבר, שכן, אלמלא השתהו גורמי החקירה כפי שעשו, היה גזה"ד כבד, כמה מונים. ברי, שמשקלה הסגולי של נסיבה מקילה זו מתגבר, כשעסקינן בעבירת רשלנות, אשר אינה מלווה במחשבה פלילית מקובלת. באשר לנסיבותיהם האישיות של הנאשמים: אין ספק שהמדובר באנשים נורמטיביים, התורמים, בד"כ, לחברה, באישיותם ובמקצועיותם. על כך אין חולק. עברם של הנאשמים נקי, ועד לארוע נשוא כתב האישום, היה ללא רבב. מכאן הקושי שבגזירת הדין. יתר על כן, כשמדובר בנאשמים, אשר פעלו כל חייהם למען הציבור, ובאופן הראוי, עצם ההרשעה וחיובם באות הקלון של העבריין, היא - כשלעצמה - בבחינת ענישה של ממש. לא זו אף זו, שהתרשמנו מעדי האופי, שבכל אחד מהם מצאנו יחוד, ושעור קומה, וכולם דברו בשבחם של הנאשמים, ולמותר לציין, שלעדותם נתנו משקל מתאים לקולא, במכלול שקולי הענישה. כאמור, שקילת הענישה הראויה, מתיחדת בשקלול ובאיזון הראוי של כלל הנסיבות: לקולא כמו גם לחומרא. ככל שהנסיבות לחומרא גוברות - יש בהן כדי להקטין את האחרות. נחזור ונדגיש, כי לא נעלמו מעיננו הנסיבות להקלה בדין, ואלמלא נסיבות אלו, היינו גוזרים עונש שונה בתכלית. עם זאת, מסר מתאים חייב לצאת מלפני ביהמ"ש - לגנות את מבצעי העבירה, בענישה הולמת ואפקטיבית, בהרתעתם של כולי עלמא, גם אם קשה עד מאוד לצוות על ענישה, במאסר של ממש. יפים לכך דבריו של כב' השופט ד. לוין במאמרו הידוע: גוזרים את הדין (המשפט, כרך א', תשנ"ג, 185). "מגמת ההרתעה היא כללית הרבה יותר. לא להיטיב את דרכיו של פלוני דווקא, אלא, מעבר לכך, למנוע את ההתדררות של רבים אחרים". לאחר ששקלנו כאמור, את הנסיבות כולן, לא ראינו להמנע מהטלת עונש מאסר בפועל. למרבה הצער, וככל שליבנו דואב על הנאשם 1, שהוא בגיל גבורות, אין מנוס מלהשמיע את קולינו ברמה, על רשלנותו הגסה והחריפה שגרמה למותם של 3 אנשים חפים מפשע, ולדחות מפני האינטרס הציבורי את עובדת היותו רב שנים. הנאשם המשיך ועבד, בגיל שאחרים כבר פורשים, ולכן עובדה זו, אינה יכולה לשמש מחסום מפני ענישה של ממש. עם זאת, בכ"ז נתנו משקל לא מבוטל לגילו המבוגר של הנאשם דכאן - כמו גם לשיהוי החקירה - ויותר מכך לא מותר בידנו. סוף דבר, לאחר ששקלנו לקולא ולחומרא, אנו דנים את הנאשמים כדלקמן: נאשם 1: לעניין גזירת דינו נציין: כידוע, שיעורה של הענישה הוא בד"כ כלפי מעלה, ואין לה שיעור תחתון, וככל שקשתה עלינו שליחתו למאסר של הנאשם המבוגר דכאן, לא מיצינו את מרכיבי הענישה לחומרא, וע"מ שלא נחטא בכובד האחריות, שיווינו לעינינו את המאמר: "לעולם יראה דיין עצמו, כאילו חרב מונחת בין ירכותיו וגיהנום פרוסה לו מתחתיו" (בבלי, סנהדרין, ז', א'). בהתחשב בגילו המתקדם של נאשם זה - ואכן נתנו לנסיבה מיוחדת זו, את מלוא המשקל האפשרי - אנו גוזרים עליו 22 חודשי מאסר, מהם ירצה הנאשם 14 חודשים בפועל ו- 8 חודשים יהיו על תנאי למשך 3 שנים. התנאי הוא שמיום שחרורו ממאסר לא יעבור הנאשם עבירה כמו העבירה בה הורשע. נאשמים 5-2: יודגש, כי לא מצאנו לאבחן במדרג האחריות בין נאשמים אלו - בינם לבין עצמם - בין שחטאו במעשה ובין שבמחדל, ועל כן עונשם יהא זהה זה לזה לפיכך, אנו גוזרים על כל אחד מהנאשמים 5-2, 20 חודשי מאסר, מהם ירצה כל אחד מהם 12 חדשים בפועל, ואילו 8 חודשים יהיו על תנאי, למשך 3 שנים. התנאי הוא, שמיום שחרורם ממאסר לא יעברו עבירה, כמו העבירה שבה הורשעו. זכות ערעור לכל אחד מן הנאשמים 5 - 1, תוך 45 יום. נאשם 6: על נאשם זה, בשל מדרג אחריותו הנמוך מבין האחרים, אנו גוזרים 12 חדשי מאסר, מהם 5 חודשים לרצוי בפועל ו- 7 חודשים על תנאי. התנאי הוא, שבמשך 3 שנים מהיום לא יעבור הנאשם עבירה, כעבירה שבגינה הורשע. אנו דוחים את ביצוע המאסר בפועל ליום 14.12.00 שעה 15:00, לשם קבלת חוו"ד הממונה על עבודות השירות, בדבר אפשרות ריצוי עונש המאסר, בתנאים של עבודות שירות. התנאים לעיכוב ביצוע עונש המאסר, ולשחרורו של הנאשם, הם: 1. הנאשם יחתום על התחייבות עצמית, ויתן ערבות צד ג' בסך של 15,000 ₪, כל אחד. ערבות צד ג', יכול שתנתן בתוך 48 שעות. 2. אנו מעכבים את יציאתו של הנאשם מן הארץ, ודרכונו - אם יש בידו דרכון בר תוקף - יופקד במזכירות ביהמ"ש או בתחנת המשטרה. לא יומצאו ערבויות אלה - תוצא פקודת מאסר כנגד הנאשם. זכות ערעור, בענינו של נאשם 6, תוך 45 יום מיום קביעת אופן ריצוי המאסר בפועל. ניתן היום, 27.10.00, בפומבי, במעמד הצדדים. השופטת נ. אחיטוב, אב"ד השופט ח. פדר, סגן-נשיא שופטת מחוזית השופטת ג. (דה-ליאו ) לוי: קראתי את גזר דינם של חבריי, והנני מצטרפת לכל האמור בו ככל שהדבר נוגע לחומרת מעשיהם של הנאשמים, לסקירת העקרונות המנחים את בית המשפט בבואו לגזור עונשם של נאשמים, וכן להתייחסותם של חבריי לעונש הראוי בדרך כלל על עבירות נושא כתב אישום זה. יחד עם זאת, בסופו של יום בבואי לגזור את עונשם של הנאשמים תוך החלתם של העקרונות הנ"ל ויישומם למקרה הספציפי, דעתי שונה מדעת חבריי. שאלת דרכי הענישה הרצויות בכלל, ויישומן על המקרה הפרטי נדונה במסגרות שונות על ידי מלומדים רבים מתחומי הקרימינולוגיה והסוציולוגיה, ועל ידי שופטים ומשפטנים, ולא ארחיב בעניין זה. רק אציין כי בית המשפט נדרש לעשות איזון בין ענישה ההולמת את חומרת המעשה ובין נסיבותיו המיוחדות האישיות של הנאשם הספציפי. חבריי בגזר דינם המפורט אכן התייחסו לענישה הראויה, ולנסיבותיו האישיות של כל אחד ואחד מהנאשמים והגיעו לתוצאה אליה הגיעו. דעתי הינה, כי ככל שהדבר נוגע לנאשם מס' 1 עובדת היותו של נאשם זה, בשעת מתן גזר הדין, בן 80 שנה, בנסיבותיו המיוחדות של כתב אישום זה, הינה נקודה מכריעה, הגוברת על כל שיקולי הענישה, ההרתעה והגמול וכיוב', ומחייבת הטלת עונש שאינו ישיבה בכלא. חבריי אמנם התייחסו לגילו של הנאשם 1 ולעובדת התמשכות ההליכים, ונתנו לכך את המשקל הראוי לדעתם, אך סבורני כי במקרה של נאשם זה שני דברים אלו כרוכים האחד בשני ויוצרים יחדיו משקל כבד יותר ומכריע כאמור. לעניין התמשכות ההליכים, בעניין ע"פ 416/76 אפרים גבריאלוב נ' מ"י פ"ד לא (2) 29 נדרש כב' השופט ויתקון ז"ל באמרו: "על תקלת הסחבת בניהול משפטים פליליים נאמר כבר הרבה ואין ספק בדבר שזהו אחד הפגמים החמורים ביותר בחברתנו וכתם על דמות המשפט בישראל. לא זו בלבד שכליאת עבריין שנים רבות לאחר שחזר למוטב אינה משמשת שום מטרה חיובית אלא כפי שציינתי ממקום אחר, מעשה זה מעוות את הדין ואת הצדק". אמנם בענייננו לא המשפט הוא שהתמשך, אלא החקירה היא שנמשכה שנים רבות ללא כל הסבר, אך התוצאה מבחינת הנאשם היא אותה התוצאה. דבריו אלו של כב' השופט ויתקון היו טובים ונכונים לגבי עבריינים שעברו עבירות של מחשבה פלילית, וגילם היה צעיר הרבה יותר מגילו של הנאשם, והם טובים ונכונים שבעתיים כאשר מדובר בהתמשכות הליכים לגבי נאשם בן 80, אשר במשך 6 שנים מאז בוצע המעשה על ידו היתה החרב המתהפכת תלויה מעל ראשו, ואין ספק כי עינוי הדין שנגרם לו במשך תקופה זו, מעבר לעובדת גילו המתקדם, עינוי דין של ממש היה בו. העבירות נשוא כתב האישום בוצעו כבר לפני 6 שנים, ולמעשה רק בגלל התמשכות החקירה והגשת כתב האישום בשלב כה מאוחר, נדרש בית המשפט לגזור את דינו של נאשם שהוא בן 80. אמנם כבר אז, בעת המעשה, היה הנאשם בגיל מתקדם, אך אין ספק כי כל שנה נוספת בגין זה, יש לה משמעות רבה יותר מבחינת התהליכים העוברים על האדם, בוודאי במקרה של נאשם זה שעבר שני התקפי לב. עובדות מצטברות אלו, התמשכות ההליך, והיותו של הנאשם בן 80 גורמת לכך שהטלת עונש מאסר בשלב זה של חייו של הנאשם, אשר כל חייו היה איש שומר חוק, איש עבודה רב פעלים שעסק רק באותו מקצוע בו כשל לבסוף, ולא נמצא בו כל דופי, ואף עבירה זו שהורשע בה אינה עבירה של מחשבה פלילית, יהא בו כדי להוות עונש חמור ובלתי צודק מאין כמוהו. עדי התביעה בעצמם העידו כי כל חייו היה נאשם 1 איש מקצוע ברמה יוצאת דופן עד כדי כך שהיו סומכים על תכניותיו בעיניים עצומות, והנה כאשר הגיע לגיל מתקדם, כשל האיש, כשל הרה אסון, מכל הבחינות, שאין ספק שאת תוצאותיו הטרגיות נושא הוא עמו בליבו. ערה אני לרשלנויות הקשות אשר נמנו בהכרעת הדין ואף אשר אני נדרשתי אליהם. ערה אני לצורך בהרתעת כלל הציבור העוסק במקצועות אשר יש בהם כדי סיכון העלול לפגוע ולגרום למותם של אנשים, ולבי עם משפחות האנשים שנפגעו כתוצאה מן האסון שאירע. אולם, יחד עם זאת, סבורני כי מדיניות ההרתעה שעל בית המשפט להציג בהטילו את העונש על הנאשם הספציפי, אינה יכולה להיות שוות ערך לנסיבות המיוחדות במקרה זה של אדם ללא כל עבר פלילי, אשר צריך להיכנס לכלא לתקופה כה ארוכה בהיותו בן 80. לעניין זה, אאזכר את דבריו של כב' השופט מצא בעניין ע"פ 3854/95 תקוה כפיר נ' מ"י (לא פורסם), דינים עליון כרך מג, 49: באותו עניין היה מדובר בעבירת שוחד של עובד ציבור, ובנאשם אשר עובדת שליחתו למאסר בפועל היתה פוגעת בו פגיעה קשה עד כדי שבירתו מבחינה נפשית. כב' השופט מצא מתייחס לצורך בענישה קשה במקרה של קבלת שוחד על ידי עובד ציבור על מנת לעקור מן השורש תופעה זו, וכדבריו: "גורם ההרתעה הוא שצריך לעמוד לנגד עיני בית המשפט בבואו לגזור את הדין. והמסקנה מכל זאת כי לנסיבותיו האישיות של הנאשם יש לתת משקל מועט אם לא מועט ביותר. "זה הכלל אך כבכל שיקולי ענישה יש לו גם יוצאים מן הכלל" (ע"פ 4722/92 מרקוביץ נ' מ"י פ"ד מז' (2) 45, 50) והנה, במקרה דנן, למרות דבריו אלו, אומר כב' השופט מצא: "מכל מקום, מדיניות הרתעה בעבירות שוחד המחייבת כליאתו של הנאשם אינה יכולה להיות שוות ערך לפגיעה בנאשם כדי שבירתו. כשעומד שיקול ההרתעה מול פגיעה נפשית בלתי מתקבלת על הדעת בנאשם כתוצאה מיישום מדיניות הענישה, עדיפה טובתו של הנאשם". אמנם היה מדובר כאמור במצבו הנפשי של הנאשם, אך ניתן להחיל דברים אלו אף בענייננו כאשר מדובר בנאשם בן 80, עם כל ההשלכות שיש לשליחתו לכלא בשלב זה של חייו. גם בעניין אטיאס ג'ורג' נ' מ"י ע"פ 433/89 פד"י מ"ג (4) 170) נדרש כב' המשנה לנשיא השופט אלון לעניין שיקולי הענישה הכפופים לנסיבותיו האישיות של הנאשם: "כידוע, אחד השיקולים החשובים בשיקולי הענישה הוא מהותה של העבירה וחומרתה; שיקול זה קשור, בדרך כלל, בקשר הדוק עם שיקול ההרתעה, למען ישמעו ייראו; ולשני שיקולים אלה מתווסף שיקול נוסף, והוא - קיום מדיניות אחידה, ככל האפשר, שתשמש כקו מנחה וכמורה דרך בעולמה של ענישה. ושקול אחרון זה יפה הוא במיוחד לפסיקתו של בית המשפט העליון, שהמחוקק הפקידו על קביעת מדיניות זו. בנוסף לכל השיקולים האמורים, קיים ועומד השיקול החשוב והמהותי של תיקונו של הנאשם ושיקומו, ובהתקיים במקרה מסוים נסיבות מיוחדות ונכונות, ייתכן ששיקול אחרון זה יגבר על השיקולים האמורים האחרים, ויקבע, באותו מקרה מסוים, את מידת העונש וצורתה, "ענישתנו היא ענישה אידיבידואלית של כל עבריין באשר הוא שם" (ע"פ 291/81 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (4) 438, בעמ' 442). זאת תורת הגישה האינדיוידואלית בתורת הענישה המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים ל"הקל" על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנמוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך ישמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך, חזקה על בית המשפט שידע להבחין בין מקרה למקרה לגופן של נסיבות ולעיצומם של דברים..." (שם בעמ' 174). מכל הטעמים דלעיל, סבורני כי גם אם העונש הראוי בדרך כלל על המעשים בהם הורשע הנאשם 1 הינו עונש מאסר, במקרה ספציפי זה, אין לגרום להושבתו של הנאשם בפועל בכלא, וסבורני כי די בהטלת עונש מאסר על 6 חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות, וכן עונש מאסר של 6 חודשים על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור במשך 3 שנים מיום סיום ריצוי עונשו את העבירה בה הורשע. באשר לנאשמים האחרים, קשה גזירת דינם נוכח העובדה כי מחד עיקרון השוויון מחייב כי לכאורה בהתאמה לגזר דיני לגבי נאשם 1, ייגזרו על הנאשמים האחרים עונשים פחותים, מאחר ורשלנותו של נאשם 1, כפי שגם שנקבע על ידי חבריי, היתה החמורה והכבדה ביותר, ובשל כך אף גזרו עליהם עונשי מאסר קלים יותר. אולם מאידך אותו נימוק שציינתי לעיל בדבר גילו המתקדם של הנאשם 1, אינו מתקיים בעניינם, ולא מצאתי הצדקה להקלה כה גדולה בעונשם, עד כדי כך שעונשם יהא פחות מזה של נאשם 1. לפיכך, סבורני כי אף על נאשמים 5-2 יש להטיל עונש של 6 חודשים מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות וכן עונש מאסר על תנאי של 6 חודשים, והתנאי הוא שלא יעברו במשך 3 שנים מיום סיום ריצוי העונש את העבירה בה הורשעו. באשר לנאשם 6 הנני מצטרפת לגזר דינם של חבריי. גבריאלה (דה-ליאו) לוי שופטת לפיכך הוחלט, ברוב דעות, כאמור בגזר-הדין של אב"ד השופטת נ. אחיטוב והשופט ח. פדר. בניהמאסררשלנות