1. התובעת, עולה חדשה, נכה, הגישה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע") תביעה לתשלום קיצבת זיקנה, לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1955 (להלן: "החוק"), מיום שמלאו לה 60 שנים. הנתבע דחה את תביעתה, בנימוק שהיא לא צברה תקופת אכשרה לקבלת קיצבת זיקנה על פי החוק, ואף לא נתמלא בה התנאי הקבוע בסעיף 246(ב) (4) לחוק, הפוטר מהצורך בתקופת אכשרה, במידה ו"שולמה לה קיצבת נכות לפי פרק ט' במשך 12 חודשים רצופים לפחות, בתכוף לפני שמלאו לה ששים שנים" (מכתב הדחיה מיום 12.8.98).   נגד החלטה זו של הנתבע, עתרה התובעת לבית הדין בתביעה שלפנינו.   2. עובדות המקרה אינן שנויות במחלוקת. העובדות מפורטות בתעודת עובד הצבור, מיום 5.2.2001, שהוגשה בהסכמת הצדדים, בחתימת גב' אביבה לפיד, עובדת היחידה לזיקנה ושאירים, ואלה הן:   א. התובעת היא ילידת 14.6.1938. ביום 14.6.98 מלאו לה 60 שנים. ב. התובעת עלתה ארצה ביום 12.10.95, כשהיא סובלת מפאראפלגיה. ג. מיום 12.4.1996 עד 11.10.97 שולמה לה מענף נכות גימלת עולים ושר"ם מכוח ההסכם שנחתם עם האוצר ביום 31.12.92. גימלת העולים אינה נחשבת כקיצבת נכות כללית. ד. התובעת היא נכה קשה. בכתב התביעה מצוין כי היא סובלת מפראפלגיה מלאה כתוצאה מתאונת דרכים. ה. החל מיום 12.10.1997 (שנתיים לאחר עלייתה ארצה) שולמה לה קיצבת נכות כללית, לפי פרק ט' לחוק, בדרגה 75%. ו. עד היום בו מלאו לה 60 שנים, שולמה לה קיצבת נכות כללית, מכוח פרק ט' לחוק, במשך 8 חודשים.   3. התובעת טוענת כי היא זכאית לקיצבת זיקנה מיום הגיעה לגיל 60. הנתבע טוען, מנגד, כי לא מתקיימים בתובעת תנאי החוק המזכים בקיצבת זיקנה בהעדר תקופת אכשרה. לטענת הנתבע, "הגימלה לעולים שקיבלה התובעת אינה נלקחת בחשבון לעניין תקופת האכשרה", מן הטעם, שגימלה זו אינה משולמת מכוח החוק, אלא מכוח הסכם שנחתם עם האוצר. משלא היתה בענייננו מחלוקת עובדתית, סיכמו ב"כ הצדדים טיעוניהם בכתב. כן הגישה ב"כ הנתבע, סיכומים משלימים, על פי החלטת בית הדין מיום 29.7.02.   4. הצריך לענייננו הוא סעיף 246(ב) (4) לחוק, הקובע: "אשה מבוטחת לא תזדקק לתקופת אכשרה לפי סעיף קטן (א) אם נתקיים אחד מאלה: (1)... (2)... (3)... (4) שולמה לה קיצבת נכות לפי פרק ט' במשך 12 חודשים רצופים לפחות, בתכוף לפני שמלאו לה ששים שנים".   בנוסף לסעיף הנ"ל, חשוב לענייננו גם סעיף 197 (ב) לחוק, שכותרתו "הוראות מיוחדות לעניין עולים", הקובע:   " (ב) הוראות פרק זה (פרק ט' לחוק - מ.פ.) יחולו על כל עולה בשינויים אלה: (1) לא ידון המוסד בתביעה לגימלה לפי פרק זה של עולה אלא אחרי תום 9 חודשים מהיום שבו נעשה עולה; הוראה זו באה להוסיף, לגבי עולה שאי כושרו להשתכר נגרם בהיותו תושב ישראל, על הוראות סעיף 207 (א), ולא לגרוע מהן; (2) הזכות לגימלה לפי פרק זה של עולה תתחיל בתום 12 חודשים מהיום שבו נעשה עולה; הוראה זו באה להוסיף, לגבי עולה שאי כושרו להשתכר נגרם בהיותו תושב ישראל, על הוראות סעיף 196(ב), ולא לגרוע מהן" (הדגשה - הוספה).   כבר כאן נדגיש, כי סעיף 197(ב) (2) תוקן בתיקון מס' 29 לחוק (ס"ח התשנ"ח, עמ' 378, שנכנס לתוקף ביום 1.1.99). הסעיף בנוסחו הקודם, שחל על התובעת, עובר לתיקון מיום 1.1.99, קבע: "הזכות לגימלה לפי פרק זה של עולה תתחיל בתום שנתיים מהיום שבו נעשה עולה".   5. סעיף 246(ב) (4), פוטר אשה נכה מהצורך בתקופת אכשרה, לצורך זכאות לקצבת זיקנה, אם שולמה לה קיצבת נכות לפי פרק ט' לחוק, במשך 12 חודשים רצופים לפחות, בתכוף לפני שמלאו לה ששים שנים. הוראה זו נוספה לחוק בתיקון מס' 7, התשנ"ו-1996, שנכנס לתוקף ביום 8.5.96. אין מחלוקת כי לתובעת שולמה קיצבת נכות לפי פרק ט' לחוק, במשך 8 חודשים בלבד. לפני שהחלה להשתלם לה קיצבת נכות כללית, שולמה לתובעת גימלה מכוח הסכם בדבר מתן גימלאות מיוחדות לעולים התלויים בעזרת הזולת, שנחתם ביום 31/12/1992 בין ממשלת ישראל, משרד האוצר, לבין המוסד לביטוח לאומי (להלן: "ההסכם").   בסעיף 11 להסכם נקבע במפורש: "הוראות החוק והתקנות המפורטות להלן יחולו, בשינויים המחויבים ובכפוף לאמור בהסכם זה, על גימלה מיוחדת לעולה לפי ההסכם, כאילו היא קיצבה לפי פרק ט' לחוק: (1) פרק י"ד לחוק למעט סימן א' שבו; (2) תקנות 3, 6, 7,8 ,9 ו-12 לתקנות".   מכאן, שגימלאות מכוח ההסכם, תיחשבנה לקיצבת נכות כללית, על פי פרק ט' לחוק, רק בהתייחס להוראות הקבועות בחלק מפרק י"ד לחוק (הוראות כלליות), ולחלק מהוראות תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), התשל"ט-1978, ולגבי הוראות אלה בלבד. מכלל הן אתה למד לאו. לאמור, קיצבה מכוח ההסכם אינה נחשבת לכל דבר כאילו היא קיצבה לפי פרק ט' לחוק, אלא לגבי ההוראות שפורטו במפורש. מקובלים עלינו גם נימוקיה של ב"כ הנתבע, בסעיף 6 לסיכומיה המשלימים.    6. לפני התיקון של סעיף 197, הזכות לקבלת קיצבת נכות כללית, החלה רק בתום "שנתיים מהיום שבו נעשה עולה". לאחר התיקון, הזכות לקבלת קיצבת נכות כללית, מתחילה בתום שנה מהיום שבו נעשה עולה. התיקון האמור, שהטיב עם העולים, והקדים את זכותם לקבלת קיצבת נכות כללית, אינו חל, על התובעת. ב"כ התובעת טוען, כי יש לפרש את החוק על פי תכליתו, וכי אין זה מתקבל על הדעת, לשלול מהתובעת קיצבת זיקנה, רק מאחר וחסרו לה 4 חודשים להשלמת שנה תמימה בה שולמה לה קיצבת נכות על פי פרק ט' לחוק. לטענתו, יש לראות בקיצבה ששולמה לתובעת כשר"ם מכוח ההסכם, כחלק מהקיצבה לפי הוראות פרק ט' לחוק, וכי פרשנות כזו, עולה בקנה אחד עם הגשמת תכליתו של סעיף 246(ב) (4) לחוק. כפי שכבר נאמר, וגם על פי הוראה מפורשת בהסכם, אין לראות בתקופה בה שולמו לתובעת דמי שר"מ מענף נכות כללית, כחלק מהקיצבה על פי הוראות פרק ט' לחוק. ברור שאילו התיקון לסעיף 197 היה חל על התובעת, והיא היתה מתחילה לקבל קיצבת נכות כללית במועד מוקדם יותר, היתה זכאית לקיצבת זיקנה על פי הוראות סעיף 246(ב) (4) לחוק, בהגיעה לגיל 60. יחד עם זאת, יש לזכור, שעד לשנת 1996, כלל לא היה קיים פטור מתקופת אכשרה, לנשים נכות, שמלאו להן 60 שנה, וקיבלו קיצבת נכות כללית במשך 12 חודשים רצופים, בתכוף להגיען לגיל זה.   אין ספק, שגורלה של התובעת לא שפר עליה. צודק ב"כ התובעת כי מטרת סעיף 246 (ב)(4) לחוק, הינה להיטיב עם אשה נכה, שהגיעה לגיל זיקנה. עם זאת, מקובלת עלינו טענת ב"כ הנתבע, כי אין באפשרות בית הדין "להגמיש" את הוראות החוק לטובת התובעת. יתר על כן. ב"כ הנתבע, בסיכומיה, אף מוסיפה, כי הנתבע "ערך בדיקה כדי לבדוק את משמעות ההחלטה לאשר לפנים משורת הדין קיצבת זיקנה בתיקים מעין אלו". הבדיקה "העלתה כי מדובר בשינוי המחייב הפעלה של מספר סעיפים בחוק הביטוח הלאומי וחוק הבטחת הכנסה שמשמעותם הכלכלית גדולה" (עמ' 2 לסיכומי הנתבע). על בדיקת המשמעות הכלכלית היכולה לנבוע מפרשנות מרחיבה, המהווה שיקול לגיטימי עמד בית הדין הארצי לא אחת. נביא דברי כב' הנשיא אדלר, בעניין גימלת סיעוד: "טוען ב"כ העיזבון, כי יש לפרש את דבר החקיקה תוך התעלמות מוחלטת מנושא הגרעון התקציבי. אכן, המוסד לביטוח לאומי יבצע את הוראות החקיקה ולא ישלול זכויות שנקבעו בה מטעמים תקציביים. אולם, זכותו של המחוקק ומחוקק המשנה להתחשב בשיקולים תקציביים במלאכת החקיקה ובקביעת מדיניות בתחום הביטחון הסוציאלי. בבואנו לפרש את חקיקת הביטחון הסוציאלי יתחשב בית הדין בשיקולים תקציביים המעוגנים בתכליתה של החקיקה. לגישה מעין זו התייחסתי בפסק הדין בעניין שבדרון בקובעי דברים היפים גם לענייננו, כדלקמן: 'נראה, כי על זכותו וחובתו של המחוקק ומחוקק המשנה לשקול שיקולים תקציביים בבואם לספק שירות ככלל, ולקבוע מדיניות ביטחון סוציאלי בפרט, אין עוד עוררים. בהקשר לגימלת הניידות, נאמרו הדברים על ידי בג"ץ במפורש: 'ענייננו במדיניות הענקת הטבות סוציאליות לנכים, ומקובל עלי, כי בסוגיה זו יש צורך להגביל ולתחום את ההטבות לפי האילוצים התקציביים שבהם נתונים הצדדים להסכם, ועל פיהם יש לקבוע סדרי עדיפויות'... נוסיף, כי לעתים יכולים אילוצי תקציב לגבור אפילו על עקרון השוויון... בדומה, נפסק בבג"ץ 3472/92 ברנד נ' שר התקשורת, פ"ד מז(3) 143, 152: 'אין חברה שמשאביה בלתי מוגבלים. אין רשות, הפועל בחברה על פי חוק, רשאית ויכולה להתעלם מאילוצי תקציב ולספק שירותים ללא חשבון, ותהא חשיבותם של השירותים רבה וחיונית ככל שתהא...המחוקק הראשי עצמו נאלץ להתפשר עם אילוצי תקציב...' (דב"ע נז/59-0 יונתן שבדרון ואח' - המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם, ניתן ביום 21.11.1999)" (עב"ל 5000336/97 נחום פירון - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, ל"ג (38),29 - פסק הדין מיום 29.10.2001).   7. התובעת טוענת, כי תכליתו ומטרתו של סעיף 246(ב)(4) לחוק היתה להקל במיוחד על אשה מבוטחת, נכה, בהגיעה לגיל ששים, שבתכוף לכך, במשך 12 חודשים, שולמה לה קיצבת נכות, ולפטור אותה מהצורך בתקופת אכשרה, לצורך זכאות לקיצבת זיקנה. התובעת, עלתה ארצה, כשהיא סובלת מפראפלגיה, אך נאלצה להמתין שנתיים ימים עד שקמה לה זכאות לקיצבת נכות כללית, על פי הוראת סעיף 197(ב) (2) לחוק. למצער, התובעת אינה נכנסת לגידרו, של סעיף 246(ב) (4), משלא שולמה לה קיצבת נכות כללית, במשך 12 חודשים רצופים, בתכוף לפני שמלאו לה ששים שנים. נכון שחסרו לה רק 4 חודשים, אך לעולם אותם אנשים שאינם נכנסים לגדר הזכאות, משלא צברו תקופת אכשרה הנדרשת בחוק - אינם זכאים לגימלה. לא היה הבדל בתוצאה, גם אם היו חסרים לתובעת פחות מ- 4 חודשים. הוא הדין בכל אותם מקרים, בהם נדרשת תקופת אכשרה, והמבוטח לא צבר את תקופת האכשרה הנדרשת (כמו, למשל, בתקופת אכשרה לצורך דמי לידה, ולדמי אבטלה). לא למותר להוסיף, כי התובעת יכולה לשקול הגשת תביעה לפי פרק י"ז לחוק, שעניינו הענקות מטעמי צדק (סעיף 387 (4) לחוק).   8. עם כל הצער בדבר, אין מנוס בלתי אם לדחות את התביעה. אין צו להוצאות.   ניתן היום י"ד בחשון, תשס"ג (20 באוקטובר 2002) בהעדר הצדדים.   בני בן נשרנציג ציבור   אביבה שורנציג ציבור   מרגלית פיקרסקי - שופטת תקופת אכשרהביטוח לאומי