התובע עבד אצל הנתבעת בתפקיד "כוח עזר" מחודש 6/01 עד לחודש 5/04, מועד בו פוטר תוך מתן הודעה מוקדמת. התובע הגיש תביעה זו להפרשי פיצויי פיטורים, דמי חגים והחזר ניכויים. המחלוקת בתיק הצטמצמה לרכיב החזר הניכויים, לאחר שבמסגרת סיכומיו הודיע התובע על מחיקת תביעתו לדמי חגים, ולאחר שמסיכומי הצדדים עולה כי מוסכם עליהם כי על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי פיצויי פיטורים בסך 4,208.53 ₪. התשתית העובדתית הרלוונטית למחלוקת בעניין ניכויי השכר היא כדלהלן: א. משכרו החודשי של התובע נוכו סכומים שונים בגין "מס ועד", "דמי חבר" ו"עידוד הצמיחה". מתלוש השכר של חודש 4/04, שהוגש כמוצג נ/1, עולה כי סכומי הניכוי באותו חודש היו כדלהלן: "מס ועד" - 30 ₪, "דמי חבר" - 42.52 ₪, ו"עידוד הצמיחה" - 27.13 ₪. בחודש 6/04 נוכה סכום בגין "חוסר חתימה". בחודשים 4/04 ו- 7/04 נוכה סכום בגין "נ. תקציבית". ב. מוסכם על הצדדים שסכום הניכויים הכולל בחודשים 9/03 עד 7/04, הם כמפורט בסעיף 5 לסיכומי התובע (תביעת התובע מתייחסת לתקופה החל מ-9/03, מן הסתם בשל התיישנות תביעה להחזר ניכויים שבוצעו לפני חודש זה). ג. עוד מוסכם כי סך כולל של 144 ₪ שנוכה בחודשים 4/04 ו-7/04 בגין "נ. תקציבית" נוכה ללא בסיס משפטי וכי הנתבע חייב להחזיר לתובע ניכוי זה. טענות התובע התובע טוען כי על הנתבעת מוטל לבסס את חוקיות הניכויים אך היא לא הצליחה בכך. לעניין ניכוי "עידוד הצמיחה" טוען התובע כי נציגת הנתבעת שהעידה בדיון לא יכלה לאשר באופן ברור מה המקור החוקי לניכוי זה. מוצג נ/4, שהוגש על ידי הנתבעת, הינו חוזר של הממונה על השכר במשרד האוצר ואין הוא מופנה או מתייחס לנתבעת. טענת נציגת הנתבעת כי הניכוי בוצע על פי הסכם קיבוצי בנתבעת, שכן לא ייתכן שהסכם קיבוצי פנימי שבין המעביד לבין עובדיו יטיל על עובדי בית החולים חובה להפריש עידוד צמיחה. מעבר לכך נטען כי נציגת הנתבעת לא ידעה לומר לאן הופרשו כספי הניכויים. אשר לניכויים בגין מס ועד ודמי חבר טוען התובע כי מדובר בכפל ניכוי, שכן בשני המקרים מדובר בניכוי עבור ארגון יציג. מוסיף התובע וטוען כי הנתבעת לא הציגה כל הסכמה בכתב שניתנה על ידי התובע לניכוי "דמי ועד". עוד נטען כי ניכוי זה הוא בסכום קבוע - 30 ₪ - ואין הוא תלוי בגובה השכר ובכך יש ראיה לכך שמדובר בניכוי שרירותי. ועוד טוען התובע כי הנתבעת לא ביססה את הניכוי בגין "חוסר חתימה" שביצעה בחודש 6/04 על אחת החלופות של סעיף 25 לחוק הגנת השכר. טענות הנתבעת לעניין דמי ועד טוענת הנתבעת כי לתובע, כמו ליתר העובדים, נוכה באופן קבוע מדי חודש סך 30 ₪ בגין פעילויות של ועד העובדים, וכי בכל תקופת עבודתו התובע לא השיג על כך. מדובר בניכוי שמיועד לפעילות רווחה לעובדים שמתבטאת, בין היתר, בחלוקת שי לחגים, אותם קיבל התובע. התובע אינו יכול מצד אחד להנות מפעילות הרווחה ומצד שני לדרוש החזר של הכספים שנוכו ממשכורתו למימונה. לעניין דמי חבר טוענת הנתבעת כי על התובע חל הסכם קיבוצי וכי הוא "חייב" היה להיות משויך לארגון עובדים , ודמי החבר שנוכו ממשכורתו הועברו להסתדרות. לעניין עידוד הצמיחה, היפנתה הנתבעת למוצג נ/4 ולעדות גב' מאיר, שהעידה לנתבעת, בה טענה שלצורך תשלום שכרם של העובדים שהועסקו במסגרת ההסכם הקיבוצי, בית החולים הסתמך על ההסכמים הקיבוציים שחלים בבתי החולים הממשלתיים לאור הוראת הצמדה בהסכם הקיבוצי שחל בבית החולים על הנהוג בבתי החולים הממשלתיים. בנוסף טוענת הנתבעת כי התובע קיבל העלאות שכר על פי הסכמים החלים בבתי החולים הממשלתיים, ומן הדין שיחולו עליו גם הפחתות שכר המוחלות בבתי החולים הממשלתיים. לעניין ניכוי שכר "חוסר חתימה" בחודש 6/04 טוענת הנתבעת כי ניכוי זה בוצע בשל העובדה כי התובע לא החתים את כרטיס הנוכחות שלו בכניסה או ביציאה מחדר האוכל, ומדובר במחדל של התובע. דיון והכרעה לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים ניתנה החלטה המחייבת את הנתבעת להגיש את ההסכם הקיבוצי החל עליה, וזאת בשים לב, בין היתר, להסכמת התובע לכך כאמור בסוף סיכומיו. נקודת המוצא בדבר ניכויי שכר היא הוראת סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר, לפיה לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים כמפורט בסעיפי המשנה של סעיף 25(א) לחוק. משמעות הדברים היא שסעיפי המשנה של סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר מהווה רשימה סגורה של ניכויים מותרים משכר העבודה. לפיכך, עלינו לבחון, תחילה, אם סכום שהתובע תובע כ"החזר ניכויים" הוא אכן "ניכוי", וככל שהתשובה לכך היא בחיוב, עלינו לבחון אם הניכוי מותר על פי אחת החלופות של סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר. עידוד הצמיחה הסכומים שהופחתו ממשכורתו של התובע בגין "עידוד הצמיחה", אינם בגדר "ניכוי" מהשכר, ולפיכך אין מקום לבחון לגביהם אם הם עומדים בהוראת סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר. נבאר: "עידוד הצמיחה" הוא שם שניתן להסכם קיבוצי פלורלי בין מדינת ישראל ומרכז השלטון המקומי, מצד אחד, לבין ההסתדרות, מצד שני, שנחתם ביום 22.5.03 ואשר חל, על פי סעיף 2 בו, על "כל העובדים המועסקים אצל המעסיקים החתומים על ההסכם, אשר משכורותיהם מחושבות לפי הסכמים קיבוציים החלים לגבי אחד הדירוגים המיוצגים על ידי ההסתדרות", אך גם על "עובדים המועסקים אצל "מעסיק ציבורי" אחר שצירף את חתימתו עליו או הודיע בכתב לממונה הראשי על יחסי עבודה על רצונו להיות צד להסכם הקיבוצי". לעניין זה "מעסיק ציבורי" הוגדר כ"גוף מתוקצב" או כ"גוף נתמך" או "תאגיד בריאות" כהגדרתם בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 או כ"מוסד חינוך" לפי חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 שהממשלה משתתפת בתקציבו במישרין או בעקיפין. בהסכם "עידוד הצמיחה" הוסכם על הפחתת שכר למשך תקופה של שנתיים - בין 1.7.03 ל-30.6.05. בסעיף 76 לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003 (להלן: "חוק ההבראה") הוחלה הפחתת השכר שנקבעה בהסכם עידוד הצמיחה על מי שהוגדר בסעיף 75 לחוק כ"עובד", דהיינו, מי שמועסק על ידי "מעביד" כהגדרתו בסעיף 75. "מעביד" הוגדר בסעיף 75 לחוק ההבראה כך: "מעביד - כל אחד מאלה: (1) המדינה; (2) גוף מתוקצב כהגדרתו בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (בפרק זה - חוק יסודות התקציב); (3) תאגיד בריאות כהגדרתו בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב; (4) גוף נתמך כהגדרתו בסעיף 32 לחוק יסודות התקציב; (5) מוסד חינוך שהממשלה משתתפת בתקציבו, במישרין או בעקיפין, וששר האוצר קבע לגביו בהודעה ברשומות כי הוא מעביד לענין פרק זה; (6) גוף אחר שהממשלה משתתפת בתקציבו, במישרין או בעקיפין, וששר האוצר קבע לגביו בהודעה ברשומות כי הוא מעביד לענין פרק זה". הנתבעת אינה צד להסכם הקיבוצי בעניין "עידוד הצמיחה". הנתבעת לא טענה וממילא גם לא הוכיחה כי הפחתת שכרו של התובע, אותה כינתה "עידוד צמיחה", נעשתה מכוח "הסכם עידוד הצמיחה" או כי היא "מעביד" לצורף סעיף 76 לחוק ההבראה. עם זאת, מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי הפחתת שכרו של התובע בגין "עידוד הצמיחה" נעשתה בהתאם להסכם הקיבוצי בנתבעת. ההסכם הקיבוצי קובע בסעיף 2 כי "הצדדים מסכימים כי תנאי העבודה של העובדים החלים על כלל בתי החולים הממשלתיים, למעט תנאי עבודה להם זכאים עובדי בתי חולים ממשלתיים מכח היותם עובדי מדינה כגון הנחות בהתקנות טלפון, הנחות בשימוש בטלפון, הטבות מבנק יהב וכד', יחייבו גם בבית החולים, אלא אם כן הוסדרו במפורש בהסכם זה". הנה כי כן, הפחתת השכר של התובע נעשתה על פי הוראת ההצמדה שבסעיף 2 להסכם הקיבוצי בנתבעת. בהתאם לכך, אין מדובר כלל ב"ניכוי" אלא, כאמור, בהפחתת שכר הנובעת מהוראת ההצמדה שבהסכם הקיבוצי של הנתבעת. לאור האמור, אנו דוחים את התביעה להחזר סכומים שהופחתו משכר התובע בגין "עידוד הצמיחה". יתר הניכויים יתר ההפחתות משכר התובע הם אכן "ניכויים", שיש לבחון את תוקפם על פי הוראת סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר. סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר קובע: "לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה: (1) (2) (3) דמי חבר בארגון עובדים שהעובד חבר בו, שיש לנכותם מן השכר על פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה או שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו, והתשלומים הרגילים לועד העובדים במפעל. (3א) תוספת לדמי חבר, שמותר לנכות על פי פסקה (3) המיועדות למימון פעילות מפלגתית, זולת אם הודיע העובד למעבידו בכתב על התנגדותו לתשלום התוספת. (3ב) דמי טיפול מקצועי ארגוני לטובת הארגון היציג כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 שיש לנכות על פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה משכרו של עובד שאיננו חבר בשום ארגון עובדים , או שהעובד הסכים בכתב לניכוי כאמור.. (4) סכום שהוטל כקנס משמעת בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק. פרק 15 להסכם הקיבוצי בנתבעת, שכותרתו "ניכוי מסים", קובע: ההנהלה תנכה משכרם של העובדים את המס האחיד להסתדרות לפי הודעת לשכת המס, ותמסור אותו במרוכז ללשכת המס. ההנהלה תנכה מהעובדים הבלתי מאורגנים מס שירות מקצועי בשיעור 1% ותעבירו להסתדרות באמצעות לשכת המס". מהראיות שבפנינו עולה כי הניכוי בסך 42.52 ₪ אשר נוכה בחודש 4/04 הוא בגדר "דמי חבר בארגון עובדים שהעובד חבר בו" כאמור בסעיף 25(א)(3) לחוק הגנת השכר. התובע לא טען בפנינו בעדותו כי אינו חבר בהסתדרות, ועדות הנתבעת בעניין זה, שנתמכת בתלוש השכר, לא נסתרה (אין בסיס לטענת הנתבעת כי התובע "חייב" להיות חבר בהסתדרות שכן חופש ההתארגנות בהקשר של ארגוני עובדים כולל גם את החופש שלא להשתייך לארגון עובדים ). לאור הוראות פרק 15 להסכם הקיבוצי בנתבעת, דמי החבר של התובע הם "ניכוי שיש לנכותם מן השכר על פי הסכם קיבוצי". מסקנתנו היא, איפוא, כי ניכוי "דמי חבר" משכרו של התובע נעשה כדין. הוא הדין באשר ל"דמי ועד", שהם בגדר "התשלומים הרגילים לועד העובדים במפעל" כאמור בסיפא של סעיף 25(א)(3) לחוק הגנת השכר. נותר לדון בניכוי בגין "חוסר חתימה" שנוכה בחודש 6/04. על פי עדותה של גב' מאיר שהעידה לנתבעת, מדובר בניכוי שנעשה בשל אי החתמת כרטיס נוכחות בכניסה או ביציאה למזנון בית החולים. ניכוי כזה יכול שיבוא בגדר "סכום שהוטל כקנס משמעת בהתאם להסכם קיבוצי", כאמור בסעיף 25(א)(4) לחוק הגנת השכר. לשם כך עלינו לבדוק את הוראות ההסכם הקיבוצי בנתבעת. פרק 12 להסכם הקיבוצי בנתבעת עניינו "חובות העובד והמשמעת בעבודה" והוא כולל הוראות בנוגע לחתימה על כרטיס נוכחות (סעיף 5 לפרק 12). כמו כן, קיימת הוראה כללית בדבר חובתו של כל עובד למלא אחר הוראות ההנהלה, כפי שתיקבענה מעת לעת (סעיף 2 לפרק 12). פרק 13 להסכם הקיבוצי עניינו ב"אמצעי משמעת". סעיף 1 לפרק 13 מגדיר עבירות משמעת וסעיף 3 לפרק 13 מסמיך את הנהלת בית החולים, בכפוף לקבלת הסכמה מראש של ועד העובדים, להטיל אמצעי משמעת שנקבעו וביניהם "הטלת קנס כספי, חד פעמי, עד שיעור של שבוע עבודה אחד". אנו נכונים להניח, לטובת הנתבעת, כי אי החתמת כרטיס הנוכחות של התובע במזנון היא בגדר "עבירת משמעת". עוד אנו נכונים להניח לטובת הנתבעת כי ההפחתה בשכרו של התובע בגין "חוסר חתימה" היא בגדר "קנס כספי חד פעמי" כמשמעותו בפרק 13 להסכם הקיבוצי. עם זאת, על מנת להפעיל את סמכות הטלת הקנס, על הנהלת הנתבעת לקבל הסכמה מראש של ועד העובדים, והנתבעת לא הוכיחה כי הסכמה כזו התקבלה. אשר על כן אנו סבורים כי דין התביעה להחזר ניכוי בגין "חוסר חתימה" להתקבל. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. הפרשי פיצויי פיטורים בסך 4,208.53 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.04 ועד לתשלום בפועל. ב. סך סך 144 ₪ שנוכה בגין "נ. תקציבית", בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.04 ועד לתשלום בפועל. ג. סכום שנוכה ממשכורת חודש 6/04 בגין "חוסר חתימה", בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.04 ועד לתשלום בפועל. הצדדים נחלקו ביניהם לעניין הוצאות המשפט בתיק. התובע טען כי לא היתה הצדקה לתשלום פיצויי פיטורים לתובע בשיעור ששולם (על בסיס היקף משרתו ה"פורמלי") לאור פסק דין קודם של בית דין זה בסוגייה זו. הנתבעת טענה כי לא היה מקום להגשת תביעת התובע לדמי חגים. אכן צודקת הנתבעת כי תביעת התובע לדמי חגים היתה בלתי מבוססת והיא נדרשה להתגונן מפני תביעה זו בכתב הגנתה ונדרשה להביא ראיות בקשר אליה. עם זאת, מקובלת עלינו טענת התובע כי משלא הובאו לידיעתנו על ידי הנתבעת הליכי ערעור על פסק הדין בדמ 5178/08 בנושא חישוב פיצויי פיטורים לעובדים של הנתבעת המועסקים פורמלית בהיקף משרה חלקי, לא היה זה ראוי שלא להיעתר לתביעת התובע עם הגשתה, והפגם שבאי היעתרות לתביעה זו משהוגשה עולה לדעתנו בחומרתו על הגשת תביעה בלתי מבוססת לדמי חגים. אשר על כן החלטנו לפסוק לתובע שכ"ט עו"ד בסכום גבוה יחסית לסכום זכייתו, מתוך מגמה להעמיד את הנתבעת על כך שעליה לפעול על פי פסיקות בית הדין בהעדר פסק דין של ערכאה גבוהה יותר הקובע שפסק הדין של בית דין זה מוטעה. הנתבעת תשלם לתובע, בנוסף סכומים כמפורט בסעיף 36 לעיל, שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪. פסק דין זה נתון לערעור ברשות. בקשה לרשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 15 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. ניתן היום, י"ד אייר תשע"א, 18 מאי 2011, בהעדר הצדדים. "ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו". נציגת ציבור רמה חפץ נציגת ציבור יעל רייכמן דניאל גולדברג, שופט כרטיס נוכחותשעות עבודה ומנוחה