"האותיות הקטנות" בהסכם עם הבנק

לפני תביעה כספית שהגישו התובעים, לקוחות הנתבע, בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק"), בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מאי כיבוד חיובים שהוצגו בחשבונם. התביעה הוגשה לפיצוי ללא הוכחת נזק על-פי חוק איסוק לשון הרע תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). א. העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים . 1. התובעים ניהלו, החל מיום 21.10.94, בבנק חשבון משותף בבנק, שמספרו 062172, שבו ניהלו את כל ענייניהם הכספיים (להלן: "החשבון"). לטענת הבנק אין מדובר בחשבון עסקי, אלא בחשבון פרטי. 2. לטענת התובעים, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, מסגרת האשראי שהייתה בחשבון עמדה על סך של 24,500 ₪ לתקופה שהחל מיום 1.1.06 ועד 31.7.08. הבנק מכחיש זאת, וטוען כי לתובעים הועמדה מסגרת אשראי בסך של 20,000 ₪, שהייתה בתוקף מיום 18.5.04, וביום 1.1.06 הועמדה להם מסגרת אשראי נוספת מסוג "מסגרת שנייה חד צדדית" בסך 4,500 ₪ שהתווספה למסגרת האשראי של 20,000 ₪, אלא שמסגרת האשראי הנוספת, בסך של 4,500 ₪, בוטלה ביום 16.2.06, כך שמסגרת האשראי בחשבון חזרה להיות בסך של 20,000 ₪. לטענת הבנק, התובעים היו צריכים לדעת על גובה מסגרת האשראי ועל היתרות בחשבון שכן הם קיבלו עדכון שוטף ביחס לחשבון. הבנק מוסיף כי בתקופה הרלוונטית הועמדו לתובעים מסגרות אשראי נוספות חד צדדיות בהתאם לצרכיהם ולאישור הבנק. 3. התובעים טוענים, כי על-פי דרישת הבנק, העמיד התובע בידי הבנק בטחונות כספיים נזילים בשווי העולה פי כמה על מסגרת האשראי שבחשבון. מנגד טוען הבנק כי לתובעים היה, אמנם, פיקדון על סך 36,000 ₪ בסניף בו נוהל החשבון, אך זה נפרע על ידם עוד ביום 13.1.06 ושימש לסילוק יתרת החובה בחשבונם, שעמדה על סך 33,165 ₪. 4. לטענת התובעים, למרות מסגרת האשראי, ולמרות הביטחונות, סרב הבנק, שלא כדין, לכבד שיקים והוראות קבע של התובעים או מי מהם, מספר רב של פעמים. הבנק מכחיש כי הדבר היה שלא כדין. הבנק מוסיף וטוען כי בהתאם לרפורמה בניהול מסגרות אשראי בחשבונות עו"ש, שנכנסה לתוקף ביום 1.1.06, לא ניתן היה לאפשר חריגות ממסגרת האשראי. 5. התובעים טוענים כי הבנק לא טרח להתריע בפניהם מראש, ולא הודיע להם ב"זמן אמת" כי הוא עומד שלא לכבד חיובים. בכל פעם שהתובעים פנו לבנק בדרישה לקבלת הסבר על אי כיבוד של חיוב, התנצלו פקידי הבנק וטענו כי הדבר נעשה בטעות. חרף זאת, לטענת התובעים, התופעה חזרה על עצמה. מנגד, טוען הבנק, כי לא נמצאו כל פניות של התובעים בכל עניין שהוא, לרבות בעניין נשוא התביעה. 6. לטענת התובעים, החזרת השיקים ואי כיבוד ההתחייבויות על ידי הבנק כלפי צדדים שלישיים שהתובעים היו קשורים עמם משך שנים ארוכות, לוותה בציון הערה בכתב "אין כיסוי מספיק" (אכ"מ), הערה שאינה נכונה מאחר ובפועל היה כיסוי לחיובים בחשבון, והיא הערה פוגעת ומעליבה במיוחד בהתחשב בהיקף החיובים שלא כובדו. 7. לטענת התובעים, במעשיו ובמחדליו האמורים, גרם הבנק פגיעה בשמם הטוב העולה כדי פרסום לשון הרע. כמו כן, טוענים התובעים כי נגרמו להם טרחה ועוגמת נפש כאשר נאלצו להתמודד עם הגופים שכלפיהם הוצא החיוב. לטענת הבנק, אם וככל שציון ההערה "א.כ.מ." גרמה לפגיעה בשמם הטוב של התובעים, וגרמה להם בושה ועוגמת נפש, אזי הדבר הוא פועל יוצא של מעשי התובעים עצמם, בכך שביקשו לחייב את החשבון בסכומים שהביאו לחריגה ממסגרת האשראי. עוד טוען הבנק כי אם ציון ההערה הביאה לפרסום לשון הרע, אזי עומדות לו הגנות שונות ובכללם "אמת בפרסום", "פרסום מותר" והגנת "תום הלב". 8. בנוסף לנזקים שלעיל, טוענים התובעים כי הבנק גרם לביטולן של פוליסות ביטוח בריאות ופנסיה שהיו להם כתוצאה מכך שהוראות הקבע לא כובדו כמה וכמה פעמים, ולבסוף ביטלו חברות הביטוח את הפוליסות. לטענתם, מדובר בפוליסות ביטוח ותיקות, וחברות הביטוח מסרבות לחדשן או מתנות את חידושן בהענקת תנאים נחותים ובעלויות גבוהות יותר, כך שפרמיות ששילמו התובעים משך שנים לחברות הביטוח, ירדו לטמיון. הבנק מכחיש כי ביטול פוליסות הביטוח נגרם בגללו. כן טוען הבנק כי מדפי החשבון עולה כי בתקופה שלאחר החזרת החיובים הנטענים בתביעה, המשיכו התובעים לשלם סכומים חודשיים לחברות הביטוח, דבר הסותר את טענתם בהקשר זה. עוד בעניין זה, טוענים התובעים כי הם דרשו מהבנק שימציא מכתב המופנה לחברות הביטוח בו יציין כי החזרת הוראות הקבע לגבי חיובי הפרמיות הייתה בשוגג, אך הבנק סרב. הבנק מכחיש כי נעשתה אליו פנייה כאמור מאת התובעים, והראייה, שאין כל תרשומת בדבר דרישה או טענה כזו. 9. הבנק טוען כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, ובשל חלוף הזמן מאי כיבוד החיובים נשוא התביעה, מושתקים התובעים מהעלאת טענות בגין כך. ב. דיון והכרעה . 1. עיקר טענות התובעים הן הוצאת לשון הרע על ידי הבנק בכך שלא כיבד חיובים שהוצגו לפירעון בחשבון בציון הערה "אין כיסוי מספיק" למרות שהיה בחשבון כיסוי מספיק, בגבולות מסגרת האשראי, ובכך הציג את התובעים, בפני צדדים שלישיים, כמי שאינם יכולים לעמוד בחיוביהם. 2. לפיכך, יש לבחון אם במעשי הבנק יש משום פרסום לשון הרע כנגד התובעים, ובגדר כך, האם החיובים שהוצגו לחשבון הוחזרו שלא כדין ובניגוד לגובה מסגרת האשראי שהייתה בחשבון. ב.1. אי כיבוד החיובים . 1. אין חולק כי מסגרת האשראי בחשבון התובעים בינואר 2006 עמדה על סך של 24,500 ₪ כתוצאה מכך שהבנק הוסיף, על דעת עצמו, למסגרת האשראי הקיימת, בסך 20,000 ₪, מסגרת אשראי נוספת של 4,500 ₪. בפברואר 2006, ביטל הבנק את מסגרת האשראי הנוספת, ומסגרת האשראי שבה ועמדה על סך 20,000 ₪ (נספח ב' לתיק המוצגים של התובעים). 2. השאלה היא אם התובעים ידעו, או היו צריכים לדעת, שמסגרת האשראי שלהם, החל מפברואר 2006, עמדה על סך 20,000 ₪. 3. טענתו העיקרית של הבנק היא שאי כיבוד החיובים שלעיל הייתה כדין על-פי הוראות בנק ישראל בדבר האיסור לחרוג ממסגרת אשראי. לטענת הבנק, אילו היה מכבד את החיובים, חשבון התובעים היה עומד ביתרת חובה גבוהה ממסגרת האשראי בסך 20,000 ₪. התובעים מכחישים זאת וטוענים כי מסגרת האשראי בחשבון הוגדלה בינואר 2006 ל- 24,500 ₪ למשך תקופה שעד ליום 31.7.08, והקטנת מסגרת האשראי בפברואר 2006 ל- 20,000 ₪ נעשתה על ידי הבנק באופן חד צדדי, ללא ידיעת התובעים ומבלי שהבנק עדכן אותם בדבר. 4. אינני מקבלת את גרסת התובעים כמפורט להלן. 5. התובע העיד כי מי שניהל את החשבון ובדק את דפי החשבון, היה הוא בעצמו (עמ' 11, שורות 9-10 לפרוטוקול). התובע הודה כי לבקשתו, קיבל את דפי החשבון לביתו וכי נהג לבדוק אותם (עמ' 5, שורות 5-13 לפרוטוקול). התובע הודה כי בתחילת ינואר 2006 עדכנו אותו נציגי הבנק אותו לגבי ההוראות החדשות בדבר מסגרת האשראי המוקצית לחשבון, לרבות האיסור לחרוג מהמסגרת (עמ' 3, שורות 2-4 לפרוטוקול). 6. בעמוד הראשון של דפי החשבון לחודש פברואר 2006 רשומה הערה לפיה החל מיום 1.1.06 לא תתאפשר חריגה בחשבון (נספח ב' לתיק המוצגים של התובעים) (עמ' 5, שורות 17-19 לפרוטוקול). 7. בכל אחד מדפי החשבון החודשיים החל מפברואר 2006 נרשם "שחור על גבי לבן" כי מסגרת האשראי היא 20,000 ₪, ואין זכר למסגרת אשראי של 24,500 ₪. טענת התובע כי הוא לא קורא את "האותיות הקטנות", אין בה כדי לסייע לו. ציון גובה מסגרת האשראי על דפי החשבון אינו בגדר "אותיות קטנות", הן מבחינת גודל האותיות והן חשיבותו, הידועה לכל מי שמנהל חשבון בנק, וההשלכות שיש לכך בניהול חשבון העו"ש. 8. אם אכן סבר התובע כי מסגרת האשראי גבוהה יותר, נשאלת השאלה מדוע לא פנה במשך כל שנת 2006 על מנת לברר מדוע הוקטנה מסגרת האשראי מ- 24,500 ₪ ל- 20,000 ₪. תשובתו של התובע היא כי הוא לא שם לב ל"אותיות הקטנות" וכי היה סמוך ובטוח כי הבנק לא יפר התחייבותו להעמיד מסגרת אשראי של 24,500 ₪ לתקופה שנקבעה בהודעה כאמור (עמ' 6, שורות 14-16 לפרוטוקול). הסתמכות התובע על ההודעה בדבר הגדלת מסגרת האשראי ל- 24,500 ₪ יכולה לעמוד לתובעים לתקופה קצרה, אך לא לתקופה של חודשים ארוכים, במיוחד לאור העובדה שהתובע נהג לקבל את דפי החשבון ולעבור עליהם. המסקנה היא שהתובעים התעלמו מהעובדה כי כבר בפברואר 2006 בוטלה התוספת למסגרת האשראי. 9. באשר למסגרת האשראי של 20,000 ₪ החל מחודש פברואר 2006, העיד התובע כי הוא לא הבחין שצוין בדפי החשבון לחודש זה כי מסגרת האשראי עומדת על 20,000 ₪. התובע העיד כי היה סמוך ובטוח כי מסגרת האשראי בסך של 24,500 ₪ תעמוד לרשותו עד לחודש יולי 2008 (כפי שכתוב בעמוד הראשון של נספח א' לתיק המוצגים מטעם התובעים). לטענת התובע, אף אילו היה שם לב למסגרת האשראי, מדובר בשינוי מסגרת האשראי באופן חד צדדי על ידי הבנק, מבלי שהלקוח הסכים לכך, ולכן, מבחינתו, מסגרת האשראי של 24,500 הייתה בתוקף גם לאחר ינואר 2006 (עמ' 5, שורות 23-29 לפרוטוקול). 10. מההודעה בדבר הקצאת מסגרת אשראי בחשבון (נספח א' לתיק המוצגים של התובעים) עולה כי לחשבון התובעים הוקצתה מסגרת אשראי נוספת מסוג "מסגרת שנייה חד צדדית" בסך של 4,500 ₪, החל מיום 1.1.06 ועד ליום 31.7.08 (עמוד הראשון של נספח א' לתיק המוצגים מטעם התובעים). על-פי עדותו של מר עמרם זוהר מטעם הבנק, מדובר בתוספת חד צדדית, שניתנה על ידי הבנק ללא חתימה של הלקוח, ולכן מדובר היה במסגרת זמנית, שנועדה לאפשר ללקוח להתגבר על הבעיה בתזרים המזומנים. לאחר שהתובעים הפקידו לחשבון את סכום הפיקדון בסך 36,000 ₪, היה החשבון ביתרת זכות, ולא היה עוד צורך במסגרת האשראי הנוספת של 4,500 ₪ (סעיפים 6, 10 ו- 11 למוצג נ/3). לכן חזרה מסגרת האשראי להיות זו עליה הסכימו הצדדים. 11. ציון התקופה בה תהיה תקפה מסגרת האשראי המוגדלת נעשתה באופן חד צדדי שכן מדובר בימים הראשונים של כניסתן לתוקף של ההוראות בדבר איסור חריגה ממסגרת האשראי, ומסגרת האשראי הזמנית ניתנה עד שניתן יהיה להגיע להסדר עם הלקוח ביחס לגובה מסגרת האשראי בחשבונו (עמ' 18, שורה 22 ועד עמ' 19, שורה 3 לפרוטוקול). 12. לפחות בשתי הזדמנויות נוספות עשו התובעים שימוש במנגנון של בקשה להקצאת אשראי נוספת לחשבון: ביום 23.7.06 הוקצתה לתובעים מסגרת נוספת של 5,000 ₪ לאחר שיתרת החובה בחשבון חרגה מהמסגרת של 20,000 ₪ שבוטלה ביום 31.7.06 עם הקטנת יתרת החובה מתחת ל- 20,000 ₪, וביום 6.6.07 הוקצתה לחשבון התובעים מסגרת נוספת של 3,000 ₪ אשר בוטלה ביום 13.6.07 עם הקטנת יתרת החובה מתחת ל- 20,000 ₪ (דפי חשבון שצורפו לתיק המוצגים שצורף לתצהירי הבנק). 13. אני מקבלת את טענת הבנק לפיה העובדה שהתובעים נדרשו לפתרון זה של מסגרות אשראי נוספות זמניות, מצביעה על כך שהם ידעו שמסגרת האשראי בחשבונם עומדת על 20,000 ₪, וסותרת את טענת התובעים כאילו הסתמכו על כך שמסגרת האשראי השנייה על סך 4,500 ₪, שהוקצתה להם בינואר 2006, עומדת בתוקף עד ליום 31.7.08. 14. מכאן, שהמסקנה המתבקשת היא כי התובעים ידעו עובר ליולי 2006 כי מסגרת האשראי הנוספת, בסך 4,500 ₪, איננה עומדת עוד לרשותם. 15. מר זוהר עמרם העיד כי, בנוסף, קיבלו התובעים הודעה בדבר ביטול מסגרת האשראי הנוספת אלא שהתובעים לא הציגו אותה כחלק מחומר הראיות בתיק (עמ' 19, שורות 6-9 לפרוטוקול). לטענתו, עם ביצוע ההזרמה נשלחת הודעה ללקוח, ומאחר וההודעה נשלחת אוטומטית על ידי מחשב הבנק ולא על ידי פקיד, הרי שאין ספק כי הודעה כאמור נשלחה (עמ' 19, שורות 10-12 לפרוטוקול). כן העיד כי ההודעות שהן מסמכים שאינם חתומים על ידי הלקוח נשמרים על ידי המערכת בבנק וניתנים לאחזור במשך שנתיים כשההנחה היא שבתקופה זו, ככל שיש ללקוח טרוניה הוא יפנה לבנק. חיזוק לטענת הבנק בדבר משלוח ההודעה ניתן למצוא בכך שבדפי החשבון המצורפים לתצהירו של מר זוהר עמרם נרשם בשורת התנועה בחשבון ביום 16.2.06 "ביטול מסגרת שנייה" על סך 4,500 ₪. בדפי החשבון של התובעים לא מופיע הדבר תחת הפעולות שבוצעו ביום 16.2.06. הסברו של מר זוהר עמרם לכך הוא כי דפי החשבון הפנימיים, כמו זה שצורף לתצהירו, מפורטים יותר מדפי החשבון הנשלחים ללקוח ומכילים מידע נוסף (עמ' 21, שורות 1-4 לפרוטוקול). אני מקבלת עדות זו של מר עמרם זוהר. 16. התובע הודה כי גם לשיטתו, הוא התלונן על אי כיבוד החיובים רק בפני מנהלת סניף הבנק. הוא לא פנה לבנק ישראל או למפקח על הבנקים למרות שתופעת אי כיבוד החיובים חזרה על עצמה כמה וכמה פעמים (עמ' 9, שורות 7-8 ושורות 20-21 לפרוטוקול), ועל אף שהובטח לו כי הבעיה לא תחזור על עצמה. התובע העיד כי בכל פעם שפנה למנהלת סניף הבנק על מנת לברר מדוע לא כובדו החיובים, אמרה לו מנהלת הסניף הדבר אירע עקב טעות שמקורה בחילופי פקידים (עמ' 6, שורות 22-24 לפרוטוקול). 17. התנהלות התובעים מצביעה על כך שהם ניסו לעמוד במסגרת אשראי של 20,000 ₪, ומכאן שהיו מודעים לכך שזו מסגרת האשראי העומדת לזכותם. ניתן להיווכח כי לאחר שחשבון התובעים הגיע לחריגה של כ- 20,000 ₪, הם הפקידו כסף על מנת להוריד את החריגה לסכום שהוא פחות מגובה מסגרת האשראי של 20,000 ₪. אם נכונה טענת התובעים כי הם לא היו מודעים למסגרת האשראי של 20,000 ₪ החל מחודש פברואר, אזי מדוע הזרימו סכומי כסף לחשבון כאשר יתרת החובה נטתה לעבור את גובה מסגרת האשראי הזו. איני רואה בכך הפקדות מקריות כפי שהציג זאת התובע בעדותו (עמ' 12, שורות 25-27 לפרוטוקול). 18. אינני מקבלת את טענת התובעים, לפיה החזרת החיובים לא הייתה כדין בשל כך שהיו להם ביטחונות בהיקפים גדולים. משנכנסו לתוקף ההוראות בדבר איסור על חריגה ממסגרת האשראי, לא יכול היה הבנק לאפשר חריגה ממסגרת האשראי (עמ' 24, שורות 6-7 לפרוטוקול). לו רצו בכך התובעים, יכלו לבקש הגדלה של מסגרת האשראי לחשבון על בסיס אותם "ביטחונות". בנוסף, התובעים לא הגישו מסמך כלשהו המעיד על כך שכספים אחרים כלשהם שלהם שימשו כביטחונות לחשבון העו"ש שלהם. 19. התובעים טוענים כי עצם העובדה שקיבלו החזר עמלות בהם זוכה חשבונם מעיד על כך שגביית העמלות בגין החזרת החיובים הייתה שלא כדין, ומכאן שהחזרת החיובים הייתה שלא כדין. על פי עדותה של נורית רז, מנהלת סניף הבנק, החזר העמלות לתובעים לא נעשה בשל טעות בהחזר חיובים אלא לפנים משורת הדין, כדי לתת להם הרגשה ובה ועל מנת "לשמר לקוחות" (עמ' 24, שורות 9-15 לפרוטוקול). אני מעדיפה את גרסתה של הגב' רז על זו של התובעים משתי סיבות: האחת, מדפי החשבון שהגישו התובעים, עולה כי לא ניתן להצביע על קשר שיש להחזר העמלות לגביית העמלה בגין החזרי החיובים, דווקא. השנייה, העובדה שלא הוחזרו כל העמלות שניגבו אלא רק חלק מהם. 20. לשם הוכחת טענותיהם נאחזים התובעים בכך שהבנק לא זימן לעדות את פקידי הבנק הספציפיים שטיפלו בחשבון התובעים. על-פי עדותה של גב' רז, הואיל ומדובר בחשבון פרטי, להבדיל מחשבון עסקי, אזי לא מדובר בפקיד אחד שטיפל בחשבון. אילו נקבו התובעים בשמם של פקידים ספציפיים שטיפלו בחשבון או שוחחו איתם בקשר להחזרי החיובים ולמסגרת האשראי, יכול היה הבנק לזמנם לעדות. משלא עשו כן, ומשמדובר בחשבון פרטי בו מטפלים פקידים, אזי אין מקום שלא להסתפק בעדותם של מנהלת סניף הבנק או גורם בכיר ביחידת הגביה של הבנק. 21. מכל האמור לעיל עולה כי לא רק שהיה על התובעים לדעת כי מסגרת האשראי העומדת לרשותם החל מפברואר 2006 היא בסך 20,000 ₪, אלא שהם ידעו על כך בפועל, ולכן החזרת החיובים הייתה כדין. ב.2. לשון הרע . 1. משהגעתי למסקנה כי החזרת החיובים נעשתה על ידי הבנק כדין, הרי שממילא, ולו בשל כך, מדובר בפרסום מותר ובנוסף בפרסום החוסה תחת ההגנות על פי החוק. 2. על פי סעיף 14 לחוק, מקום שהפרסום היה אמת והיה בו עניין ציבורי, אזי הוא חוסה תחת ההגנה של אמת הפרסום. ראה: א' שנהר דיני לשון הרע (נבו, תשנ"ז) 215. 3. באשר לרכיב ה"אמת" הנדרש - לאור האמור לעיל, החיובים שהוצגו לפירעון לחשבון חזרו משום שלא היה בחשבון כיסוי מספיק ומכאן שהפרסום הוא פרסום אמת. 4. באשר לרכיב של "עניין ציבורי" - הפסיקה פירשה את המונח כעניין שידיעתו ברבים רלוונטית להשגת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו. ראה: ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607, 621. 5. הפרסום בעניינינו עונה גם על דרישת רכיב זה. ציון סיבת סירוב נועדה לשמירה הן על הלקוחות, מפני אי יכולת עמידה בהתחייבויות, הן על האינטרסים של הבנק, שיוכל להיפרע מהלקוחות, והן על צדדים שלישיים, מפני אופן המשך קיומם של עסקים עם לקוחות הבנק שאין בחשבונם כיסוי מספיק. 6. על פי סעיף 15(2) לחוק, מקום שהנתבע עשה את הפרסום בתום לב כאשר היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום, הטילו עליו, בין השאר, חובה חוקית, לעשות את הפרסום, עומדת לו הגנת תום הלב. 7. הבנק לא עשה את הפרסום לשם פגיעה בתובעים אלא כדי לעמוד בהוראות הדין שהוא מחויב אליהן כמוסד בנקאי. 8. המסקנה המתבקשת ביחס לעילת התביעה היא אין בהחזרת החיובים תוך ציון סיבת ההחזרה, כאין כיסוי מספיק, משום לשון הרע כנגד התובעים ואם מהווה לשון הרע אזי עומדות לבנק הגנות טובות. 9. לשם שלמות התמונה אציין כי עוד בראשית ינואר 2006 החזיר הבנק שלושה חיובים שאינם נשוא התביעה, כאשר מסגרת האשראי באותה עת הייתה מסגרת האשראי המוגדלת בסך 24,500 ₪. ככל שנגרמה לתובעים פגיעה כלשהי כתוצאה מפרסומים לפיהם לא עמדו בחיוב, הרי שזו נוצרה עוד קודם לכן. 10. בנוסף, כאמור טענו התובעים כי בנוסף לנזק הכללי כתוצאה מפרסום לשון הרע נגרם להם נזק ספציפי, של ביטול פוליסות ביטוח עקב אי תשלום. בטענה זו אין ממש. מעיון בדפי החשבון עולה כי התובעים המשיכו לשלם את פרמיות הביטוח גם אי כיבוד החיובים נשוא התביעה, וממילא לא בוטלו הביטוחים בשל אירועים אלה. ג. פסיקתא . 1. לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה. 2. התובעים ישלמו לנתבע, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום. ניתן היום, כ"ב סיון תשע"ב, 12 יוני 2012, בהעדר הצדדים. חוזהבנק