להלן סקירה של תביעות נגד בית החולים שערי צדק: ##(1) תביעה נגד בית חולים שערי צדק בנושא הסכמה מדעת:## בת"א 500/05 התובע, הגיש תביעה נגד בית חולים שערי צדק, בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב טיפול רפואי רשלני. התובע נותח בבית החולים שערי צדק, מיד לאחר הניתוח התפתח באזור הניתוח שטף דם שהתמשך במשך זמן. שטף דם זה התפתח משום , שבעת הניתוח ולאחריו מנגנון הקרישה של דם התובע היה ללא שליטה ובקרה ולא יוצב תחילה ובטרם הניתוח כנדרש. מנגנון הקרישה, בניגוד לנדרש, לא היה מאוזן, כמתבקש במקרה זה שבו התובע נזקק לתרופות לדילול הדם ובמקביל היה מועמד לניתוח. בשל מצב זה התובע דימם ממושכות אל הפצע הניתוחי, לרקמות שהיו מעורבות בניתוח ולתוך שורשי העצבים. עקב כך התובע סבל מפגיעה עצבית בלתי הפיכה, שגרמה לשיתוק בתפקודי הסוגרים ובפלג גופו התחתון. התובע טען כי לא קיבל את מלוא המידע אודות הסיכונים המיוחדים, שבפניהם ניצב לקראת הניתוח הנדון על רקע עברו הרפואי. מידע חיוני זה לא נמסר לתובע על ידי הרופאים המעורבים. בפועל התובע נפגע בשל מימוש הסיכונים האמורים. אילו התובע ידע מראש על קיומם של סיכונים אלה לא היה נותן הסכמתו לניתוח הנדון. עוד טען התובע כי הנתבעת ועובדיה ניתחו אותו ללא צורך רפואי אמיתי וללא קיומה של הורייה רפואית מתאימה ודרושה בנסיבות הענין. הללו עשו זאת על אף ולמרות הסיכון המיוחד שהיה כרוך בדבר מבחינת התובע והוריית הנגד לניתוח בנסיבות מעין אלה. בית המשפט קבע כי גרסת התובע לפיה לא הוא החליט על הניתוח אלא הרופאים לא התקבלה. בית המשפט ציין כי אין חולק כי ישנה חשיבות רבה לביצוע רישומים על ידי רופא בדבר מהלך הטיפול הניתן לחולה, לאור הצורך לבצע מעקב אחר מצבו הבריאותי של החולה ומהצורך בראיות אוטונטיות ובעלות משקל באשר להשתלשלות האירועים, אולם במקרה זה הטיפול בתובע היה תקין וראוי ולא ברור איזה יתרון יכול היה התובע להפיק אילו רישום היה בפניו וברי כי לא היה בו כדי לסייע בהכרעה בסוגיה שבמחלוקת. ##(2) תביעה נגד בית חולים שערי צדק בנושא רשלנות רפואית בניתוח:## בת"א 5007/03 הוגשה תביעה שעילתה היא רשלנות רפואית שנגרמה, לפי הטענה, בעת טיפול במרכז הרפואי שערי צדק ירושלים. התובע ביקש פיצויים בשל הנזק שנגרם לו באותו טיפול רפואי. התובע עבר ניתוח של קיבוע השבר בעזרת לוחית מתכת וברגים בתוספת שתל עצם שנלקח מהאגן. לאחר הניתוח, התלונן התובע על נימול וירידה בתחושה לאורך יד ימין, והוא הופנה לבדיקות נוירופיזיולוגיות. הבדיקות העלו, כי התובע סובל מנכות. התובע טען כי הטיפול שניתן לו היה רשלני וגרם לו לנכות אורטופדית ונוירולוגית. בית המשפט ציין כי השבר שנגרם לתובע טופל תחילה בצורה המקובלת. לאחר שאובחן שבר באמצע קנה עצם הזרוע, הוא קובע בגבס ובמתלה כשלושה שבועות. גם הביקורת שביצע הנתבע היתה ראויה, והתובע התייצב שלוש פעמים בבית החולים לצורך זה. דא עקא, ובלא קשר לטיפול, השבר לא התאחה. במצב זה, ההחלטה על ביצוע הניתוח היתה נכונה ומקובלת גם היא. בית המשפט פסק כי ביצוע הטיפול לא עמד באמות המידה המקובלות, וכתוצאה מכך נאלץ התובע לעבור ניתוח נוסף בבית חולים אחר. באותו בית החולים הוסר המקבע השלדי החיצוני והיד הושמה בסד גבס. לאחר מכן עבר התובע ניתוח ונותרה לו נכות אורטופדית בשיעור של 24 אחוזים והנתבעת חויבה לשלם לו פיצויים בסך 695,000 ₪. ##(3) תביעה נגד בית חולים שערי צדק בנושא רשלנות רפואית בלידה:## בעא 8123/10 הוגשה תביעה נגד בית החולים שערי צדק בעילה של רשלנות רפואית שכתוצאה ממנה, על פי הנטען, נולדה התינוקת כשהיא סובלת מאפילפסיה ומשיתוק מוחין. נטען כי טוענים כי המדיניות הנכונה מבחינה רפואית היא שימור העובר ברחם זמן ארוך ככל הניתן, זיהום מזרז את תהליך הלידה, הזיהום היה קיים אצל האם כבר כשהתקבלה בשערי צדק וכי טיפול אנטיביוטי מיידי היה מפסיק את תהליך הזיהום ומעכב את הלידה וכך מונע את הנזק שנגרם לתינוקת. משכך יש לקבוע כי שערי צדק התרשל בכך שלא נתן לאם טיפול אנטיביוטי מייד עם אשפוזה. בית המשפט ציין כי אין די בבחירתו של הרופא לטפל בהתאם לפרקטיקה קיימת כדי להסיר ממנו כל אחריות לנזק שעשוי להיגרם מבחירה זו ועצם העובדה, שנבחרה אחת משתי האופציות האפשריות. אין בה לבדה לשכנע, כי ניתן טיפול ברמת המיומנות הנדרשת. הבחירה צריכה הייתה להיות מבוססת על שיקול דעת אמיתי ובהתאם לנורמות המקובלות בתהליך קבלת החלטות בתחום זה. ##(4) תביעת רשלנות רפואית בלידה נגד שערי צדק:## בת"א 2605/00 הוגשה תביעה נגד בית החולים "שערי צדק" בטענת רשלנות רפואית בלידה. נטען כי בשלב האחרון של הלידה, לאחר שראשו של התינוק כבר יצא לאוויר העולם, נתקעו כתפיו, והמיילדת שהיתה בחדר לידה קראה למיילדת נוספת, ושתיהן יחד הפעילו כוח רב כדי לחלץ את היילוד. בעקבות המשיכות והלחץ שהופעל בזמן הלידה, נגרם לתובע שיתוק בידו הימנית. כמו כן, נרשם בגיליון כי היילוד נולד עם בצקת קשה בפנים, וכי הפנים והראש היו מכוסים בהמטומות. בכתב התביעה נטען כי בזמן הלידה לא נכח רופא בחדר הלידה. בית המשפט דחה את התביעה. ##(5) תביעה נגד בית חולים שערי צדק בנושא הפלה:## בת"א 8281-04 התובעת הגישה תביעה בעקבות טיפול רפואי אשר קיבלה בבית החולים שערי צדק. לטענתה הטיפול היה רשלני וגרם לה נזקים קשים. בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בסך 300,000 ₪ בגין כאב וסבל. 300,000 ₪ עבור הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד. בגין עזרה בעתיד נפסק לתובעת פיצוי בסך 150,000 ₪. בגין הוצאות בעבר, לרבות הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות, נפסק לתובעת פיצוי גלובלי בסך 15,000 ₪. ##(6) תביעה נגד בית חולים שערי צדק צילום רנטגן:## בת"א 9489/04 הוגשה תביעה נגד בית חולים שערי צדק בגין נזקי גוף שעילתה רשלנות רפואית בעניין רסיסי זכוכית, שחדרו לכתפו של התובע, מפגיעת זגוגית שהתנפצה על גופו והתרשלות הנתבע שטיפל בתובע, משלא ביצע צילום רנטגן, לאיתורם וגרם במחדלו, לטיפול רפואי נוסף, שנדרש התובע לקבל. בית המשפט פסק לתובע פיצויים בסך 86,500 ₪. ##(7) תביעה נגד בית חולים שערי צדק בנושא באבחון תסביב האשך:## בת"א 1440/06 הוגשה תביעה נגד בית חולים שערי צדק, לפיצוי התובעים בשל הנזקים שנגרמו בשל התרשלותו של בית החולים. עקב חשד לגידול באשך השמאלי התובע עבר ניתוח לכריתה רדיקלית של האשך. בניתוח נמצא כי האשך נמקי ולטענת התובע הנמק נגרם כתוצאה מתסביב של האשךולא אובחן בחדר המיון של בית החולים.בית המשפט דחה את התביעה. ##(8) תביעה נגד בית חולים שערי צדק בנושא פגיעה באוטונומיה:## בת"א 26322-09-17 הוגשה תביעה נגד בית חולים שערי צדק ירושלים, בטענה שהצוות הרפואי לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש ונוקט בנסיבות של התובע, בכך שאפשרו לתובע לעבור ניתוח להחלפת מפרק הברך, שבמבחן תועלת – סיכון, בנסיבות, היה צריך להימנע ממנו. לתובע נפסק סך של 150,000 ₪. ##(9) תביעת רשלנות רפואית נגד שערי צדק בניתוח כריתת רחם:## בת"א 5287-08-07 הוגשה תביעה נגד בית חולים שערי צדק בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות ניתוח לכריתת רחם שעברה בבית החולים. התובעת טענה כי החלטת רופאי שערי צדק לנתח את התובעת ולכרות את רחמה הייתה החלטה בלתי מקצועית ושגויה. בשלב שבו נתגלתה מחלתה של התובעת היה אפשר לטפל בה בהקרנות ולא לכרות את הרחם. רופאי שערי צדק לא שקלו כל אפשרות או חלופה רפואית אחרת לכריתת הרחם ולא ביצעו ניסיון לטיפול חלופי לפני הניתוח, למרות שהייתה קיימת חלופה פחות דרסטית והיא טיפול בהקרנות או כריתה של הגידול עצמו, טרם ניתוח כריתת הרחם. נוכח העובדות שהתגלו בעת הניתוח, היה על רופאי התובעת לכרות רק את הגידול ולא את כל הרחם. בפרט לאור העובדה שבטיפול קרינתי סיכויי הישארותה בחיים של התובעת גדולים יותר. נטען כי הנתבע היה מחוייב לבחון ולהפעיל פתרונות אלטרנטיביים ולהציעם לתובעת, לפני יצירת מצב בלתי הפיך. רופאי שערי צדק לא הפעילו שיקול דעת להקטין את הגידול בהקרנות ולתת לתובעת טיפול חלופי לכריתת הרחם תוך השארת כריתת הרחם רק כאפשרות אחרונה. רופאי הנתבע מיהרו לבצע את ניתוח כריתת הרחם ומשך הזמן בו נקטו בטיפולם היה קצר ובלתי סביר. כמו כן נטען כי רופאי הנתבע לא ביצעו בדיקות רלוונטיות בזמן אמת, לפני ניתוח כריתת הרחם ולא הסבירו לתובעת את המשמעות של ניתוח לכריתת רחם ולא ניתנו לה הסברים ואפשרות או ברירה של טיפול דרסטי פחות, כמו הקרנות. הנתבע לא קיים תיעוד עובדות מהותיות בתרשומת הרפואית שערך ולא ערך אנמנזה לפני הניתוח. בתיק הרפואי אצל הנתבע לא קיים כל תיעוד בכתב שהוצגו לתובעת אפשרויות לטיפול חלופי, והעדר רישום החלופות בתיק הרפואי מוכיח כי החלופות לא נמסרו לתובעת. מדובר אף בנזק ראייתי קשה. בית החולים טען כי הנזקים הנטענים על ידי התובעת נובעים ממצב התובעת בטרם החלו הטיפולים אצל הנתבע. הנתבע העניק לתובעת טיפול רפואי סביר, מקובל ומיומן, ובמצב שבו הגיעה התובעת לטיפולו לא ניתן היה לטפל בתובעת אחרת ו/או להביאה למצב שונה מזה שבו היא נמצאת עתה. הטיפול בסרטן צוואר הרחם בשלב בו הייתה חולה התובעת הוא כריתת רחם או טיפול בהקרנות, והתובעת היא שבחרה בכריתת רחם. עוד טען בית החולים כי אין לתובעת עילת תביעה נגדו, שכן הוא פעל כשלוח של המדינה, עליה חלה חובת מתן הטיפול הרפואי לתובעת, בהיותה חיילת. סעיף 6 בחוק הנזיקים האזרחיים פוטר את המדינה מאחריות לנזקי התובעת. בהתאם לסעיף 7ב(א) בחוק הנזיקים האזרחיים, פטור גם הנתבע מאחריות זו, בהיותו "מי שבגללו הייתה המדינה אחראית בנזיקים אילולא הסעיפים האמורים". צה"ל הוא האחראי על הטיפול הרפואי בחייליו מכח הוראות סעיף 55(א)-(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, והתובעת הופנתה על ידי צה"ל לטיפולו של הנתבע. צה"ל אף נשא בעלות הטיפול. אילולא המדינה הייתה פטורה מאחריות נזיקית כלפי התובעת, הייתה התובעת זכאית, בעיקרון, לפיצויים ממנה גם בגין כל רשלנות מצד הנתבע, שפעל מטעמה, מכוחם של סעיפים 14 ו- 15(4) לפקודת הנזיקין. בית המשפט פסק כי גם אם המדינה פטורה על פי סעיף 6(א) מאחריות בנזיקין בגין חבלה, מחלה, או החמרת מחלה, הרי שאין המדינה פטורה מאחריות בגין "רשלנות שבמעשה", על פי החריג שבסעיף 3 לחוק הנ"ל. יוער, כי אלמלא חויבה המדינה לשאת בנטל כלפי התובעת על פי חוק הנכים, נראה כי התביעה נגד המדינה לא הייתה מסולקת על הסף. הפטור שניתן בסעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים הינו מאחריות המדינה בנזיקין על חבלה, מחלה, או החמרת מחלה, למעט, כאמור, עוולת הרשלנות שהוחרגה מסעיף זה, ובכלל זה ראשי הנזק של פגיעה באוטונומיה והעדר הסכמה מדעת. לבסוף בית המשפט קיבל את התביעה בעילה של פגיעה באוטונומיה וקבע כי הנתבע ישלם לתובעת את הסכום של 250,000 ₪. ## (10) להלן פסק דין בתביעה נגד בית חולים שערי צדק בנושא אי ביצוע צילום רנטגן:## פסק דין א. כללי: 1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שעילתה רשלנות רפואית ובטענה, להפרת חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעים, כלפי התובע, על דרך המחדל, בעניין רסיסי זכוכית, שחדרו לכתפו של התובע, מפגיעת זגוגית שהתנפצה על גופו והתרשלות הנתבע 2, שטיפל בתובע, מטעם הנתבעת 1, משלא ביצע צילום רנטגן, לאיתורם וגרם במחדלו, לטיפול רפואי נוסף, שנדרש התובע לקבל אצל הנתבעת 3, להוצאתם. ב. על העובדות הטענות וההליכים: 2. התובע יליד 31/8/79, רווק. הנתבעת 1 הינה מוסד רפואי מורשה (להלן: "בית החולים"), אשר מנהל בתחומו, בין היתר, חדר מיון ובמסגרתו, ניתן לפונים לבית החולים, שירות רפואי דחוף וטיפול ראשוני (להלן: "חדר המיון"). הנתבע 2 הינו רופא מוסמך (להלן: "הנתבע"), אשר במועדים הרלוונטים לתובענה, הועסק על ידי בית החולים ונתן לתובע טיפול רפואי. 3. על פי הנטען, נפגע התובע, ביום 19/4/97, מרסיסי זכוכית שחדרו לכתפו השמאלית, לאחר שדלת זכוכית התנפצה על גופו (להלן: "התאונה"). בעקבות התאונה, פנה התובע לחדר המיון, באותו היום, לקבלת טיפול רפואי. בחדר המיון נבדק התובע על ידי הנתבע, בדיקה שטחית והורה לגורם אחר, לבצע תפרים בכתפו של התובע, לאיחוי החתכים, שנגרמו בשל התאונה (להלן: "הטיפול הרפואי"). לטענת התובע והגם שנפגע מזכוכית אטומה, שהכילה יסודות מתכתיים, נמנע הנתבע מלבצע צילום של הכתף ולא ערך בדיקה, בדרך של מישוש המקום הפגוע, לאיתור גופים זרים. התובע שוחרר מחדר המיון, עם הוראות למנוחה ובתעודת השחרור צויין "חתך שטחי ללא דימום, ללא גוף זר בתוכו, ללא פגיעה ברקמות תת עוריות". לאחר 10 ימים חזר התובע לביקור במרפאת החוץ של בית החולים, לצורך הוצאת התפרים וגם במהלכם, לא בוצע צילום רטגן ולא נעשתה בדיקת מישוש של מקום הפגיעה. בחודש 8/97 התגייס התובע לצה"ל ובמהלך חודש 1/98 חש "בדקירות" במקום החתך, בכתף שמאל ומתנועה בלתי רצונית. התובע פנה למרפאה צבאית וטופל במשככי כאבים. התובע המשיך לסבול מחולשה בלתי רצונית ביד שמאל ולפיכך, הופנה לנתבעת 3, שם נבדק ביום 18/2/98 ונמצאה רגישות בהנעת זרוע שמאל. בצילום רנטגן שנעשה, נראו 3 גופים זרים בכתפו השמאלית. התובע הופנה לביצוע בדיקות נוספות וניתוח להוצאתם. ביום 30/3/98 אושפז התובע במחלקה האורטופדית של הנתבעת 3. בבדיקת מישוש נמושו 2 גופים זרים מתחת לעור ובצילום סי.טי. נצפו 3 גופים זרים. ביום 31/3/98 נותח התובע בכתפו, בהרדמה כללית (להלן: "הניתוח") והוצאו מכתפו 2 רסיסי זכוכית, בגודל 2.5 X 0.5 ו- 1.2 X 3.5. רסיס זכוכית קטן נוסף לא הוצא (להלן: "רסיסי הזכוכית"). התובע שוחרר לביתו עם הוראות למנוחה והנחיות להוצאת התפרים. ביום 8/4/98 נבדק התובע, במרפאה האורטופדית, של הנתבעת 3 ולאחר שנמצא זיהום מקומי בפצע הניתוח, טופל באנטיביוטיקה והמשיך טיפול ומעקב במרפאה, לרבות טיפולי פיזיוטרפיה. 4. לטענת התובע, הטיפול הרפואי שניתן לו על ידי הנתבע, גרם להחמרה במצבו, הצריך ניתוח בהרדמה מלאה, להוצאת רסיסי הזכוכית והסב לו נזקים. טענתו העיקרית של התובע, כלפי הנתבע, הינה בכך שלא נקט, באמצעים הסבירים, בנסיבות העניין, לאבחון אפשרות המצאותם של רסיסי הזכוכית, שחדרו לכתפו, משנמנע מלבצע, במהלך הטיפול הרפואי, צילום רנטגן או סי.טי., לגילוי גופים זרים, הגם שידע, או צריך היה לדעת כי התובע נפגע מזכוכית אטומה שהתנפצה על גופו ובכך, שלא מש את ידו השמאלית של התובע והסתפק בבדיקה חיצונית ושטחית בלבד. כתוצאה מהטיפול הרפואי, סבל התובע מחולשה ביד שמאל ומ- 4 צלקות מכוערות בכתפו השמאלית, עם ירידה בתחושה. לביסוס טענותיו, הגיש התובע חוות דעת רפואית של ד"ר נפתלי הדס (מומחה בכירורגיה כללית) ולפיה, בבדיקה שערך לתובע, מצא "...כוח גס כמעט תקין ביד שמאל (הבדל קטן מיד ימין הדומיננטית) ללא הגבלה בתנועה" (להלן: "חולשה ביד שמאל"). כמו כן, מצא "...4 צלקות קלואידיות מכוערות באזור הדלטואיד השמאלי וירידה בתחושה באזור זה" (להלן: "הצלקות"). ד"ר הדס הוסיף כי "...לא ברור לי מדוע לא צולם החתך. לו צולם היו רואים את רסיסי הזכוכית והיו מוציאים אותם... ובכך היה נמנע... ניתוח נוסף בהרדמה כללית, חולשת היד והתנועות הבלתי רצוניות. היו גם פחות צלקות מכוערות ביותר". בסיכום חוות דעתו, הדגיש "...כי אלמלא הטיפול הרשלני, לא היה צורך בהתערבות ניתוחית כה דרסטית כפי שנעשתה בסופו של דבר, וניתן היה למנוע את היווצרות הצלקות הגדולות והמכוערות והחולשה ביד שמאל". ד"ר הדס העריך את נכותו של התובע, בגין הצלקות, בשיעור של 10%, לצמיתות ושיעור נוסף של 10% בגין החולשה ביד שמאל. כמו כן, קבע המומחה, נכות זמנית, בשיעורים ולתקופות שפורטו שם. 5. בהגנתם, דחו הנתבעים את טענות התובע וטענו, כי לא נפל כל פגם בהתנהגות הנתבע, במהלך הטיפול הרפואי ולעניין הנכות הנטענת, צירפו חוות דעת רפואית של פרופ' האובן (מומחה לכירורגיה פלסטית ואסטטית), אשר סבר כי "...בהתייחס לצילום רטנגן לשם אבחנה הרי בדרך כלל לא ניתן לאבחן רסיסי זכוכית בצילום רנטגן, במיוחד כאשר לא היה חשד קליני להמצאותם". בהמשך, העריך כי "...למיטב ידיעתי, גופים זרים ברקמות השטחיות של העור לא גורמים לתפקוד מוטורי לקוי אשר עלול להגרם מסיבות אחרות שעליהן יש להתייחס לתחום האורטופדי שאיננו מתחום מומחיותי" והוסיף, כי "...ייתכן שמדובר בצירוף מקרים של חתך שטחי מחד ופגיעה מוטורית מאידך". יחד עם זאת, הסכים, כי "...כיום נותרו עדין הפרעות תפקודיות במפרק הגוף העליון, למרות הרסיסים שהוצאו" וחזר על עמדתו, לפיה "...ייתכן כי ההפרעה התפקודית איננה קשורה לרסיסים וייתכן כי היתה לו הפרעה תפקודית קודם לכן, או באותו מועד, שלא קשורה לרסיסים". לנוכח האמור, תוקן כתב התביעה, לבקשת התובע, על דרך צרוף הנתבעת 3 כנתבעת נוספת בתובענה. בכתב הגנתה, טענה הנתבעת 3, כי לא נפל כל דופי בטיפול שהעניקה לתובע וביקשה לדחות את התובענה, כנגדה. לביסוס טענותיה, הוגש תצהירו של פרופ' מילגרום (מומחה בתחום כירורגיה אורטופדית), אשר פירט את נסיבות הטיפול, שניתן לתובע, אצל הנתבעת 3, עובר לניתוח שעבר. כמו כן, הוגשו שתי חוות דעת: הראשונה (בתחום האורטופדי), של ד"ר אופנהיים ועל פיה, קבע המומחה, לנוכח נסיבות התאונה ופגיעת התובע מהתנפצות זכוכית אטומה בדלת ביתו, כי "...זכוכית שאיננה שקופה לחלוטין מכילה מרכיב מתכתי, כך שהרסיסים ניתנים לזיהוי ברנטגן ללא כל קושי. במקרה דנן היה מדובר בזכוכית אטומה שהכילה יסוד מתכתי בכמות שמאפשרת את זיהוי הרסיסים בקלות בצילום רנטגן רגיל". בהמשך, קבע כי הטיפול שניתן לתובע, אצל הנתבעת 3 היה תקין ולעניין החולשה ביד שמאל, העריך כי אלו "...הינן קרוב לוודאי תוצאה מכך שאחד הרסיסים לחץ על סעיף מוטורי של העצב האקסילרי המעצבב את החלק האחורי של שריר הדלטואיד. חולשה זו הופיעה לאחר שהרסיסים נדדו מפצע הכניסה לאזור יותר נמוך ולטרלי מול שריר הדלטואיד". ד"ר אופנהיים הדגיש כי בבדיקת התובע, נמצאה "...חולשה קלה רק באזור האחורי של שריר הדלטואיד. מצב זה אפשרי רק בפגיעה מוטורית חלקית של סעיף של העצב האקסילרי. הסבירות שהפגיעה נובעת ממחלה אחרת היא זניחה". בסיכום חוות דעתו, חזר על עמדתו, שלפיה "...אם היו מתגלים הרסיסים בסמוך לפציעה היתה נמנעת נדידתם ואפשר היה להוציאם טרם תפירת הפצע, מבלי להזקק לניתוח ולצלקות נוספות. חולשת היד כפי שהוסבר לעיל נובעת מלחץ וגירוי שנגרם כתוצאה מרסיס שחדר לאזור שריר הדלטואיד, מצב שהתפתח כשנה לאחר החבלה והיה נמנע אם היו מורחקים קודם לכן". בחוות הדעת השניה, של פרופ' אורנשטיין (מומחה לניתוחים פלסטיים), ניתן פירוט של הצלקות. פרופ' אורנשטיין הדגיש בסיכום חוות דעתו כי "...יש לציין שהצלקת הגדולה בכתף העליון הינה תוצאה של פציעתו הראשונה עת נפגע בדלת הזכוכית והיא וודאי אינה חלק מהנזק" ולעניין שיעור הנכות, קבע כי "...הצלקות שנותרו בכתפו מקנות אחוזי נכות של 5%... אך נוכח הצלקת החדשה הכוללת גם את צלקות הניתוח, אחוזי הנכות בגין צלקות הניתוח יורדת ל- %½ 2". 6. התובע והנתבע עשו תצהיר עדות ראשית ובגדרם, חזרו על גרסתם, כפי שהובאה בכתבי הטענות. במהלך הדיון, נמחקה התביעה כנגד הנתבעת 3 (החלטה מיום 5/10/06), מומחי הצדדים, למעט פרופ' אורנשטיין, נחקרו על חוות דעתם וכך גם התובע והנתבע ולאחריהם, הוגשו סיכומי הצדדים והתיק הובא בפניי למתן פסק דין, כדלקמן. ג. גדר המחלוקת - ההכרעה בתמצית: 7. מעיון בכתבי הטענות, חוות דעת המומחים וחקירתם, עולה כי ישנן 2 סוגיות עיקריות, הדורשות ליבון והכרעה. הראשונה, בשאלה, האם הפר הנתבע, בנסיבות העניין, את חובתו כלפי התובע, על דרך המחדל, בכך שלא אבחן את קיומם של רסיסי הזכוכית בכתפו והשניה, לעניין הקשר הסיבתי (העובדתי), בקשר לפגימה ביד שמאל ובשאלה, האם יש לייחס את החולשה ביד שמאל ל"נדידת" רסיסי הזכוכית. בעניין יסוד ההתרשלות, אין חולק כי הנתבע הסתפק בבדיקה חזותית של הכתף ומישוש מקום הפגיעה, בלבד ושלל, מראש, את האפשרות להוצאת רסיסי מתכת, ככל שנותרו בכתף התובע, לנוכח אופן הפגיעה ומיקומם האפשרי וממילא סבר, כי אין מקום לנקוט בפעולות נוספות, כדי לשלול את המצאותם בכתף ובכלל זה, לבצע צילום רנטגן או לנקוט באמצעי הדמיה אחרים. בנסיבות אלו ולאחר שבחנתי את הראיות הרלוונטיות, התרשמתי מעדויות העדים ובעיקר, חוות דעת המומחים וחקירתם, שוכנעתי כי הנתבע (ובית החולים, כמעסיקו), הפר את חובתו כלפי התובע, בכך שנמנע מלבצע צילום רנטגן לאיתור רסיסי הזכוכית, פעולה שהתחייבה, בנסיבות העניין, לנוכח נסיבות התאונה ולצורך בחינה מושכלת של האפשרות להוצאתם. בשל מחדלו, נדרש התובע לטיפול רפואי נוסף, מיותר, אצל הנתבעת 3 ונגרמו לו מקצת מהצלקות, שהיו נמנעות, אלמלא התרשלות הנתבע. כך לעניין יסוד ההתרשלות ובעניין יסוד הקשר הסיבתי (העובדתי), לא שוכנעתי בדבר קיומו, בהעדר תשתית ראייתית מספקת, לביסוסו. יחד עם זאת, מצאתי לנכון להטיל על הנתבעים, בנסיבות העניין, אחריות חלקית ויחסית, מכח דוקטרינת "הסיבתיות העמומה" ולייחס להם, בדרך הסתברותית, אחריות בשיעור של 30%, מהנזק שנגרם לתובע, בגין החולשה ביד שמאל. ד. דיון והכרעה: לעניין האחריות: 8. הצדדים אינם חלוקים באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית, אשר מטבע הדברים מתקיימת בין רופא לבין מטופל ונדמה, כי אף אינם חלוקים גם על קיומה של חובת זהירות קונקרטית, בעניין סיכוני רסיסי הזכוכית. גדר המחלוקת נסובה איפא, על האמצעים שנקט וסבירותם. הכללים בדבר הפרת חובת זהירות קונקרטית בין רופא למטופל מתפתחים ממקרה למקרה והשאלה מתי ובאילו נסיבות קיימת התרשלות מקצועית של רופא, הינה עניין לבתי המשפט ולא מדובר בשאלה מדעית הנתונה לחוות דעת של רופאים (ע"א 5586/03 ד"ר לארי פרימונט נ' פלוני - טרם פורסם). יסוד ההתרשלות מבוסס על עקרון הסבירות, אשר שואלת באלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שהיה רופא סביר נוקט בנסיבות העניין. השיקולים בקביעת החובה הינם רבים ומגוונים ויש להיזהר מקביעת התרשלות, מקום בו נעשתה טעות בשיקול דעת וזאת, על מנת להמנע "מאפקט צינון" והרתעת יתר. מאידך, יש להדגיש כי החולה מפקיד את גופו בידי הרופא ויש לו ציפייה מוצדקת שזה יעשה כל שביכולתו כדי למנוע תקלה או פגיעה כתוצאה מהטיפול (ע"א 612/78 פאר נ' ד"ר קופר פ"ד לה(1), 720,727-726). עוד נקבע, לענייננו, כי רופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים שבפניו, כי אם עליו לברר ולחקור גם אחר ממצאים נוספים נדרשים לצורך קבלת החלטה מושכלת וכל זאת, בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, שכן קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שניתן וצריך היה לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו (ע"א 58/82 קנטור נ' ד"ר מוסייב פ"ד לט (3), 253, 262, ע"א 1884/93 פרופ' דינבר נ' עזבון המנוח זלמן יערי ז"ל פ"ד נ (2), 605, 609). 9. מעדויות הצדדים וחקירת המומחים עולה, כי הנתבע היה מודע לאפשרות קיומם של רסיסי הזכוכית בגופו של התובע (עמ' 29, ש' 14-13) ואף הנתבעים לא חולקים על כך (ס' 4 לסיכומיהם). מכאן, לא יכול להיות חולק בדבר קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, בעניין סיכוני הזכוכית, שכן הנתבע יכול היה לצפות התרחשותו של נזק בשל המצאותם בגופו של התובע ומכאן, שצריך היה גם לצפותו (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט(1), 113, 128). אם כן, מהם האמצעים הסבירים שהיה על הנתבע לנקוט, על מנת למנוע את התממשות הסיכון של רסיסי הזכוכית שנותרו בכתפו של התובע. הנתבע אישר, בחקירתו "..שגם בדיקת מישוש לא תמיד מספיקה כדי למצוא את רסיסי הזכוכית" (שם, ש' 20-19, עמ' 30, ש' 1), הודה, כי ישנן סוגי זכוכית שניתן לראות ברנטגן (שם, ש' 3) והוסיף, כי ישנה חשיבות לסוג הזכוכית (שם, ש' 26-25). יחד עם זאת, הדגיש, כי "...אני צריך להוציא את אותם רסיסים הנמצאים בפצע. אם אין בפצע רסיסים, עוצרים דימום וסוגרים. מה שנשאר נשאר. נסיונות לאתר רסיסים בחדר מיון יש יותר נזק מאשר תועלת. גם אם הייתי שולח אותו לצילום רנטגן והייתי מוצא רסיס והייתי סוגר את הפצע כפי שהוא עם הרסיס" (שם, עמ' 31, ש' 28-25) וסיכם, כי אין בבדיקת הרנטגן כדי לתרום להחלטה הטיפולית ובלשונו, "...אני סבור כי בדיקת רנטגן בנסיבות אלה איננה דרושה שכן מדובר ברקמה תת עורית בכתף" (שם, עמ' 32, ש' 13-12). על יסוד האמור, טענו הנתבעים בסיכומיהם (ס' 4), כי החלטתו המודעת של הנתבע שלא לתור אחרי רסיסי הזכוכית היתה סבירה, בשים לב "...לנזק היחסי שבבדיקת סי.טי וחיטוט בגוף כדי להוציא רסיסים" (שם). לטענה זו אין בידי להסכים. פרופ' האובן בחקירתו, העיד כי "...אם היה לי חשד שניתן לזהות (את הזכוכית - מ.ב.) הייתי מבצע צילום ומאתר אותה בצילום רנטגן", אם כי הוסיף, כי עדיין עומדת "...השאלה אם אני אלך לחפור ולהוציא את הזכוכית בחדר מיון ואז אני אצטרך לעשות עלות מול תועלת" (שם, עמ' 33, ש' 2-1), ואולם הודה, כי בנסיבות המקרה דנן, היה מקום לעשות צילום רנטגן (שם, ש' 11-10), לצורך דיון מושכל של תועלת מול עלות (שם,ש' 17-14). ד"ר הדס חזר, בחקירתו, על עמדתו, שהיה מקום לבצע, בנסיבות אלה, צילום רנטגן (עמ' 11, ש' 2) והדגיש, כי לדעתו, צריך קודם למשש את הפצע ובהמשך, לבצע צילום, "...כדי לדעת איך לחתוך ואיפה... בכל מקרה תמיד צריך לעשות צילום כדי לשלול קיומם של רסיסים. במקרה שלנו חד משמעית אילו היה נערך צילום - היו מזהים את רסיסי הזכוכית. אנו יודעים שהזכוכית ממנה נפגע התובע היתה זכוכית אטומה זכוכית שיש בה מתכת וניתן היה לזהותה בקלות בצילום ולכן אני משוכנע שאילו היה נערך צילום, ניתן היה לזהות את רסיסי הזכוכית בצילום - וזה מה שעשו בהדסה. פרקטיקה מקובלת היא לצלם שאז קיים סיכוי לא רע לזהות את רסיסי הזכוכית" (עמ' 14, ש' 9-1). 10. הנה כי כן, ממכלול הראיות עולה כי בנסיבות העניין, לא היה מקום להסתפק בבדיקת מישוש והיה על הנתבע לערוך צילום רנטגן, על מנת לשלול את האפשרות להמצאותם של רסיסי הזכוכית, בכלל ולנוכח סוג הזכוכית שהתנפצה, בהיותה זכוכית אטומה ובשל יסודות המתכת הקיימים בה, בפרט. אכן נכון, מחקירת הנתבע עולה כי, לכאורה, לא ידע כי עסקינן בזכוכית אטומה ולפיכך, ניתן היה לטעון, כי לא היה מקום לבצע צילום רנטגן, לזיהוי רסיסי הזכוכית, שלא ניתנים לזיהוי, אלא אם כן יש בהם יסודות מתכת. טענה זו יש לדחות. ראשית, הנתבע סבר שסוג הזכוכית איננו רלוונטי לאמצעים שצריך היה לנקוט ובכלל זה, צילום רנטגן וזאת, לנוכח עמדתו הרפואית, שממילא לא היה מקום, בנסיבות העניין, לפעול להוצאתם (עמ' 31, ש' 27-25), עמדה שדחינו ומשכך, אין לזקוף לזכותו את העדר ידיעתו, בדבר סוג הזכוכית, שהרי עובדה זו לא היתה משפיעה על הטיפול שניתן. שנית, הנתבע לא סבר שיש מקום, לנוכח הממצאים שעלו בבדיקה, לשאול את התובע שאלות נוספות, לעניין סוג הזכוכית, הגם שאין חולק כי ידע שהתובע נפגע מזכוכית (עמ' 31, ש' 4) ומשעשה כך, התרשל, שכן צריך היה, בנסיבות העניין, להמשיך, לחקור ולברר, אם אין מדובר בזכוכית אטומה, שניתן לזהות את יסודותיה בצילום רנטגן (ע"א 2509/98 גיל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל פ"ד נד(2), 38, 42, מול האות ז'). אילו היה נוהג כך, קרוב לוודאי שהתובע היה מציין בפניו את סוג הזכוכית, שלאחריה, צריך היה לבצע צילום רנטגן, כדי לאתר קיומם של יסודות מתכתיים בכתפו. ודוק - אף אם התובע לא סיפר לנתבע על סוג הזכוכית, היה על הנתבע לשאול את התובע שאלות נוספות בעניין זה, מיוזמתו, שכן "...הנני סבור כי סטנדרט התנהגות סביר ומקצועי מצד רופא - מנתח מחייב הצגת שאלות הנוגעות לעברו של המטופל בתחום הנפשי" (בענייננו, שאלות הנוגעות לסוג הזכוכית בהיותן שאלות רלוונטיות לטיפול הרפואי שיידרש) ומשלא עשה כן - התרשל (ע"פ 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל פ"ד מה(5), 276, 289). 11. כללם של דברים, על הנתבע היה לחקור, לדרוש ולברר את כל העובדות הרלוונטיות, עובר לטיפול הרפואי ובענייננו, נדרש הוא להתאים את שאלותיו לנסיבות העניין ולשאול בקשר לסוג הזכוכית (ע"א 5586/03 לעיל, פיסקה 17 סיפא). לפיכך, הנני קובע כי הנתבע התרשל בשעה שסבר שאין מקום לבצע צילום רנטגן לאיתור אפשרות קיומם של רסיסי זכוכית, בכתפו של התובע וממילא, נמנעה ממנו האפשרות הסבירה לקבל החלטה מושכלת, לעניין הוצאתם. 12. בסיכומיהם (סע' 7-13) טענו הנתבעים, כי אין להטיל חובה על רופא חדר מיון לשלוח את המטופל לבדיקות נוספות לשם איתור רסיסים, בהיות חדר המיון מקום המיועד לרפואה דחופה ולהצלת חיים. טענה זו יש לדחות. ראשית, משזו נסתרת לפי גרסת הנתבע עצמו, אשר הודה כי נמנע מלבצע בדיקת רנטגן בשעה שסבר שהיא אינה דרושה במקרה של רקמה תת-עורית, ולא בשל כך שאין היא בגדר טיפול דחוף או מציל חיים. שנית, משהטענה לא נתמכה כלל בחוות דעת המומחים. שלישית, אין זה מתקבל על הדעת כי רופא יימנע מטיפול הדרוש לנפגע, רק משום שאין מדובר "בהצלת חיים", ולמצער, עליו להפנותו לטיפול או לבדיקה הנדרשים, גם אם לא ניתן לקבלם בחדר המיון. 13. הנתבעים מוסיפים ומדגישים, כי ממילא לא די היה בצילום הרנטגן וקרוב לוודאי שהיתה דרושה בדיקה "ממוקדת יותר", בדרך של סריקת סי.טי. ומשאין חולק, לטענתם, בדבר הנזק "היחסי" הכרוך בבדיקה "הממוקדת", לא היה מקום מלכתחילה להיזקק לצילום רנטגן. גם טענה זו אין לקבל. אכן נכון, מהראיות עולה כי לא תמיד ניתן להסתפק בצילום רנטגן ולעיתים ידרשו אמצעים נוספים ובכללם, הדמיית סי.טי. אולם, מבלי להידרש לסוגיית עלות/תועלת שבסריקת סי.טי., טענה שלא נטענה בכתבי הטענות ולא הובאו בחוות דעת המומחים, ראיות לביסוסה, אין לומר שלא ניתן היה לדעת, בענייננו, אם אפשר היה להסתפק בצילום רנטגן, שהרי מומחה הנתבעים הודה בחקירתו, כי רסיסי הזכוכית ניתנים היו לצפייה ברנטגן (עמ' 32 ש' 31) ובהמשך, אישר, כי בנסיבות המקרה היה מקום לבצע צילום, כאמור. (עמ' 33 ש' 12). למצער, הנתבע בחר במודע שלא לעשות צילום רנטגן ובהתנהלותו, גרם "נזק ראייתי" לתובע שלפיו הסיכון הראייתי, הנובע מאי ביצוע הצילום, מוטל במלואו על כתפי הנתבעים ובשל היעדר המידע - ההנחות העובדתיות תהיינה כולן לטובת התובע. (ת.א. (י-ם) 4148/02 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק תק - מח 2004 (4), 4176). במחדלו מלבצע את הצילום, יש כדי להעביר את נטל השכנוע, לעניין טענת הנתבעים, כי במקרה דנן היה צורך "בבירור הדמייתי הכולל סי.טי. מחדר המיון" (ס' 13 לסיכומיהם, ש' 2), כדי לאתר את רסיסי הזכוכית ובנטל זה הם לא עמדו (ע.א 6768/01 אורי רגב נ' מדינת ישראל - טרם פורסם) ואין בעדויות המומחים, שהובאו בסיכומיהם (ס' 9) כדי לבסס את טענתם במידה הדרושה, בעיקר, מקום בו אין חולק כי "במקרה דידן, אנו יודעים, בדיעבד, כי די היה בצילום רנטגן פשוט..." (שם, ס' 13) ומשכך, טענותיהם, בעניין זה, כפי שהובאו בסיכומיהם (ס' 12, 13), דינן להידחות. לסיכום סוגית ההתרשלות ומשקבעתי, לעיל כי התרשלות הנתבע, הוכחה במידה מספקת, אינני נזקק לטענה בעניין "הסכמה מדעת", שהובאה בסיכומי הנתבעים (ס' 18-14) ומכאן, נעבור לדון בסוגית הקשר הסיבתי (העובדתי), בקשר לחולשה ביד שמאל, להלן. לעניין הקשר הסיבתי: 14. טוען התובע בסיכומיו, כי כתוצאה מהטיפול הרשלני שקיבל התובע מהנתבע, נותרו בכתפו 3 רסיסי זכוכית, אשר בשל "נדידתם" בתוך רקמות הגוף, נגרמה החולשה ביד שמאל. לעומתו, טוענים הנתבעים, כי אין מקום לייחס את החולשה ביד שמאל להמצאות רסיסי הזכוכית. הנתבעים מבססים את טענתם, לא על יסוד המומחה מטעמם, שהרי זה לא נדרש לסוגיה כלל, בשל העדר מומחיותו, אלא על יסוד חקירת מומחה התובע, ד"ר הדס, בלבד, אשר במהלכה הודה, לכאורה, בהעדר קשר סיבתי (עובדתי), בין המצאות רסיסי הזכוכית בכתף התובע לבין החולשה ביד שמאל. אכן נכון, בעוד שבחוות דעתו, סבר ד"ר הדס כי החולשה ביד שמאל נגרמה בשל הטיפול הרשלני, בחקירתו הנגדית, הודה "...זה גם נכון שהכוח הגס יכול להיות תוצאה של בעיה צווארית" (עמ' 11, ש' 6-5) ובהמשך אף הוסיף, "...התובע נתקל בזכוכית ואולם החולשה ביד שמאל נגרמה מהחתך". היא באה עקב בעיה נוירולוגית של עצב, של סיבי עצב שנפגע מהחתך" (עמ' 12, ש' 7-6) ובתשובה לשאלות בית המשפט, הבהיר "...אני חושב שהחולשה נגרמה מקריעת סיבים של שריר הכתף. הסיבים נקרעו בזמן הפגיעה בדלת. זה נכון שהחולשה ביד שמאל איננה קשורה לתפירה עצמה אלא בנזק שנגרם עקב ההתקלות של התובע בדלת הזכוכית. זה נכון שלא ניתן לייחס לרופא המטפל בשערי צדק את הנזק שנגרם בשל חולשת יד שמאל" (עמ' 12, ש' 26-22). יחד עם זאת, בחקירתו החוזרת, חזר בו, במידה מסויימת והשיב לשאלה נוספת של בית המשפט "...אני לא יכול לדעת אם הפגיעה בדלת הזכוכית היא שגרמה לפגיעה ביד שמאל או התזוזה של הרסיסים בתוך הגוף" (עמ' 15, ש' 4-3). על יסוד האמור, טוענים הנתבעים, בסיכומיהם (ס' 25-29), כי יש להעדיף את עדותו של ד"ר הדס בחקירתו הנגדית על פני עדותו בחקירתו החוזרת ולמצער, לראות בעדותו הכוללת "תיקו ראייתי" ולדחות את טענת התובע, לעניין החולשה ביד שמאל, בשל אי עמידה בנטל השכנוע. לחיזוק טענתם, מוסיפים הנתבעים בסיכומיהם (ס' 31-30), כי לנוכח עדותו של ד"ר אופנהיים, שבחקירתו העיד, כי בשיחתו עם התובע, זה מסר לו שהדקירות והחולשה הופיעו שבועות לאחר הפציעה ולא כפי שקבע בחוות דעתו, הרי שסברתו, לעניין ייחוס החולשה ל"נדידות" רסיסי הזכוכית, לא יכלה לעמוד. 15. אמת, בחינת חקירתו של ד"ר הדס מלמדת כי לא ניתן לייחס את החולשה ביד שמאל לאירוע התאונה וכנטען בסיכומי הנתבעים (ס' 25). גם ד"ר אופנהיים, אשר קבע בחוות דעתו כי "החולשה והתנועות הבלתי רצוניות של שריר הזרוע שהופיעו כשנה לאחר הפציעה והשתפרו לאחר הוצאת הרסיסים והינן קרוב לוודאי תוצאה מכך שאחד הרסיסים לחץ על סעיף מוטורי של העצב האקסילרי... חולשה זו הופיעה לאחר שהרסיסים נדדו מפצע הכניסה לאזור יותר נמוך ולטרלי מול שריר הדלטואיד" (עמ' 4 לחוות הדעת), סמך את סברתו על תלונות התובע שהופיעו לכאורה "כשנה לאחר הפציעה" וכך גם בעדותו (עמ' 26, ש' 10) ואולם, בהמשך חקירתו הודה (ש' 15), כי התובע התלונן על דקירות וחולשה שבועות לאחריה. זאת ועוד, גם ד"ר הדס בחקירתו אישר את העובדה כי "מספר חודשים מצבו של התובע היה "שקט" ולאחר מכן זה החל להציק לו ומכאן המשמעות כי אז הרסיסים הגיעו לעצב" (עמ' 14 ש' 30-29). מחקירת המומחים, לא ניתן לקבוע במידה הדרושה, מתי החלה החולשה, בשעה שאין חולק, כי עיתוי הופעתה, הינה רלוונטית לענייננו ולא שוכנעתי כי הטענה, לפיה החולשה ביד שמאל נגרמה כתוצאה "מנדידתם" - המאוחרת - של רסיסי הזכוכית, מסתברת יותר מהטענה כי החולשה נגרמה כבר במועד התאונה או בסמוך לאחריה ובשל החתך עצמו. זאת ועוד, גם מומחה הנתבעים, פרופ' האובן, לא קבע בחוות דעתו מסמרות בשאלה מהו מקור החולשה ביד שמאל, וסבר שעניין זה ראוי לבחינה בתחום האורטופדי (פרק ה"דיון" בחוות הדעת). הנה כי כן, נמצאים אנו במצב של "עמימות עובדתית" בעניין הנזק שהוסב, האם זה נגרם מהתאונה או בשל התרשלות הנתבע. מצב דברים זה, מחייב התייחסות נפרדת ומפורטת, להלן. דוקטרינת "הסיבתיות העמומה": 16. מושכלות יסוד בעניין הנזיקין הינן, כי על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין התנהגותו העוולתית כלפיו, לבין הנזק שנגרם ובמידה הדרושה, שאם לא כן, לא יזכה, ברגיל, בכל פיצוי (ע"א 7375/02 בי"ח כרמל חיפה נ' מלול - (טרם פורסם)) (להלן: "עניין מלול"). לעיתים, בשל קיומה של עמימות עובדתית מובנית, מתקשה הניזוק להוכיח את עצם גרימת הנזק, או את שיעורו המדויק (להבחנה בין עמימות בקשר לעצם גרימת הנזק לבין העמימות שעניינה גודל הנזק שנגרם, ראה: ע"א 8279/02 זאב גולן ואח' נ. עזבון המנוח דר' מנחם אלברט ז"ל - טרם פורסם - להלן: "עניין גולן"). בנסיבות אלה, כדי להימנע מדחיית התובענה, פיתחה ההלכה הפסוקה מכשירים שונים שאפשרו קביעת פיצוי חלקי בדרך הסתברותית או בדרך של אומדנא (לסקירת הפסיקה, ראה עניין מלול פיסקה 22 ואילך). אכן נכון, המקרים של עמימות עובדתית לעניין שיעור הנזק המדוייק אינם מעוררים שאלות מיוחדות ונדמה כי במקרים אלו אין ממש חולק בדבר השימוש שנעשה בכלים חלופיים להערכת שיעור הנזק ובלבד, שהוכח במידה מספקת, כי נגרם נזק כלשהו כתוצאה מהעוולה וזה איננו ספקולטיבי גרידא או בגדר ניחוש סתם (עניין גולן, שם פיסקה 8). שאלה קשה יותר להכרעה הינה במקרים המהווים את לב ליבה של "הסיבתיות העמומה", בהם העמימות העובדתית הינה בעניין יסוד הקשר הסיבתי ועצם גרימת הנזק לתובע (במובחן משיעורו וגודלו המדוייק). במקרים אלו נפסק בעניין מלול, כי ניתן להטיל אחריות יחסית בשל גורם הידוע כמסוגל תיאורטית לגרום לנזק, הגם שלא ניתן להוכיח כי גרם לנזק בפועל ולהסתפק בקיומו של קשר הסתברותי לנזק, שייקבע על ידי ראיות סטטיסטיות, או בדרך של אומדנא (שם, פיסקה 25). אמת, הטלת אחריות יחסית (במובחן מהנזק) על פי הסתברות בלבד, כי לתובע נגרם נזק, מעוררת "שאלות נכבדות" (ע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית פ"ד נג(2), 680, עניין גולן, פסקה 3) , שכן "...היא מטילה חובת פיצוי על אדם שכלל אין ביטחון כי גרם נזק" (שם, שם). על רקע האמור, יש הסבורים כי קביעת אחריות על פי הסתברות אינה ראויה, שכן היא מעבירה את בסיס האחריות לנזק מבסיס של גרימה, אשר על פי מהותה הינה בינארית, לבסיס של יצירת סיכון (שם). יצויין כי עניין מלול תלוי ועומד בבית המשפט העליון בדיון נוסף (דנ"א 4693/05 בית חולים כרמל נ' מלול) ונדמה, כי בסוגיה זו, "הטעונה ללא ספק עיון מקיף ויסודי", טרם נאמרה המילה האחרונה. מכל מקום, פסק הדין בעניין מלול מהווה, עד להחלטה אחרת, פסק דין מחייב, אשר במקרים המתאימים ובנסיבות של "סיבתיות עמומה" ניתן להטיל מכוחו אחריות יחסית וחלקית וזאת, גם אם יסוד הקשר הסיבתי לא הוכח על פי מאזן ההסתברויות. 17. ודוק - בית המשפט לא יטיל אחריות יחסית אלא אם יוכיח התובע, במידה הדרושה, את התרשלות הנתבע כלפיו וכי התרשלות זו יצרה גורם המסוגל לגרום לנזק שניתן וצריך היה לצפותו ובעיקר, "...כי קיימים סיכויים ממשיים - אף אם לא ניתן להוכיח ששיעורם עולה על 50% - שהגורם האפשרי גרם בפועל לנזק" (עניין מלול פיסקה 25 סיפא) ובנסיבות בהם קיימת סיבתיות עמומה, קרי: קושי מובנה בהוכחת הקשר הסיבתי (העובדתי), על פי המבחנים המקובלים (שם, שם). זאת ועוד, יש להביא בחשבון "...רק גורמים משמעותיים ולהתעלם מסיכונים זניחים ומזעריים" (שם, פיסקה 26) ורק בהתקיימות כל התנאים - רשאי בית המשפט לפסוק על פי דוקטרינת "הסיבתיות העמומה" ולקבוע את הפיצוי המתאים בדרך הסתברותית או בדרך אומדנא. 18. בענייננו, לא ניתן להתעלם מהאפשרות הממשית לכך ש"נדידת" הרסיסים היא שגרמה לחולשה ביד שמאל, כעולה מחוות דעת ד"ר אופנהיים ומעדותו. אמת, דר' אופנהיים עשה את חוות דעתו מטעם הנתבעת 3 (שהדיון בעניינה הסתיים) וזומן לחקירה על ידי התובע ואולם, אין בעובדה זו כשלעצמה, כדי לפגום במהימנות חוות דעתו והמסקנות על פיה, מקום שאלה הגיוניות, מסתברות ועולות בקנה אחד עם השכל הישר. זאת ועוד, המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו ועל אף שאלות חוזרות ונשנות, עמד על עמדתו, שלפיה "הנדידה" של הרסיסים, היא שגרמה לחולשה ביד שמאל (עמ' 27-26). עדותו היתה שוטפת, עקבית והגיונית, הוא השיב במישרין לכל השאלות שנשאל. יחד עם זאת, קיים ספק מסויים, בעניין מסקנותיו, לנוכח התיעוד הרפואי שהונח בפניו וגרסת התובע, בעניין המועד המדויק של הופעת הכאבים והחולשה ובשים לב למשקל שניתן לעיתוי הופעתם. זאת ועוד, ד"ר הדס, מומחה התובע, הודה כאמור בחקירתו הנגדית, כי החולשה נגרמה מהתאונה (אף כי חזר בו, במידה מסויימת, בחקירתו הנגדית). אם כן - מהראיות עולה כי ישנם שני גורמים אפשריים לחולשה ביד שמאל: האחד, גורם חף, קרי: התאונה והשני, גורם עוולתי, קרי: התרשלות הנתבע. 19. לשון אחר, מלבד קיומה של אפשרות, תיאורטית, בדבר "נדידת" הרסיסים, לא הובאה תשתית ראייתית מספקת לביסוס יסוד הקשר הסיבתי (העובדתי), שבין התרשלות הנתבע ל"נדידתם" ואין בחוות דעתו של ד"ר אופנהיים, כדי להוכיח את קיומו במידה הדרושה ובשיעור העולה על 50%. בנסיבות אלו, משלא הוכח יסוד הקשר הסיבתי, על פי מאזן ההסתברויות ובהעדר הוכחת קשר סיבתי לנזק כלשהו, היה מקום, לכאורה, לדחיית טענות התובע, בעניין החולשה ביד שמאל. אולם, הנני סבור כי עניינו של התובע הינו חריג ומיוחד, לנוכח הקושי המובנה בהוכחת הקשר הסיבתי (העובדתי), בנסיבות העניין, וככזה, נמנה על אותם מקרים בהם גישת "הכל או לא כלום" תגרום לו לאי צדק. משכך, יש להחיל בעניינו את דוקטרינת "הסיבתיות העמומה", בשל קיומו של גורם (הוא "נדידת" הרסיסים) הידוע כמסוגל תיאורטית לגרום לנזק ולחולשה ביד שמאל, הגם שזה לא הוכח במידה מספקת ובשל קיומם של יתר התנאים שנקבעו בעניין מלול ובכלל זה, קיומם של "סיכויים ממשיים" שהגורם האפשרי גרם בפועל לנזק ועל יסוד האמור להעריך את אחריות הנתבע, בדרך הסתברותית ובשיעור של 30% מהנזק שנגרם לתובע, בשל החולשה ביד שמאל (ראה והשווה: ע"א (נצ') 1009/06, לעיל) ומכאן, לנכות הרפואית, התפקודית וגובה הנזק. הנכות הרפואית: 20. לטענת התובע, כתוצאה מהטיפול הרשלני שקיבל, נותרו בכתפו 3 רסיסי זכוכית, למשך זמן ובהמשך, נדרש לניתוח להוצאתם, שלאחריו, נותרו הצלקות. לביסוס טענותיו לעניין הנכות, הפנה לחוות דעת ד"ר הדס שלפיה, נותרו לתובע נכויות לצמיתות בשיעור 10% בגין הצלקות ובשיעור 10% בגין החולשה ביד שמאל. ד"ר הדס הוא המומחה היחיד שנדרש לשיעור הנכות בגין החולשה ביד שמאל, ומסקנותיו בעניין זה לא נסתרו והן מקובלות עלי, ומשכך הנני קובע את הנכות בגין החולשה ביד שמאל בשיעור 10%. בעניין הצלקות הודה ד"ר הדס בעדותו כי "זה נכון שלאחר הניתוח הראשון היו נותרות לתובע צלקות אם כי פחות מאלו שנמצאו לאחר הניתוח השני... ניתן להבחין בין הצלקות האחרות לצלקת ה-V והצלקות האחרות היו נחסכות אילו הניתוח הראשון היה מבוצע כהלכה" (עמ' 11 ש' 28 - עמ' 12 ש' 5) (להלן: "הצלקות הנוספות"), והוסיף כי אינו יודע להעריך כמה אחוזי נכות ניתן לייחס לצלקת ה-V (עמ' 12 ש' 29-28). פרופ' אורנשטיין חיווה דעתו כי "הצלקות שנותרו בכתפו מקנות אחוזי נכות של 5%... אך נוכח הצלקת החדשה הכוללת גם את צלקות הניתוחף אחוזי הנכות בגין צלקות הניתוח יורדת ל- ½ 2". פרופ' אורנשטיין הינו מומחה לניתוחים פלסטיים, וכעולה מפירוט עיסוקיו המופיע בראש חוות דעתו, הוא שימש בתפקידים שונים שעניינם בתחום הכירורגיה הפלסטית. מנגד, ד"ר הדס הינו מומחה בכירורגיה כללית וברפואה דחופה, ולפיכך, בעניין הצלקות יש להעדיף את חוות דעת פרופ' אורנשטיין, לאור תחום מומחיותו (ראה: ע"א 7950/02 קלישבסקי נ' לוין - טרם פורסם). הנכות התפקודית: 21. בחוות דעתו קבע ד"ר אופנהיים כי "בדיקת כוח גס מראה חולשה קלה של שריר הדלטואיד בעיקר בסיבים האחוריים של הזרוע ביחס ליד השנייה. בשאר התנועות הכוח מלא" (עמ' 3). בחקירתו העיד המומחה כי "מדובר על מה שאני מגדיר חולשה קלה, שזה אומר פחות מהצפוי. זה לא אומר שיתוק. זה אומר שיש לו את הטווח המלא, עם כוח להרים את היד, עם פחות כוח מהיד השניה ביחס ליד השניה... אני יכול להגיד שזה בתחום של 10% פלוס מינוס" (עמ' 21 ש' 26 - 21), והבהיר כי הכוונה ל-10% הבדל בין יד שמאל ליד ימין (עמ' 22 ש' 2-1). המומחה הבהיר אפוא כי מגבלתו של התובע, מסתכמת בהפרש של 10% בין יד שמאל ליד ימין בתנועה אחת בלבד. על יסוד האמור ביקש התובע לייחס לו נכות תפקודית מלאה ובשיעור מלוא הנכות הרפואית, האורטופדית. לעומתו, טענו הנתבעים, בסיכומיהם (סע' 35-42), כי לנוכח טיב הפגימה מיקומה ושיעורה ובשים לב להעדר טיפול רפואי, כמו גם לנוכח עברו הצבאי והרפואי של התובע, אין מקום לייחס לו כל נכות תפקודית. טענות הנתבעים בעניין מגבלותיו התפקודיות של התובע מקובלות עלי במידה מסויימת ואולם, אין לקבל את טענתם כי לא נותרה לתובע, בשל נכותו הרפואית, כל מגבלה תפקודית. אכן נכון, הנכות התפקודית היא מכלול ההשלכות שיש לפגימה מסויימת על תפקודו של הנפגע, לאמור: השפעת הנכות הרפואית על הגבלת פעולותיו של האדם ככזה. יחד עם זאת, מדובר ביכולת התפקוד הכללית ולא בהכרח בהשפעה שיש לפגיעה על כושר העבודה או לגריעה האפשרית מפוטנציאל השתכרותו, נושאים שיש לבחון לאחר מכן (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3), 792, 800 מול ו'), הגם שבהעדר ראייה אחרת הנחת המוצא היא, כי הנכות הרפואית שווה לזו התפקודית (שם, עמ' 799 מול ג'-ד'). בענייננו, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות הרלבנטיות ושקלתי את טענות הצדדים ובשים לב לטיב הפגימה, מיקומה, שיעור הנכות שנקבע בגינה ומידת השפעתה על מגבלותיו של התובע ותפקודו, גילו, תחום עיסוקו האפשרי ותוחלת חיי עבודתו, הנני קובע כי מידת נכותו התפקודית והשפעתה על שיעור הגריעה האפשרי מפוטנציאל השתכרותו, בשל מגבלותיו מהתאונה, הינה בשיעור של כ- 2/3 משיעור נכותו הרפואית ומכח דוקטרינת "הסיבתיות העמומה" לייחס לנתבעים 30% הימנה. באשר לנכות הרפואית שנקבעה בעניין הצלקת שנותרה, הלכה היא כי נכות שנקבעה בגין צלקות אינה בעלת משמעות תפקודית (ע"א 3049/93, לעיל, ע"א 8639/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סולימאן, תק-על 2006(2) 2411), אלא קוסמטית-אסתטית, גרידא והדברים נכונים ביתר שאת משמדובר בשיעור נכות נמוך, כבענייננו. ומכאן, לעניין גובה הנזק. ה. על הנזק: כאב וסבל 22. התובע טען כי נגרמו לו כאב וסבל בשל הטיפולים שנאלץ לעבור אצל הנתבעת 3 , ובשל נכותו והצלקות שנגרמו לו, והעריך את הפיצוי בסך 150,000 ₪. מנגד טענו הנתבעים כי לנוכח שיעורה הנמוך של הנכות, יש לפסוק לתובע פיצוי בסך 20,000 ₪ בלבד. הערכת הפיצוי בגין ראש נזק זה אינה פשוטה. נדרשים אנו לתרגם לערכים כספיים את כאבו וסבלו של התובע (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (תשס"ג) 887 (להלן: "קציר"); ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה (1) 920, 929-930); ע"א 2055/99 פלוני ואח' נ' הרב ניסים זאב ואח', פ"ד נה (5) 241, 273; ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו (3) 762). אכן נכון, כיום קיימת מגמה להעלות את רף הפיצוי בגין ראש נזק זה, ולנתק את הקשר שנוצר בשעתו בין הפיצוי שנקבע בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ובין התביעות על פי פקודת הנזיקין: "... סכומי הנזק הלא ממוני הקבועים בדין לעניין תשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים... אינם רלוונטיים לעניין שיעורו של הנזק הלא ממוני הנפסק בתביעות בשל נזקי גוף אשר נגרמו בשל רשלנותו של המזיק. בתביעות האחרונות שיעור הנזק הלא ממוני צריך להקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, הכאבים והסבל של התובע במקרה הנדון" (ע"א 398/99 קופ"ח של ההסתדרות כללית נ' לאה דיין, פ"ד נה (1) 765, וכן ע"א 3843/90 אוחיון אלברט נ' מדינת ישראל, משרד הבטחון, תק-על 93(3), 428). 23. בענייננו הצהיר התובע כי "במהלך חודש ינואר 1998 ... התחלתי לסבול מדקירות במקום החתך בכתף שמאל וכמו כן מתנועה בלתי רצונית ביד שמאל" (ס' 11) ובהמשך "סבלתי מתנועות לא רצוניות של יד שמאל, כאבים חזקים, דקירות חזקות, והגבלת תנועה ביד" (ס' 17). "אני סובל מארבע צלקות מכערות בכתבי השמאלית, דבר הפוגם במראה האסתטי שלי, ובמשך תקופה ארוכה התביישתי לצאת כשכתפיי חשופות" (ס' 20). לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, את הטיפולים, הכאבים והצלקות שנגרמו לתובע בשל רשלנות הנתבע, והעיקר, התרשמותי ממראה הצלקות, שגרם הנתבע לתובע בשל רשלנותו, כפי שאלה הוצגו בפני במהלך הדיון, ובשים לב לשיעור נכות הצמיתה וחלקם היחסי של הנתבעים באחריות לגרימתה, הנני פוסק לתובע פיצוי בסך של 40,000 ₪, כולל ריבית. הפסד השתכרות בעבר: 24. התובע טען בסיכומיו (עמ' 5) כי הוא זכאי לפיצוי על דרך האומדנא בגין הפסד כושר השתכרותו בעבר. ברם, התובע לא הציג כל ראיה שיהא בה כדי להוכיח, במידה הדרושה כי נגרם לו הפסד השתכרות בעבר. במועד הניתוח היה התובע חייל, ומכאן שלא נגרם לו הפסד השתכרות בתקופה זו, ואשר לתקופה שלאחר מכן לא השכיל התובע להניח תשתית ראייתית רלוונטית להוכחת הפסד השתכרותו. התובע העיד כי "לאחר שחרורי מצה"ל עבדתי באבטחה, כחשמלאי, היה לי מחסן של חלקי חילוף לאופנועים... הפסקתי לעבוד באבטחה מכל מיני סיבות, לעשות דברים אחרים, להחליף, כך גם לעניין החשמלאות וכך גם לגבי האופנועים. גם כשעסקתי בדברים האלה, נותרו לי הפרעות בסיבולת של יד שמאל אל מול יד ימין והעיסוק נעשה בהתחשב למגבלות הללו לרבות לסחוב דברים כבדים" (עמ' 17 ש' 21 - 16). הנה כי כן, התובע הבהיר כי עבד חרף מגבלותיו הנטענות, ומכל מקום, לא הביא כל נתונים בדבר שיעור השתכרותו ובדבר שיעור ההפסד הנטען (ראה ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808 (1981)). יחד עם זאת, ובשים לב לנכות שנותרה ולהשפעתה האפשרית על יכולת עבודתו של התובע בעבר ובשים לב לאחריותם החלקית של הנתבעים, הנני פוסק לו פיצוי בדרך של אומדן בסך גלובלי של 1,000 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית. הפסד השתכרות בעתיד: 25. התובע טוען כי נגרם לו הפסד השתכרות לעתיד וכי יש התאמה מלאה בין שיעור הנכות הרפואית לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. עוד טען התובע כי יש לקבוע את בסיס השכר לפי השכר הממוצע במשק.מנגד טענו הנתבעות כי התובע לא הוכיח רצינות ויציבות תעסוקתית, ומשכך יש לקבוע את בסיס שכרו בסך 5,000 ₪. אכן נכון, את בסיס השכר של התובע יש לקבוע לפי השכר הממוצע במשק, נוכח גילו והעדר "הסטוריה תעסוקתית" מספקת ובהתאם להלכה הפסוקה בעניין זה (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, תק-על 2005(3) 3932, ע"א 4113/05 נידאל נ' פאדי - טרם פורסם) ומשלא מצאתי בנסיבות העניין טעם של ממש לקבוע בסיס שכר נמוך יותר. (ראה והשווה: ע"א 8380/03 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עבדאלולי, תק-על 2005(4), 2511 ,עמ' 2518). משקבעתי כי הנכות התפקודית הנה בשיעור כ- 2/3 וחלקם של הנתבעים הוא 30% הימנה, הנני קובע לתובע פיצוי בשיעור 2% מהשכר הממוצע במשק ולמשך תוחלת חיי עבודתו. השכר הממוצע במשק עומד על 7,922 ₪, כעולה מאתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. לפיכך, הנני פוסק לתובע פיצוי, בגין הפסד השתכרות לעתיד, בסך מהוון של 43,500 ₪, (במעוגל). עזרה וסיעוד לעבר: 26. התובע טען כי נזקק לעזרת קרוביו-הוריו, בפרט בתקופה שלאחר אשפוזו אצל הנתבעת 3 (ס' 23 לסיכומיו), אך לא הובאו ראיות של ממש להוכחת ראש נזק זה. בנסיבות העניין ובשים לב לכך שבעיקר בתקופת אשפוזו נזקק התובע לעזרה וסיעוד, הנני פוסק לו פיצוי גלובלי בסך 2,000 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית. הוצאות לעבר : 27. התובע טען כי נגרמו לו הוצאות בגין טיפולים רפואיים ונסיעות (ס' 23 לסיכומיו). מנגד טענו הנתבעים כי הוצאותיו של התובע מומנו על ידי צה"ל בהיותו חייל בשירות סדיר, ומשכך אין לפסוק לו פיצוי בגינן. התובע לא הציג קבלות להוכחת גובה ההוצאות הנטענות. זאת ועוד, אין חולק כי במועדים הרלוונטים היה התובע חייל בשירות סדיר, ומשכך היה זכאי לטיפול רפואי במסגרת שירותו הצבאי ללא כל תשלום. לפיכך אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות. ו. ריכוז הפיצויים: 28. לאור כל האמור, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע, בתוך 30 יום, את הסכומים כדלקמן: א. כאב וסבל - סך של 40,000 ₪. ב. הפסד השתכרות בעבר - סך של 1,000 ₪. ג. הפסד השתכרות בעתיד - סך של 43,500 ₪. ד. עזרה וסיעוד לעבר - סך של 2,000 ₪. סה"כ: 86,500 ₪. כמו כן ישאו הנתבעים באגרת המשפט, בהוצאות התובע, ובשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כחוק. בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעים לשפות את התובע בהוצאות המשפט שנפסקו לחובתו כלפי הנתבעת 3. רפואהבית חוליםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בית החולים)